דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים 12 פרקים

ספרייה / הלכה / משנה תורה / מפרשים / דברי ירמיהו / ספר מדע / דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים / דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״ב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״ב

מהדורה: מהדורת פרידברג

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ט״ז »

מקור: משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״ב

1 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אקפי לי קטן - וה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין מכות דף כ: דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע"ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם ועיין תוס' שבועות ג. ד"ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא:

2 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הָאִשָּׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כז "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" ויקרא יט כז "וְלֹא תַשְׁחִית פְּאַת זְקָנֶךָ" כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָהּ בְּבַל תַּקִּיף. לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִין בְּהַקָּפָה:

3 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

כָּל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים חוּץ מִ"בַּל תַּשְׁחִית" וּ"בַל תַּקִּיף" וּ"בַל יִטָּמֵא כֹּהֵן לַמֵּתִים" משנה קידושין א ז. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ תְּדִירָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וַאֲכִילַת הַפֶּסַח וּשְׁחִיטָתוֹ וְהַקְהֵל וְשִׂמְחָה שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת:

3 משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

כָּל הַשּׁוֹבֵת מִמְּלֶאכֶת עֲבוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן ויקרא כג כד ויקרא כג לט "שַׁבָּתוֹן" כְּלוֹמַר שְׁבֹת. וְכָל הָעוֹשֶׂה בְּאֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁבָּנָה אוֹ הָרַס אוֹ אָרַג וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שמות יב טז "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם". וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:

3 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת שְׁבִיתָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח – לִשְׁבֹּת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ויקרא כג ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבְכָל מָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה מִקְרָא קֹדֶשׁ פֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ספרא יב ד קַדְּשֵׁהוּ. וְעִנְיַן קְדֻשָּׁתוֹ הוּא שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אֶלָּא מָה שֶׁהוּא מְיֻחָד בָּאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר הַכָּתוּב שמות יב טז אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וְהָרְאָיָה שֶׁשְּׁבִיתַת יוֹם טוֹב נֶחְשֶׁבֶת עֲשֵׂה, אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שבת כה, א: הַאי שַׁבָּתוֹן עֲשֵׂה הוּא, וְלָמַדְנוּ מֵעַתָּה שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שַׁבָּתוֹן גַּבֵּי יוֹם טוֹב הוּא עֲשֵׂה, וּכְבָר בָּא הַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד גַּם כֵּן יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.

4 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס הֲרֵי הֵן סָפֵק, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה בְּכָל מָקוֹם וְחַיָּבִים בַּכּל. וְאִם עָבְרוּ אֵינָם לוֹקִין:

5 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשָׁהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ. וַאֲפִלּוּ קָטָן אָסוּר לָהּ לְגַלֵּחַ לוֹ פֵּאָה:

6 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצְּדָעִים לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת. וּמֻתָּר לְלַקֵּט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה בְּתַעַר:

6 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמְנַכֵּשׁ בְּעִקְּרֵי הָאִילָנוֹת וְהַמְקַרְסֵם עֲשָׂבִים אוֹ הַמְזָרֵד אֶת הַשָּׂרִיגִים כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת חוֹרֵשׁ וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל הַתֵּל וְרִדְּדוֹ אוֹ מִלֵּא הַגַּיְא חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. וְשִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן כָּל הַמַּשְׁוֶה גֻּמּוֹת שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא: הַזּוֹרֵעַ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַזּוֹמֵר אֶת הָאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּצְמַח הֲרֵי זֶה מֵעֵין זוֹרֵעַ. אֲבָל הַמַּשְׁקֶה צְמָחִין וְאִילָנוֹת בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכֵן הַשּׁוֹרֶה חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּמַּיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא: הַקּוֹצֵר כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְתוֹלֵשׁ תּוֹלֶדֶת קוֹצֵר הוּא. וְכָל הָעוֹקֵר דָּבָר מִגִּדּוּלוֹ חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְפִיכָךְ צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים וּכְשׁוּת שֶׁעָלָה בַּסְּנֶה וַעֲשָׂבִים שֶׁצָּמְחוּ עַל גַּב הֶחָבִית. הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן חַיָּב שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹם גִּדּוּלָן. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה מְקוֹם גִּדּוּלוֹ. וְעָצִיץ נָקוּב בִּכְדֵי שֹׁרֶשׁ קָטָן הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ חַיָּב: כָּל זֶרַע שֶׁקְּצִירָתוֹ מַצְמַחַת אוֹתוֹ וּמְגַדַּלְתּוֹ כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא וְסִלְקָא. הַקּוֹצְרוֹ בִּשְׁגָגָה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא קוֹצֵר וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹטֵעַ. וְכֵן הַזּוֹמֵר וְהוּא צָרִיךְ לָעֵצִים חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר וּמִשּׁוּם נוֹטֵעַ. גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁל עָפָר שֶׁעָלוּ בָּהּ עֲשָׂבִים, הִגְבִּיהָהּ מֵעַל הָאָרֶץ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת חַיָּב מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ. הָיְתָה עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת וְהִנִּיחָהּ עַל הָאָרֶץ חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן וְכֵן אִילָן שֶׁיָּבְשׁוּ פֵּרוֹתָיו בּוֹ. הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כַּעֲקוּרִין לְעִנְיַן טֻמְאָה: הַתּוֹלֵשׁ עֻלְשִׁין הַמְזָרֵד זְרָדִין. אִם לַאֲכִילָה שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאִם לִבְהֵמָה שִׁעוּרוֹ כִּמְלוֹא פִּי גְּדִי. וְאִם לְהַסָּקָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה. הַמְעַמֵּר אֳכָלִין אִם לַאֲכִילָה שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאִם עִמֵּר לִבְהֵמָה שִׁעוּרוֹ כִּמְלוֹא פִּי גְּדִי. וְאִם לְהַסָּקָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה. וּבֵיצָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בֵּיצָה בֵּינוֹנִית שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה הוּא כְּדֵי לְבַשֵּׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה וּגְרוֹגֶרֶת אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה בְּבֵיצָה. וְאֵין עִמּוּר אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע: הַמְקַבֵּץ דְּבֵלָה וְעָשָׂה מִמֶּנָּה עִגּוּלָה אוֹ שֶׁנִּקֵּב תְּאֵנִים וְהִכְנִיס הַחֶבֶל בָּהֶן עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גּוּף אֶחָד. הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַמֵּר וְחַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַדָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב וְאֵין דִּישָׁה אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְהַמְפָרֵק הֲרֵי הִיא תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ וְחַיָּב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְכֵן הַחוֹבֵל בְּחַי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹר חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לַדָּם שֶׁיֵּצֵא מִן הַחַבּוּרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק בִּלְבַד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּם אוֹ בַּחָלָב שֶׁהוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹבֵל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק חַיָּב מִפְּנֵי נַחַת רוּחוֹ שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּם שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ חַיָּב: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת כְּמוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹף. אֲבָל שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֵין לָהֶן עוֹר. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. וְאֶחָד הַחוֹבֵל בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אוֹ בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה וְיָצָא מֵהֶם דָּם אוֹ שֶׁנִּצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא חַיָּב: הַסּוֹחֵט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּמַּשְׁקִין שֶׁסָּחַט כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאֵין חַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְּרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. וּמֻתָּר לִסְחֹט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הָאֹכֶל. שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לְאֹכֶל אֹכֶל הוּא וְנִמְצָא כִּמְפָרֵק אֹכֶל מֵאֹכֶל. אֲבָל אִם סָחַט לִכְלִי שֶׁאֵין בּוֹ אֹכֶל הֲרֵי זֶה דּוֹרֵךְ וְחַיָּב. וְהַחוֹלֵב לְתוֹךְ הָאֹכֶל אוֹ הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּחֲלֹב לְתוֹךְ הַכְּלִי: הַזּוֹרֶה אוֹ הַבּוֹרֵר כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְהַמְחַבֵּץ הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר. וְכֵן הַבּוֹרֵר שְׁמָרִים מִתּוֹךְ הַמַּשְׁקִין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר אוֹ תּוֹלֶדֶת מְרַקֵּד וְחַיָּב. שֶׁהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַמְרַקֵּד דּוֹמִין עִנְיְנֵיהֶם זֶה לָזֶה. וּמִפְּנֵי מָה מָנוּ אוֹתָן בִּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן מוֹנִין אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ: הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין וּבֵרֵר מִין מִמִּין אַחֵר בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב. בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי פָּטוּר. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ לֶאֱכל לְאַלְתַּר מֻתָּר: וְהַבּוֹרֵר פְּסלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל וַאֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת חַיָּב. וְהַבּוֹרֵר תֻּרְמוֹסִין מִתּוֹךְ פְּסלֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסלֶת שֶׁלָּהֶן מְמַתֶּקֶת אוֹתָן כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתָן עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל וְחַיָּב. הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם נַעֲשָׂה כְּבוֹרֵר לָאוֹצָר וְחַיָּב. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין מְעֹרָבִין בּוֹרֵר אֶחָד מֵאַחֵר וּמַנִּיחַ לֶאֱכל מִיָּד. וְאִם בֵּרֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵר בְּשַׁחֲרִית לֶאֱכל בֵּין הָעַרְבַּיִם חַיָּב: המְשַׁמֵּר יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ מַיִם וְכֵן שְׁאָר הַמַּשְׁקִין בַּמְּשַׁמֶּרֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּשַׁמֵּר כִּגְרוֹגֶרֶת. אֲבָל מְסַנְּנִין יַיִן שֶׁאֵין בּוֹ שְׁמָרִים אוֹ מַיִם צְלוּלִין בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צָלוּל בְּיוֹתֵר. וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי שְׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצּוֹלוּ. וְנוֹתְנִין בֵּיצָה טְרוּפָה לִמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל כְּדֵי שֶׁיִּצָּלֵל. חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. לְמָחָר מְמַחֶה וְשׁוֹתֶה בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי. וְכֵן יַיִן מִגִּתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסּוּדָרִין. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִפְרְשׁוּ הַשְּׁמָרִים מִן הַיַּיִן יָפֶה יָפֶה וְכָל הַיַּיִן כְּגוּף אֶחָד הוּא. וְכֵן הַחַרְדָּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַטּוֹחֵן כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְכָל הַשּׁוֹחֵק תַּבְלִין וְסַמָּנִין בְּמַכְתֶּשֶׁת הֲרֵי זֶה טוֹחֵן וְחַיָּב. הַמְחַתֵּךְ יָרָק תָּלוּשׁ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹחֵן. וְכֵן הַנּוֹסֵר עֵצִים לֵהָנוֹת בִּנְסֹרֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ הַשָּׁף לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת חַיָּב מִשֶּׁיָּשׁוּף כָּל שֶׁהוּא. אֲבָל הַמְחַתֵּךְ עֵצִים אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּדַקְדֵּק מֵהֶן כְּדֵי לְבַשֵּׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה: הַמְרַקֵּד כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. הַלָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב הַמְגַבֵּל אֶת הֶעָפָר הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת לָשׁ. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. וְאֵין גִּבּוּל בְּאֵפֶר וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס וְלֹא בְּמֻרְסָן וְלֹא בְּכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַנּוֹתֵן זֶרַע שֻׁמְשְׁמִין אוֹ זֶרַע פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּמַיִם חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעָרְבִין וְנִתְלִין זֶה בָּזֶה:

9 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הַעֲבָרַת הַשֵּׂעָר מִשְּׁאָר הַגּוּף כְּגוֹן בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַמַּעֲבִירוֹ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְתַקֵּן עַצְמוֹ תִּקּוּן נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׂעָר הַנָּשִׁים וַאֲנָשִׁים אִם הֶעֱבִיר אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לְהַעֲבִיר שְׂעַר שְׁאָר אֵיבָרִים בְּמִסְפָּרַיִם בְּכָל מָקוֹם:

1 אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עכו"ם ברמב"ם ויניצי"א עם מעשה רוקח איתא וכוהניהן שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם. ועיין בטור יו"ד סי' קכ"א ע"ז וזה אינו מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמם עכ"ל ובב"י שם הביא דברי הרמב"ם שמפרש כי אם תקצר דעתנו לא נסמוך על הטעם וכר' שמעון דדריש טעמא דקרא עיי"ש, ובהל' תשובה מפורש ביותר שכתב שם פ"ג ה"ד אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזה"כ רמז יש בה כלומר עורו וכו' עיי"ש, ובגמ' ומדרשים מלאים מטעמים על מצות כמ"ש במקו"א ועי' בתוס' סוטה י"ז ע"א כשאין נפק"מ לדינא לכו"ע דרשינן טעמא דקרא ולחומרא מצינו ג"כ גם לר' יהודה לדרוש טעמא דקרא ובטעמא דרבינו בזה נפק"מ לענין ניקף עי' בכ"מ, ובתוס' ב"מ בפ"ק ובכמה דוכתי דיש לאו בניקף ג"כ עיי"ש, ולהאי טעמא ודאי אף לניקף הלאו ולא המעשה בלבד רק גם הנעשה אסרה התורה שלא יהיה מוקף בראשו ככהני עכו"ם וא"כ נפק"מ לחומרא בדרוש בטעמא דקרא.

2 אחד המגלח וכו' אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח והמגלח את הקטן לוקה. ועיין בראב"ד ובכ"מ כתב ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל ואפי' אם א"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה עכ"ל. ובשו"ת חכם צבי סי' פ"ב תמה על דבריו וכי לאו אחד שאין בו מעשה יש לנו וגם לענין המקיף שייך אין שליח לדבר עבירה אבל מטעם ניקף לא הוי מטעם שליחות עיי"ש, ובתוס' במס' ב"מ דף י"א ע"ב בד"ה אקפי כתבו דעל לאו עובר אפי' בשאינו מסייע ועי' בתוס' שבועות דף ג' בד"ה ועל הזקן ותוס' נזיר נ"ד ע"ב בד"ה ור"א עיי"ש, וכמ"ש רבינו לדרוש טעמא דקרא ג"כ נראה דאפי' בלא מעשה הוי בלאו. והנה בגדר איסורא ודאי הוי גם להכ"מ דלא יגרע מלהושיט אבר מהחי לב"נ דלפני עור הוי שהיה לו למנעו מלעבור רק שדעתו דמצ"ע לא הוי לאו בלי מעשה דלא תקיפו כתיב ולא נאמר לאו זה בלא מעשה דבלא מעשה לא שייך מקיף ולניקף לא נאמר הלאו וכמ"ש לפני עור ודאי שייך דמצינו במס' מו"ק בפ"ק בציון לביה"ק לפני עור אף דלא עשה בידים רק שלא הפריש מאחרים המכשול לעבור עיי"ש ומכל שכן בכה"ג, אבל מסוגיא דמס' מכות כ' ע"ב דאיתא דאמר לך מני ר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין נראה דרק לענין מלקות נאמר דאל"כ גם לר"י בכה"ג יהיה פטור, וי"ל דלא אמרינן לאו שאב"מ אסרה התורה רק היכא דמפורש בתורה דהרי אפי' במפורש הלאו לא אמרינן להלקות, רק ר"י דס"ל דלוקין בשאב"מ י"ל דשייך לומר לאו בשא"מ אף בלא מפורש ונאמר דהלאו על הניקף כמו על המקיף כן נראה לומר ליישב דברי הכ"מ אף דמלשון הרמב"ם בלתי מוכח דס"ל כן רק מדעת הראב"ד נראה שהבין כן בדעת רבינו לכן כ"כ הכ"מ לדעת הראב"ד אליבא דרמב"ם כן נראה לענ"ד לומר ליישב דברי רבינו הכ"מ התמוהים וגם בס' סדר משנה תמה מאוד על דברי הכ"מ.

3 האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף, ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה. ועי' במל"מ שהקשה במסקנא במס' קדושין לא ילפינן מדליתא בהשחתה אלא פאת פאת מבני אהרן וא"כ מנ"ל בעבדים להוציא מכלל נשים עיי"ש. וי"ל כמ"ש בתוס' במס' ב"מ דלא אמרינן אין גז"ש למחצה היכא דשייך לחלק מסברא עיי"ש, וא"כ אף דנשים נמעטו מפאת פאת מבני אהרן עם כל זה לא שייך לומר למעט עבדים מלה לה כיון דיש לחלק במציאות ובגמ' איתא מסברא דאשה לא שייכא בזקן משא"כ בעבדים ולא הוי עבדים כלל בלה לה למעוטי, אלא דיקשה מנ"ל בעבדים לחייבם כלל כיון דאינם רק בכלל עשה ול"ת מלה לה מאשה ונראה לדעת הרמב"ם דהנה במל"מ הביא דברי תוס' במס' קדושין ל"ה בד"ה להשחתה שכתבו דהאי דאמרינן סברא הוי מקמי דשמעינן הברייתא דהרי הן כזקן לכל דבריהם עיי"ש. ונראה לענ"ד לומר דתוס' כתבו כן בס"ד טרם דאמרינן דקאי האי כזקן לכל דבריהם על נגעים, אבל לאח"ז אף דנראה דעל כרחך דעת הגמ' במסקנא שאינה מסברא דא"כ יקשה עוד כדאמרינן במסקנא ס"ד לצדדין כתיב איש או אשה וכו' או בזקן הדר אתאן לאיש קמ"ל וכו', דיקשה נאמר באמת הסברא תסכים שנאמר ולא נכריח לומר נגד הסברא, וע"כ חזרו מזה דהוי סברא, אמנם נראה דהסברא באמת באשה דליתא בזה אפי' אתרחיש דאית לה וכמ"ש ברש"י בד"ה ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן והשחיתה עכ"ל, משום דדרך התורה לדבר לפי מה שהוא ברוב כן, וכל זה שייך לענין השחתה באשה, אבל בטומאה וטהרה דסימני הנגעים גורמים טומאה וטהרה וא"כ אף דלא שכיח שיהיה לה זקן להראות סימני טומאה וטהרה, מ"מ באתרחיש דאית לה לא נוכל להכחיש סימני הטומאה וטהרה דהוי ודאים, וא"כ בזה לא שייך סברא, ולפ"ז נוכל לומר דמקיימין הסברא למסקנא וא"כ כיון דלא אתמעט רק מסברא י"ל רק אשה בלבד ולא עבד, אבל יקשה למה לי הקרא והסברא אבל אם נאמר להוציא עבד מכלל י"ל משו"ה צריך לקרא, ונראה דס"ל דקראי בלתי מפורשים דשנוי לשון כמ"ש בתוס' הנ"ל לא הוי הוכחה גמורה וגם על הגז"ש דייקינן בגמ' עיי"ש, וא"כ י"ל למסקנא קיי"ל כסברא בלבד ועי' בתוס' במס' שבועות דף כ"ב ע"ב בד"ה אב"א עיי"ש.

4 כל מצות ל"ת וכו' וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי פסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות. במשנה במס' קדושין כ"ט ע"א וכל מ"ע שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות וכו' וברש"י שהז"ג שהזמן גורם שתבוא עכ"ל. ונראה בכונתו במה שהוסיף לפרש בלשון הזה, דהנה מצינו זמן גרמא כמו סוכה ולולב וכיו"ב התלוין בהזמן והזמן בלבד גורם חיוב המצוה, ולא כמו תפילין וציצית וכיו"ב שהמ"ע והיה לאות על ידך וכו' ובציצית וראיתם וכו' הזמן גורם לפטור מהם כמו בלילה ושבת ויו"ט ולא כי הזמן יגרום החיוב כמו בסוכה וכיו"ב, והנה אין לומר שמדעת רש"י בלשונו למעט אלה שאין החיוב בא מהזמן שהרי עיקר למודא מתפילין דג"כ אין הזמן מביא החיוב, אבל י"ל דאתא למעוטי בכורים עי' בריטב"א שמנה בכורים בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, ובמס' בכורים פ"א מ"ו מעצרת ועד חג מביא וקורא, מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא, ובר"ש שם בשם הספרי דעד חנוכה מצוי בארצך, ובתורה נאמר מאשר תביא מארצך, כל זמן שמצויה בארצך עיי"ש, והנה זה דבר בפ"ע שאין הזמן גורם חיוב המצוה וגם אינו פוטר, רק שהחיוב איננו שייך רק אז בלבד, ועיקרו של חיובו תליא בפרי הבכורים ובמצוי והזמן אינו מעלה ולא מוריד מצ"ע כלל בזה, וראיתי בס' מעין החכמה להגאון מהאמבורג ז"ל דף קל"ז ע"א שהקשה למה לא יהיה בכורים בכלל הזמן גרמא ופלפל בזה בסוגיא דמס' גיטין דאדם מביא בכורי אשתו עיי"ש, ולענ"ד כמ"ש, ורק הקריאה תליא בזמן שמחה ולא ההבאה דתליא רק במצוי עיי"ש, וי"ל דלזה כיון ברש"י למעט בלשונו הנ"ל שאין הזמן גורם שתבוא וכמ"ש וכונתו אינה גורם כלל ואינה תלוי בהזמן כלום. ואחרי שכתבתי ראיתי בס' המקנה דף צ"ו בד"ה קבלות והזאות שמדבר ג"כ למה בכורים לא הוי זמן גרמא עיי"ש, ובחידושי הרמב"ן שם מנה ספירת העומר בכלל שאין הזמן גרמא עיי"ש, וי"ל כמ"ש בבכורים שזה שהעומר מחדש אינו תליא בהזמן רק דהחדש מצוי אז וכמו כן הספירה דתליא בו. ב אם נשים בכלל עשה דשבתון. בתוס' במס' קדושין ל"ד ע"א בד"ה מעקה הקשו דאם נאמר דנשים אינן בעשה דשבתון א"כ בשמן שריפה דאמרינן במס' שבת דיו"ט עשה ול"ת והרי אפשר בנשים דליכא בהו עשה עיי"ש ובס' המקנה הוסיף להקשות מהרבה מקומות כיו"ב עיי"ש. ולכאורה אמרתי ליישב עם מ"ש בריטב"א בשם הרמב"ן על קושית התוס' שם במעקה דהוי ג"כ בל"ת ותירצו דכל עיקרו של הל"ת הוי ג"כ מצות עשה לחזק העשה עיי"ש, וא"כ בשבתון להיפוך העשה עיקרו כמו כן ל"ת, וראיתי בס' המקנה שכתב כן והאריך בזה ועיין בר"ן סברת הריטב"א ביתר ביאור וכ"כ כמ"ש. ועי' בס' המקנה שם שכתב לפרש דברי הרי"ף במס' ב"מ שהוסיף בביאור שם בפ' אלו מציאות למה אין עשה ול"ת דוחה לעשה ול"ת, משום דעשה דטומאה הוי מצ"ע ג"כ שב ואל תעשה ובגדר ל"ת לכן ס"ד דידחה עשה דהשבה עיי"ש, והנה עדיין לא נדע למה באמת לא ידחה העשה דהשבה דהוי עשה ממש לל"ת ועשה דטומאה דכמו העשה כן הלא תעשה שב ואל תעשה והכל בכלל לא תעשה הוי. ונראה לומר ונאמר להבין בזה ג"כ למה רבא לא ס"ל במס' שבת דף כ"ד דשבת הוי עשה ול"ת ועי' בתוס' במס' ביצה שכתבו דרבא פליג על רב אשי ועי' בתוס' במס' שבת שם. ונאמר דלכאורה בשבתון דהוי בשב ואל תעשה לא שייך לומר דמקיים עשה כלל דכי העובר חצי יומו של שבת במלאכה נאמר דעוד קיים שבתון במלאכות שלא עשה בשאר מלאכות, וגם בשובת כל היום לא מסתבר לומר שעשה מצוה דכמה בטלנים איכא בשוקא וה' יודע מי שמונע בשביל קדושת שבת או לא מ"מ לא שייך שקיים מ"ע בדבר שהוא בשוא"ת, ועי' מ"ש במקו"א בהל' יו"ט בדעת הרמב"ם ורמב"ן בזה עיי"ש, וזה הנראה דאם עבר ועשה מלאכה אז ביטל גם עשה דשבתון והוי עשה ול"ת וא"כ לא הוי העשה מצ"ע רק ל"ת וכמ"ש לעיל, וי"ל דמשו"ה לרבא לא סבר כרב אשי דשבתון הוי עשה ול"ת ואין דוחה וכו' דס"ל דלא הוי בכה"ג עשה ממש, אבל יקשה ממס' ב"מ דף ל' ע"א דאמרינן דאין עשה דהשבה דוחה לעשה ול"ת דטומאה, והרי קדושים תהיו הוי ג"כ בשוא"ת ואפ"ה קרי עשה ול"ת וכיו"ב במס' יבמות דף כ"א דכה"ג דהוי ג"כ עשה בשב וא"ת, ועיין ברשב"א במס' נדרים שכתב דמשו"ה לא שייך בנדר במצוה שעשה ידחה לל"ת משום דנדר עשה ול"ת עיי"ש, וכולמו הוי בשוא"ת ורבא לא יהיה חולק ע"ז. והנראה לומר דהנה כדאיתא במס' יבמות בפ"ק דל"ת חמירי מעשה שהרי לוקין על ל"ת ולא על ביטול עשה, והאי דעשה דוחה לל"ת טעמים נאמרים אם דבמקום העשה לא נאמרה הל"ת או אף דל"ת חמירא מ"מ העשה חביב לקיימה וכמ"ש במקו"א בזה. ובזה לחלק יצאה בין העשה והל"ת אינם מענין אחד כמו בכלאים בציצית ומילה בשבת וכיו"ב דאז שייך לומר כמ"ש, אבל לא שייך לומר דעשה דציצית ומילה וכיו"ב ידחה ל"ת דמילה וציצית דאז נאמר דל"ת חמיר מעשה דדוקא בשאינן מענינא דעשה אמרינן העשה דלא נאמרה הל"ת וחביב ענינה משא"כ שהכל ענין אחד לא שייך לומר שחביב לקיים העשה ולדחות הל"ת דחמיר בקום ועשה בענין אחד, וא"כ לפ"ז בעשה ול"ת דשבת דעשה מענינו דל"ת וגם הל"ת כמ"ש מצ"ע חמיר מעשה, ולפ"ז לכו"ע לא יהיה נאמר דעשה ידחה לל"ת דשבת דהוי בו חומר העשה עם חומר הל"ת, אבל כמ"ש לרבא י"ל בשבת דהוי העשה בשב ועל תעשה הכל בגדר ל"ת וליכא עשה כלל. אמנם כל זה בכה"ג דשבתון דלא שייך לקיים העשה במעשה ולא ימצא שבתון במעשה ולכן הוי בגדר ל"ת וכמ"ש בעבר על הל"ת עבר על העשה ג"כ אבל בקיימו לא שייך קיום העשה, אבל בעשה דקדושים תהיו בלאו דטומאה דשייכי במעשה ע"י טהרה במקוה והזאה וקרבן וכיו"ב ואם כן מ"ע זאת ימצא במעשה והוי מ"ע מיוחדת בפ"ע בלעדי הל"ת וענינו עשה ממש וא"כ שייך שפיר לומר כמ"ש בל"ת דטומאה הוי מענין העשה וגם חמיר מצ"ע דהוי ל"ת ואם כן כמ"ש מסתבר ל"ת דהוי מענין העשה ממש דהוי תרתי לטיבותא שלא תהיה נדחה וכמו כן בכה"ג ובנדרים הנ"ל, משא"כ בשבתון דלא הוי בגדר זה וכמ"ש ובזה פליג רבא ולא בהנ"ל, ויש לפרש מ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל דעשה דאית בה ל"ת הל"ת אלים על דרך זה אבל כן רק בשאר ל"ת ועשה ולא בשבתון ע"ד שכתבתי. אולם יש לעיין עוד בשבתון ול"ת כל מלאכה הנאמרים בשבת אם שבתון כמ"ש לחזק הל"ת או להיפוך תכלית הל"ת כל מלאכה השבתון ומנוחה, וא"כ להיפוך הל"ת לחזק העשה וע"ז נאמר ממ"נ דהרי מאיש וכו' למדין דאשה שוה לאיש לכל ל"ת שבתורה ושבת בכלל זה, ואם הל"ת בשבת עיקרו בשביל העשה ממילא מחויבת בעשה דשבתון ואם להיפוך העשה בשביל הל"ת והכל בגדר ל"ת ומחויבת מכלל ל"ת וממ"נ מיושב לענ"ד קושית התוס' הנ"ל. אמנם דעת הרמב"ם בפ"א מהל' יו"ט ה"ב וז"ל כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע, שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה וכו' הרי ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו' עכ"ל, נראה דעתו מפורש דבלא עבר קיים עשה דשבתון ונראה דזה כשבאה לפניו המלאכה ומונע מלעשותה משום שבת. ג באיסורי עשה לנשים. גם י"ל למה לרבא לדעת התוס' לא ס"ל דמטעם שבתון הוי עשה ול"ת, דהנה יש לעיין במס' קדושין שם דמקשינן מנ"ל דבלא תעשה שהז"ג נשים חייבות ואמרינן דאמר קרא מאיש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשין שבתורה, מנ"ל עוד איסורי עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב דלא הוי בלאו מנ"ל באשה דילמא דוקא לאו החמור השוה התורה. וי"ל דהנה יקשה עוד דמקשינן מנ"ל דחייבין בל"ת שהז"ג וצריכין למודא ע"ז דנשים חייבות בהם הרי בעשה שהז"ג מקשינן מנ"ל וצריכין למודא דפטורות וממילא בל"ת דחמיר כדאיתא במס' יבמות הנ"ל גם אם לית לן קרא ממילא נשאר על הסברה החיצונה דנשים בכלל ל"ת, והנה י"ל כמ"ש בתוס' ומובא בריטב"א משום דכתיב בני ישראל צריכין למודא עיי"ש, וראיתי בפנ"י שעמד ג"כ ע"ז למה לי קרא ומ"ש מדכתיב בני ישראל כמ"ש הרי במ"ע ג"כ כתיב בני ישראל ואפ"ה צריכין קרא למפטרא. והנה י"ל כמו כן דהנה לענין עונשין דבעי בעלמא דומיא לאו דחסימה וי"ל בהזמן גרמא דילמא לא חייבה התורה שאינו דומה ללאו דחסימה לכן צריכין למודא דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וברש"י בד"ה לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל, כלומר מלקות דאזלינן לקולא כמו במיתה וצריך מפורש ודומיא ממש ולכן צריכין קרא לרבות ההקש לעונשין, וממילא לפ"ז באיסורי עשה דליכא בהו מלקות ואין לדון רק לענין איסורא בלבד לא צריכין לקרא דנדע כמ"ש מדצריכין קרא למ"ע שהזמן גרמא לפטורא אף דפטורי עשה ליכא מלקות מ"מ חמיר קום ועשה משב ועל תעשה בכ"מ, ועיין בס' המקנה שעמד על לשון לכל העונשין ולא נאמר לכל אזהרה שבתורה עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר והרבה נדע מלשון הזה דרק לענין עונשין צריכין למודא ולא לאיסורא, וכן ראיתי בס' פרי מגדים בפתיחתו הכוללת לאו"ח ח"ב סי' י"ד שמסופק בלאוין שאין בו מעשה בנשים עיי"ש ולמ"ש תליא בהנ"ל. והנה י"ל בשבתון דהוי בכלל מ"ע דמנוחה וי"ל ג"כ דהוי בכלל איסור עשה כמ"ש מענינו של הלאו, ונפק"מ דבכלל עשה שייך לומר אין עשה וכו' אבל אם רק בכלל איסור עשה לא שיך לומר דלא לידחי עשה לל"ת ועשה אף דמצינו דאין עשה דוחה ב' לאוין דוקא ב' לאוין ממש, וי"ל דרבא ס"ל דהוי רק איסור עשה ולכן ס"ל דלא שייך אין עשה דוחה ל"ת ועשה ושאני בטומאה וכהן גדול דהוי מ"ע ממש. ועי' בס' פרי מגדים בפתיחתו להל' שבת שכתב דאביי לכו"ע לא ס"ל דהוי שבת עשה ול"ת עיי"ש ולמ"ש י"ל בטעמו בזה, ועיין בפתיחתו להל' יו"ט שם סי' ב' ומיושב למ"ש עיי"ש. ויש להבין במ"ש דעת הרמב"ם בס' המצות שכתב ממקראי קודש נילף דהוי שבת מ"ע עיי"ש, ולפעמים כתב משום שבתון ועי' במצוה קנ"ט ועיין נכבדות מדובר בזה בס' ברוך טעם דין עשה דוחה לל"ת פ"ו עיי"ש, ולכאורה יש להבין מנ"ל להרמב"ם למילף מקראי קודש מאי דלא נמצא בגמ', אבל נלענ"ד דהרמב"ם רק מפרש למה שבתון הוי מ"ע ולא איסור עשה, ונפק"מ כמ"ש לעיל ופי' מדכתיב מקרא קודש שבת שבתון דלשון מקרא קודש מורה לקדשהו ולכבד היום בשבתון וזה המורה כי שבתון הוא מ"ע ולא איסור עשה בלבד, וא"כ רק משבתון הלמודא באמת ומקרא קודש רק פי' על שבתון דהוי מ"ע ולא איסורא וזה יהיה לכאורה נגד דברי בעל ברוך טעם הנ"ל לענ"ד עיי"ש, גם י"ל דנקיט תחילת המקרא מקראי קודש ודעתו על שבתון הנאמר אח"ז ומצינו כיו"ב ועיין בתוס' במס' קדושין דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר שכתבו כיו"ב בגמ' שם עיי"ש. ועיין בס' המקנה שכתב על קושית התוס' הנ"ל מעשה ול"ת דשבתון דהיכא דהוי ל"ת עם העשה נשים חייבות אף בהז"ג עיי"ש, וכן אמרתי מנפשאי והוא דעת בעל ס' החינוך בסי' רצ"ז ועיין בהגהות מל"מ שם שכתב ע"ז מדברי התוס' וכתב כי דעת הרמב"ם בסה"מ כדברי החינוך עיי"ש. ד במ"ע דתשביתו בנשים ובשריפות נותר. עיין בס' סדר משנה בפי' לרמב"ם בהל' זאת שכתב לחקור בעשה דתשביתו ובשריפה דוקא מנ"ל דאשה מחויבת עיי"ש, וי"ל דהנה זה דמ"ע שהז"ג דנשים פטורות למדין מתפילין, ושם פטורין לגמרי, אבל במ"ע דתשביתו דעכ"פ מחויבים בביטול שלא לעבור על בל יראה וא"כ אינה פטורה מהעשה שלא תעבור על הלאו וי"ל כיון שמחויבת לעשות מעשה הוי חיוב מעשה זאת כמו באנשים דוקא במאי שפטורה מכולה כמו בתפילין שאין מחויבת כלל אבל בכה"ג דמחויבת במעשה ביטול והוצאה מרשותה לא נאמר דביטול באשה משונה מבאיש ובעי שריפה כמו באיש דבמה שמצוה האשה כמו האיש הוי דומה במצותו כמו באיש. ובענין שריפת נותר עיין בשעה"מ בהל' פסולי מוקדשין פי"ט ה"ה וכתב משום שהוי בכלל לא תותירו גם בתיקון הלאו דהוי ניתק לעשה עיי"ש, והנה במקו"א כתבתי דשריפה ג"כ משום לא תותירו עיי"ש וא"כ הוי בכלל ל"ת גם למאן דס"ל בטלו ולא בטלו הוי בכלל עונשין דהשוה אשה לאיש ובמקו"א כתבתי בזה. ובתוספת שבת דהוי איסור עשה ונשים מחויבות, אבל אם נאמר דהוי מ"ע פטורות ועל כרחך באיסור עשה ומשו"ה מחויבות עי' במס' ביצה ולמ"ש לעיל נ"ל אף אם הוי מ"ע כיון דהוי בקום ועשה חייבות אף דהוי הזמן גרמא. ובעשה שיש בה כרת בהז"ג עיין בשעה"מ כאן בהל' זאת שהאריך בזה עיי"ש.

5 טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק ונותנין עליהן חומרי וכו'. והנה לדעת רבינו בכל הספיקות מהתורה לקולא ומדרבנן לחומרא גם זה בכלל, ועיין בפמ"ג שכתב בביצה דהוי איסור עשה לא אמרינן לכו"ע מהתורה לחומרא דלא נדע רק בלאו מממזר עיי"ש, ויש לעיין במ"ע בספיקא בכה"ג דליכא חזקת חיוב דהספק אם הגברא מחויב או לא אם לרשב"א ספיקו מהתורה לחומרא וכדאיתא במס' יבמות ל"ת חמיר מעשה וצ"ע כיון לענין דחיה עשה עדיף ועיין ברמב"ן יתרו ומ"ש במקו"א ונפק"מ בטומטום ואנדרוגניס דמספיקא מחויבין במצות שאנשים מחויבים אם הוי מדאורייתא.

6 אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפי' קטן אסור לה לגלח לו פאה. ובראב"ד שהוא רק מדרבנן, ובכ"מ מדרב הונא עיי"ש ובלח"מ. ולכאורה מדרבנן ומטעם לפני עור עכ"פ כמ"ש בה"א דלא גרע מלהושיט אבר מהחי לב"נ ומהאי טעמא מדאורייתא אסור ועי' בכ"מ ה"א די"ל בניקף בלא מסייע לא הוי אף לאו כלל ובכה"ג דניקף ומקיף אין עוברין ולא שייך לפני עור רק מדרבנן אסור אבל למ"ש ז"ל נגד דעת הכ"מ יש להבין למה לא הוי רק איסורא דרבנן ואם לפרש נוסף על הלפ"ע למה הוסיפו על איסורא דאורייתא, גם בקטן עכ"פ לספות בידים אסור ועיין בשעה"מ שכתב להוכיח דאסור מדרבנן מפ"ד דמס' נזיר עיי"ש ולמ"ש כיון דעכ"פ באיש הניקף האיסור ושייך לפ"ע ובקטן לספות בידים אסור וא"כ יש לפ"ע מדאורייתא וצ"ע במס' נזיר שהביא בשעה"מ שם, ורב הונא שהתיר ע"י אשה כתבו ז"ל שהיה במקום חולי ועי' בסמ"ג סי' נ"ג שכתב דלר"ה ושמואל מותר לגמרי עיי"ש וצ"ע במ"ש אם לא נאמר כמ"ש בכ"מ בה"א הנ"ל ועי' בהגהות מיימוני.

7 ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאין מניח פחות מארבעים שערות ומותר ללקט הפיאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער. ועי' בכ"מ שהקשה עמ"ש בסמ"ג על דברי רבינו מתוספתא דאיתא יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף והקשה דבתוספתא מדין תולש ורבינו בשיעור הנחת הפיאות עיי"ש, ועי' בד"מ בסי' קפ"א שכתב דקושיתו דמסתמא יש יותר מארבעים שערות וכפי גירסא שם ארבע שערות עיי"ש. ולענ"ד בלתי מובן דנראה דקושית הסמ"ג דאם יש שיעור במספר ארבעים או ארבע א"כ בתולש אחת יהיה חייב כיון שלא הניח כשיעור וראיתי במהרל"ח בסי' הנ"ל בהגהותיו בשם הדרישה שעמד ע"ז. ונראה דדעת הכ"מ לחלק דלהניח השיעור ארבעים או ארבע אבל ללקותו משום מקיף הוי שיעור תלישה רק בשתים אבל צ"ע מנ"ל כן דגם בשער אחת מקרי מעשה, אלא דא"כ האיך נבין דברי התוספתא דאם גם ליכא שיעור במספר למה דוקא בתולש ב' שערות, יהיה גם באחת וע"כ נראה מתוספתא דבעי שיעור שיהיה נקרא שם מקיף עליה דתלישת שער אחד לא מקרי הקפה וא"כ י"ל דשיעור מ' שערות ולא תקיפו במלקות לא הוי רק ב' שערות ועי' בפ"ח מהל' שבת דאין שיעור לתלישה עיי"ש בפ"ט ה"ט הנוטל וכו' ב' שערות ועי' מכות כ' ע"ב, ובמג"א סי' ש"מ ס"ק ב' באחד איסורא משום חצי שיעור עיי"ש.

8 ומותר ללקט במספרים וכו'. עי' ברא"ש במס' מכות ובטור בסי' קפ"א ביו"ד בשמו לאסר בפאות אף במספרים עיי"ש, ועי' בס' שעה"מ.

9 העברת השיער משאר הגוף וכו' אבל במקום שמעבירין השיער האנשים והנשים אם העבירן אין מכין אותו וכו'. ועי' בכ"מ שהר"ן בפ"ב דמס' ע"ז כתב מהיכן למדו כן עיי"ש. והנה בר"ן שם למד כן ממס' נזיר נ"ט ע"א דאי' מחברייהו הוא שבקוהו משמע דלכו"ע מותר דאל"כ האיך ידע מזה דמחברייהו הוא עיי"ש, ומזה דלת"ח ממדת חסידות אסור ורבינו שכתב אין מכין אותו וכו' ונראה דאין לעשות כן ועל כרחך ג"כ כונתו ממדת חסידות דבדרבנן לא שייך לחלק בין אסור ואסור אם לא מדרכי החסידות ובעלמא מדרכו לפרש כן זה מה שהוא ממדת חסידות, ובשו"ע בסי' קפ"ב סעיף א' בהג"ה מפורש דמותר לכתחילה רק חבירים נמנעים מזה עיי"ש.

1 תוספות על שבועות פתח ↗

ועל הזקן שתים מכאן. נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים נזיר דף נז: ושם אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע"ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב' נזירים נזיר דף נח: ובג"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ"ק דקדושין דף לה: ושם ובהדיא תניא בתוספתא פ"ג דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ' ב' נזירים נזיר דף נז: המקיף את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א"ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש"ס בפרק א' דבבא מציעא דף י: כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות דף ה. ושם דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן חולין דף קמא. דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב' נזירים נזיר דף נז: דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס"ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן:

2 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: לְהַשְׁחָתָה לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דְּיָלֵיף ״פְּאַת״ ״פְּאַת״ מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מָה לְהַלָּן נָשִׁים פְּטוּרוֹת – אַף כָּאן נָשִׁים פְּטוּרוֹת.

3 יבמות פתח ↗

בְּאַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא פָּטְרָה, דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. כִּי פְּלִיגִי בְּאַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין. מַאן דְּאָמַר פּוֹטֶרֶת — אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת — לָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר בַּחֲלִיצָה.

3 שבת פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שַׁבַּת״ ״שַׁבָּתוֹן״ —

3 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין, חוּץ מִ״בַּל תַּקִּיף״ וּ״בַל תַּשְׁחִית״, וּ״בַל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים״.

5 נזיר פתח ↗

מָר זוּטְרָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דִּשְׁמוּאֵל אַסֵּיפָא: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק — אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת. וְהָא קָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן.

6 מכות פתח ↗

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף – לוֹקֶה. אָמַר לֵיהּ: מַאן דְּאָכֵיל תַּמְרֵי בְּאַרְבֵּילָא לָקֵי? דְּאָמַר לָךְ: מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

6 טור פתח ↗

הקפת הראש והזקן הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים ע"כ וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן ופיאות הראש הם שתים סוף הראש הוא מקום חבורו ללחי מימין ומשמאל ואין חילוק בין אם מגלח הפיאות בלבד ומניח שאר השיער שבראש או שמגלח כל הראש עם הפיאות בכל ענין חייב וכתב הרמב"ם שאינו חייב אלא בתער אבל במספריים כעין תער מותר וא"א הרא"ש ז"ל כתב שגם במספריים נמי חייב על פיאות הראש ואחד מקיף ואחד ניקף חייבין וכגון שסייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו וכתב בספר המצות אבל איסורא איכא אע"ג דלא סייע לפיכך אסור להיות ניקף ע"י עכו"ם המקיף הקטן חייב ואשה שהוקפה או שהקיפה פטורה ועבדים אע"ג שדינם כנשים לענין חיוב מצות חייבין בהקפת הראש כאנשים וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק כתב הרמב"ם האשה אע"פ שהיא פטורה אסורה להקיף האיש ואפי' הקטן ובספר המצות כתב שהיא מותרת להקיף האיש כתב הרמב"ם שיעור הפיאות לא נתנו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין פחות מד' שערות ופיאות הזקן הן חמשה וזה מקומן לר"ח מקום חיבור הלחי לצדעים מימין ומשמאל ושני גבולי השפה מימין ומשמאל ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת ולרש"י אחת מקום חיבור הסנטר לעצם מימין ואחת כנגדו משמאל ואחת מקום חיבור הלחי לצדעים מימין וכנגדו משמאל ואחת למטה בסוף הזקן וי"א שעצם הלחי המחובר לצדעים הוא רחב הפנים ויש לו שני פיאות הרי זה ארבע ואחת למטה וכתב א"א הרא"ש ז"ל וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל ולא כאותן שמניחין חוט כל שהוא על הפיאות כי לפעמים אין מכוונין על הפיאות אינו חייב עד שישחית בתער אשה שיש לה זקן מותר להשחיתו ואינה חייבת על השחתת זקן האיש כתב הרמב"ם השפה מותרת לגלחו בתער והוא השער שעל גבי השפה העליונה וכן השער המדולדל מן השפה התחתונה ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל אלא לגלח קצתו עד שלא תתעכב האכילה והשתייה:

9 נזיר פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: בְּנָזִיר מוּתָּר. וְלֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּלֵית לֵיהּ! אֲמַר לְהוֹן: מֵחֲמַת זִקְנָה נָשְׁרוּ.

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ט״ז »