1עיקר הצווי בעכו"ם שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע יסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן אע"פ שעובד יודע שה' הוא האלוקים והוא עובד הנברא הזה ע"ד אנוש ואנשי דורו תחילה ה"ז עובד עכו"ם, וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה פן תשא עיניך השמימה וכו' אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים, כלומר שמא תשוט בעין לבך ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעובדן ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא. נאמר כי עיקר הצווי שהצריכה התורה להזהיר הוא מע"ז כטעות אנוש ודורו המצוי ונוח לטעות מלחשוב כי המה אלהות בעצמם טעות המון אחרי זה, והתורה פירשה ביותר עבודת הצב"א, בפן תשא עיניך השמימה וכו' הקל לטעות כ"כ ביותר מעבודת שאר הנבראים, ואשר סיים רבינו באשר חלק ה' אלוקיך וכו' שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים ואינם נפסדים וכו' זה צריך להארה, ונראה כונתו, כי דבר אשר לכל העמים בשוה וקיום העולם אין בלעדו, ולכן הוא בלתי נפסד כי בהפסדו תאבד העולם מלהיות קיים, לא כן בדברים מיופי והדר התבל ומלואה וכיו"ב אשר במציאתם בלתי תלוי קיום העולם אינו בכל העולם בשוה ולא לכל העמים בשוה ואינם לעולם כי באבודו יתקיים הארץ כמו שאר הארץ בקיומו והיותו בלעדו, ולכן נכלל באשר חלק לכל העמים וכו' על השמש וירח וכו' כי המה בלתי נפסדים וקיימים, כמ"ש כי המוכרח לקיום העולם לכל העמים והוא קיים תמיד, ועבור כי המה בלתי נפסדי' הטעות מצוי לעבדם ולכבדם ולהשתחוות לפניהם כי נראה יתרונם משאר צאצאי התבל החולפים ועוברים והמה חיים וקיימים, ועבור כי המה כמו כן כמנהיגי העולם זה המביא לטעות, ואזהרה ע"ז מהתורה מיוחדת באלה. ומקרא קודש הנאמר ואתחנן ד' "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו' ופן תשא וכו' אשר חלק ה' אותם לכל העמים תחת כל השמים, הנה אף אחרי כי עמדו רגליהם על הר סיני וראו עין בעין כבוד ה' בלי תמונה וגשם ולרואי מחזה שדי הצריכה התורה להזהיר כי לא יעשו פסל ומסיכה, הן זה כי אף ליודעי ה' יתעלה האזהרה זאת למען לא יטעו כאנוש ודורו אשר הכירו ה' ועשו ככה, ואח"ז נאמר ופן תשא וכו' לכבד אלה אשר קיומם התמידית יבוא לטעות והן מקראי קודש הנאמרים כדברי רבינו ז"ל.2ובענין הזה צוה וכו' בהרהור הלב וכו' להיות סרסור וכו'. להיות בדעת אנוש ודורו נכון לומר פן יפתה לבבכם בהרהור הלב כמ"ש למעלה איככה חכמי העמים באו לידי מחשבה וטעות בזה, לכן כלל רבינו בפן יפתה וכו' העבודה בסרסור המתעה הלב, ולא באמונה לאלוקות כי בזה לא ימצא פתוי לב וטעות רק ההרגל מביא בהמון הטעות הזה בלי מחשבת דעת, ולכן אמר וכענין הזה צוה וכו', וכנראה האמונה באמצעי וסרסור לא היה בדעת דורו של אנוש רק אח"ז ובאיזה הזמן התחילה צריך ביקור לדעת רבינו ז"ל, ואם ב"נ באיסור זה ובכלל ע"ז, עי' בשו"ת שער אפרים סי' כ"ד ובשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ב עיי"ש.3ספרים רבים חברו עובדי עכו"ם בעבודתה האיך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה. ועי' ברמב"ם בהל' סנהדרין פ"ב הי"א שכתב אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים וכו' יודעים קצת משאר חכמות וכו' ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיו"ב כדי שיהיו יודעין לדון אותם וכו'". והנה יש לשאול שאמר ואין מעמידין וכו' וא"כ למדו מקדם כן טרם שידעו שיבחרו להיות במושב הסנהדרין ואיככה עברו עמ"ש כאן שלא לקרות באותן ספרים וכו' ואם גם נאמר שהותר כן מהכרח שידעו לדון בזה לסנהדרין לקרות באותן ספרים אבל האיך נאמר אין מעמידין וכו' האיך נעמיד בסנהדרין אנשים שעברו חלילה עמ"ש צונו הקב"ה שלא לקרות וכו'. ונראה כמו דאיתא במס' ע"ז מ"ג ע"ב ואב"א להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עיי"ש ועי' בכ"מ בפ"ג ה"י מהל' ע"ז. וברמב"ם ה"ב "ומפני זה הענין צריכין בי"ד לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עכו"ם עד שידעו שזו היא דרך עבודתו" ועי' בהנ"ל ברמב"ם ה"י שם להלכה בלהתלמד שרי וכיו"ב במס' סנהדרין ס"ח ע"א ובמס' שבת דף ע"ה ע"א ובע"ז דף י"ח ע"א ובכמה דוכתי, ובזה נאמר לישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו בספרו מו"נ ח"ג פ' כ"ט שכתב "ואומר שהרבה מן התורות התבאר לי ענינים והודיעני סיבתם, עמדי על אמונת הצאב"ה ומעשיהם ועבודתם וכו'" כי הוא ז"ל היה כונתו לקדש שם ה' להודיע שקרת והבלי הע"ז ואין בהם מועיל ודבר ה' ותורתו במצותיו לעמוד נגדה, ואחרי שכתבתי ראיתי בס' באר שבע במס' סנהדרין דף ק' ע"ב שעמד על דברי המו"נ הנ"ל ולענ"ד נראה כמ"ש.4ואפי' להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלוהיהם לאמר איככה יעבדו, שלא תשא על דרך עבודתם האיך היא אף שאין אתה עובדם שזה גורם להפנות אחריה ולעשות כמוה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני. ובענין הזה נאמר וכו'. פירש מ"ש בראשונה מפורש במקרא שלא לקרות בספרים של הע"ז, וזה כי גורם להפנות ולעשות כמוה וכו' כבר כתבתי במ"א מיצרא דע"ז שארז"ל ומנשה שאמר אלו הוית התם וכו' ומ"ש ארז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, כי מדרכם היה בעבודתם להמשיך העם בכל תענוגי העולם גם מעשי זימה היה שם כנודע, ולקלי דעת נושאי עול התורה אשר תצוה על פרישות יפתו ללכת אחרי עבודה אשר פריצות התאוה לחוק ולכבוד לה.5ואפי'להסתכל בדמות וכו'. בכ"מ הער מקורו במס' שבת דף קמ"ט כתב המהלך וכו' ודיוקני עצמה אף בחול אסור וכו' והקשה לדעת רבינו שפי' בדיוקנא של ע"ז א"כ מאי מקשינן שם מאי משמע אל תפנו אל מדעתכם ולפירושו מאי בעי מאי משמע, דהרי אל תפנו פשטיה דקרא על ע"ז עיי"ש. ובספרא פרשת קדושים פ"א מי"א אל תפנו אל האלילים אל תפנו לעבדם, ר' יהודה אומר אל תפנו לראותם ודיי עכ"ל, ובקרבן אהרן שם בשם הרא"ם שגם הת"ק פי' אל תפנה במחשבתך לעבדם דלא תעבדם נאמר בלא"ה עיי"ש, ולשון הספרא מובא בילקוט ושם אינו לשון ודיי גם הקרבן אהרן והראב"ד לא פי' ע"ז, ויש לפרש אל תפנו לראותם ודיי כי המסתיר פניו מלראותה ינצל מלפנות במחשבתו להם כי להשומע ממעשי תעתועים כאלה ימאס בהם רק ישמור נפשו מלראותה כי עינא ולבא סרסורי דעבירה אמרו רז"ל וריחוק מלראותם די ומספיק מלבוא לידי הרהור כנאמר ולא תתורו וכו' אשר פי' רז"ל על מינות דע"ז. ובספר המצות להרמב"ם ל"ת י' הביא בעצמו הספרא וגמ' שבת הנ"ל עיי"ש. ועל קושית הכ"מ נראה לענ"ד לומר, כי דברי הגמ' צריכין פי' דאיתא שם, כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי גמרא אמר ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם, וברש"י בד"ה כתבו כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבין תחתיו זו צורת פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית עכ"ל, ובד"ה אל מדעתכם אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם חלילים לשון חללים עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה ודיוקני, נראה דבשויה לשם ע"ז אמר אבל לנוי מותר, כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזי מכלל דלאחר שרי עכ"ל, ובמס' ע"ז דף נ' ע"א בד"ה בנן כתבו ושמא בצורתא דזוזי שרגיל לראות בה תדיר לא שמיה הפנאה ואפ"ה לא הסתכל עיי"ש, ולפי זה אף לנוי יהיה אסור למה שאינו נראה בו תמיד. ובראשונה נאמר לענ"ד לפרש הגמ' לדעת התוס' דבדיוקני של ע"ז מיירי, ונראה שגם הרמב"ם אף דמקורו מת"כ הנ"ל מ"מ מדלא הביא לאיסור בשל נוי נראה שפי' הגמ' כמו כן כדעת תוס' הנ"ל ועי' בס' המצות הנ"ל וא"כ יקשה מאי מקשינן מאי גמרא וכמ"ש הכ"מ הרי פשטיה דקרא הכי הוא, אבל הנראה אם נפרש שלא נישא עין ולא נראה בע"ז א"כ לא נסתכל בשמש וירח וכיו"ב אשר נעבדו מעע"ז, וכמ"ש רז"ל וכי מפני השוטים יאבד הקב"ה עולמו, כן נאמר וכי מפני השוטים לא נראה העולם, וע"ז מקשינן מאי גמרא האיך נקבל דבר הזה, וכידוע הגמרא נקרא שמוש ת"ח וכמ"ש ברש"י פי' התורה שבכתב בע"פ או מתוך מו"מ, ומשני אל תפנו אל מדעתכם רק לפסל ומסיכה הנעשה מדעת ודמיון האדם וכמ"ש ברש"י אשר אתם עושין מדעת לבבכם, על שנעשה בידי ומדעת האדם לתת דמיון בעץ ואבן במה שעלה בדמיונו בלבבו לתאר ככה כוחות עליונות זה באיסור ולרחק ממנו ותועבה היא, אבל לא על הטבע כי נעבדה ומובן היטב לענ"ד. ובדברי רש"י נראה בין דיוקני של אדם ובזה אסור לראותו אף בשל נוי, ומשום דנעשה באיסור צ"ע בצורה שוקעת וראיתי בס' סדר משנה שהעיר ע"ז עיי"ש. ונראה לדעת רש"י רק מדרבנן בשל נוי ואל תפנו וכו' ומאי גמרא וכו' דנראה שהקשו מאי גמרא על הנראה מפשטא דקרא וכמ"ש בכ"מ לכן פי' בשל נוי דאין המקרא מורה ע"ז. ומ"ש ברש"י מדעתכם חלל שלכם אלילים לשון חללים וכו' ובר"ן הוסיף ע"ז כדאמרינן חללי עלמא עיי"ש, ונראה פירושו כמו דאיתא במס' נדה דף כ' ע"ב יהודאי בתווני דלבא יתיבתו וברש"י שם בד"ה בתווני דלבא, בחדרי הלב אתם יושבים בחדרי מתרגמינן מתווניא כלומר כל חכמה מצויה בכם עכ"ל, מדרכי המליצה כי מחדרי הלב וחלליו תצא חכמה והדעת שם משכנה ולכן אמר מדעתכם מחלל שלכם ואלילים לשון חלולים, ועם כל זה נראה שהוא דרך אסמכתא ולא פשוטו של לשון כן, והיודע כמה החשיבו העמים אז גבורי חיל שלהם ועשו לאלילים והשתחוו לצלמם ועי' ברש"י בראשית אז הוחל לקרוא בשם ה' לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה ולעשותן אלילים ולקרותן אלוהות עכ"ל ועי' במדרש שם ומ"ש ברש"י שיעקב אבינו ע"ה פחד שלא יעשו אותו לע"ז ועי' בחכמתא דשלמה מלכתא מ"ש האיך מקדם נתעלה העבודה לצלמי אדם עיי"ש, וגלית ודוד שהביא ברש"י מסכים ע"ז הנאמר כי לגבורים עשו העמים אז לאלוהות כנודע, והמסתכל ברש"י שכתב לעשותן אלילים ולקרותן אלוהות וכו' שבכלל אלילים בלתי נפרט פסל לע"ז רק כל פסל ודיוקני נקרא אליל, ולכן הוסיף ולקרותן אלוהות, ומה שכתבתי דלדעת רש"י לנוי מדרבנן והדרש אלילים חללים אסמכתא ראיתי בס' משנת חכמים. שדייק מלשון משום שנאמר וכו' וכמ"ש בהליכות עולם דכל מקום דאיתא משום שנאמר הוא מדרבנן ואסמכתא בעלמא עיי"ש. אמנם מ"ש ברש"י אלילים לשון חללים, בתורת כהנים פרשת קדושים פ"א מ' י"א אלילים זה אחד מעשרה שמות המגונים שנתגנה בהם ע"ז לשם מעשיה, אלילים על שם שהם חלולים, פסל וכו' עצבים על שם שנעשה פרקים פרקים וכו', ובקרבן אהרן שם כתב שהם חלולים מבפנים ושם אלילים כמו חלולים דהחי"ת נתחלפה בא' עכ"ל, וא"כ לא נוכל לפרש חלל שלכם מדעתכם כמ"ש ברש"י הנ"ל רק על כי הע"ז מצ"ע חלולה לרוב פעמים במעשי אומן ככה, ובתו"כ איתא חלולים וברש"י איתא חללים, ואל תפנו אל האלילים לרש"י כאלו נאמר אל תפנו אל החללים חללי הלב חדרי הלב וכמ"ש לעיל, ונראה כי בדעת רש"י כמו בתו"כ וכן בגמ' דרשו אלילים לשון חללים רק בתו"כ על הע"ז ובגמ' על חללי הלב ומדעתכם ואם נאמר לגרוס בתו"כ גם כן חללים גם כי נדקדק באלילים איתא שהם חלולים ובעצבים שנעשו פרקים ולא נאמר באלילים כמו כן שנעשו חלולים, יש לפרש חללים בתו"כ עם מ"ש בס' ע"מ בפי' אליל בשר מת עיי"ש ויש לפרש חללים שהם גופים מתים ולשם מעשיהם פי' כפי תכונותיהם וע"ז מובן שנתגנה בהן ע"ז וכו' הנאמר שם כי בזה שהם חלולים אין גנאי כל כך, ולמ"ש לדעת הרמב"ם נוכל לומר כמו כן חלולים, אשר מזה נדע כי הכונה על הנעשה מדעתכם בלבד ולא בהטבע כי נעבדה מעע"ז כי הלשון אל תפנו אל האלילים משמע לפ"ז כמו כן רק על הנעשה מדעתכם.6וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עכו"ם וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה. ובביאורי מהרש"ל ל"ת סי' י"ד פי' כגון שהיתה מכוסה והוא גילה אותה עכ"ל, ובס' המצוה להרמב"ם ל"ת י' וז"ל שם ודע שהעובד ע"ז חייב מלקות וכבר התבאר בספ"ק דמס' עירובין דף י"ז ע"ב על מה שאמרו לוקין על עירובי תחומין ושמו ראית זה אמרו אל יצא איש ממקומו והקשה אחד ואמר איך ילקה על אזהרה במלת אל ולא באה האזהרה במלת לא והשיבו על צד הקושיא וכי כל מה שיבוא במלת אל אין לוקין עליו, אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי, הנה הורה כי לאו זה לוקין עליו עכ"ל. ובגמ' שלפנינו הנוסחא אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וכן נראה שהיה גירסת התוס' שם בד"ה אל תפנו שהקשו דהוי לאו שאין בו מעשה ותירצו שקאי למאן דס"ל לוקין בלאו שאין בו מעשה א"נ דעקימת שפתיו הוי מעשה עיי"ש, ועי' בס' יד דוד שם ובס' דברי אמת קונטרס ו' דף מ"ח שהביא שם ובס' ת"ח שמביא, ובדברי אמת כתב כי נוסחת הרמב"ם אמת ויציב, ונראה שהרמב"ן שלא השיג עליו מסכים עמו בנוסחתו גם כן, וכן בסמ"ג ל"ת סי' י"ד כתב דלוקין בעושה מעשה, ובס' משנת חכמים הקשה לדעת החינוך דבשאב"מ אפי' עשה במעשה אין לוקין עיי"ש, ובס' החינוך התמיה כי בפרשת קדושים סי' רי"ג כתב דאם עשה בדרך מעשה לוקין עיי"ש, ועיין במל"מ בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו שכתב בהיפוך בשאב"מ אפי' עשה במעשה אין לוקין עיי"ש דיקשה כמו כן מכאן.7ולא עכו"ם בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר וכו' ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטורדו מן העוה"ב אין בו מלקות. ובכ"מ משום דהוי לאו שאין בו מעשה. נלמד מזה דלאוין שאין לוקין עליהן אינו מטעם קלות איסורן שהרי בלאו זה שנאמר בו שגורם לטרוד מהעוה"ב אין בו מלקות. אמנם לכאורה בלאו זה לא שייך מלקות כמו שעמד ע"ז בס' יד המלך דלא שייך עדים והתראה על הרהור הלב רק ע"פ עצמו שאין אדם נלקה ע"פ עצמו, ונראה אף כי שמענו מדבריו שהוא עוסק בעיון כזה וחוקר במופלא ממנו וכיו"ב עם כל זה לא שייך מלקות אף שברור לפנינו מחשבותיו הרעים ודרכו ללכת אחרי עיון בלתי נכון ואפ"ה אין לוקין וזה משום דמחשבה בלבד שאינה במעשה אין לוקין.8מצות עכו"ם כנגד המצות כולן היא שנאמר כי תשגו ולא תעשו את כל המצות וכו' ומפי השמועה למדו שבעכו"ם הכתוב מדבר הא למדת שכל המודה בעכו"ם כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם וכו' והיא עיקר כל המצות כולן. בכמה מקומות בגמרא, חמורה ע"ז שכל הכופר בה כאלו מודה בתורה כולה במס' חולין דף ה' שבועות כ"ט נדרים כ"ה ובמס' הוריות ח' ע"א איזה מצוה שהוא שקולה ככל המצות הוי אומר זו ע"ז, ובספרי בפ' שלח בד"ה וכי תשגו וכו' מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז כופר בעשרה הדיברות שנצטווה משה ובמה שנצטוו הנביאים ובמה שנצטוו אבות, וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה עכ"ל. ולשון רבינו כלשון הספרי בשנוי מעט, ושם נאמר שכל המודה וכו' וכל הכופר וכו' - אבל בגמ' בכל דוכתין איתא רק הכופר בע"ז וכו' ויפלא כי להודיע חומר הע"ז כדאי' חמורה ע"ז וכו' היה נראה ביותר לומר חמורה ע"ז שכל המודה וכו'. גם יפלא הרי הרבה הכופרים בע"ז וגם בהתורה וביותר איככה נחליט מ"ש רבינו אח"ז הנ"ל, "וכל הכופר בעכו"ם מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והיא עיקר כל המצות" ועינינו רואות כופרי ע"ז וגם בתורה לא יאמינו ומהם המאמינים במקצת התורה ולא בכולה ובע"ז לא יאמינו ויכפרו בה. אבל להמתבונן נראה עומק דעת הנאמר מרז"ל בכמה מקומות הנזכרים כי ממהות הענין הזה כי כל הכופר בה מחליט בשכנגדה והמודה בה כופר בשכנגדה, אף כי הכפירה בע"ז היא שלילת האמונה לא בהיפוך המחייב ובראשונה נאמר לפרש למה שכתב אח"ז בהל' ה' "והן האפיקורסין מישראל וכו' ומחשבה של אפיקורס לעכו"ם. בזה הנאמר כי כל מחשבת כפירה בתורה היא מחשבת ע"ז, אף כי הכפירה שלילת האמונה, ועבודת העכו"ם היא החלטת האמונה, נמשך למ"ש למעלה כי בזה הכפירה מחליט שכנגדו והודאה כופר שכנגדו. והיוצא מזה כי כל אמונה אשר איננה כדת של תורה נקראת עבודה זרה ע"ד האמת, ועיין ברמב"ם בהל' מלכים פ"ח הי"א "כל המקבל עליו ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה"ב והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה וכו' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" ובכ"מ מ"ש והוא שיקבל וכו' כתב רבינו מהכרעת דעת עצמו עיי"ש. אמנם הנראה כי דעת רבינו ז"ל כי הכופר בנבואה ותורה משמים אינו מבחין ויודע חסדי ה' והשגחתו ודרכיו יתעלה המביאים האדם לשלימותו ולהרימו מעל כל יצורי תבל, וזה אשר עבודתו בהכרה מזויפת בה' עבודתו עבודה זרה כי איננו עובד לאלוקי האמת, ומי אשר לו מושג כוזב בה' יתעלה עובד לע"ז לא לה' האמת, והן הכופר בחסדי ה' בהתגלות השכינה כי הוא יתעלה החפץ חסד משגיח ומגלה שכינתו להורות בני אדם הדרך לבוא לשלימותם ויעודם הנכבד הן זה בלתי לו הכרה שלימה מה' ואם עובדו איננו עובד רק למושג לפי דעתו לא לה' אלוקי ישראל ה' האמת, ולכן זה ששומר ז' מצות מפני הכרע דעתו ובלתי שיקבל על עצמו האמונה בה' עדות כי הכרתו בלתי צודקת כי המאמין מקבל ע"ע לעשות רצון ה' והעושה עבור נטית לבבו בלבד ואין אמונה בהתורה בו עבודתו פסולה וזרה היא וכמ"ש רז"ל הכופר בתורה עובד עבודה זרה אף אם לה' עבודתו לא לה' האמתי היא. אמנם זה שכתב "ומחשבת אפיקורס לע"ז" כולל יותר, וזה כי הכופר בכל, בה' ובתורתו וגם בע"ז ובכל אלילי העמים ולא בצבא השמים ולא במעשי בני אדם, הכפירה תבוא בלבבו בהחלט אם כל אשר אנו מיחסים לה' יתעלה ממה שכל עין רואה הכופר הזה ייחס זה להטבע וא"כ יעשה להטבע לאלוהות וכיו"ב מחשבות זרות והן עובד ע"ז וכל כפירה באמונה בזה מחליט אחרת, כי החושב כי חלילה הכל במקרה על כרחך גם לדעתו כח אשר מביא הדברים לעולם אשר בהן יפעל המקרה ונודע דרכי האפקורסים, וכי טבע ענין הזה כמ"ש כי הכפירה באמונה יחליט אחרת ומשונה מהכפירה בשאר ענינים, וא"כ הכופר בע"ז אשר כמ"ש זה האיש המאמין בה' בתורתו כי בלא זה אין עבודתו שלימה ועבודתו עבודה זרה כמ"ש ועבור זה החליטו רז"ל כי כל הכופר בע"ז ע"ד האמת מודה בכל תורה כולה, כי מי אשר איננו מודה בכל תורה כולה עבודתו ע"ז, וזה נגד המציאות שיהיה כופר בתורה וגם בע"ז כמ"ש. והרמב"ם הוסיף מאדם וכו' עד סוף כל העולם, כי התגלות הנבואה מראש ועד סוף מחסדי ה' הגדולים ביותר ומי שכופר בזה בלתי מכיר חסדו וכופר בהם ואינו עובד לה' האמתי אשר חסדיו בלתי בעל תכלית רק המודה בזה אינו עע"ז וכמ"ש, ומחשבת אפיקורס לע"ז כמ"ש דבר מוחלט כי הכופר בזה מאמין באחרת ורבינו ז"ל שירד לדעת רז"ל במה שאמרו כל הכופר בע"ז וכו' וכמ"ש זה הנכלל כי מחשבת אפיקורס לע"ז. ולכן רז"ל כאשר רצו להודיע לנו גדר העובד ע"ז ומחומר האוחז במקצת מהדרך הרעה הזאת, בחרו לומר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה כולה שמזה נדע כמה אף נטיה במקצת בכלל ע"ז כמ"ש, אשר לא היינו יודעים אם הביאו שכל המודה בה כופר בכל התורה שבזה לא נכלל רק המודה בכל הע"ז בשלימותה ולא נודע עוד חומר שלה מהנדע מהכופר וכו' כמ"ש מזה נדע חומר שלה אף במקצת ממנה עובד ע"ז יקרא כן נראה לענ"ד, ועיין במו"נ ח"ג פרק כ"ט בסופו עיי"ש ומובן כמו כן במ"ש.9ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כגוי לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעכו"ם הרי הוא מומר לכל התורה כולה. ובכ"מ דלכן הכפיל רבינו ומומר וכו' לתפוס לשון הגמ' עיי"ש. והנראה כי מ"ש בראשונה שהוא כגוי לכל דבריו לענין ריבית לדעת קצת עי' ביו"ד בסי' קנ"ט סעיף ב' ובמל"מ פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ב ועי' בבעה"ת שער מ"ו ח"א סי' ה' דלא מקרי אחיך, ובשו"ע אה"ע סי' קכ"ג סעיף ב' לענין כתיבת הגט דהוי כגוי לענין זה ובסי' קמ"א סעיף ל"ג לענין שליחות הגט, ובמג"א או"ח סי' ל"ט ס"ק ג' לענין כתיבת תפילין ובב"י שם, ובמג"א בסי' קפ"ט ס"ק א' אם מקרי בן ברית עיי"ש, ועי' ברא"ש בפ"ק דמס' חולין סי' ז' בד"ה ומומר להכעיס וכו' וברשב"א בחידושיו דף ד' ע"ב בד"ה ולא שם, ונראה שעל כונה זאת סובבים דברי הראב"ד פה בד"ה אעפ"כ אסור וכו' עיי"ש, כי מ"ש הרמב"ם כגוי לכל דבריו הוי להנ"ל דלא מקרי אחיך, ומ"ש ומומר לכל התורה, שאין מקבלין ממנו קרבן ובזה גרוע מגוי כדאי' במס' חולין דף ה' ע"א מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות וכו' חוץ וכו' אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה עיי"ש, ולהוציא מר' ענן דאמר שם דמותר לאכול שחיטתו עיי"ש דף ז' ע"ב.10וכן האפיקורסים אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון וכו' והאפיקורסים הם התרים אחרי מחשבת לבם וכו' עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון וכו'. אף כמ"ש להלן מחשבת האפיקורס לע"ז וכמ"ש בפי' כתב ביחיד ממנו משום שנמצא חלוק בעינינו, והנה כל מפרשי דבריו עמדו לתרץ שלא יהי' סתירה למ"ש בהל' תשובה בפ"ג אחרי שפרט שם בהל' ד' חמשה הנקראים מינים וכו' ובהל' ח' שלשה הנקראים אפיקורסים וכו' ובה"ט שתים הם הנקראים מומרים וכו' אחר כל זה כתב בהל' י"ז שם "בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה אין לך דבר שעומד בפני תשובה אפי' כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעוה"ב וכו' כל הרשעים והמומרים וכיו"ב שחזרו בתשובה וכו' מקבלין אותן שנאמר שובו וכו'". ובכ"מ כתב במ"ש רבינו והאפיקורסים הם התרים וכו' בזה בא לפרש ההבדל בין האפיקורסים בהל' תשובה וז"ל האפיקורסים הנזכרים בהל' תשובה שאותם כופרים באלוקות והיינו מומר לעכו"ם ואותם מקבלין אותם בתשובה כמו שנתבאר בהל' תשובה ספ"ג אבל האפיקורסים הנזכרים כאן הם התרים וכו' עכ"ל, וכונתו כי כאן כתב התרים וכו' להכעיס בשאט נפש כמ"ש רז"ל שיודעין רבונם ומורדין בו ובלי טעות במחשבה כופרים ועל אלו כתב שאין להשיב על דבריהם וכיו"ב כי לא ישמעו מוסר וכמ"ש רז"ל באפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי, וכן הקדים בכ"מ להביא מאלישע אחר עיי"ש. ובלח"מ כתב לחלק שמ"ש כאן הוא שאנחנו לא נקבלם ובהל' תשובה מה' ית"ש הבוחן לבבות יקבלם עיי"ש, ובשו"ת רדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ה פי' שמ"ש כאן שאין מקבלין אותם הוא להחזיקם בחזקת כשרות ולבטוח בהם שיהיו בחזקת ישראל לכל דבר, כי תמיד נחוש כי יחזרו לסורן למחשבתם הרעה, ונראה כונתו לענין נאמנות באיסורין בזה לא נבטח בהם אבל לא כי לא נקבלם להרחיקם מתשובה וכן נראה לכאורה מסברה, ועיין בריטב"א במס' מכות דף י"ג ע"א בד"ה ת"ר בענין מנוי בעלי תשובה ומומרין ששבו לעבודתם עיי"ש ובפלפלא חריפתא לתוס' יו"ט ב"ק פ"י סי' ל"ג.11ומחשבת אפיקורס לע"ז. כבר פי' לעיל הכונה בזה לענ"ד.12המודה בעכו"ם שהוא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא, ואחד העובד העכו"ם ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף וכו'. ובכ"מ כל המודה בעכו"ם כריתות דף ג' וכן איתא במגדול עוז וצריך להיות דף ז' ע"ב, ושם איתא, ת"ר את ה' הוא מגדף איסי בן יהודה אומר כאדם האומר לחבירו גירפת הקערה וחיסרת, קסבר מגדף מברך השם, ר' אלעזר בן עזריה אומר כאדם האומר לחבירו גירפת הקערה ולא חיסרת דבר, קסבר מגדף היינו ע"ז, תניא אידך את ה' הוא וכו' ראב"ע אומר בעובד ע"ז הכתוב מדבר וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם. וברש"י וחסרת גם את העץ קסבר מגדף היינו מברך השם ומילתא רבה עביד דפשט ידו בעיקר, ולא חסרת, קסבר היינו עע"ז כגון משורר ומומר לע"ז דלאו מלתא רבה היא כולי האי עכ"ל, ובספרי הגירסא להיפוך מראב"ע ואיסי בן יהודה והעיר ע"ז בס' באר שבע עיי"ש. ובמס' סנהדרין פ"ו מ"ד וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עכו"ם, ובפי' הרמב"ם דף מ"ה ע"ב בינה שם ועובד ע"ז נקרא ג"כ מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף ופירשו בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת עכ"ל. ובתוס' יו"ט כתב ע"ז והרב שכתב הטעם בעכו"ם מקרי ג"כ מגדף כ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו פט"ו, ודקדקתי בירושלמי ובספרי ולא מצאתי שדרשו כן עכ"ל, ובירושלמי שם בפני משה ע"ז ואין זה דקדוק דטעמא מפני דהאי קרא את ה' הוא מגדף דרשו על ע"ז א"כ דינו הוא כמגדף והך דרשה מבוארת לקמן בפ' ד' מיתות ה"ט וכן בגמ' דכריתות ויתבאר במקומו עכ"ל, ועי' בירושלמי בפ' ד' מיתות ה"ט דאיתא כרת מנין את ה' הוא מגדף וכו' ולא מגדף כתיב, כאדם שהוא אומר לחבירו גירפת את כל הקערה ולא שיירת בה כלום, משל ר' שמעון בן אלעזר אומר לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון פשט אחד את ידו גירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום, כך המגדף והעובד ע"ז אינו משייר לאחרים מצות וכו' ובפני משה שם כתב כי הרמב"ם לא פי' כרש"י במס' כריתות במזמר לע"ז רק בעובד ע"ז ממש ומשו"ה פסק בפט"ו מהל' סנהדרין ה"ו מ"ע לתלות את המגדף ועובד ע"ז שנאמר כי קללת וכו' הרי מגדף ובעובד ע"ז נאמר את ה' הוא מגדף וכו' ודעתו כאיכא דאמרי בגמ' וכראב"ע במס' כריתות ובע"ז ממש עיי"ש בדבריו. ולפ"ז עלינו לפרש סוגית הגמ' דמס' כריתות גירפת ולא חסרת על ע"ז וגירפת וחיסרת במגדף דרש"י פי' בע"ז במזמר לע"ז דלא עביד מעשה רבה עיי"ש אבל להרמב"ם שפי' בע"ז ממש למה לא יהי' בכלל חסרת. ונראה למ"ש ברמב"ם לעיל בפ"ק דהל' ע"ז דהאזהרה על ע"ז אף לעבוד כאנוש ודורו אשר הודו בה' יתעלה ואינם מחסרים מכבודו יתעלה כדאיתא במס' מנחות דיקראו אותו אלוקי האלוהים ועי' סנהדרין ס"ג פ"א אלמלא וא"ו שבהעלוך ובמהרש"א בח"א שם עיי"ש, והנה על עבודה זאת שייך לומר גירפת הקערה ולא חסרת ממנה וכמ"ש ברש"י שלא חסרת מן הקערה עצמה עיי"ש, משא"כ המגדף נוגע ידו בכבוד ה' יתעלה בעצמו מחסר מכבודו יתעלה ובכלל וחסרת, ומצינו כיו"ב כדמיון הקערה והמאכל פה בדמיון הספינה ופרקמטיא במדרש שוחר טוב תהילים כ"ד לה' הארץ ומלואה, ד"א יש לך אדם שיש לו ספינה אבל הפרקמטיא שיש בתוכה אינה שלו, ואם הפרקמטיא שלו הספינה אינו שלו, אבל הקב"ה אינו כן לה' הארץ ומלואה עכ"ל, ביפה תאר בבראשית רבה פ"א סי' ג' פי' על השגחה הכללית והפרטית עיי"ש. והנראה ביותר כי המשל הזה נגד אלה המיחסים בריאת העולם לה' אבל הנופל בה והנעשה בכל עת ועת לאמצעי ועי' שהביא דעה זאת כמו כן וזה הדמיון הספינה ופרקמטיא שם ופה במאכל וקערה המחזקת המאכל כמו הספינה הפרקמטיא, כי העע"ז כאנוש מיחסים הקערה לה' וכמו כן הספינה שניהם במשל על העולם, רק במאכל ובפרקמטיא בהנעשה בהעולם מיחסים להאמצעים ובזה יפגע בו יתעלה, אבל בהקערה אין מחסרים כי מודים כי הוא ית"ש ברא העולם, אבל המגדף הוא הכופר בכל אף בהבריאה הכללית ושולח ידו בכס ה' וכמ"ש, ולפי הירושלמי הנ"ל כמו על ע"ז כעל מגדף נאמר גירפת ולא שיירת. וזה שכתב הרמב"ם אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף וכו' הוציא כיון דמגדף וע"ז בגדר אחד ומודה בע"ז אין לך גידוף גדול מזה בה' יתעלה שכופר בו במה שמודה בע"ז וכמו במגדף בדיבורא כמו כן בעובד ע"ז בדיבורא הוי עובד.13ואלו הן דיני המגדף אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את ה' המיוחד של ד' אותיות שהוא אדנ"י ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכנוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וי"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. בכ"מ ובלח"מ ובתוס' יו"ט ושאר מפרשי רבינו כולמו עמדו למה שכתב לחלק בין השם המברך להמתברך, דבהמתברך בעי בשם המיוחד ובהמברך בשאינם נמחקים בלבד ושניהם ממקרא אחד נפקו, ובס' מעשה רוקח כתב דמלישנא דקרא דכתיב ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת דמשמע בנקבו בכל שם שלא נאמר שם ה' עיי"ש, ואבל הרי לא נמצא כן בגמ' לומר כן ובגמ' נראה עד שיברך שם בשם מנ"ל אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת וכו' וא"כ למברך נדע מנוקב שם אשר בלתי מפורש שם ה' דוקא. והנראה דמסברה יש לומר לחלק בין שם המברך להמתברך בזה. דיש לומר בטעמא דבעי בשם המתברך במגדף לענין מיתה בשם המיוחד הנקרא ג"כ שם המפורש וכמ"ש ברש"י סנהדרין דף ס' ע"א המפורש כלומר שם המיוחד עכ"ל, ולענין אזהרה הוי בכנוי, דלענין מיתה דאין ממיתין רק העובר שאין נוכל להצילו בשום דבר כי נאמר ושפטו והצילו העדה ובעינן דבר ברור בלי ספק כלל אף שדרך רחוק, ולכן צריך במגדף להמיתו שיאמר בפירוש שנראה בודאי שכונתו לשם ה' דאם לא כן אין ממיתין אותו, ושאר השמות הקדושים דמשום זה בלתי נקראים מפורש ומיוחד כי איננו מבואר שם ה' בהם כמו בהשם המיוחד, כמו אלוקים שמצינו על דיינים כ"כ ומחלוקת בגמ' באלוקים לא תקלל אם הוא קודש או חול עיי"ש וכמו כן בשאר שמות הקדושים אף דשם שדי ויה לא מצינו רק בה' לבדו ועי' דף ס' לאפוקי ב' אותיות דלא, מ"מ אנן לא בקיאין כ"כ וכנראה בגמ' דרק השם המפורש בן ד' אותיות בלבד הוא הנקרא המיוחד והמפורש ובו בלבד לא נוכל להצילו לומר שהיה לו כונה אחרת ולא לשם ה', וכאשר נראה נמצא שמות רבות בהתורה ובנביאים בשם יה ושדי ואל לבני אדם צורי שדי אחזיה וכיו"ב הרבה וה' יו"ד ה"א וי"ו ה"א רק לה' לבדו, ועי' במו"נ ח"א פ' ס"א בפי' שם בשם המפורש וז"ל שם ולזה נקרא שם המפורש ענינו שהוא יורה על עצמו יתעלה הוראה מבוארת אין השתתפות בה, אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשתוף להיותם נגזרים מפועלות ימצא כמותם לנו עכ"ל עיי"ש עוד במ"ש שם מסכים למ"ש. וכל זה בלא פירש כלל אבל בפירש השם המיוחד בשם המתברך לענין שם המברך די בשאינם נמחקים דכיון דעכ"פ קילל בשפתיו את שם ה' ואין לדונו לכונה אחרת להוציאו מכלל מגדף עכ"פ, בשם המברך אין לספק בכונתו ואין להצילו באורחא רחיקא לזה שיצא לקלל בודאי, וא"כ מה שנראה מקרא וכמ"ש בס' מעשה רוקח, גם הסברה תודיע ככה שם המפורש בעינן ולא כנוי דנוקב ה' כתיב ולא בהמברך, ועי' במס' סנהדרין ס"א ע"ב רב אשי אמר סיפא בישראל מומר וברש"י דמחייב באמירה בישראל מומר דכיון דקבל עליה תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך עכ"ל. ובכ"מ הקשה על רבינו מסוגיא דסנהדרין ס"ו ע"א המקלל אביו עד שיקללם בשם וכו' מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי בנוקב ה' יומת מאי ת"ל על מקלל אביו ואמו עד שיקללם בשם, וברש"י שם דלא דרש מנוקב השם דבעינן שם בשם במגדף ומיותר לרבות אביו ואמו בשם עיי"ש, וברמב"ם בהל' ממרים בפ"ה הל' ב' כתב במקלל אביו ואמו כחכמים בשם המיוחד דוקא והאיך פסק כאן דבעינן שם בשם דוקא עיי"ש. אמנם בחידושי הר"ן שם לא פי' כרש"י וכתב דאע"ג דקראי לא משתעי אלא במגדף מ"מ כיון שסמך הכתוב נקיבת השם אצל מיתה בא ללמוד על כל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם וזה נכון עכ"ל, ויש לומר דדעת רבינו כמו כן כדעתו ור' מנחם ב"ר יוסי ג"כ ס"ל דבעי שם בשם במגדף וכן במקלל אביו ואמו בשם. אבל יקשה עוד לפ"ז הרי במקלל אביו ואמו על כרחך הכונה על השם המברך בלבד והאיך נפרש בנוקב השם הנלמד במגדף להמברך דלא בעי בשם המיוחד למקלל אביו דבעי השם המברך בשם המיוחד דוקא, ועי' בשו"ע יו"ד סי' רמ"א סעיף א' המקלל אביו ואמו וכו' במד"א שקללם בשם מהשמות המיוחדים אבל קללם בכנוי אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל ובש"ך שם ס"ק א' בכנוי כגון שדי צבאות וכו' עיי"ש, וראיתי בס' משנת חכמים שכתב לפרש מ"ש ברמב"ם בפ"ה מהל' ממרים ה"ב שאין חייב סקילה במקלל אביו עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדים וכו' כונתו על שאינן נמחקין וחולק על הש"ך הנ"ל עיי"ש, אבל יקשה לפרש השמות המיוחדים על שאינן נמחקין. ואולי נגד הכנויין הנמחקין נקראו השאין נמחקין מיוחדים, וכנראה בע"ז ובמגדף כתב רבינו את השם המיוחד של ד' אותיות וכו' ולא כתב סתם השם המיוחד וי"ל משום דכולל אף שאין נמחקין ג"כ ושם המפורש לא נקרא רק שם א"ד וידו"ד ועי' ברש"י סנהדרין דף ס' הנ"ל שלא נראה כן, ומזה אין הכרע די"ל דכ"כ שלא נפרש רק שם ידו"ד בלבד כמ"ש אח"ז אבל להלן ה"ט כתב "אם לא הרגוהו קנאים ובא לבי"ד אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים" מפורש כי במיוחדים שם כונתו על כרחך לשמות שאינן נמחקין וכמ"ש בכ"מ שם ומיוחדים דנקיט שמיוחדים שלא להמחק עכ"ל, וא"כ מפורש דעת הרמב"ם ולשונו בזה, ועי' בלח"מ.14אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלוקים לא תקלל. בסמ"ג ל"ת סי' מ' "מקצת זרעו ולא כל זרעו, יש טעם בדבר לתשובת המינין מפני שבמיתת בי"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כמו כן עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהיה לו שום כפרה, ומטעם זה אני אומר שנסתפק משה במברך את השם שמא פטור הוא ממיתת בי"ד אע"פ שאפי' מקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמורה יותר מכל המיתות" עכ"ל. יקרות נדע מזה כי העונשין מבי"ד של מטה ומעלה לא לנקמה רק לכפרה לנקות נפשות ישראל מזוהמתם וכי משפט העוה"ז והעוה"ב צדקו יחדיו וזה אשר התורה שבע"פ תקל בהחמורות הוא עבור כי עליהם לנקיון עונשי עוה"ב בלבד. ובמס' סנהדרין דף ס"ו ע"א אלוהים חול דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אלוהים קודש וכו' בשלמא למאן דאמר אלוהים חול גמר קודש מחול וכו' עיי"ש, ובירושלמי סנהדרין פ"ז מ"ח בגמ' וכדר"י אמר בדיינים הכתוב מדבר אם על הדיינים הוא מזהיר לא כ"ש על הכנוים וכו' ובמראה פנים שם הקשה מאין מזהירין מן הדין ותירץ עם מ"ש בס' המצות בסי' קצ"ה דכל מקום שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם הוא מהדין או מלאו שבכללות וכמ"ש הרה"מ בפ"ב ממ"א דכל שיש איסור המפורש בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שבו לבוא מק"ו עיי"ש, וא"כ מיושב במשה שנסתפק משום שהיה קודם שנודע העונש ולא היה לו ללמוד מק"ו ומטעם שכתב בסמ"ג הנ"ל, ועי' בתוס' סנהדרין ס"ו שם בד"ה גמר שכתבו מדכתיב בלשון אלוהים נלמד ככה ולא מהק"ו דאי מק"ו אף למאן דאמר קודש נמי לא נילף מנשיא וחרש אלא דאיכא למפרך מה לבשר ודם שכן דואגין ומתביישין בכך עכ"ל, ולא כתבו דמק"ו אין מזהירין ונראה שדעתם מסכמת עם מ"ש בשם הס' המצות והרה"מ הנ"ל.15בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין, והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי ואם היו רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי. ובכ"מ תמה שלא הביא כדברי הירושלמי דמקשי וכי אמרינן ליה גדף אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל עיי"ש ובפר"ח כתב דסוגיא הבבלי על כרחך דלא כירושלמי דמקשינן והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ופרכינן וכי קרעו בשעה מאי הוי הא קשמעי השתא וכו' ואם איתא דהשתא לא קאמרי בפי' מידי בשלמא הדיינין קורעין עכשיו על מה ששמעו שפלוני גידף אבל העדים למה להם לקרוע שנית ועל כרחך דס"ל לבבלי דצריך להעיד בפי' כמו ששמעו ומשו"ה ס"ד לקרוע בפעם שנית עיי"ש, ובמרכבת המשנה פי' גם דברי הירושלמי באופן המסכים לבבלי שקושית הירושלמי שם וכי דנין מספק לאסור במאסר קודם ששמעו העדים ומשני ששמעו העדים ולא שאמרו לו גדוף אלא אמר זה השם שאמרתי לפניכם גדף וע"ז מאסרים אותו ולא הוי מבזין מספק ואח"ז אמרו בפי' ממש עיי"ש ועי' בס' סדר משנה, ובתוס' יו"ט עמד על דברי הירושלמי דלמצותו לא קשיא אומרין לו גדף דהרי צוה התורה למחוק השם בסוטה עיי"ש ולמ"ש במרכבת המשנה לא יקשה, וכן כונתי אנכי לענ"ד לפירושו הנ"ל, ועי' במהרי"ק שורש ק'.16מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל. ומסוף דברים כיון שגידף בעדים נסקל, דייק בכ"מ דס"ל דמגדף לא בעי התראה, והטעם שאין בו מעשה והביא דברי הרמב"ם בהל' עדות שכמו כן בעדים זוממין א"צ התראה שאינו במעשה עיי"ש, ועי' בס' מעשה רוקח כתב לתרץ מנשבע ומקיים פ"ג פ"ה דע"ז וחסמה בקול ונשבע ומימר ומקלל חבירו ותירץ דגם באלו לרמב"ם בלי מעשה א"צ התראה עיי"ש, ועי' בראב"ד בפ"ב ה"ד מעדות עמ"ש ברמב"ם שאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך א"צ התראה כמו שבארנו עכ"ל וכתב ע"ז א"א זה הטעם לא ידעתי מהו, ואם מפני שאמר הכתוב חוקה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה עכ"ל, ועי' בכ"מ שם, ואם נאמר כמ"ש בכ"מ לדעת הרמב"ם דא"צ התראה במגדף י"ל משו"ה נסתפק משה במגדף ועי' בסמ"ג הנ"ל. אבל עי' בהל' סנהדרין כ"ו ה"ד אינו לוקה עד שיתרו בו וכו' אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם וכו' אינו לוקה עכ"ל, ועי' בס' סדר משנה שהאריך להקשות על הכ"מ, והרי בע"ז באומר אלי אתה ג"כ אין בו מעשה ועי' בפ"ג ה"א כל העובד ע"ז אם היה שם עדים והתראה נסקל וכו' עיי"ש. אמנם באמת נראה כמ"ש בכ"מ דדעת הרמב"ם דבמגדף א"צ התראה מדלא כתב דין התראה במגדף כמ"ש להלן בעובד ע"ז ולהלן בכל מקום שנאמר בהם מיתה כתב בעדים ובהתראה ובמגדף כתב וכיון שגידף בעדים וכו' ונראה כמ"ש בכ"מ. ונראה בדעת הרמב"ם כי הנה ההתראה להבחין בין שוגג ומזיד כדאיתא במס' סנהדרין ח' ע"ב ומ"א ע"א ר' יוסי בר יהודה אומר חבר א"צ התראה שאין התראה אלא להבחין בין שוגג ומזיד והרמב"ם בפי"ב ה"ב מסנהדרין כתב דאחד חבר וכו' צריך התראה להבחין בין שוגג ומזיד. ובכ"מ ולח"מ שם וכ"כ בהה"מ בפ"א מהל' איסורי ביאה אף דקיי"ל כרבנן דריב"י מ"מ ס"ל דהתראה להבחין בין שוגג ומזיד, וגם בת"ח צריך התראה לזה למען יהיה שוגג במעשה שמא סבר שהוא שומן והוא חלב וכיו"ב עיי"ש, והנה מצינו בע"ז דבעינן התראה ובמס' סנהדרין ס"ב ע"א אומר מותר בע"ז ונראה משום דע"ז ימצא בב' אופנים כמ"ש ברמב"ם לעיל בדור אנוש שתעו שמותר לעבוד האמצעים אף שהודו בה' ובזה שייך טעות ואומר מותר, אבל במגדף מי לא יודע ככה שאסור לגדף ולזה הכל חברים המה ול"ש טעות במעשה שמצינו גם בת"ח התראה ומסתברא משום להבחין בין שוגג למזיד לא שייך במגדף, ואף די"ל שמא לא יודע העונש ועי' במס' סנהדרין ו' ע"ב ודף פ' ע"ב ושאר מיתות בי"ד וכו' אין ממיתין אותן אלא בעדים ובהתראה ועד שיודיעהו שהוא חייב מיתה בבי"ד ר"י אומר עד שיודיעהו באיזה מיתה הוא נהרג וכו'. וידיעת העונש נראה להודיע עי"ז חומר האיסור מחומר העונש, ולאו משום שאם היה יודע גודל העונש היה פורש למה זה יהיה מצילו ממיתה כיון שלא היה פורש מחומר האיסור, רק כמ"ש דידיעת חומר העונש מודיע חומר האיסור וזה יוכל לפטרו אם נאמר שאם היה יודע גודל חומר האיסור היה פורש. וגם י"ל למען הסיר מכשול ועון מודיעין לו גודל העונש למען יפרוש להנצל מעונש, אבל טעם זה לא יוכל לפטרו בעבר ועשה מבלי שידע חומר העונש רק כמ"ש כיון דעי"ז לא ידע ג"כ חומר האיסור יש טעם לפטרו. ונפק"מ במגדף דחומר האיסור ידוע לו וקודם שגידף להודיע לו למען יפרש משום חומר העונש י"ל גם הרמב"ם מודה, אבל אחרי שגידף כבר בלי שהודיע לו כן דכיון דחומר האיסור ידוע לו וכחבר לדבר הזה, וזה שלא ידע חומר העונש לא יוכל לפטרו דעכ"פ מחומר האיסור לא היה פורש ושאני בע"ז כמ"ש דשייך טעות ואומר מותר ומדויק כיון שגידף בפני עדים וכו' דלאחר שעבר לא מהני לפטרו עבור שלא היה בהתראה, כן נראה לענ"ד לומר. ועי' בכ"מ שהקשה מסנהדרין ע"ח ע"ב דאי' מגדף הוראת שעה הוי, וכמ"ש הפר"ח בכונתו דיליף ממגדף דמדבר ושם היתה הוראת שעה וכמ"ש שם בחבישה עיי"ש, אבל למ"ש טעם הרמב"ם מסברה וכמ"ש, ועל קושיא הב' מכס"מ עי' בפר"ח דכ"כ עדים זוממין לא מנו שם, ויש לומר סיוע לדברי מהנאמר אח"ז. מי שגידף את השם בשם עכו"ם קנאים פוגעין בו והורגין אותו, ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבי"ד אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. הרי כיון שקנאים פוגעים מבלי התראה ועל כרחך משום שנודע לכל חומר האיסור רק אינו נסקל משום שלא היה בשם המיוחד מ"מ לענין ידיעת חומר האיסור הוי בשוה אלא שצ"ע בשאר דברים שקנאים פוגעין בו ולא נמצא שצריכין להתרותו, ועי' בראב"ד פי"ג ה"ד מאיסורי ביאה שכתב בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל, ובהמ"מ כתב שלא מצינו התראה אלא לחיוב מיתת בי"ד ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי וסיים מ"מ יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פי' הוא כשהתרה בו פנחס עיי"ש.17כל השומע ברכת ה' חייב לקרוע ואפי' על ברכת הכנוין חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע, אבל השומע מפי הגוי אינו חייב לקרוע, ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה היה מומר. ועי' בכ"מ, ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ח בגמ' מקשינן תנינא הכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו' שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע, שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע וכו'. ועיין בפני משה שפי' דמקשינן על האי דאמרינן שומע מפי שומע צריך לקרוע דנמצא השומעים הכרוז יהיו צריכין לקרוע, ומשני דלא שמענו שומע מפי וכו' עיי"ש. ובלתי מובן דמאן יימר דהכרוז היה שאמרו בפירוש השם או הכנוי, דילמא לא נאמר בהכרוז רק שפלוני בן פלוני גידף השם, והיה נראה לענ"ד לומר דלמאן דס"ל דאף על כנוי צריך לקרוע וגם בכל לשון שנדע ממנו הכונה על ה' ית"ש חייב לקרוע כמו בשבועה עי' בסי' רל"ז בשו"ע יו"ד דבכל לשון המורה על ה' הוי שבועה עיי"ש, וכמו כן בענין חיוב הקריעה כיון שמוכח ונודע מלשון שפלוני גידף ה' חייבין השומעין לקרוע, ולכן מקשה בירושלמי מכרוז וכו'. ועי' במס' סנהדרין דף ס' ע"א ויהי כשמוע וכו' חזקיהו קרע וכו' ובתוס' שם בד"ה המלך תימה האיך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן היו דנין את העדים בכנוי עכ"ל. ולמ"ש י"ל דאף בכל לשון שנדע הגידוף החיוב לקרוע והכל בכלל הכנוי וכמ"ש, וכן איתא במשנה דנין בכנוי יכה יוסי וכו' רק הבי"ד לא היו קורעין עד שאמר בפירוש דא"כ היו צריכין עוד הפעם לקרוע בשם המפורש אשר קשה לשמוע ביותר, גם קודם הדרישה וחקירה שמא אינו אמת ולא הוי תורת עדים עוד שנאמין להם ולא נתחיי' בקריעה עד אח"ז, אבל בכרוז יוצא וכו' וכמו כן בחזקיהו שאמרו לו והאמין אותם בעדותם בכל אופן שאמרו נתחייב בקריעה. וקושית התוס' הנ"ל יש לומר דהוי לשמואל דאמר דאין קורעין רק על שם המיוחד וע"ז יקשה למה אמרו לחזקיה מה ששמעו וכנ"ל, והנה בבבלי למדין קריעה מויבוא אליקים וכו' קרוע בגדים וכו', ובירושלמי איתא מהו לקרוע על קללת השם נשמענא מן הדא ויהי כשמוע חזקיהו וכו'. ונראה דירושלמי דס"ל דבכנוי כמו כן צריך לקרוע למדין מחזקיהו דמסתמא רק בכנוי או בשאר לשון שיבין שגידף ה' אמרו לו כן, ובבלי דדוקא בשם המיוחד חייב לקרוע לא נפקא מחזקיהו מזה בס"ד דלא נדע עוד דשומע מפי שומע חייב לקרוע מחזקיהו, ולולא דברי התוס' היה נראה לומר דשמואל דאמר דאין קורעין אלא בשם המיוחד היינו שקילל בשם המיוחד ולא שקילל בכנוי, אבל בקילל בשם המיוחד אף דשומע אמר לשומע בכנוי חייב לקרוע רק דס"ל כמו לענין מיתה כן לענין קריעה בגידף בשם המיוחד דוקא, ויהיה מיושב קושית התוס' גם לשמואל דאף דאמרו לחזקיהו בכנוי אפ"ה היה קורע משום שהוא קילל בשם המיוחד ובמשנה דלא היו קורעין בשעה שאמרו יכה יוסי את יוסי י"ל כמ"ש שקודם דרישה וחקירה א"צ לקרוע דכיון שהיו דנין לענין מיתה לא היה תורת עדים עליהם על שום דבר עד לאחר דו"ח אף דלענין קריעה א"צ דו"ח מ"מ כיון שלא החזקנו אותם לעדות לענין מיתה לא הוי עדים גם לשאר דברים עד דו"ח, גם כי אם היו קורעין מיד היו כמחליטין עדותם קודם דו"ח, וגם שמא יבטל עדותם בדו"ח וקרעו שלא כדין, אבל בחזקיהו שלא היה הנידון רק לענין איסורא וחיוב קריעה דהיה מחויב בשעה ששמע מפי עדים דע"ז בלבד א"צ דו"ח ואין דומה לגבי בי"ד וכמ"ש. והנה דעת הרמב"ם דחייב לקרוע אף בכנוי בקילל בכנוי בלבד נפק"מ כמ"ש וע"פ הנראה מירושלמי בכל לשון שנודע שקילל השם חייב לקרוע וצ"ע. ועי' בכ"מ שכתב דרמב"ם פסק כירושלמי וכרשב"ל איזדמן וכו', והקשה למה לא פסק כמותו גם בגוי שגידף עיי"ש, ולמ"ש י"ל דרמב"ם הוציא כן מסוגיא דירושלמי מהקושיא דמכרוז וכו' דמשם מוכח כמ"ש החיוב על הכנוי ע"כ ובשל גוי פסק כמ"ש בכ"מ עיי"ש.18כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך, ואין בכל הרוגי בי"ד מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם. ועי' בכ"מ בשם הספרא ושם איתא ידי כל יחיד ויחיד ובכ"מ פי' לדעת הרמב"ם כל יחיד ויחיד על העדים עיי"ש. וכן נראה בספרא פרשת אמור פי"ט מ"ג שם ורגמו וכו' וכי כל העדה רוגמתו א"כ למה נאמר העדה, אלא עדים במעמד כל העדה וכו' עכ"ל, ולא מקשינן שם וכי כל העדה סומכים ונראה כי יחיד ויחיד הנ"ל קאי על העדים. ובקרבן אהרן שם פי' וכי כל העדה רגמו דהוי לחינם אבל הרמב"ם נראה דלא פי' כן.
