כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט ל״ה

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט ל״ה
1 פסול סומא וחרש שוטה וקטן. ובו יד סעיפים: קטן פסול להעיד אפי' היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות ואם שהו מלבדקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו ב' שערות הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה ואם נתמלא זקנו א"צ בדיקה:
2 הגיע לעשרי' שנה ולא הביא ב' שערו' ונולד בו סימן מסימני סריס הרי הוא גדול ויעיד ואם לא נולד בו לא יעיד עד רוב שנותיו:
3 בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות בקרקעות אבל במטלטלים עדותו עדות:
4 מי שהיה יודע בעדות כשהוא קטן והעיד בה כשהוא גדול אינו כלום ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול שראה בקטנות ואלו הם נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי ויש מי שאומר דעל כתב של אלו נאמן אבל לא על של אחרים:
5 ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות כשנשא' ונאמן לומר המקום הזה בית הפרס פי' שדה שנאבד או שנחרש בה קבר והוא לשון פרוסה שנפרסו ונתרוצצו בה עצמות מתים:
6 ונאמן לומר ואפי' הוא לבדו טור עד כאן היינו באים בשבת כיון שתחומים דרבנן הגהות אלפסי פ"ב דכתובות וה"ה בשאר איסורי דרבנן ונאמן לומר שהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לערב ושהיה חולק עמנו תרומה ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה או שעשו איזה סי' להודיע שאחד מן המשפחה נשא פסולה טור כמו שנתבאר באה"ע סי' ב':
7 וכל אלו אם עכו"ם או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן:
8 שוטה פסול ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אף ע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב:
9 הנכפה המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה:
10 הפתאים ביותר שאינן מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ וכן המבוהלי' והנחפזים בדעת' והמשתגעי' ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב:
11 חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו וכן אם נשתתק אע"פ שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה לפי שבעגונה הקילו:
12 סומא בשתי עיניו אע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו פסול:
13 היה חרש או שוטה או סומא בשעה שנמסר לו העדות ובריא בשעת העדאת העדות או איפכא פסולים אבל אם היה בריא בשעה שנמסר לו העדות ובשעת העדאת העדות אע"פ שבאמצע נתחרש או נשתטה או נסתמה מאחר שתחלתו וסופו בכשרות כשר:
14 אשה פסולה וטומטום ואנדרוגינוס פסולים מספק וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול: הגה וכל אלו הפסולים פסולים אפי' במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון וכ"כ הב"י וכל זה מדינא אבל י"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילין להיות כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילין אנשים לדקדק בזה נשים נאמנות ת"ה סי' שנ"ג ואגודה פרק י' יוחסין ולכן יש מי שכתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז והוא שהתובע טוען ברי מהרי"ק שורש כ"ג וע"ל סכ"ח סט"ו בהג"ה:
פירוש כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט ל״ה
1 סעיף א' בחזקת גדול האו"ת ז"ל כתב בשם הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר שבנים כסימנים בזכר. וכתב טעם מצד דלא שייך רוב בעילות מבעל כיון שעליו אנו דנים אם הוא ראוי וכתב שחזקת כשרות ג"כ לא שייך כי אם הוא קטן אין קידושין תופסין יש שם לשון הצריך תיקון במ"ש והעיקר כו' והנה י"ל שחזקת כשרות מועיל שפיר. גם אם הי' הלכה ברורה שגם מדרבנן אין חשש קידושין בקטן והאחרונים ז"ל כתבו חשש בזה. על כל פנים הרי איכא ספק דאורייתא שמא הביא שימנים ומכריע כן חזקה דרבא ז"ל שסומכים עליו לכמה מילי וגם אם נבדק ואין לו שערות מ"מ יש ספק דאורייתא שמא נשרו. וכיון דקיי"ל שספק דאורייתא לחומרא ממילא יש חזקת פשרות שלא זינתה וכל שכן שכיון שספק בדאורייתא קיימא לן מדאורייתא לחומרא. ויש ג"כ חזקה דרבא ז"ל הסותרת חזקת פנויה דידה. וגם חזקת כשרות שאינה עוברת על איסור דרבנן מועיל ג"כ מדאורייתא כי תיתי מהי תיתי הרי חזקה לפנינו. ומה שהוצרכו בש"ס לרוב בעילות מבעל הוא רק קודם שהוכרע דאזלינן בתר רוב וממילא לא הי' הוכרע לסמוך את עצמו על חזקה שהרי רובא וחזקה רובא עדיף. מה שאין לן אחר שהוכרע שסומכים א"ע על חזקה פשיטא ששייך בזה חזקת כשרות ואחר שעל פי חזקת כשרות הוחזקו הבנים אליו אין עוד חשש שהרי קיימא לן סוקלין על החזקות. וגם שהתוס' ז"ל כתבו שגבי פרה הי' יכול לומר שהוא משום חזקה מ"מ גבי מכה ניחא להוכיח מצד שכ' סתם בכל גווני ולולא כן הי' מקום לומר דאיירי שהיו אב ואם שלו תפוסים יותר משנה קודם לידתה בבור עמוק חותם בחותמות של כל אחד ואחד מהסנהדרין והעדים. ורק מזון נתנו לשם באופן שלא הי' אפשר שיגיע שום אדם לשם וכאו"א מכיר חותמו בסימנים מובהקים וטביעת עין דקיימא לן סימנים דאורייתא להקל על ידיהם נגד חזקת אשת איש. אלא ודאי שההוכחה מצד שהתוה"ק איירי בכל אב ואם והרי יש נולד מאם שקודם שנשאת לה זינתה בהיותה אשת איש וליכא חזקת שכרות עי"ז עדיף לומר שהטעם מצד דאזלינן בתר רובא ומ"מ כיון דקיימא לן סוקלין על החזקות לא שייך לחשוש שהבנים אינה מהאב. וכן הוא המנהג פשוט לסמוך את עצמם לגבי עדות ושליחות גיטין ודייני לחליצות על בנים שהם כסימנים גם באנשים שאין שום זמן צומח להם ואינם בודקין בשערות כלל. ואם לא כן לא יהי' מכה חייב רק כשנבדק האב קודם שהוליד או שהי' אחר רוב שנותיו כשהוליד ואולי שייך גם בזה שכל שנמצא סימנים בסוף מחזקינין שהם מי"ג והלאה כדקיימא לן לגבי עדות ונראה שמה שאמרו חז"ל מצד רוב בעילות מבעל. היינו ג"כ רק מצד חזקת כשרות דאם לא כן אטו מי שבתוך י"ג חדשים שקודם הלידה בסמוך לא הי' בביתו רק קצת מלילה אחת וידוע שהי' בריחוק מקום נימא שבו לא שייך חיוב מכה. רק שהכוונה שגם שידוע שמוחזקים זוננת ופריצות בעולם מ"מ הרוב כשרות וצניעות הן בנות ישראל. ועי"ז מצד רובא דעלמא אומרים שרוב בעילות מבעל וכ"ה חזקת כשרות בספק כבודאי ואין חוששין בכל מה שסומכים על חזקת כשרות לומר שמא משקרים ע"י ספק וכאן מצורף ג"כ מה שרוב נשים אינן יודעות ששנים בלא סימנים יש עי"ז פקפוק בהקידושין ועל פי זה יתורץ מה שהי' מקום לומר שמכה חייב מצד מאי דקיימא לן סוקלין על החזקות ואשה שעל אחד החזיקה שהוא אישה דנים כן ולהנ"ל מיושב על שלא הי' סמיכה על רוב כשרות לא הי' מועיל גם מה שהאשה מחזקת על עצמה אחד שהוא אישה. ועיקר מה שסומכים את עצמם על שמחזיקתו כך הוא מצד חזקת כשרות שלא הייתה עוברת על איסור ייחוד וצלע"ע בזה. כי מבנה מורכב ואומרת בני משמע קצת שהחזקה מועלת גם בלא הכרע של חזקת כשרות ואולי יש לומר שבמכה לא שייך לסמוך על שמחזיקתו לבן אישה שהרי אי אפשר לה לומר באופן אחר מצד פחד ובושה. גם יש לומר שכיון שמה שהחזיקתו לבן פ' לא הי' ממנו דררא דאיסורא רק לגבי. כיבוד אב ואם הו"ל כאלו עדותה חל לחייב בנה המכה. וההזקה צריכה להיות מוחזקת מקודם לגבי מה שאינו עדות שהיא פסולה עליו. ויש להשיב הרבה על סברא זו וצלע"ע: ויש לומר שהראיה ממכה מצד דאיירי בכל גווני גם במתה אמו בלדתה ולא הי' החזקה ממנה כך ועל כל פנים חזקת כשרות מועיל ודאי. וגם לגבי ממון שאין הולכים אחר הרוב סומכים שבנים הם כסימנים כי חזקת כשרות אלימתא נגד חזקת ממון. ועי"ז סומכים את עצמם על זה להוציא ירושות מאח או אב מוחזק. גם שייך עי"ז שמוחזקים כן לפנינו בלאו הכי שיועיל גם לגבי ממון אח"כ. ואולי מה שסוקלין על החזקות כנ"ל הוא מצד שרוב בני אדם אינם מעיזים להחזיק את עצמם בשקר. ולזה מוכרע ממילא שהולכים אחר הרוב וצלע"ע: