דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים 12 פרקים

ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / דברי ירמיהו / ספר מדע / דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים / דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ט׳

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ט׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ח׳:י״ב » « דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י׳:א׳

מקור: משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ט׳

1 תוספות על סנהדרין פתח ↗

אסור לאדם שיעשה שותפות - אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ג דף ו: דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך:

2 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְכוּתִי בְּיוֹם אֵידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ עוֹבְדָהּ. וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַכּוּתִי אֵינוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ:

2 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: אוֹכְלֵי דָּבָר אַחֵר פְּסוּלִין לְעֵדוּת.

3 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ"ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן וְכֻלָּן אֲסוּרִין עִם ג' יָמִים לִפְנֵיהֶן:

4 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

כְּנַעֲנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֵם וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם אֵידָם. לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:

5 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לְכוֹכָב שֶׁלּוֹ וּמְקַלְּסוֹ בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ אוֹ בְּלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְשֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. וְכֵן יוֹם שֶׁיָּמוּת לָהֶן בּוֹ מֵת וְיַעֲשׂוּהוּ חַג אוֹתָם הָעוֹשִׂים אֲסוּרִין אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכָל מִיתָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ כֵּלִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן:

6 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ מוֹכְרִין אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים: הָיוּ מְעֹרָבִין דְּבָרִים הַמְיֻחָדִין עִם דְּבָרִים שֶׁאֵין מְיֻחָדִין כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחוֹרָה מוֹכֵר הַכּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

6 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:

6 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י"ד סעיפים:דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל בתא"ו ני"ז: היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר מרדכי דפ"ק דעבודת כוכבים ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ר"ן שם ובתוס' ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב:

8 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִמְכֹּר כְּלֵי נֵזֶק לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים:

8 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

אִם הָיוּ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסֵר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁוֹ מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא ג "אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ". וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת. וְלֹא לִתֵּן שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדָיו הָעִבְרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתֵן לַכְּנַעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא ד "יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה". נִרְצָע שֶׁמָּסַר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית וְהִגִּיעַ יוֹבֵל וְהָיָה רַבּוֹ מְסָרֵב בּוֹ לָצֵאת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת וְחָבַל בּוֹ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר בְּשִׁפְחָה:

9 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגֵיסוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה לְהַצִּילָהּ וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ שֶׁהֲרֵי אָנוּ שְׁרוּיִין בְּתוֹכָם. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ בְּתוֹכָהּ: הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר:

11 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה:

12 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת הַמְעֻטָּרוֹת אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁבִּגְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְעַטְּרוּ וְשֶׁאֵינָן מְעֵטָּרוֹת מֻתָּרוֹת בַּהֲנָאָה. חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְשָׂכְרָן מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

13 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הַמּוֹכֵר בַּיִת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהֶעֱמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו מֻתָּרִין, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם:

13 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

ישראל שמכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע"פ שמשך ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו או לכליו של עובד כוכבים שאין בו עכבת יין טור אבל אם מדד לכלי העובד כוכבים שיש בו עכבת פי' מקום שהיין מתעכב בו יין או לכלי ישראל שביד העובד כוכבים והיה העובד כוכבים מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע"כ הוא מנדנד צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד: הגה מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי ואפילו לכתחילה אינו אסור רק כשהיה מעט מהיין בפי הכלי של עובד כוכבים דנאסר היין מיד אבל אם היה עכבת יין בשולי הכלי והכלי של עובד כוכבים היה עומד בחצירו של עובד כוכבים או שתפסו בידו או שעומד ברשות המוכר ואמר לו המוכר יקנה לך כליך מותר דמיד שבא לאויר הכלי קנאו ולא נאסר היין עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי העובד כוכבים וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד אבל אם לא הגביהו ומדד דינו כשאר יין הבא מכח עובד כוכבים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה וכל זה לא מיירי אלא בימיהם שהיו העובדי כוכבים מנסכים ואוסרים בהנאה במגען אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים הכל בטור:

13 גיטין פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ, וְלֹא מִשְׁכְּנוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן, לֹא יָצָא לְחֵירוּת. וּבְחוֹבוֹ לֹא?! וּרְמִינְהִי: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בָּאַנְפָּרוֹת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם, הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס. גּוּפָא – אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס, וְלֹא פִּיֵּיס. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם בְּפַרְהַנְגְּ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, מַהוּ? חוּץ מִן הַמִּצְוֹת, מַהוּ? חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מַהוּ? לְגֵר תּוֹשָׁב, לְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, מַהוּ? לְכוּתִי, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא: גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – אָמְרִי לַהּ כְּגוֹי, וְאָמְרִי לַהּ כְּיִשְׂרָאֵל. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מַהוּ שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: פּוֹק עַיֵּין בִּמְכִילָתָיךְ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לְגוֹי – דָּמָיו אֲסוּרִין. וְגוֹי שֶׁאָנַס בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין בְּעָלָיו יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת – דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת, לָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ; אֲבָל עַבְדָּא – דְּסַגִּי לֵיהּ בְּלָא עַבְדָּא, אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ – אוֹ לָא. שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי: ״מִינַּי אַמֵּי בַּר נָתָן, תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ! וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ. אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּהָדְרָא לֵיהּ?! לִקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא עֶבֶד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי: מָכַר עַבְדּוֹ וָמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״צָרַם אוֹזֶן בְּכוֹר, וָמֵת – קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, אֲבָל הָכָא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן.

14 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וַחֲלִילִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן. הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בְּגֵיוּתָן וּבָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֶכֶס אֲבָל הַלּוֹקֵחַ שָׁם מִן הַתַּגָּר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מֶכֶס וְהַמֶּכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנִמְצָא זֶה מְהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עָבַר וְלָקַח מִן הַתַּגָּר. אִם בְּהֵמָה לָקַח מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. וְאִם כְּסוּת וְכֵלִים לָקַח יֵרָקְבוּ. לָקַח מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָקַח עֶבֶד לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִין:

15 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מִשְׁתֶּה אָסוּר לֵהָנוֹת מִסְּעֻדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ. וּמֵאֵימָתַי אָסוּר לֶאֱכל אֶצְלוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲסֹק וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה וְכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּלְאַחַר יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם עָשָׂה סְעֻדָּה אַחֶרֶת מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכָל הַהַרְחָקָה הַזֹּאת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹכָבִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר שמות לד טו "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" שמות לד טז "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ" וְגוֹ':

15 עבודה זרה פתח ↗

אֶלָּא, עַל פִּיתָּן וְשַׁמְנָן מִשּׁוּם יֵינָן, וְעַל יֵינָן מִשּׁוּם בְּנוֹתֵיהֶן, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְעַל דָּבָר אַחֵר מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר.

16 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּינִיק אֶת בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֵּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית עַכּוּ"ם אֲבָל מְיַלֶּדֶת הִיא בְּשָׂכָר מִשּׁוּם אֵיבָה. וְהַנָּכְרִית עַכּוּ"ם מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ בִּרְשׁוּתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּהַרְגֶנּוּ:

17 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

זבינו כל מאי דאית לכו ותו וכו' - ומה שלא היה אומר להם לבטלה בשבירה ויוכלו למוכרה בגרות לפי שהיה דעתם למוכרה שלימה ביוקר לעובדיה והא דאמרינן לעיל פרק ר' ישמעאל עבודה זרה דף נג. מכרה לעובדיה לא בטלה שאני הכא כיון דדעתייהו לאיגיורי אינם חוששין בה ובטלה ולא הוו דמי עבודת כוכבים:

18 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ לְיָרִיד שֶׁל עַכּוּ"ם, בַּחֲזִירָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא עַכּוּ"ם מָכַר לָהֶן שָׁם, וּדְמֵי עַכּוּ"ם בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּבְיַד עַכּוּ"ם מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וּמִפְּנֵי זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם עַכּוּ"ם הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת שֶׁל עַכּוּ"ם וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת הַהוּא וְלֹא עִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר לֹא בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ:

18 עבודה זרה פתח ↗

וְהָתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה — אָסוּר! אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, דְּוַדַּאי אָזֵיל.

1 שלשה ימים לפני חגם של גויים עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים וכו'. וברש"י דף ו' ע"א בד"ה משום הרוחה דרוח ואזיל ומודה לע"ז ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך שמות כ״ג:י״ג עכ"ל. ובמס' סנהדרין ס"ג ע"ב דאמר אבוה דשמואל אסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך ועי' בתוס' שם בד"ה אסור, ורבינו לא פי' הטעם בזה כאן, ועי' בב"ח מובא בטו"ז בסי' קמ"ח ס"ק ג' למה לא נאמר משום לפני עור עיי"ש, וכונתו דאיבעיא אם משום לפ"ע או משום הרוחה ולפי' רש"י הרוחה משום לא ישמע וכו' וא"כ הוי ג"כ לפני עור, והנראה לענ"ד ע"ז, דלא ישמע על פיך הוי משום דאיסור זה על המעשה ולא על העושה כמ"ש במקו"א בשם תוס' במס' תמורה לחלק כן וכיו"ב לענין מצוה בס' מחנה אפרים בהל' שלוחין ושותפין עיי"ש, ובכל דבר שדעת התורה על המעשה שלא תהיה הוי הגורם כעושה בעצמו וא"כ חמיר מלפ"ע דהוי רק כי נעשה על ידו.

2 אבל מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם וכו'. לכאורה לטעמא דהרוחה דהוי משום לא ישמע וכו' א"כ הוי ספק דאורייתא ונראה דהוי מהתורה אסור לתת וכו' לפני אידיהן וא"כ למה נקיל במפני שהוא כמציל מידם דלא שייך לומר כן רק בגזירה דרבנן, דבשלמא מטעם לפני עור כדאי' להלן במס' ע"ז דף ט"ו ע"א באימור לשחיטה זבנה דבספק לא שייך לפני עור ואפ"ה חששו בזה ומשו"ה בכמציל מידם לא גזרו אבל לטעמא דהרוחה יקשה לכאורה, ואף במלוה על כרחך הטעם משום הרוחה כמ"ש בר"ן דלא שייך לפני עור בזה רק במו"מ מספקינן ליה כן עיי"ש. אמנם עי' בר"ן בסוף פ"ק דמס' ע"ז בשם הרמב"ן דלא ישמע על פיך לישראל נאמר ולא להביא לעכו"ם רק מדרבנן עיי"ש וזה מקושית הב"ח הנ"ל דיותר טוב לומר לפני עור דהוי דאורייתא וא"כ מיושב מה שמקילין בכמציל מידם ועי' בב"ח בחו"מ בסי' קפ"ב ובסמ"ע בסי' קע"ו בסופו בפרישה בסי' קפ"ב הנ"ל, אבל א"כ יקשה קושית הב"ח הנ"ל ועי' מ"ש בטו"ז הנ"ל עיי"ש ומסייע לדבריו מ"ש בר"ן בשם הרמב"ן הנ"ל שם לענין שבועה דלא שייך לפ"ע עיי"ש, ועי' בריטב"א ו' ע"ב בד"ה ההוא דהוי גזירה מדרבנן בלבד עיי"ש וכיו"ב ברא"ש בפ"ק סי' י"ב עיי"ש, ובתוספתא קרא אותו אבק ע"ז עיי"ש בפ"ק ועי' בנמוק"י סנהדרין פ"ז. ועי' בס' מעשה רוקח שהניח בתימה למה לא הביא רבינו לא שואלין וכו' דבגמ' משוי צריכותא לשאלה והלואה עיי"ש, ועי' בהל' נדרים פ"ו הט"ז שכתב הלואה ושאלה עיי"ש. גם לא הביא דברי הירושלמי דמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו עיי"ש, ועי' בהגהות מיימוני שכתב דלא מהני רק לשאלה ולהלואה ולא למו"מ עיי"ש דנראה דרק בזה באם לא יעשה לו הוי איבה ובמו"מ לא שייך איבה ורק בשאלה והלואה כעושה לו טובה ומחניפו בזה משא"כ במו"מ, ובקים ליה שאינו אזיל ומודה אפי' מו"מ מותר לדעת הג"ה. והנראה דתליא במ"ש רבינו "בד"א בא"י אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד וכו'". הנה לא פי' כרש"י בגולה בגלות שאנו מתפרנסין מהם גם שייך איבה רק פי' בגולה בחו"ל שאינם עובדין ע"ז וא"כ בלתי נראה מבבלי להתיר מטעם איבה ומחניף בזה אף בלקבל וליתן דורון מחלק אח"ז היכא דשייך איבה בזה לא מצינו מפורש כן להתיר בשאלה והלואה במכירו, ושם לא נהנה ממנו משא"כ כאן, ובאמת יש להבין לטעם שאין עובדין ע"ז למה ביום חגם אסור וצ"ל שאין אדוקין כ"כ לעסוק ג' ימים לפניהם, ועכ"פ נראה לדעת רבינו אין להתיר מטעמים שכתב ברש"י, וכמ"ש בהל' אח"ז שכתב שצריך לידע שאינו מודה בע"ז ואינו עובדה מהאי טעמא לא ס"ל דבחו"ל אין עובדין כלל דלדעתו אין יוצאין מכלל שניהם ביחד וכן נראה מרבינו בכמה דוכתי שדעתו כן נגד דעת ר"ת ורש"י בכ"ד. ועי' במס' חולין י"ג ע"ב ובתוס' בד"ה נכרים שכתבו דאף בא"י לפ"ז אין אדוקין כ"כ עיי"ש, וכמ"ש להלן בס"ד נראה לדעת הרמב"ם אפי' במעשי אבותיהם בידיהם אסור עיי"ש. הנה גם לא הביא האי דאי' במס' ע"ז י"א בחגתא דטייע דלא קביעה מותר ועמד ע"ז בס' מעשה רוקח וכתב דהוי ספק אם יעשו אותו לא חיישינן מספק ופשוט כמו כן שא"צ להביאו עיי"ש, והנראה דהאיך שייך ספק בזה דעכ"פ באם עשו יהיה אסור ונראה דהוי ספק על כל אחד ואחד אם יחוג אותו ועי' ברש"י שכתב שאין חוששין בו כ"כ עיי"ש.

3 עבר ונשא ונתן וכו' והנושא ונותן ביום חגם הרי זה אסור בהנאה. ועי' בריטב"א דלא קנסו בנו אחריו. מ"ש בכ"מ ומשמע התם דעד כאן לא שרי ר"ל וכו' ובלח"מ דהלכה כר"י ובגמ' מפורש אף לר"ל כן כבר עמדו ע"ז בפר"ח ובסדר המשנה וכתבו שהוא ט"ס עיי"ש.

4 ואסור לשלוח דורון לגוי עכו"ם ביום אידו אא"כ נודע לו שאינו מודה בעכו"ם ואינו עובדה. כתב שאינו מודה ואינו עובדה והעיר ע"ז בפי' מוה' דוד עראמה ז"ל וז"ל על דברי הג"ה שכתב בקים לנו שאין אזיל ומודה כתב ע"ז אבל מדברי רבינו נראה דבעינן שלא יהיה עובדה ולא מודה שהוא אמת דוק ותשכח עכ"ל. ונראה דיצא לרבינו ממאי דאי' במס' חולין י"ג ע"ב שחיטת נכרי נבילה וניחוש שמא מין הוא א"ר נחמן וכו' אין מינין באומות והא קא חזינן דאיכא אימא אין רוב אומות מינין כי הא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן נכרים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, והנה א"כ יקשה למה אמרינן בגולה אין אסור אלא ביום אידם בלבד אשר לפי' הרמב"ם מטעם שאין עובדין ע"ז גם ביום אידם יהיה מותר ומזה נראה שלמד דאף בשאין עע"ז שיהיה מודה בה רק משום מעשי אבותיהם בידם ג"כ אסור רק כמ"ש שאין אדוקין שיהיה במעשי אבותיהם ג' ימים לפני אידיהם. ועי' בירושלמי בריש פ"ק דמס' ע"ז נחום המדי וכו' תמן בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום אחד ואסרו יום אחד ברם הכא מצאו שהן עושין ג' וכו' אסרו להם ג' ימים עיי"ש וכמו כן י"ל בגולה לא מצאו שעושין צרכיהן רק ביום אידם בלבד.

5 וכן גוי עכו"ם ששלח דורון לישראל ביום חגו לא יקבלנו ממנו, ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו שזה הגוי אינו עובד עכו"ם ואינו מודה בה. ועי' בכ"מ שהקשה למה לא כתב שצריך לאבדו כדאי' בגמ', ובס' מרכבת המשנה כתב שסמך על מאי דאיתא בירושלמי ששאל לר"ל וא"ל שישליכו לים המלח ואיתא שם מפני שהיה אדם גדול אמרו לו כן עיי"ש. והנה מטעם שלא ילך ויודה לא מהני השלכה לים המלח בשלא בפניו כאשר היה שם עיי"ש, וכמ"ש בכ"מ בשלא בפניו א"צ לזרוק, וגם אם כונת הרמב"ם שלא יהנה כבירושלמי שם הרי שם ממדת חסידות בלבד ולמה לא כתב לאבדו דאיתא בבבלי דנראה מדינא כן, ועי' בטו"ז בסי' קמ"ח ס"ק ה' שפי' נוטלו בפניו ואין נהנה בו שמקבלו בפנים זועפות שנראה שאינו נהנה בו עיי"ש. והנראה שכונת הרמב"ם נטלו בפניו ואינו נהנה בו, שיזרקנו כלאחר יד כדאיתא בגמ' וכן יעשה בפניו, ופי' שנטלו בפניו משום איבה ואינו נהנה קאי ג"כ על בפניו, ובפניו פי' כמו לפנים שפי' למראית עינו בלבד, וי"ל שבחר לשון הזה שנכלל בו ג"כ מדת החסידות דאיתא בירושלמי דאפי' באי אפשר לזרקו כלאחר יד לא יהנה אח"ז כשקיבלו ואינו בפניו עוד וכמה נעים לשונו לכלול הבבלי והירושלמי הדינא והחסידות יחד, ונראה הנאה שאי' גורם לה הבאה מע"ז דיומא גרים רק מחסידות שלא נהנה ממנו וצ"ע באם הוי בכלל אוכלי דבר אחר מקבלי מתנות מעכו"ם במס' סנהדרין וסוף מס' סוטה.

6 היה אידן וכו' הרבה ימים וכו'. עי' מ"ש בכ"מ ומשמע וכו' וכן פי' רש"י עי' בפר"ח שעמד ע"ז שמפורש בגמ' עיי"ש.

7 אדומים עע"ז הן ויום ראשון הוא יום אידן לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בא"י יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת וכו'. צריך להיות יום חמישי ויום הששי שבכל שבת ושבת וכו' וכן איתא ברמב"ם דפוס ווינציא.

8 יום שמתכנסין וכו' ומקריבין ומקלסין לאלהיהם יום חגם הוא והרי הוא כשאר חגיהם. נראה מלשונו שצריכין שנדע שמקריבין וכו'.

9 אבל עכו"ם וכו'. ועי' בראב"ד ובס' מרכבת המשנה כי יש לרמב"ם סיוע מהירושלמי עיי"ש.

10 דברים שהן מותרין מיוחדין וכו'. היו מעורבין וכו'. עי' בכ"מ ובפר"ח ונכבדות מדובר במרכבת המשנה עיי"ש. גם מה שכתב המרכבת המשנה כי רבינו אינו סובר להלכה דלפני דלפני לא אמרינן גם לא מ"ש בתוס' במס' ע"ז דף ט"ו ע"ב בד"ה לנכרי לחלק בלפני דלפני בין ישראל ועכו"ם דגם בעכו"ם נאמר דחיישינן אפי' לפני דלפני עיי"ש, ועי' בירושלמי ע"ז פ"ק הל' ה' רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור ועי' במראה פנים שהקשה דהוי לפני דלפני וכתב לחלק בין חשוד עיי"ש וזה נראה לדוחק דעכ"פ הוי לפני דלפני אפי' בודאי מזבין ויהיה מסכים לדעת רבינו למ"ש במרכבת המשנה הנ"ל, והחליט דעל ז' מצות בגוי חייב על לפני עור ממ"ש בהל' מלכים פ"ט הי"ד באנשי שכם על שלא דנהו עיי"ש, ולא שייך להקשות דא"כ בח' מצות נצטוו די"ל כדאמרינן במס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב בב"נ בקידוש ה' אינהו ואבזרייהו עיי"ש, והנה ממ"ש בהל' מלכים שם משום דנצטוו על הדינין ור"ל דס"ל כמו שמצווין להפריש הגזל והעשוק כמו כן שלא להביא אחרים לידי ל"ת המצווים ע"ז והוי מק"ו כן, וס"ל דלאו דוקא לענין ממון נצטוו על הדינין וצ"ע בזה די"ל דוקא לענין גזל ומעשה שכם כמ"ש ברמב"ם הוי בערך גזל עיי"ש, ודין אחד מהדברים שהעולם עומד עליו ולא נדע עוד לשאר איסורין ומזה לא בריר משם דחייב ב"נ על לפני עור בז' מצות דידיה, ועי' בלפני דלפני בשו"ע יו"ד סי' קנ"א סעיף א' ובשו"ע אה"ע סי' ה' סעיף י"ד ובב"ש ס"ק י"ט.

11 כשם שאין מוכרין לעכו"ם דברים שמחזיקין בהן ידיהם לעכו"ם כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים וכו' וכל שאסור למכרו לעכו"ם אסור למכרו לישראל החשוד למכור לגוי וכן אסור למכור כלי נזק לישראל ליסטים. הנה בזה י"ל בלאו לפני עור יהיה אסור דכאן נראה לכו"ע לא שייך לחלק בין לפני דלפני דעכ"פ אין לעשות דבר שיבוא מכשול ונזק לאחרים אף דהשני אינו בכלל לפני עור מ"מ כאן אין האיסור מצד העושה רק מצד הנעשה ודוקא משום איסור ע"ז יש לחלק בין לפני דלפני משא"כ בזה, גם אין לחלק בין אם הוי כחד או כתרי עברי דנהרא. והנה לענין ע"ז עי' בשו"ע יו"ד סי' קנ"א סעיף א' מחלוקת בזה כבתרי עברי דנהרא דוקא או לא ועי' בש"ך ס"ק ו' עיי"ש, ועי' בדגול מרבבה שכתב בכונת הש"ך דבישראל אינו מצווה להפרישו רק בשוגג ולא במזיד וכמו בקטן דשוגג אבל במזיד אין מחויב להפרישו עיי"ש. ודבריו תמוהין לענ"ד ועי' במס' ב"ק דף כ"ח ע"א נרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור וכו' עיי"ש וברש"י וברמב"ם פ"ג ה"ה מהל' עבדים עיי"ש, ועי' בשו"ת תה"ד סי' רי"ח ובשו"ת מהר"א ששון סי' פ"ו ועי' בסה"מ שורש ה' להרמב"ן שם בשם הספרי על לא תחטא הארץ אזהרה לבי"ד עיי"ש, ועי' במס' ב"ק דף צ"ח ע"ב שהכל מצווין עליו לבערו עיי"ש.

12 היו ישראל וכו' עיר שיש בה עכו"ם וכו'. ההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה ע"ז בד"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר. ועי' בכ"מ ובלח"מ ובשו"ע בסי' קמ"ט, וכמ"ש בלח"מ וכנראה טעמא דרבינו שלא יהנה מאותו הדרך בה, אבל כשיש דרך אחרת ונקרה שהלך שם לא מקרי הנאה כיון דאפשר באחרת עיי"ש, ועי' כיו"ב בס' טורי אבן במס' ר"ה בסוגיא דשופר של עולה שחקר בזה ביש אחר שייך איסור הנאה עיי"ש ועיין בסמ"ע בשו"ע חו"מ בסי' ל"ז ס"ק נ"ג עיי"ש ובתבואות שור סי' י' ס"ק ו' עיי"ש, ובמרכבת המשנה כתב דלא הוי פסיק רישא בכה"ג עיי"ש ובזה יש לעיין, ובאמת יקשה לומר מטעם שיאסרו להנות מכל העיר עבור ע"ז שבה, ומטעם חשד יקשה כמו כן לפי' הרמב"ם דנהפוך שייך ביותר חשד כשיש לו דרך אחר והולך בזו רק לפי' הראב"ד שייך חשד דמחלק אם הולך משם למקום אחר או אין הדרך רק לשם, ופי' הלח"מ ה"ב שכתב גם בעיניו נראה לדוחק עיי"ש. והיותר נראה דלאו משום הנאה רק שלא לקרב אל פתח ועי' ע"ז י"ב ע"ב לא שנו אלא מעוטרת בורד וכו' דנראה דוקא הנאה מע"ז עצמה אסורה וכמו שלא להשכיר להם בתים וישימו ע"ז בתוכם והכל להרחיק מהע"ז ועי' בפי' משניות שכתב ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיש להם בית תיפלה שהוא בית ע"ז בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה וכ"ש לדור בה, אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו מה שנאמר ועבדתם שם אלוהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינה כן ק"ו דין בית ע"ז עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכ"ש לכנוס בו עכ"ל, מכ"ז נראה הכל משום שלא יבוא לידי קירוב להע"ז עצמה, ומ"ש אסור לעבור בה בכונה וכו' היינו ע"פ מקרה שרצה ללכת לדרך אחר ובא לשם מותר דזה נראה כאינו מכוין אבל בליכא רק דרך זה על כרחו מכוין ולא שייך מקרה בזה ואסור, ועי' בהל' י"ב ומ"ש שם.

13 אסור לבנות וכו' שכרו מותר וכו'. עי' בפ"ז הל' ה' ומ"ש שם.

14 עיר שיש בה ע"ז והי' בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, המעוטרות אסור להנות בהן בכל מה שבתוכן מפני שחזקתן שבגלל עכו"ם נתעטרו ושאינן מעוטרות מותרין בהנאה חנויות של עכו"ם אסור לשכרן מפני שמהנה עכו"ם. הנה כתב מהנה ונהנה ולהלן במכס ג"כ במהנה וכר' יוחנן אף דנקיט לשון המשנה דלר"י במהנה ג"כ והוא נקטו בנהנה בלבד, ולמ"ש בתוס' במהנה אפי' בבזיון אסור לר"י זה בלתי מפורש בדברי רבינו, ושאינן מעוטרות מותרין בהנאה וכו' אף דלדעתו בה"י אסור לעבור בעיר שיש בו ע"ז וכמ"ש בפי' משניות גם לדור אסור ועי' בירושלמי בזה, מ"מ בנקרה ויש לו דרך אחר דמותר אז מותר להנות ונראה אף במו"מ מותר וזה כמ"ש לעיל דלאו מטעם איסור הנאה לדעת הרמב"ם אסור לעבור בעיר שיש בה ע"ז דא"כ למה יהיה בנקרה מותר להנות דע"ז ודאי מכוין ונהנה ולא שייך כמ"ש בלח"מ שם דכיון שאפשר בענין אחר לא מקרי הנאה, ומ"ש שחזקתו וכו' דנראה בספק מותר עי' מ"ש לעיל בפ"ז בזה עיי"ש.

15 המוכר בית לעכו"ם דמיה אסורין בהנאה ויוליכם לים המלח אבל עכו"ם שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עכו"ם דמיה מותרין וכותב ומעלה בערכאות שלהם. ובראב"ד א"א ואם הקדימו לו דמים קודם שיעבדוה מותרין עכ"ל. ובכ"מ ע"ז דבהקדים דמים לא הוצרך לאשמועינן ואפי' לא הקדים הדמים בזקפם במלוה ג"כ מותר אפי' אחר שנתן הגוי הע"ז, וכתב דמיירי שמכרו לגוי לצורך עכו"ם ולא נאסרו הדמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו הדמים אבל אם נתן לו הדמים קודם שעבדוהו וה"ה אם זקפם עליו במלוה מותר עיי"ש. הנה לכאורה בזקפו עליו במלוה צ"ע למ"ש ברמב"ם בהל' זכיה ומתנה פ"א הל' י"ד אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר וכו' שאין דעתו סומכת אלא על השטר וכו' עיי"ש ובפ"א מהל' מכירה הי"ד העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף עכ"ל ובהמ"מ שם שצריך מעות עם שטר ועי' בשו"ע חו"מ בסי' קצ"ד עיי"ש, וא"כ כשזקפם במלוה לא קנהו העכו"ם עד שנתן לו המעות וא"כ כשעבדו קודם נתינת המעות דמי ע"ז קשקיל והוי כהאי דבשו"ע יו"ד סי' קל"ב סעיף ב' במשך העכו"ם עד שלא פסק דמיה אסורים וכו' עיי"ש לענין יי"נ, ואין לומר כ"ז שלא קנהו הוי אין אדם אוסר שאין שלו דא"כ אף בלא הקדים דמים נאמר כן והאיך נפרש דברי הרמב"ם ועל כרחך כיון דהוי ברשות העכו"ם ואין ישראל יכול למחות בו והישראל נסתלק משום דביד העכו"ם כן וא"כ הוי לענין זה שלו וברשותו ולא מהני קפידתו דישראל דודאי לא ניח"ל שיעבדו קודם שיתן לו המעות וא"כ יקשה למה יהיה מותר בזקפו עליו במלוה, גם יש להבין בעכו"ם שגזל ואנס וכו' דמיה מותרין דמיירי על כרחך בלא הקדים לו המעות קודם שעבדו דבכה"ג כמ"ש בכ"מ אפי' במכרו מדעתו דמיו מותרין, וא"כ כשעבדו והוי ע"ז למה יהיה אח"ז דמיו מותרין אף דהוי מכירה באונס מ"מ דמי ע"ז קשקיל, ואין לומר דלא הוי דמי ע"ז משום דהוי בגזל רק דמים בעלמא קשקיל מיניה, הרי קיי"ל אגב אונסא גמיר ומקני, והנה יש מקום לומר לעכו"ם ודאי אינו מקנהו אף שנותן לו המעות וא"כ לא הוי דמי עכו"ם אבל לשון מפני שהוא כמציל מידו דאיתא בגמ' במס' גיטין מ"ד ע"א לא נראה כן. אמנם מלשון הגמ' וכותב וכן בלשון רבינו נראה דעד עתה לא היה לו שטר וכמ"ש העכו"ם אינו קונה רק בשטר ולא בחזקה ולשון הגמ' מותר ליטול דמים וכותב וכו' וכן ברבינו דמיה מותרין וכותב וכו' נראה דמקבל הדמים קודם כתיבת השטר דהוי הקנין המועיל בקרקע בגוי מישראל ולא שייך לומר דטעמא כדאיתא במס' ב"ב דגוי לא סמכא דעתו רק בשטרא וזה בסתם גוי ולא באנס, דהרי נראה דגם זה לא סמכה דעתו ורוצה בשטר בערכאות וא"כ לפ"ז היה נראה דרישא המוכר ביתו וכו' מיירי ג"כ קודם שכתב השטר דאל"כ מאי מעליותא דסיפא והיה נראה אף קודם כתיבת השטר ג"כ דמיה אסורין מדרבנן מטעם קנסא ואפי' זקפם במלוה ג"כ אסור בכתב שטרא ונתן אח"ז המעות כן היה נראה לענ"ד לולי דברי הכ"מ. אמנם הנראה עוד דהנה כמ"ש רבינו והעמיד בו עכו"ם וכו' וא"כ לא עבד אל הבית עצמו ועי' לעיל פ"ח ה"ד בלא בנה בתחילה הבית לע"ז רק הכניס בתוכו ע"ז וז"ל הכניס עכו"ם לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית עכ"ל, ועי' בריטב"א מ"ו שם במס' ע"ז באם לזמן הוי רק מדרבנן משום מראית עין אף בעודו שם עיי"ש, א"כ יהיה בכל פעם ספק שמא הכניסו רק לזמן בלבד ולא הוי איסורא דאורייתא אבל בזה יש לעיין, ודברי הכ"מ צ"ע לי לענ"ד. ובב"י בסי' קמ"ג בבדק הבית הביא האי דהמוכר בית וכו' בשם האורחות חיים ולא ידעתי למה לא כתבו בשם הרמב"ם, ועי' בב"ח בקונטרס אחרון שם שכתב לר"י שם דלא פירש דבימסאות דהוי טרקלין וכמ"ש ברש"י להתיר דהוי תשמיש לתשמיש ולר"י אפי' תשמיש לתשמיש לע"ז אסור א"כ מהאי טעמא מוכר בית ג"כ אסור עיי"ש, ולא ידעתי למה הוי בית משמשי דמשמשי ואולי מהדרך לעשות כיפה בבית, ועי' ברמב"ם פ"ו הל' ה' מאבות הטומאות דבית הוי משמשי ע"ז עיי"ש, אבל שם מיירי בבית ע"ז, ובהכניס שם ע"ז לא נראה לחלק בזה. וראיתי במרכבת המשנה דבתוספתא מפורש ביתו לע"ז כמ"ש ברמב"ם גם דעתו שם דאפי' הקדים המעות אסור משום קנסא עיי"ש, אבל מ"ש באונסו אפי' אח"ז צ"ע כמ"ש לעיל.

16 חלילין וכו' הולכין ליריד וכו' ולוקחין וכו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם וכו'. עי' בב"ח בקונטרס אחרון בסי' קמ"ט בפי' רבינו יונה בטור שם משום למעטינהו שריא ליקח ומשו"ה מותר אפי' לכתוב בערכאות דשייך אזיל ומודה כמ"ש ברש"י שם ומשו"ה בכסות וכו' דלא שייך למעטינהו ולא הוי בכלל מצוה אינו רשאי לדעת ר"י עיי"ש.

17 גוי שעשה משתה וכו' וכל הרחקה הזאת מפני עכו"ם שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו וכו' שמות ל״ד:ט״ו-ט״ז. דייק לומר מפני עכו"ם וכו' ועי' במס' ע"ז ל"ו ע"ב יינן משום בנותיהן ובנותיהן משום ד"א וכו' עיי"ש והנה ביי"נ כתבו הגמ' דמשום בנותיהן לא יהיה אסור בהנאה רק בשתיה ומשום דומה ליי"נ אסרו להנאה משום מעוטא דמנסכין עיי"ש בתוס' ובר"ן אבל לענין משתה מאי נפק"מ אם משום בנותיהן או משום ע"ז בקירוב עמהן וגם בנותיהן גזרו ג"כ משום ד"א, אבל בגזירה דרבנן משום חיתון ובהתורה נראה משום זנות ומשום ע"ז כנראה מלשון הקרא, וי"ל דהנה דעת הרמב"ם בשחיטת עכו"ם דהוי נבילה בפ"ד מהל' שחיטה הי"א שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכו' עיי"ש ועי' ברא"ש במס' חולין דף ב' שכתב ע"ז ואין דבריו של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו עיי"ש, וכתבתי במקו"א כי דעת הרמב"ם מסוגיא הנ"ל דמס' ע"ז כי גם בביתו של ישראל כי ישחוט הגוי שייך וקרא ואכלת מזבחו והטעם משום בנותיהן וכו' ושם כתבתי אם הוי דאורייתא או מדרבנן למ"ש בכ"מ ובש"ך שם עיי"ש. ולפ"ז י"ל דנפק"מ דמשום בנותיהן לא שייך כשהגוי שוחט בבית ישראל אבל משום ע"ז וקרבות עמהם שייך גם בכה"ג לכן כתב וכל הרחקה הזאת מפני עבודה של כו"מ וכו'. ועיין בטו"ז בסי' קנ"ב ס"ק א' ובש"ך שם ובשם הפרישה אם יש בזה היתר משום איבה ודרכי השלום עיי"ש, והוא מפורש בירושלמי במס' ע"ז פ"א מ"ג, במס' דמאי פ"ד מ"ה ומפרנסין עניי נכרים וכו' וקוברין וכו' מפני דרכי השלום גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה של נכרים מהו וסבר משרי לן מן הדא מפני דרכי השלום, א"ל ר' בא והתני ר' חייא יום משתה של נכרים אסור, א"ר אמי אילולא רבי בא היה לנו להתיר ע"ז שלהן וברוך המקום שריחקנו מהם עכ"ל. ומה שלא הביא דינו של אדם חשוב עי' בטו"ז ובש"ך בסי' הנ"ל.

18 בת ישראל לא תניק וכו' אבל מילדת היא בשכר משום איבה וכו'. ובכ"מ עמד ע"ז שלא כתב דבשבת אפי' בשכר אסור כדאי' בגמ' עיי"ש, ובכת"י של אאמ"ו הגאון ז"ל בגליון הרמב"ם מצאתי כתוב ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת הל' י"ב וצ"ע על הכ"מ כי שם מקומו לכן הביאו שם עכ"ל.

19 ההולכין לתרפות עכו"ם וכו' והבאים מותרין וכו' ישראל וכו'. ועי' בכ"מ שדעת רבינו להתיר דמי ע"ז ביד עכו"ם, ועיין בזה במס' ע"ז דף ס"ד ע"א ודף י"ב ובר"ן שם ודף י"ג ובשו"ע בסי' קמ"ד וקל"ב ובטור ובב"י בשיטות מהראשונים ז"ל לחלק בדמי ע"ז ביד עכו"ם ודעת כולמו דלא שייך חליפין כמוהו רק בישראל ולא בגוי רק דעת בעה"מ לחלק בין לכתחילה ודיעבד ולא כן דעת רמב"ן והרי"ף ובתוס' וברא"ש מחלקין בין מקצה המעות לקנות בהם ע"ז עיי"ש, ולכאורה בלתי מובן דהרי קיי"ל אין הקדש לע"ז עי' במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב, וראיתי בטו"ז בסי' קל"ב ס"ק י"א ואע"ג דבעלמא קיי"ל הזמנה לאו מלתא היא מ"מ הכא שאני כיון שבאו מעכו"ם ושם ישובו עכ"ל, והוא מלשון הרא"ש במס' ע"ז דף ס"ד והא דאמר לעיל דדמי ע"א ביד עכו"ם אסורין, היינו היכא שמכרה לקנות בדמים צורכי ע"ז ונשארו המעות באיסורא עכ"ל, ועי' בסי' קמ"ד דאפי' מספק חיישינן שמא הקצהו לע"ז אחרת עיי"ש, וקשה לכאורה לומר דמהאי טעמא שהקצהו הוי אסור מדאורייתא כיון דאין הקדש לע"ז ויהיה זה דבר חדש לומר כיון שהמכירה היתה בכונה להזמינו לע"ז הוי הקדש והזמנה לע"ז מדאורייתא. והנה במס' סנהדרין מ"ח ע"א איתא לאביי דס"ל הזמנה מלתא ולא יליף כרבא מע"ז דאין הקדש לע"ז משום מידי דאורחא ממידי דאורחא ילפינן וברש"י שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו ע"ז עכ"ל עיי"ש. והנה לאביי נ"ל בכה"ג דהיה ע"ז מעיקרא ומכרו ע"מ שיהיו המעות לע"ז אחרת בכה"ג לא שייך דילמא אהדרי והוי הזמנה גם בע"ז לאביי משא"כ לרבא דבכל פעם לית ליה הזמנה מלתא, ויש לפרש בזה הסוגיא דמס' ע"ז י"ב ע"א אביי אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז, ורבא אמר ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם ועיין בתוס' ובעה"מ ור"ן שם ולפמ"ש י"ל דאביי דס"ל בכה"ג מהני הזמנה בהקצהו ובגוי שראינו עע"ז י"ל אולי גם מספק ניחוש לזה כדאי' בסי' קמ"ד אבל רבא דלא ס"ל הזמנה מלתא בשום מקום אמר משום יום אידם, אמנם אנן דקיי"ל כרבא צ"ע בהאי דינא אם לא נאמר דהוי מחומרא דע"ז ועי' בתוס' דף ס"ד ע"א בד"ה ודילמא שכתבו דס"ד להחמיר בע"א מביי"נ עיי"ש, אבל למה לחוש מספיקא צ"ע. במס' ע"ז ס"ד ע"א מסתברא דמי ע"ז ביד נכרי מותרין וכו' וא"ל זילו זבינו וכו' ותו איתגיירו וכו' ודילמא שאני התם כיון דדעתיה לאגיורי ודאי בטלה וכו' עיי"ש, ובתוס' שם בד"ה זבינו כתבו לכן לא א"ל לשברם ויוכל למכרם בגירותם ששוה יותר בשלימת גם אף שמכרו לעובדם אותם ברוצה לגייר מבטלם אף בכה"ג עיי"ש, ויש לעיין כיון שהלה זיכה בהם ע"מ לעבדם הוי ע"ז גמורה דבגוי א"צ עד שיעבדם ואם קיבל המעות הוי עוד דמי ע"ז וצ"ל שקיבל המעות קודם שזכה הלה בהם וצ"ע בקנין מגוי לגוי במטלטלין, גם עי' בתוס' שם בד"ה ודילמא שכתבו ביי"נ פשיט ליה דדמים מותרין רק בע"ז משום דחמירי עיי"ש, וא"כ הוי רק מחומרא גם בס"ד וי"ל דלא החמירו בכה"ג ובזה צ"ע ונראה דע"כ כמ"ש בקודם לזה אף דאינו מפורש בגמ' כן.

20 ישראל וכו' בחזרה אסור שמא ע"ז מכר וכו' וביד עכו"ם מותרין בהנאה וכו' ואין נושאין עם ישראל הבא מן התרפות ולא עם ישראל מומר לא בהליכתו ולא בחזירתו. הנה כדאיתא במס' ע"ז ל"ג ישראל בהליכתו אמרינן הדר וכו' אבל במומר לא עיי"ש, ויש לעיין לפי מה דאיתא במס' קדושין ע"מ שאני צדיק וכו' שמא הרהר תשובה וכו' ובסי' מ"ד בפסולי עדות מחמת עבירה ספק קידושין שמא הרהרו בתשובה עיי"ש, מהו במומר דנראה בסוגיא דלא אמרינן מהדר וכו' ויש לחלק כאן הוי לחומרא ובישראל אפי' לחומרא לא חיישינן וצ"ע ואין כאן מקומו, ועי' מ"ש במומר להכעיס בזה בפ"י ה"א עיי"ש.

1 תוספות על חולין פתח ↗

נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם - הלכך בארץ ישראל נמי אין אדוקין כל כך שיהיו מעשיהם לשם עבודת כוכבים:

2 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

הלכה: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁלְּגוֹיִם כול׳. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה שָׁמַע כּוּלְּהוֹן מִכָּא וְהָבִיאוּ לַבּוֹקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. אִין כֵּינִי אֲפִילוּ בַגָּלִיּוֹת. דְּתַנֵּי. נָחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר. יוֹם אֶחָד בַּגָּלִיּוֹת אָסוּר. מַאי כְדוֹן. תַּמָּן בָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין צָרְכֵיהֶן לְיוֹם אֶחָד וְאָסְרוּ יוֹם אֶחָד. בְּרַם הָכָא בָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁעוֹשִׂין צָרְכֵיהֶן לִשְׁלֹשָׁה יָמִים. וְאָסְרוּ לָהֶן שְׁלשָׁה יָמִים.

2 חולין פתח ↗

בָּנָיו מַמְזֵרִין. וְתַנָּא קַמָּא, אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר. אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא? אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הַשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבַּעְיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבַּעְיָא? אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קׇרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת. מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרַשִּׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם, וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוֹמֵא, שְׁמַע מִינַּהּ.

6 סנהדרין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְאִם אִיתָא, תַּמְנֵי הָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִינְהוּ וְכֹל אַבְזְרַיְיהוּ.

6 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

וּלְבוֹנָה. תַּנֵּי. אִם הָיְתָה חֲבִילָה מוּתָּר. וְכַמָּה הִיא חֲבִילָה. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר. חֲבִילָה שֶׁל לְבוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה מִינִין. אִם הָיָה כוֹמָר אָסוּר. רוֹפֵא מוּתָּר. תַּגָּר מוּתָּר. תַּגָּר חָשׁוּד אָסוּר.

6 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ואפי' לא הערים והכותי מכירו ומכוין לטובתו ומוכרן לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו: הגה ומותר לתת בהמה לכותי למחצית שכר אע"פ שהכותי בודאי יסרסנו הגהות מיי' פט"ז מא"ב דהכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד ב"י ומותר למכור לכותים בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי הכותי קונה אותם לסרסם ויש אוסרים תמצא מבואר בת"ה סי' רצ"ד ומיהו אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס לכ"ע שרי ג"ז שם כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים א"ו הארוך סימן נ"ט ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים מהרא"י סי' ק"ה ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות:

8 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מִנַּיִין לְנִרְצָע שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו, וְרַבּוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לָצֵאת, וְחָבַל וְעָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה, שֶׁהוּא פָּטוּר –

9 עבודה זרה פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מְעוּטָּרוֹת בְּוֶורֶד וַהֲדַס, דְּקָא מִתְהֲנֵי מֵרֵיחָא, אֲבָל מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת — מוּתָּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״, נֶהֱנֶה הוּא דְּאָסוּר,

13 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

כָּל מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה כְּשֶׁרֶץ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִיר וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְשִׁעוּר טֻמְאָתָן בִּכְזַיִת וַאֲפִלּוּ קִצֵּץ מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ כְּזַיִת מִן הַכְּלִי מְטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ. זוֹ חֹמֶר בִּמְשַׁמְּשֶׁיהָ יוֹתֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמוֹ אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בִּכְזַיִת בְּמַגָּע כְּכָל הַמְשַׁמְּשִׁין:

13 משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

עַכּוּ"ם שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין לְיִשְׂרָאֵל אוֹ קָנָה מִטַּלְטְלִין מִיִּשְׂרָאֵל. קוֹנֶה בִּמְשִׁיכָה וּמַקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אוֹ בְּדָמִים. אֲבָל הַקַּרְקַע אֵינוֹ קוֹנֶה אוֹתוֹ מִיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵינוֹ מַקְנֶה אוֹתוֹ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁטָר שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא עַל הַשְּׁטָר. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ"ם וְנָתַן הַדָּמִים. וְקֹדֶם שֶׁיַּחְזִיק בָּהּ בָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר זָכָה אַחֲרוֹן וְנוֹתֵן לָרִאשׁוֹן אֶת הַדָּמִים. מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ"ם מֵעֵת שֶׁלָּקַח הַדָּמִים סִלֵּק רְשׁוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. וְנִמְצְאוּ נְכָסִים אֵלּוּ כְּנִכְסֵי מִדְבָּר שֶׁכָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה:

13 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

עכו"ם שמכר קרקע לישראל וקיבל כסף ולא כתב שטר. ובו ג סעיפים:העכו"ם אינו קונה בחזקה ולא בכסף אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הקונה מעכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר : הגה מיהו שכירות מן העכו"ם קונה בכסף לחוד ב"י סימן קצ"ב וכן אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד קנה מיד ב"י בסי' זה:

15 משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

עַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין יָפָה וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר שמות לד טו "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ". מֵאַחַר שֶׁהִזְהִיר שֶׁמָּא יֹאכַל מִזִּבְחוֹ אַתָּה לָמֵד שֶׁזִּבְחוֹ אָסוּר וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה:

16 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חִלּוּל. אֲבָל מְיַלְּדִין אֶת בַּת גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ. וְאֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת:

18 קידושין פתח ↗

״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע״ – אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר – מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.