1כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה, לפיכך הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה. ובכ"מ עמ"ש ומותר לאכול אותם פירות, דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדין ליתלש אבל הפירות שהן עומדין ליתלש כתלושין דמי עיי"ש. הנה מדבריו יש סמך למ"ש בש"ך בחו"מ בסי' צ"ה ס"ק ט' דלדעת הרמב"ם בכ"מ העומד לבצור כקרקע דמי מלבד לבעל חוב ומזונות דתליא בסמיכת דעת עיי"ש, ועי' בשו"ע יו"ד סי' קמ"ה ובש"ך ס"ק ה', אבל יש לעיין בדעת הכ"מ דבחו"מ סי' הנ"ל דעתו דלא הוי כקרקע, וצריכין לחלק בין ע"ז לשאר דברים, ועיין בכ"מ פ"ד ה"י מע"ז מעומד לישרף לדעת רבינו ובב"ש בסי' קכ"ד ס"ק ב', ועיין בתוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב בד"ה לאו כגבוי דמי שאין לדמות האי כל העומד וכו' זה לזה עיי"ש. ועי' ברמב"ם פ"ב ה"ד מטומאת אוכלין וצ"ע. וי"ל דלרבנן דקיי"ל כותייהו דדרשינן תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן אלוהיהם ואשריהן תשרפון לנוטעין מתחילה לע"ז יש לומר אף דבעלמא עומד ליבצר כתלוש דמי כאן עכ"פ כ"ז שלא נתלשו הפירות הוי בכלל עץ רענן שמיעטה התורה וצ"ע, אמנם הנראה הוא, דהנה במשנה איתא ומפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם וכל שיש בה וכו' אסור, והיה נראה אף במחובר ביש בה תפיסת יד אדם אסור אבל בתלוש בכ"ג אסור, ולהלן מ"ו ע"א פליגי בזה באבני הר שנדלדלו ורבינו פוסק להקל אף בתלוש כשאין יד אדם נתפס בו להלן בהל' ב'. ועיין בריטב"א דף מ"ו ע"א אבני הר שנדלדלו לפי שאין בהן תפיסת ידי אדם ופי' הרב ז"ל דטלטול בעלמא לא חשיבה תפיסה וכי היכא בבהמה דלא חשיבה תפיסה לאסרה ואע"ג דזקיפת ביצה קס"ד דחשיבה תפיסה שאני זקיפה דמנכרה ועשויה לשם ע"ז וטעם נכון הוא אבל אין להביא ראיה מבהמה דניידה מנפשה וגם נושאת את עצמה כשאינה כפותה עכ"ל, ורבינו דפוסק דאף בתלוש כל שאין יד אדם בו מותר פתח כל שאין וכו' לפיכך וכו' הרי נתן טעם למחובר דמותר לפי שאין בו תפיסת ידי אדם וכולל גם בהמה הנלמד בגמ' מדנאסר לגבוה מכלל דלהדיוט וכו' ועי' ע"ז מ"ו דאמרינן יוכיח מבהמה לאבני הר עיי"ש, ולכן בבהמה בסי' אחד במעשה ותפיסת יד אדם נאסרה ועי' בתוס' דף מ"ו ע"א בד"ה בהמה דאף בהמה של עצמו צריך מעשה שחיטת סימן אחד לאסרה עיי"ש, ועי' ע"ז נ"ט במים בסוגיא שם עיי"ש, והנה שינה לשון המשנה שלא כדרכו דלשון המשנה נוטה לפרש כמ"ש לעיל דבמחובר באשירה ביש בה תפיסת וכו' אסורה, ונקיט בדעתו להלכה באבני הר להודיע אף בתלוש הדין כן ומזה פירות המחוברין אף העומדין לבצור בכלל שאין יד אדם הוי יותר מאבני הר שנדלדלו, ועי' בטו"ז קמ"ה ס"ק ב' בפי' אבני הר עיי"ש, ולפ"ז לדעת המחמירין באבני הר שנדלדלו עי' בש"ך בסי' קמ"ה ס"ק א' גם בפי' שעומדין ליבצר יש לעיין במ"ש.2ואין צריך לומר הבהמה שהוקצה לעכו"ם שהיא מותרת באכילה בין שהוקצה לעובדה בין שהוקצה להקריבה הרי זו מותרת. ובכ"מ כתב ע"ז מפורש במס' תמורה, ובמס' ע"ז אמרו בהמה תוכיח שאע"פ שעבדוה אינה נאסרת וכו', ובלתי מובן לשון וא"צ וכו' מאי פשוט יותר בבהמה שמותרת מהר וכיו"ב, ובגמ' עבדינן יוכיח לאבני הר שנדלדלו וגם שם נאמר פירכא ע"ז וכנראה וגם לשון שהוקצה לעכו"ם מורה ע"ז שלא בנעבד רק בהקצהו בלבד ומקורו במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז.3במד"א שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם, אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסורה, כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם, עשאה חליפין לעכו"ם אסרה, וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עכו"ם. והנה בגמ' איתא בבהמת חבירו כיון ששחט וכו' ובקרקע כשחפר בה וכו' וכמ"ש בשם תוס' הנ"ל דאף בשל עצמו הדין כן, ולרבינו נמצא למדין טעמא בבהמה במעשה דאסרה דהוי עי"ז תפיסת יד אדם בה, ולכן כתב בתחילת לשון ולא עשהו אדם וכו' ועי' בכ"מ ולח"מ שם.4וכן חליפי חליפין וכו'. עי' בכ"מ שהקשה דלפי סוגית הגמ' תליא במחלוקת אם ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין, ולדידן דקיי"ל אין מלמדין וא"כ נשאר הוא למעוטי חליפי חליפין עיי"ש. והנה בהאי דב' כתובים עי' בהראשונים ז"ל שהקשו הרבה ע"ז עד שבתוס' רי"ד במס' קדושין דף נ"ח כתב דהוי מצי להקשות הא לא הוי באמת ב' כתובים עיי"ש, וכן ראיתי בס' קובץ על יד שכתב דלכן פסק הרמב"ם לחומרא מה"ט דלא הוי ב' כתובים ועי' בשעה"מ ובכנה"ג בסי' קמ"ה ביו"ד ודעת הטור ביו"ד בסי' הנ"ל דחליפי חליפין מותרין עיי"ש. ובמקו"א כתבתי לתרץ ולפרש לענ"ד הב' כתובים. ולדעת הרמב"ם י"ל דהנה במס' ע"ז נ"ד ע"ב איתא מאן דאמר חליפי חליפין אסור מדכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכו' ואידך ערלה וכו' ל"צ מעוטא וכו' דהוי ב' כתובים וכו' עיי"ש, ועי' בתוס' במס' קדושין נ"ח ע"א בד"ה ב' כתובים, דכמוהו משמע ולא חליפי חליפין עיי"ש ובמהרש"א שם, ובסוגיא נראה מכמוהו חליפי חליפין ונראה שלכן נכלל חליפי חליפין דהנה לכאורה כמ"ש בירושלמי מובא ברא"ש ור"ן במס' קדושין דבאיסורי הנאה לא שייך חליפין דאין זה דמיהן עיי"ש, וא"כ כמ"ש במקו"א יש לעיין בע"ז דאתרבי קרא דתופס דמיו אם הוי חליפין גמורין או דבאמת גם בזה אין זה דמים רק כמו בתמורה וכיו"ב דאתרבי קרא אף דאיכא בחליפין עם כל זה אסור בהנאה. וי"ל דאם נאמר דמגזירת הכתוב דהוי חליפין ממש וא"כ שייך ג"כ חליפי חליפין אבל אם לא הוי חליפין ואין זה דמיהן מנ"ל לומר אף בחליפי חליפין וא"כ י"ל מאן דס"ל חליפי חליפין אסור דייק מכמוהו דמשמע דהוי ממש כמוהו ותופס דמיו והוי חליפין ממש מגזה"כ ומזה אף חליפי חליפין אסורין, והנה איתא הוא ולא חליפי חליפין ויקשה לכאורה כיון דאית לן כמוהו דכמ"ש משמע חליפי חליפין ואית לן הוא למעוטי נימא לקולא ולחומרא לחומרא אתרבאי, וי"ל באמת מאן דס"ל כמוהו לדרוש הכי בכל גונא דרש כן רק קושית הגמ' ולתרוצי מאי יעשה מאן דס"ל חליפי חליפין אסורין בקרא דהוא דלא יהיה למותר ומשני למעוטי ערלה וכו' אבל באמת אף למאן דס"ל ב' כתובים אין מלמדין ול"ל דרשא למעוטי בהאי הוא עם כל זה י"ל דדרשינן האי כמוהו ולא להוציאו מפשוטו ובמס' קדושין נ"ח אמרינן ג"כ מאמר קרא כמוהו כל שאתה מהייה ממנו כמוהו וכו' נראה דסתמא דגמ' נקיט האי כל שאתה וכו' דנלמד מזה למאן דס"ל חליפי חליפין, אף דהתם קאי בס"ד למאן דס"ל ב' כתובים אין מלמדין עיי"ש, ומצינו כמה פעמים אף דאית לן קרא מיותר לא מפקינן ממשמעותא וביותר למ"ש בתוס' ואנכי לענ"ד במקו"א די"ל דלא הוי ב' כתובים ממש, ולמאן דס"ל דלא דרשינן כמוהו י"ל דס"ל מסברא דמגזה"כ לא הוי חליפין ממש משום דאין זה דמיהן ומשו"ה דרש הוא וכו' להוציא ממשמעותא דכמוהו וכן דיוק לשון רבינו "וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עכו"ם" הורה בזה כמ"ש לא מגזה"כ לאסרם רק דהוי חליפין ודמי עכו"ם ממש וכמ"ש כן נראה לענ"ד לומר. וגם י"ל כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם בסכין של ע"ז דגורם אסור בע"ז חליפי חליפין עכ"פ בכלל גורם הוי רק במכרן וקידש שייך לומר אין זה דמיהן אבל י"ל זה אם לא נדרוש הוא למעוטי חליפי חליפין וצ"ל כמ"ש. ועי' ברמב"ם בפ"ז הל' ט' שהביא ג"כ על עבר ומכר ע"ז כמוהו כל שאתה מביא מעכו"ם ומכל משמשיה ותקרובתיה הרי היא כמוהו. שוב ראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב כמו כן דלדעת רבינו לרווחא דמלתא קאמר בש"ס כמ"ד מלמדין ואה"נ אפי' למ"ד אין מלמדין יש לחלק לפי תמיהות התוס' והביא ג"כ ירושלמי פ"ה דמס' ע"ז מ"א חליפי חליפין אסור, מאי כדין אר' יוסי בר בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ומפרש דמשו"ה דרש והיית כמוהו כאילו נאמר ב' פעמים כמוהו דכתיב מאומה וא"כ נראה דלא פליגי משום יתור אלא אי כמוהו כאילו נכתב ב' פעמים עיי"ש, ומחוורתא כפי' הפני משה שם כמוהו כמוהו ב' פעמים על ב' פעמים מחליפין אמרה התורה שהוא כמוהו ואסורה, על שם לא ידבק וכו' מאומה וכו' וי"ל כיון דלא ידבק וכו' מורה ג"כ על כל הנאה וכמ"ש לעיל אפי' גורם וא"כ י"ל דרוש כמוהו על חליפי חליפין וכמ"ש נכלל בלשון ומובן דמ"ש לעיל וכמ"ש בפ"מ דהוי האי ירושלמי סייעתא לדעת הרמב"ם דבגמ' איתא חד אמר וכו' ובירושלמי מפורש דרבנן ס"ל דאסורין עיי"ש לפי גירסתו בירושלמי, וכן תיקן הגירסא כמוהו הגר"א מווילנא ז"ל בסי' קמ"ה ס"ק ט"ז עיי"ש.5בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובראב"ד א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא בע"ז אליבא דהילכתא, מיהו דוקא בגוי או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי מכוין עכ"ל, ועי' בתוס' ב"ק ע"א בד"ה בשלמא עיי"ש, ועי' בכ"מ ובלח"מ הקשה על דברי הראב"ד שפוסק כר"ה וכתב לחלק בין ישראל לגוי ומומר דאמרינן בגמ' לר"נ כן כדמפורש בסוגיא ומשו"ה לרב נחמן דלא כתנאי. ונראה לענ"ד לומר דגם לרב הונא לדעת הראב"ד צ"ל בישראל מומר כמ"ש בס' מרכבת המשנה דדעת הראב"ד כן בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו וכי מחלוקת ר"ה ורב נחמן דלר"ה בשידוע שלא הוי לצעורי ולדידהו בכ"מ אמרינן דהוי לצעורי אם לא במומר עיי"ש. והנה זה נראה דוחק לומר דבהאי פליגי כיון דגם לר"ה צריך שידע א"כ זה הוי הידיעה במומר ובשותפות ומנ"ל דבהוכחה אחרת כיו"ב דפליג ר"נ. ונראה לומר דבדבר אחר פליגי לדעת הראב"ד רב הונא ורב נחמן דהנה בחידושי למס' חולין אמרתי לדרוש בטעמא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אם הוי הטעם כמו שאין אדם מוכר ומקדש השאינו שלו כמו כן אין אדם אוסר שאינו שלו וכן נראה קצת מתוס' בד"ה רבוצה, וא"כ יש להבין מ"ש אם עשה בה מעשה או לא למאן דס"ל בכה"ג אוסר בשאינו שלו, ולענין מכירה והקדש בשאינו שלו אין לחלק בזה. והנה מדעת רש"י במס' ע"ז נ"ב ע"ב בד"ה שהקדשנו וכיו"ב נראה דהוי מדרבנן ולא כן דעת הרמב"ן שם דף נ"ג כמ"ש בכרתי ופלתי נראה דס"ל דהוי מדאורייתא וכן נראה משאר הראשונים ז"ל ועיין בתבואות שור בזה, ואם הוי מדאורייתא יקשה אם מהקדש ילפינן אף במעשה לא יאסר ואם לא ילפינן מהקדש מנ"ל שאינו אוסר. ובתוס' במס' יבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה אין וכו' הקשו מאי שנא מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר וכתבו וז"ל ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון המשתחוה לבהמת חבירו חולין מ' ואפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים תליא נמי במחשבה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובר"ש במס' כלאים הנ"ל הקשה ע"ז מעשה מלאכה בפרת חטאת וכתב וז"ל אלא וכו' היינו טעמא גבי ע"ז לא שמיה תקרובות ע"ז כיון שאינו שלו, וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא וכו' ועובד וקרינן עובד וכו' וגבי כלאים וכו' מה זורע דניח"ל א"נ וכו' כרמך עיי"ש. הנה נראה להר"ש אין הטעם דומיא דהקדש דא"כ יקשה עוד מ"ש בפרת חטאת, וא"כ מ"ש לא שמיה תקרובות ע"ז כיון שאינו שלו וכו' צריך פירוש. ונראה לענ"ד דכונתו דלא מקרי קרבן ותקרובות בדבר שאינו שלו כיון שאינו נותן מידי דמה שנתן שאינו שלו הוי, וזה שאמר לא שמיה תקרובות ע"ז, דמגדר קרבן שנותן משלו אם להקדש אם לע"ז ג"כ בכה"ג, ולפ"ז בהפקר ג"כ לא שנא ולא מקרי תקרובות ע"ז, ולכאורה טעם זה לא שייך רק בתקרובות דבעי נתינה משלו אבל המשתחוה ועובד שעשה לאלוהות בזה לא שייך האי סברא. ונראה דע"כ גם סברת הר"ש משום שאין בכחו לאסור שאינו שלו כמו בהקדש וכיו"ב, ובפרת חטאת כמ"ש בתוס' במס' גיטין נ"ג ע"א בד"ה העושה דתורה תליא בעובד דניח"ל עיי"ש, ונראה דיש לדמותו כמו נותן חלב או נבילה בהיתר דעכ"פ האיסור בו, וכמו כן בזה דתורה אסרה במלאכה ועכ"פ נעשה המלאכה בפרה רק דצריך דניח"ל ואין בזה אם הבעלים או אחרים וי"ל מאן דס"ל במעשה אדם אוסר שאינו שלו ג"כ מהאי טעמא דעכ"פ נעשה מעשה הע"ז בגופו, דהשתחויה וכיו"ב שאינה בגופו תליא רק במחשבה, אבל במעשה בגופה שאסרה התורה בו מה שנעשה נעשה יהיה שלו או של אחרים התועבה שנעשה בו משוי לאיסור ושאני בהקדש דרק ההקדש משוי לקודש ולא העבודה ותליא בשלו, אבל בע"ז דלא שייך הקדש לע"ז עי' ע"ז מ"ד ע"ב רק המעשה עבודה בגופו וזה אוסר גם בשאינו שלו. אמנם למ"ש דיש לחלק בין המשתחוה בשאינו שלו לתקרובות בשאינו שלו דבתקרובות בשאינו שלו אין שם תקרובות ומתנה לע"ז עליה, וא"כ מאי מדמין בגמ' דברי עולא שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, להאי דרב הונא דאמר היתה בהמת וכו' כיון ששחט בה וכו', דדברי עולא יש לפרש כדאיתא במס' ע"ז דף נ"ד ע"א כגון שניסך לה יין בין קרניה, דהוי עובד לשאינה שלו, ור"ה אמר ושחט בה וכו' דהוי תקרובות, ובמס' ע"ז שם דאמרינן לעולא כבר תרגמא ר"ה שמעתיך בבבל וכו' שם הוי להיפוך דאם בתקרובות אמר ר"ה דאוסר במעשה בשאינו שלו ומכ"ש במנסך בין קרניה דהוי עובד לשאינו שלו, אבל כאן דאמרינן ר"ה כעולא יקשה למ"ש דהרי יש לחלק בין דברי ר"ה לדברי עולא, והנה י"ל כמ"ש לעיל במעשה אפי' בשאינה שלו כמו כן בתקרובות עכ"פ מעשה תקרובות ע"ז עשה בה. וי"ל ע"ז, דהנה עיין בס' כרתי ופלתי שהקשה למסקנא דס"ל גם לרב נחמן שאין אוסר שאינו שלו במעשה רק בישראל דלצעורי מכוין אבל במומר וכיו"ב דלא שייך לצעורי אדם אוסר וא"כ מאי מקשי ר"נ לרב הונא מחטאת דגם לדידיה יקשה דהרי בחטאת לא שייך לצעורי מכוין עיי"ש, ולמ"ש י"ל דר"נ ס"ל אוסר בשאינה שלו היכא דלא שייך לצעורי בעובד ושפך בין קרניה וע"ז אמר במס' ע"ז הנ"ל כבר תרגמה ר"ה וכו' וכמ"ש מתורת מכ"ש משחט בהמה וכו', ועיין בתוס' בד"ה ר"נ שהקשו דבמס' ע"ז הנ"ל אמר כבר תרגמא ולמסקנא דס"ל אוסר בשאינה שלו היכא דלא שייך לצעורי אבל בס"ד יקשה עיי"ש, ויקשה לומר דר"נ גופא חזר דכנראה אליבא דר"נ אמרי כן למסקנא, וא"כ יקשה למה הקשה בס"ד ר"נ על ר"ה וכן הקשה בכרתי ופלתי, אבל למ"ש שהקשה על ר"ה משוחט חטאת וכו' דשם הוי תקרובות ע"ז ובזה לית ליה לר"נ דאסור בשאינה שלו אף בליכא לצעורי, וא"כ זה קושיא דר"נ ולא שייך לעולא בדר"ה ולכן לא הקשה לעולא רק לר"ה אף דעולא ג"כ סתמא קאמר ומשמע מעשה זוטא ג"כ כמ"ש ז"ל דמשו"ה אי' ועולא מעשה כל דהו קאמר, ומסכים למ"ש בתוס' בד"ה בישראל באית ליה שותפות שייך ג"כ לצעורי דעל כרחך לר"נ בב' ששחטו וכו' באית ליה שותפות מיירי למ"ש דבתקרובות אפי' בליכא לצעורי אינו אוסר וקושית הגמ' על כרחך דגם בשותפות שייך לצעורי ומשני במומר ואתי שפיר, והאי דאיתא כתנאי נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים אחד שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי, והרי ריב"ב בתקרובות מיירי דכמ"ש שאני וי"ל מהטעם שאמר לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי שייך אף בניסך בין קרניה ג"כ כמ"ש לעיל ומשום דדומה להקדש ומכירה בזה, גם י"ל דמקשינן לר"נ ממנסך ומב' שוחטין כיון דצריך לשלם עבור זה הוי כמו תקרובות ומתנה לע"ז ואף דלא הוי שלו מה"ט מ"מ שם תקרובות שייך כיון שנותן משלו עבורו ומטעם שאין שלו שוה בזה לעובד בשאינו שלו והרי הוא במעשה, ועיין בס' שערי תורה ח"ב לאאמ"ו הגאון ז"ל כלל ד' פרט ד' בשם ספר אשל אברהם שכתב כמו כן למסקנא במומר ובאית ליה שותפות וכמ"ש בתוס' באית ליה שותפות ובמומר ולמ"ש מובן היטב, וא"כ למ"ש יש לנו במה שנאמר דפליגי רב נחמן ורב הונא בענין תקרובות בשאינו שלו במעשה, והוי שפיר לר"ה כתנאי דריב"ב מתיר בניסך דהוי בתקרובות. ועי' בכ"מ מ"ש לתרץ לדעת הרמב"ם האי תרגמא שמעתך רב הונא בבבל דנראה דהלכה כר"ה עיי"ש דכמ"ש דאמרו לו דהוא אמר בעובד ור"ה אמר אפי' בתקרובות נוסף ע"ז וכמ"ש בכ"מ דפי' דאין חידוש בדבריו ולא דהלכה כר"ה ולמ"ש בדר"ה יש חידוש ביותר. והנה מסוגין ומסוגיא דע"ז ובמס' זבחים קי"ד מפורש דאף לענין גבוה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק במעשה ועי' במס' ע"ז דף מ"ו ולא כן דעת הירושלמי במס' ע"ז פ"ג הל' ה', ובמס' כלאים פ"ד ה' בסוגיא דהמסכך גפנו וכו' דאי' שם הנעבד אית תני בין שלו בין של חבירו אסור, ואית תני שלו אסור ושל חבירו מותר, מן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור ר' יודא ומן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש, הכונה במשנה דמסכך וכו' הנ"ל, ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הוא, כמה דאת מר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ודכותיה דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ועיין במראה פנים להפני משה שם שמביא תוספתא ריש פ"ד דמס' תמורה, נעבד בין משלו בין משל חבירו בין לפני הקדשו ובין לאחר הקדישו עיי"ש. ודעת הרמב"ם פ"ד ה"ו הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' הרי זה אסור ובראב"ד שם א"א במס' ע"ז אוקמיה בשעשה מעשה עכ"ל, והנה דעת הרמב"ם כנראה יצא מירושלמי ותוספתא הנ"ל נגד סוגית הבבלי, וראיתי במרכבת המשנה דמתרץ סוגיא דע"ז וזבחים ועל סוגיא דמס' חולין דמקשינן משוחט חטאת וכו' כתב דיש לחלק בין תקרובות לנעבד עיי"ש שלא כתב טעם לזה ולמ"ש יש טעם וסברא לחלק כן נראה לענ"ד.6והמשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. עי' בריטב"א ע"ז נ"ד ע"ב שפי' שהשתחוה אחרי שחפר ונאסר גם הקרקע העולם בחפר לשם ע"ז מעיקרא עיי"ש, ובב"י בסי' קמ"ה מפרש דלדעת רבינו א"צ להשתחות עוד אחרי החפירה ובמה שחפר לשם ע"ז אסרה, ועיין בב"ח שם שמפרש דעת רבינו שהמשתחוה וכו' קאי על חפר וכו' אסרה, באם השתחוה אח"ז עיי"ש ומצוין בש"ך בסי' הנ"ל ויש לעיין בשיעור הקרקע הנאסר דלדעת הסוברים אפי' בשאינו שלו נאסר ואפי' בשל רבים עיין בריטב"א וא"כ הלא לא נאמר לאסור כל העולם, ואולי רק הבור בלבד או כפי מה שמיחד בהשתחוה ולמה שלא עבד והשתחוה אינו בכלל זה, ורק מה שנגד עיניו והשתחוה לו נאסר וצ"ע, ועי' בטו"ז סי' קמ"ה ס"ק ג' שפי' שהשתחוה לבור עיי"ש.7מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. ועיין בראב"ד, ובלח"מ בה"א עמ"ש שם ואת המעיינות הנובעין לרבים עיי"ש, ובש"ך בסי' קמ"ה ס"ק ב' ובנה"כ שם להחליט דבתלושין אפי' רבים נאסרין ועי' בפר"ח מ"ש ע"ז ובריטב"א במס' ע"ז דף נ"ג ע"ב דברבים בהפקר אין אדם אוסר שאינו שלו וכ"כ בשם הרמב"ן עיי"ש, והדק היטב במרכבת המשנה דבאיכא תפיסת יד דטפחינהו הוי ממילא של יחיד ותלושין ובלא"ה בכל גוונא שרי עיי"ש ובפר"ח, ובחידושי כתבתי בשוחט לשם הרים לדעת ר"ת דהוי תקרובות ע"ז יקשה דסתם הרים הוי של רבים וגם למה לקרא דאלוהיהם על ההרים למאן דס"ל אפי' אבני הר מותרין וצ"ל דמיירי בהרים שהמה שלו ובירושלמי שמקשה מהר המוריה י"ל כמ"ש במס' ע"ז מדפלחו וכו' הסכימו עמהם ר"ש נ"ג ע"ב עיי"ש, וכמ"ש לעיל לחלק בין תקרובות לנעבד י"ל בשל הפקר ג"כ שייך נעבד ולא תקרובות שאינו נותן משלו וצ"ע.8אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם מותרות שהרי אין בהן תפיסת יד אדם. ועי' בראב"ד ובכ"מ ובש"ך בסי' קמ"ה ס"ק א' דבירושלמי פ"ג הל' ה' מוכח כדעת רבינו עיי"ש. והנה למ"ד דאסרי איתא בגמ' מ"ו ע"א ומאן דאסר להכי כתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דאע"ג דאתי מדינא להתירא לא תתיא וברש"י להכי כתיב וכו' דאע"ג דאתא מדינא להצד השוה להתירא וכו' דמשמע כל דרשות שאתה דורש בע"ז לא תדרשם אלא לשקץ ולאסור ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר לך הכתוב בפירוש עכ"ל, ונראה מזה בע"ז בכל חשש וספק ניזל לחומרא דבכלל שקץ וכו' לרחק מכל ספק בע"ז וא"כ אף לדעת הרמב"ם בעלמא ספיקא דאורייתא מתורה לקולא בע"ז לחומרא והנה הוא פוסק כמאן דשרי אבל יש לעיין לראב"ד בספק בע"ז דאתחזק התירא וכיו"ב אם ניזל מהאי טעמא לחומרא דמאי שנא באין מפורש להיתר בתורה ויש לנו למודא דסמכינן ודרשינן בעלמא ובע"ז לא, משאר ספק וחשש במציאות ואפי' בחזקת היתר וכיו"ב וצ"ע, ועי' בריטב"א במס' ע"ז דף מ' ע"ב בד"ה אמר ר' יצחק שנראה להיפוך עיי"ש, ועי' בב"ח בסי' קמ"ה דהאי דרשא דשקץ וכו' לענין לא תיתא היא מדרבנן עיי"ש.9ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה וכן אם זקף ביצה ובא גוי והשתחוה לה אסרה. ועי' בגמ' ע"ז דף נ"ב נ"ג ע"ב ישראל דזקף לבינה גלי דעתיה דניחא ליה בע"ז וכי אתא נכרי ופלח לה שליחותה דידיה קעביד, ויש לעיין למה לא נאמר שמא חזר מדעתו ואם שלא בפנינו נאמר כן, ועי' במס' סנהדרין דף מ"ח מידי דאורחא ממידי דאורחא וברש"י שם בד"ה מידי דאורחא שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשו בה ע"ז עכ"ל, ומאי מייתי שם לזה מעגל בישראל שעבדו לעגל אבל בזה שזקף ולא עשה עוד מעשה ע"ז נאמר שמא חזר בו, ומסתימות הלשון בגמ' וברמב"ם ושו"ע בסי' קל"ט נראה אף שאין הישראל בפנינו ושותק במה שעובד הגוי ע"ז אסורה, וצ"ל משום דלא סתר הזקיפה נראה דניח"ל וגם זה צ"ע וגם כשאינו בפנינו דאי אפשר לו בסתירת הזקיפה נאמר שמא חזר בו, ועי' במס' קדושין אפי' רשע שמא הרהר תשובה בלבו ובסי' מ"ד לענין פסולי עדות מחמת עבירה דהוי ספק קדושין עיי"ש שנראה דלא שייך חזקת רשעה כלל ולמה נחליט בזה לודאי ניח"ל בשליחתו לעבוד ע"ז, ועי' במס' ע"ז ל"ב ע"ב דילמא הדר ולא אזיל וכו' עיי"ש, ולכאורה היה נראה דהוי רק ספק ע"ז, ולא מוקמי אחזקת התר משום דעכ"פ זקף יצא מחזקת כשרות ואתרעי הרבה חזקת ההתר של הלבינה וצ"ע. ועי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"ד שכתב דנראה מסוגיא שם דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ובגוי אין שייך אין שליח לדבר עבירה ועיין בתה"ד סי' רצ"ט שציין שם מדאיתא ואתי נכרי וכו' והוא נגד הירושלמי המובא במג"א בסי' תמ"ח עיי"ש, ולכאורה לא נוכל לומר מטעם שליחות ממש דא"כ האיך מדמין לישראל שזקף לבינה והרי בישראל לגוי ודאי אין שליחות וע"כ נראה דלא הוי של גוי ולא שליחות ממש מ"מ מהני הרשות במאי דניח"ל לישראל ולא הוי כעושה בלא רשות בשאינו שלו, ולשון כל כמינך לאסור ייני לאונסי, נראה דברצונו בעי לאסרו ולא משום שליחות דהרי אשלד"ע, אבל לפ"ז צ"ע בהפקר דא"צ דעת אחרת למה לא יהני לאסרו ועי' מ"ש לעיל בשם הריטב"א ולמ"ש לעיל לחלק בין תקרובות ונעבד י"ל בתקרובות דבעי דרך מתנה ודורון דהוי רק בשלו אבל בנעבד יהני ואולי י"ל אף דע"ז של ישראל עד שתעבד באם הסכים למעשה הנכרי הוי ע"ז מצד הישראל ובהסכמתו עשהו ע"ז וצ"ע בכל זה, ואולי מ"ש רבינו שזקיפתו מעשה וכו' להעיר ע"ז, ועי' ע"ז מ"ו ע"א מנכרה זקיפתה עיי"ש.10חתך דלעת וכיו"ב והשתחוה לה אסרה, השתחוה לחצי הדלעת וחצי האחר מעורה בה ה"ז אסור מספק שמא החצי כמו יד לחצי הנעבד. ובראב"ד ע"ז דבמס' חולין קכ"ח לענין טומאה ולא לענין איסור איבעי עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה מה שיש להקשות על פי' רש"י וחי' הר"ן ולכן בחר רבינו לפרש לענין איסור ע"ז עיי"ש ויש לפרש דהנה כדאי' שם קי"ח ע"א דבעי שתהיה יוכל לטלטל ע"י דאל"כ אין תורת יד עיי"ש, וא"כ נ"ל דהוי ממילא כמשמשי ע"ז להיות ראוי לטלטל הע"ז ע"י ואף שלא יחדה לכך מ"מ בזה שהשתחוה לחצי הוי כעושה החצי האחר כיד לטלטל הע"ז והוי כמשמשי ע"ז, והנה בטלטלה ע"י לכאורה לא הוי ספיקא דהוי כמשמשי ע"ז ויש לעיין גם בזה ואולי הספק בטלטלה ע"י ובלא"ה לא הוי בכלל ספיקא ומסתימת הלשון נראה בכל גונא הוי ספיקא, ועי' בהל' ד', ועי' בפי' הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ח"א סי' ס"ו עיי"ש.11אילן שנטעו וכו' וכן המשתחוה לאילן אע"פ שלא נאסר גופו כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד הרי אלו אסורין בהנאה וכו'. כל זמן שהוא נעבד בע"ז של גוי דמהני ביטול, ויש להבין על מה חל שם הע"ז כיון שאינו חל על גוף האילן ועל מה שיוציא הוי שלא בא לעולם עי' פ"ו הל' כ"ו מהל' ערכין בהקדש לא מהני מה שתוציא השדה פירות עיי"ש, ושלב"ל ואינו שלו ואינו ברשותו בכ"מ שוין ובגדר אחד ואם נאמר כמ"ש לעיל מדעת הראשונים בהפקר אף שאינו של אחרים כיון שאינו שלו אין אדם אוסר וכמו כן בשלב"ל לכאורה, וביותר כיון שאין הקדש לע"ז כדאי' במס' ע"ז מ"ד ע"ב ובהשתחוה למאי שאינו בעולם הוי כמשתחוה לשאין בו ממש והאיך חל האיסור עליו, וצ"ל דהוי מגזה"כ ואשריהם תגדעון דאיזה אילן וכו' כדאיתא בגמ' אבל לפ"ז נלמד דחל לאסור בשל הפקר דכמ"ש זה בגדר אחד עם הפקר ואפשר לומר דהוי כאוסר האילן להפירות אבל לענין עבודה קשה לצייר שהשתחוה למה שאינו בעולם וצ"ל שהוא משתחוה לאילן רק דאין האיסור חל רק על היוצא ממנו וע"ז הוי כבעולם שאילן נאסר לפירות היוצא ממנו ולענין זה חל עליו ומה שעובד לאילן לאסור היוצא ממנו, אמנם בהקודם "היה אילן נטוע וגדעו וכו' השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר" ועיין בתוס' ע"ז מ"ד ע"ב בד"ה גדעו שדעתם ודעת רש"י שם שדעתו לעבוד הגדולין שיגדלו מעתה ושאין עושה ע"ז רק החידוש דאל"כ כיון שעושה מעשה בגוף האילן הוי כחופר בורות וכו' בקרקע שנאסר גם הקרקע עיי"ש, וא"כ הרי נראה דשייך השתחויה ועבודה למה שאינו בעולם לאסרו וצ"ע דנראה למ"ש תליא אם אדם אוסר בהפקר דנראה דהוי בגדר אחד עם שלא בא לעולם וצ"ע דנראה דהפקר יותר מסתבר וביותר למ"ש ברא"ש במס' נדרים ל"ד באפשר לזכות מיד לא הוי שלא בא לעולם עיי"ש, ואף דלא הוי שלו עוד מ"מ לא יגרע בזה משלב"ל. והנה דעת העיטור דטעמא דאין מקנה שלא בא לעולם משום דהוי אינו שלו ואינו ברשותו עיי"ש וכן מסתבר, וצ"ל אף דמגזה"כ מאשריהם תגדעון מ"מ לא נדע רק בעבידי דאתא דלר' מאיר מהני שלב"ל אבל לא בהפקר דעלמא אף באפשר לזכות מיד מ"מ שאני כמ"ש בריטב"א במס' קדושין מ"ו לפרש עבידי דאתא דהוי כח הנטיעה באילן עיי"ש ובעבידי כה"ג מגזה"כ ולא בשאר עבידי דאתא דחידוש הוי ואמרינן לתפוס המעט ובענין אי אוסר בהפקר צ"ע במס' ע"ז מ"ד ע"א בנחש הנחושת עיי"ש דהוי כהפקר וצ"ע.12אילן שהיו הגוים משמרין את פירותיו וכו' ושותין ביום חגם וכו' אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשירה ולפיכך עושין בפירותיו כך שזו היא חוקה של אשירה. הנה משמע שכל האילן אסור ולכאורה שמא מנטעו ולסוף עבדו הוא דדוחק לומר דרק בהנוטעין מתחילה לע"ז עושין כך, ואולי דמשום ספיקא אסור אף עיקר האילן ולא שייך חזקת התר דאיתרעי עכ"פ לענין הפירות.13אילן שמעמידין תחתיו עכו"ם וכו' אסור בהנאה נטלה מתחתיו ה"ז מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד. ועיין בתוס' דף מ"ז ע"ב בד"ה העמיד שגורס ביטלה וכתב דאע"ג דלא ביטלה לא הוי משמשין דמסתמא לא מיירי בנטעו מתחילה לכך, ולכן כל זמן שלא ביטלה אסורה מדרבנן שנראה כאילו נטועה מתחילה לכך עיי"ש, והיה נראה מדבריהם בנטועה מתחילה לכך הוי כמשמשי ע"ז ועי' בר"ן בסוגיא דגבי בית שייך משמשי ע"ז עיי"ש וכמו כן נראה מתוס' גם באילן, ורבינו שכתב מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד על כרחך ג"כ מיירי בכה"ג שלא נטעו מתחילה לכך דאל"כ אף שאין האילן נעבד בכלל משמשין יהיה אסור אם לא נפרש נטלה מתחתיו שנטלה גוי והוי ביטול כמ"ש בר"ן בחד פי' בבית להלן עיי"ש, ועי' בר"ן שכתב לפי הגירסא ביטלה דמיירי בנטעה מתחילה לכך עיי"ש, ולדעתי בלא נטעה מתחילה אם אסורה מדרבנן בלתי מוכרע, ורבינו שכתב נטלה בסתמא ולא כתב בטלה או נטלה גוי נראה בכל גונא מדרבנן אסור, ועי' בש"ך סי' קמ"ה ס"ק י"ט שנראה דמותר בלא נטעו מתחילה לדעת הר"ן עיי"ש.14בית שבנאו וכו' הכניס עכו"ם לתוך הבית כל זמן שהיא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית וכו'. עיין בריטב"א לחלק בין העמידו לעראי א"צ ביטול להעמידו קבע ועיין בר"ן דשייך בבית להיות משמשי ע"ז ומלשון רבינו הוציאה וכו' נראה בלא ביטול והנה לא חילק בין עראי לקבע, ונראה מסתמא מיירי בשל גוי שדרכו להכניס ע"ז וההוצאה הוי ביטול אבל גם זה דהוצאה הוי ביטול צ"ע ונראה דסתם בית אינו עומד להיות משמשי ע"ז רק מכניסו להיות טפל להבית וכדרך שאמר רבן גמליאל להגמון במרחץ במס' ע"ז מ"ד ע"ב עיי"ש ונראה לדעת רבינו אפי' בקבע אין הבית אסור רק כל זמן שהוא שם ואפשר גם זה רק מדרבנן.15אבן וכו' מי שהיה ביתו סמוך לעכו"ם ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו וכו' היה הכותל שלו ושל עכו"ם ידון מחצה על מחצה וכו'. ובכ"מ כתב כפירוש רש"י שהבית עצמו נעבד עיי"ש, ובמרכבת המשנה העיר ע"ז דרבינו כתב בפ"ו הל' ה' מאבות הטומאות דבית ע"ז הוי משמשי ע"ז עיי"ש, והנה עי' ברש"י ובר"ן ובריטב"א שכולמו כתבו לתלות באינו מכיר עצים ואבנים בברירה עיי"ש, ובלתי מובן למ"ש בתוס' בכמה דוכתי היכא דניכר מתחילה כמו באיסור והיתר לא שייך ברירה וא"כ בכה"ג אף דעתה בלתי ניכר משום התערובות מעיקרא היה מבורר החלק של ישראל וגוי וא"כ הוי כתערובות איסור והתר, ועי' בר"ן וריטב"א דמסתמא דעתם שיהיה חציו לזה וחציו לזה לישראל משום האיסור וגם לגוי ניחא לעבוד בשלו ואינו דומה לשאר שותפות דעלמא, וגם ממ"ש במכירו דוקא מותר וא"כ נראה דהיה מובדל הצד של ישראל של ישראל ולשל נכרי לנכרי וא"כ האיך שייך ברירה בכה"ג וצ"ע.16כונס לתוך שלו וכו'. ובגמ' איתא ארבע אמות ועיין בריטב"א שכתב בטעמא דד' אמות לאו דוקא עיי"ש. ועי' בתוס' יו"ט דיש נוסחאות דליתא ארבע אמות עיי"ש, ועי' עוד בתוס' יו"ט שהשיג על הברטנורא שכתב אבניו ועציו ועפרו מטמאין ואפי' חלקו של ישראל לפי שאין ברירה והקשה דהרי טומאת ע"ז מדרבנן ובדרבנן קיי"ל יש ברירה וכתב אולי משום חומרת ע"ז אין ברירה, ובתוספות חדשים שם מדייק בלשון הרמב"ם דס"ל יש ברירה בדרבנן עיי"ש, ולא ידעתי למה לא נפרש במכיר אבניו ובאין מכיר כמ"ש בכה"ג לא שייך ברירה דהוי איסור והיתר שנתערבו, וכנראה דעתם דהוי כשותפות דעלמא ששניהם שוים וחלקם בלתי נודע ומובדל אבל כמ"ש בשם הריטב"א בשל ע"ז בשותפות עם ישראל לא אמרינן כן כמ"ש לעיל בשמו וא"כ לא שייך ברירה.17כיצד מאבד עכו"ם ושאר דברים האסורים בגללה כגון משמשיה ותקרובות שלה, שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח. ועיין בכ"מ, ובמל"מ בשם תוס' חולין פ"ח וברשב"א דבעינן שריפה קודם שחיקה כמו שהיה בעגל כן כל ע"ז תחילתה בשריפה עיי"ש, ועי' בסה"מ לרמב"ם עשה קפ"ה והוא שציונו לאבד ע"ז ובתיהם כולם בכל מיני האיבוד והשחתה בשבירה ושריפה והריסה וחיתוך בכל מין שיהיה יותר מופלג ויותר ממהר בהשחתות והכונה שלא נניח להם רושם והוא אמרו ית"ש אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וכו' כי את כל מזבחותיהם תתוצון וכו' עכ"ל. ומקרא קודש נאמר ואשריהם תשרופון, ומזבחותיהם תתוצון וכו' הכל לפי השייך לו ובעגל שכתבו בתוס' אף דהוי מתכות עם כל זה היה בשריפה ולכן לא הביאו מאשריהם תשרפון, ומלשון כל ע"ז תחילתה בשריפה נראה דאם על צד האפשר בשריפה אף במתכות וכיו"ב צריך שריפה, ועיין במס' ע"ז דף נ"ב ע"א מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר לא תטע וכו' מה מזבח וכו' אף אשירה טעון גניזה, ובפי' גניזה עי' בתוס' שם בד"ה מה שפי' ביעור בלי הנאה עיי"ש. ועיין בריטב"א שכתב גניזה או מטיל כו' או זורה וכו' לר"י או כרבנן, ובמס' תמורה ל"ד ע"א כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה, ובתוס' ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין והא דאמר אשירה אסורה לעולם אע"פ שהזקיק הכתוב לשרפו היינו וכו' לא ידבק וכו', ובלשון הרמב"ם שעמד בכ"מ יש ג"כ לפרש או שוחק בדבר דלא שייך שריפה או שורף בשייך שריפה ועם השריפה להטיל לים ובכלל גניזה הוי הטלה לים או לרוח ומשונה משאר הנשרפין ממקרא דושם בסתר ועיין בכ"מ להלן ה"ט שעמד על הגניזה שכתב שם וכנראה כמ"ש הגניזה הנלמד מושם בסתר בע"ז של ישראל, אבל בע"ז של גוי רק שריפה דלא נאמר ושם בסתר. וראיתי במרכבת המשנה שכתב דלצדדין קתני בשל עץ שורף וא"צ לזורה לרוח, ובשל מתכות שא"א בשריפה זורה וכו' וכתב דאשירה דאפשר אסור רק בשל ישראל ולא בשל גוי דהוי לכו"ע ביטול עיי"ש, ולענ"ד נראה וכמ"ש מתוס' דגם בשל עץ דבעינן שריפה צריך ג"כ בע"ז של ישראל גניזה וזה במטיל לים או זורה לרוח, רק בשל גוי די בשריפה כמ"ש ומ"ש בשל גוי אפרה מותר אף למאן דס"ל נשתברה מאליה אסור גם אנכי כונתי לזה וכתבתי בזה במקו"א, ולהלן נדבר בזה אי"ה ובפ"ח ה"א מהל' לולב כתב דנראה גניזה היינו קבורה והביא דברי רש"י שכתב דכשהיא שלימה גנוזה בקרקע עכ"ל עיי"ש דף נ"ב ע"א במס' ע"ז, ועי' בתוס' יבמות ק"ג ע"ב בד"ה סנדל שהקשו בע"ז של ישראל האיך שייך כתותי מכתת וכו' דצריך גניזה ותירצו דמהאי טעמא כתותי וכו' אי נמי בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל דלא שייך ביטול וטעונה שריפה עיי"ש, אבל מדברי הרמב"ם נראה דגניזה עם שריפה ובים או לרוח אח"כ וכמ"ש, וכנראה דעת התוס' במס' חולין המובא במל"מ ודעת התוס' במס' ע"ז נ"ב ג"כ כן ושלא כדבריהם במס' יבמות וצ"ע בזה כי נפק"מ לדינא ועי' במרכבת המשנה בהל' לולב פ"ח ה"א מ"ש בזה, ובמל"מ תמה על הטור קמ"ו על שלא כתב שצריך שריפה קודם השחיקה, והנה תליא בסברת התוס' בכמה מקומות, וכמ"ש בדעת התוס' דשוחק וכו' אחר השריפה ע"כ הזורה לרוח או מטילן לים משום גניזה דשייך בע"ז של ישראל, ובמס' יבמות שכתבו להיפך ואולי הטור בשיטה זאת הלך וצ"ע. ועי' במרכבת המשנה הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א מירושלמי פ"ג ממס' ע"ז עיי"ש.18דבר שאין בו תפיסת יד אדם שנעבד כגון הרים וכו' אע"פ שנעבד עצמו מותר בהנאה צפוי אסור בהנאה והנהנה בכל שהוא מהן לוקה שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכל צפוי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה. ועיין בכ"מ אף דאינהו לא מתסרי גזה"כ דע"ז מיהו הוי ותלוש שעליהם כשאר ע"ז בתלוש עיי"ש. ועי' בתוס' במס' ע"ז מ"ה ע"א בד"ה אלוהיהם מחלוקת דר"ת ורש"י אם ההרים בכלל ע"ז ותקרובות אסורין עיי"ש ובד"ה תנא הקשו לרש"י מאי שנא בצפוי יהיה אסור ותקרובות מותר ותירצו דנעבד הצפוי ג"כ עיי"ש והנה רבינו שכתב וכל צפוי עכו"ם הרי הן בכלל משמשיה, נראה שאינן נעבדין ואם גם נעבדין בכלל ע"כ תורת משמשין עליהם, ועל כרחך דכר"ת ס"ל ולפ"ז גם תקרובות ההר יהיה אסור אשר לא נתפרש בדברי רבינו, וראיתי בס' מעשה רוקח שכתב דדעת רבינו כרש"י דתקרובות מותר שלא אסר כאן רק הצפוי עיי"ש, ואיננו מבין דא"כ למה כתב דהוי בכלל משמשי ע"ז דלפ"ז צריכין לומר דהוי נעבדין וכמ"ש בתוס' הנ"ל, ואולי נוכל לפרש בכונת רבינו לתרץ קושית התוס' שם דלא תחמוד בנוי נאמר וע"ז כתב דצפוי בכלל משמשין ונוי שלה דנכללו בכלל לא תחמוד וכו' ועם כל זה רק בנעבד אסור בצפוי הר אבל נראה לדוחק לפרש כן, ועיין בנודע ביהודה ח"א סי' א' שהוכיח לומר דצפוי אינו בטל להדבר בעצמו אם עיקר השמוש בהצפוי עיי"ש, והנה בע"ז בצפוי אמרינן דנאסרה ותליא לפ"ז אם אמרינן דהר הוי ע"ז כדעת ר"ת רק הצפוי בתלוש אסור והר במחובר וא"כ לא יקשה מצפוי ע"ז לדעת הנוב"י אבל לרש"י דא"כ כמ"ש בתוס' בנעבד הצפוי ג"כ ולא אמרינן דבטל לגבי הר אף בשאינו ממשמש על גבי צפוי ועיקר השמוש על הצפוי צ"ע. אמנם אחרי רואי י"ל דכונת הרמב"ם במ"ש הרי הן כמשמשיה דילפינן במס' ע"ז נ"ב לאסור אף במחובר ועי' בתוס' שם בד"ה תנהו שכתבו לחלק בין תקרובות במחובר דלא מצינו בקרא רק בתלוש, משא"כ במשמשים דנאמרים במחובר עיי"ש, וא"כ דעת רבינו דצפוי בכלל משמשיה ונאסרים אפי' במחובר אף דתקרובות מותר, ולפ"ז לא צריכין לומר כמ"ש בכ"מ דס"ל דהר אסור בהנאה וזה היה נראה כמ"ש בס' מעשה רוקח, ועיין בשו"ע בסי' קמ"ה סעיף ב' דעת רבינו ירוחם דתקרובות הר מותר ומשמשי הר כצפוי ואסור עיי"ש, הנה שם כתב ההיפוך מרבינו שהוא מדמה צפוי למשמשין ושם נדמה משמשין לצפוי וכנראה בצפוי שאינן נעבדין לא נדע רק ממשמשין עמ"ש בתוס' הנ"ל, ועי' ברבינו שכתב אף בלא נעבד הצפוי נאסר, וצ"ע על הכ"מ שכתב להרמב"ם דס"ל דהר ע"ז מיהא הוי כדעת ר"ת דבלתי מבורר כן לפמ"ש.19עכו"ם של גויים שביטלוה גויים קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלוהיהם תשרפון באש כשבא לידינו והן נוהגין בהם אלהות אבל אם בטלום הרי אלו מותרין. עיין מ"ש לעיל בפ"ז ה"ד.20עכו"ם של ישראל אינה בטילה לעולם אפי' הי' לגוי בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה, וכן עכו"ם של גוי שבאת לידי ישראל ואח"כ בטלה הגוי אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם ואין ישראל מבטל עכו"ם אפי' ברשות של הגוי. ועי' מ"ש בכ"מ על וטעונה גניזה ומ"ש לעיל בה"ו בזה.21אפי' היה לגוי בה שותפות וכו'. ואי' בגמ' דלחלקו של הגוי מהני ביטלו מהגוי עיי"ש ונפק"מ למ"ש בריטב"א דאף דאין ברירה מ"מ בבא ליד ישראל ומכרו חלקו של הגוי אחרי בטולו לגוי אחר דמיה מותרין עיי"ש.22וכן עכו"ם של גוי שבאת לידי ישראל וכו'. עי' בסמ"ג לאוין מ"ה וכן ע"ז של עכו"ם שבאתה ליד ישראל ואח"כ בטלה העכו"ם אין ביטולו מועיל כלום אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כדמפרש בדף מ"ב במס' ע"ז וכתב ר"א ממיץ דמשמשי ע"ז ונוייה אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם העכו"ם שמותרין שאין להחמיר בהם ע"י גזירה זאת כמו בע"ז עצמה עכ"ל ומובא בב"י בסי' קמ"ו ודברי הר"א ממיץ גם בטור שם והלשון שאין להחמיר וכו' נראה מסכים דהוי רק מדרבנן ובמשמשין עי' בר"ן במס' ע"ז המובא בב"י ובר"ן במס' סוכה דף ל"א עיי"ש, ובב"י שם נוסחא אחת דאפי' לא זכה הישראל בבא לרשותו אסור מדרבנן ובב"ח מקיים נוסחא זאת ועי' בש"ך שם ונפק"מ בזכה אם הוי מדרבנן עיי"ש, ובריטב"א בשם הרמב"ן במס' ע"ז דף נ"ג ע"ב בד"ה מכדי ירושה עיי"ש בסה"ד וז"ל דהא דאמרינן בפ' כל הצלמים דישראל שמצא ע"ז וזכה בה קודם הביטול שוב אין לה בטילה ההוא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא אמרו שאין לע"ז של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או ע"י שלוחו כן פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל עכ"ל, ועי' בהגהות מיימוני כאן. והנה מדעת רבינו מלשונו לעיל בפ"ז ה"ד ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד שנאמר ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה עכ"ל והוא בגמ' נ"ב ע"א נראה עד שיעבוד הישראל דוקא מדאורייתא וכ"כ בס' מעשה רוקח. ומדבריהם הנ"ל דמדאורייתא העיקר בעבדו ישראל תליא, ומדרבנן אסור בכל גונא, ובעבדו ישראל בע"ז של גוי ג"כ אין לו ביטול עיין בתוס' במס' ע"ז דף מ"ז ע"ב בד"ה אבניו וז"ל ואפי' למ"ד אין עובדין לשברים הב"ע כגון שהיתה ע"ז של ישראל או של עכו"ם והשתחוה לה ישראל עכ"ל, אבל אם בכה"ג דישראל עבד ע"ז של גוי אם הוי מדאורייתא יש לעיין אם מדאורייתא צריך תרוייהו של ישראל ושיעבדו ג"כ הוא. אמנם בכה"ג דמדאורייתא מהני ביטול ולא מדרבנן אם צריך גניזה וכמ"ש בשם תוס' לעיל גם שריפה כע"ז של ישראל מדאורייתא, ובלשון אין ביטולו מועיל כלום יש לעיין, ועיין בתוס' במס' סוכה דף ל"א ע"ב שהקשו בע"ז של גוי מדאגבהה קנייה ונאמר כתותי מכתת שעוריה עיי"ש, והיה נראה דצריך שריפה וגניזה דאל"כ לא יהי' שייך כתותי בכה"ג דטעמא דבשל גוי לא שייך כתותי וכו' משום דאפשר בביטול ונראה משום דעי"ז אינו עומד לשריפה וא"כ אם בכה"ג בביטול אף דלא מהני מ"מ אין עומד לשריפה לא יהיה שייך באגבהה וכו' כתותי וכו', וראיתי בשו"ת שערי אפרים בסי' ל"ח מובא בס' מחצית השקל בסי' תקפ"ו ס"ק ה' שאין לומר כתותי וכו' בהאסור מדרבנן והביא ראיה לדבריו מתוס' סוכה דף ל"ה ע"א בד"ה לפי שהקשו על מאי דאיתא שם דמה"ט אין יוצאים באתרוג של ערלה לפי שאין בו היתר אכילה או דין ממון, תיפו"ל דמכתת שעוריה דהא מצותו בשריפה ואפשר דאפי' מדאורייתא הוי ערלה בשריפה דילפינן מכלאי כרם כו' מזה דייק דאי מדרבנן לא שייך כתותי מכתת שעוריה עיי"ש, ולכאורה לפ"ז יש להבין על קושית התוס' סוכה ל"א הנ"ל, אם נאמר דגם לדעתם באגבהה וכו' רק מדרבנן. והנה ראיתי בס' מחצית השקל שם שעמד על דעת הב"ח בע"ז שבגזילה ביד הישראל מהגוי מדרבנן אין בטילה לה א"כ מאי מקשה בתוס' מדאגבהה וכו' גם הקשה על מאי דאמרינן במס' ע"ז מ"ב דילמא מגבה לה והדר מבטיל לה על דעת התוס' דלא שייך כתותי בדרבנן באם הוא בגזילה ועל הגמ' דלמה ניחוש בדרבנן כ"כ עיי"ש. והנה עכ"פ יקשה קושית אלו לפי דעת הסמ"ג ורמב"ן ורשב"א וריטב"א וכמ"ש נראה דעת הרמב"ם כן דאם דהמה לא הקשו קושית התוס' מ"מ מסוגית הגמ' דף מ"ב יקשה לדידהו ג"כ, והלום ראיתי בס' כפות תמרים במס' סוכה דף ל"א הנ"ל שנשאו ונתנו בזה בע"ז של גוי הבא ליד ישראל אם מדאורייתא אין לה ביטול ומחליט דאין לה ביטול מדאורייתא עיי"ש ושתק מכל הראשונים ז"ל הנ"ל אשר המה היפוך דבריו, ועכ"פ מדעת התוס' יהיה נראה אם נאמר בדרבנן לא שייך כתותי דהוי מדאורייתא דממ"ש בדף ל"ה הנ"ל נראה דס"ל בדרבנן לא שייך כתותי, וכנראה אין מחליטים שם כ"כ גם אולי יש לחלק בין אם גוף הדבר מדרבנן אסור לאם בכה"ג דע"ז אסורה מדאורייתא והביטול אינו מועיל מדרבנן וצ"ע, ובמג"א בסי' הנ"ל כתב דאפי' בגזלו מגוי כיון שמחויב באחריות הוי כע"ז של ישראל בלי ביטול עיי"ש דיקשה מאוד לפי הנ"ל. אמנם על הקושיא דאם הוי מדרבנן למה ניחוש דילמא אגבהה והדר מבטל י"ל דהנה איתא במס' ע"ז דף ס"ד ע"ב דפלח מבטל שאין פלח אין מבטל ובזה י"ל גם ר"ל מודה רק דס"ל דנשתברה מאליה והגוי דפלח מבטלה משום דמימר אמר וכו' וכל זה בישראל המבטל ע"ז של גוי לפני הגוי ויודע בו ומדעתו וא"כ מבטלו גם הוא בלבבו, אבל חיישינן שמא ימצא בשל הפקר בשלא מדעת הגוי אף דגוי מבטל בשל חבירו י"ל ג"כ כשיודע מהביטול דאל"כ בשלא מדעת לא מהני ביטול וכמ"ש בריטב"א דף מ"ב בד"ה איתביה עיי"ש, וא"כ החשש דישראל יבטל בזוכה מהפקר ואין גוי שיראה שיבטלו וא"כ הוי חשש דאורייתא שפיר דילמא אגביה וכו', ועיין בריטב"א שהוכיח דף מ"ב שם דמהני זכיה באיסורי הנאה מדאי' מדאגבהה וכו' עיי"ש ואם כמ"ש במג"א מדאגבהה וכו' לענין אחריות בשל הגוי מיירי וא"כ אין למידק זכיה משם. אמנם מ"ש בריטב"א הנ"ל דמדאורייתא לא אמרו שאין לע"ז של ישראל בטילה אלא בשעבדה על ידו או ע"י שלוחו וכו', הנה מ"ש ע"י שלוחו צ"ע דהאי דמצינו שלוחו הוא במס' ע"ז נ"ג ע"ב דאמרינן דא"י ירושה מאבותינו ואין אדם אוסר שאין שלו אלא מדפלחו לעגל גילו דעתם דניח"ל והוי שלוחייהו דישראל עיי"ש כבר כתבתי לעיל דלאו דוקא שליחות ממש דאין שליחות לגוי מדאורייתא לכ"ע, אלא דהפי' דברשותו עבדו ולא הוי שאינו שלו ולא שייך לא כל כמינך וכו' אבל שיהיה עי"ז כע"ז שעבדו ישראל בעצמו לא ידעתי מנ"ל משם דכיון דלא שייך שליחות ממש בזה, ומנ"ל שלא יהני ביטול עולמית כעבדו ישראל. אמנם מפורש שם בגמ' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחו וכו' וברש"י מכדי וכו' ליכפינהו לנכרים וליבטלינהו שליחותיהו עבדי הילכך היא ע"ז של ישראל ואינה בטילה עולמית עכ"ל ועי' מ"ש לעיל בה"ג בזה, ונראה דלא צריכין שתעבוד ממש והסכמה לעבודת הגוי הוי בכלל ושם בסתר ולענין זה גלוי דעת דניח"ל מהני וצ"ע. גם יש לעיין כיון דמצוה בשריפה מדאורייתא אם לעשות כן לבטלו ע"י הגוי ולא עדיף לו לקיים המ"ע דשריפה ועי' מ"ש בחמץ שלא לבטלו קודם השריפה לקיים מצות תשביתו, ומקושית הגמ' דמקשינן בביטול בעלמא וכו' דלפ"ז נאמר התורה אמרה דמצותו בשריפה, ועי' בריטב"א שכתב דלאו מטעם שהניחו אותם הוי ביטול עיי"ש וכן נראה מרש"י שכתב לכפינהו ולבטלנהו, וגם התורה צריכה לומר באם לא ביטלם שצריכה שריפה ועל כרחן קושית הגמ' מדלא פי' התורה ואמרה ואשריהם תשרופון ואלה דמעיקרא לא היו נודעים ומשום ספק נאמר שיכופו לבטלם ולא צוה התורה על הספיקות אף די"ל דאסורות מהתורה מ"מ מ"ע דשריפה לא נאמר עליהם ועל כרחך על הודאי ואלו דגילו דעתייהו וכו' וי"ל לפ"ז לעשות המ"ע קודם וטוב מלבטלו ע"י גוי וזה בודאי ע"ז ולא בספיקו וצ"ע עוד ועי' מ"ש להלן בהל' י"א עיי"ש, וע"ע בס' שער המלך פ"ח ה"א מהל' לולב מה שהאריך בדבר הסמ"ג הנ"ל והעיר כמה דברים ממ"ש בשם הנ"ל ובשם הריטב"א עיי"ש.23גוי קטן או שוטה אינו מבטל עכו"ם, וגוי שביטל עכו"ם בין שלו בין של גויים אחרים בע"כ וכו' הרי זו בטילה ובלבד שיהיה הגוי המבטל עובד עכו"ם אבל מי שאינו עובד עכו"ם אין ביטולו ביטול. הנה כתב רבינו בין שלו ובין של אחרים בע"כ וכיו"ב בר"ן דבע"כ מהני גם בשל הגוי המבטל עיי"ש, ולכאורה יש להבין דהנה בענין הביטול חזינן דאזלינן בתר מחשבת המבטל וה"ט דמכירה דהוי ביטול וכיו"ב וגם בלי מעשה בהדבר אבידה אם לאו דמימר אמר דהמוצא יעבדנו וישראל ימכרנו לגוי כדאי' בגמ' הוי ביטול במחשבה בלבדה, ונהפוך נשתברה מאליה כיון דל"ל הוכחה שביטלה לא מהני וכמ"ש ברש"י במס' מעילה י"ד ע"א דלא בטלה הגוי בפירוש עכ"ל, ובמל"מ הוכיח מזה דאומדנא לא מהני רק בגלוי דעת בפירוש עיי"ש, וא"כ בביטל בע"כ דליכא שם גלוי דעת ממנו ונהפוך שצריכין לכופו ע"ז והביטול הוי כנשתברה מאליה דלא מהני לר"י ודקיי"ל כותיה, ועי' בתוס' דף מ"ד בד"ה כאן כתבו לחלק בעבודת כוכבים בין של מתכות ושל עץ ועיין בפני משה שמפרש בירושלמי שהוא כן דבזה שייך שריפה ובזה לא עיי"ש, אבל במל"מ הביא בשם ס' מעשה חייא דבשל מתכות דחוזר למקומו לא מהני בע"כ עיי"ש, וא"כ נראה דבדעת המבטל תליא דאף באונס אמרינן דמבטלו בלבו רק באפשר לתקנו לא מהני באונס, ויש להבין למה נאמר בכפיה דמבטלו בלבו בכה"ג מקשינן בעלמא על כופין אותו וכו' ומ"ש שם לא שייך כאן, וכיון דנשתברה מאליה לא מהני למה יהני באונס, והנראה מזה דוקא בנשתברה מאליה לא אמרינן איהי נפשה לא מצלה, אבל בנשתברה ע"י אדם דרך בזיון לבטלה שייך לומר מימר אמרו וכו' אף לר' יוחנן ולכן יש לחלק בין במתכות דלא הוי ביטול לעולם דאפשר בתיקונו, אבל לפ"ז יקשה גם לר"י למה אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם כמו לריש לקיש והיה נראה גם לר"י לומר משום דרבא כדאיתא לעיל מ"ב ע"א ועי' בתוס' במס' ע"ז ס"ד ע"ב בד"ה מסתברא דפלח מבטל דהאי כדרבא לר"ל בלבד ולמ"ש על כרחך הטעם לכו"ע משום האי דפלח מבטל דבביטל ע"י הישראל ג"כ משום דגוי אומר איהי נפשה וכו' ודפלח מבטל אבל לפמ"ש גם לר"י צ"ל כן ומאי שאין ישראל מבטל ע"ז של גוי יהיה לפ"ז גם לר"י מדרבנן, ועי' במג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ה' שכתב וז"ל ול"נ דהא קיי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם משום גזירה דילמא מגבה ליה והדר מבטל ליה והוי ע"ז של ישראל וכו' עכ"ל ועי' במחצית השקל שעמד עמ"ש דהא קיי"ל וכו' דהרי זה נאמר לר"ל דלא קיי"ל כותיה, ועי' מ"ש ע"ז עיי"ש, אבל למ"ש י"ל גם לר"י צ"ל כדרבא והוי רק מדרבנן וצ"ע, ויש להעמיס בלשון רבינו שכתב בע"כ אע"פ שאנסו ישראל על כרחו הרי זה בטילה וכו' דבא לפרש דאף דהוי ע"י אונס בטילה מצ"ע כמ"ש דאח"ז מבטלה בכה"ג, ועי' במרדכי מובא בשו"ע קמ"ו סעיף ז' בהגה עיי"ש ומ"ש בב"י וד"מ בזה ומובן עם מ"ש.24מי שאינו עובד עכו"ם וכו' ותקרובות עכו"ם אינה בטילה לעולם. ועי' בכ"מ בשם הרמ"ך למה לא כתב דיש תקרובות דיש לו ביטול היכא דלא משתבר כעין פנים כדחזינן בגמ' באבני מרקוליס בטלן גוי עיי"ש. ועי' במרכבת המשנה עיי"ש, ומפורש יצא בריטב"א דבמרקוליס זרקו לתקרובות ולע"א עצמה, ומה שאינו כעין פנים מהני ביטול משום הע"ז דבו עיי"ש וא"כ ליכא תקרובות דיש בו ביטול דגם במרקוליס משום הע"ז בטולו.25כיצד מבטלה וכו' או שמכרה לצורף ישראל הרי זה בטילה, אבל אם משכנה או מכרה לגוי או ישראל שאינו צורף וכו' רק וכו' הרי זה אינה בטילה. ועיין בירושלמי במס' ע"ז פ"ד מ"ה בגמ' אמר ר' זעירא הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום אבל מכרה מתוך הקפדה דברי הכל בטילה עכ"ל, ובפני משה עמד ע"ז שלא הביאו הפוסקים ז"ל וכתב דאולי הגירסא אינה בטילה דהוי כהאי דמתני' רקק וכו' דאמרינן עלה משום והיה כי יקצף וכו' עיי"ש, והנה יקשה למה לא הביאו שאינה בטילה דלכאורה אין פשוט כ"כ ויש לחלק ולומר דוקא ברקק וכיו"ב שאין מבטלה לעולם אבל במבטלה לעולם אינו עושה כן מתוך הכעס דאל"כ בכל ביטול שבעולם הו"ל לחלק בין מתוך כעס או לא למאי דקיי"ל נשתברה מאליה אינה בטילה, ונראה עמ"ש בה"ט בביטול ע"י אדם לכו"ע אמרינן מימר אמר וכו' נפשה לא מצלה וכו' וא"כ בביטלה לעולם שאין בידו עוד להשיבו כבראשונה בכלל זה ואולי מה"ט לא הביאו דהוי כפשוט כן ורק בצורף נכרי דלא הוי כביטלו לעולם בזה דס"ל לירושלמי מתוך הקפדה דברי הכל בטילה צ"ע למה לא הביאו הפוסקים ז"ל ונראה דירושלמי לא קאמר רק בצורף ישראל למאן דס"ל דגם בזה פליגי ובכה"ג מודו כו"ע אבל למאן דס"ל בצורף גוי פליגי ושם דלא הוי לעולם דגוי יעבדנו הוי כמו רקק וכו' וא"כ לרמב"ם שפוסק בצורף ישראל כו"ע מודו לא הו"ל להביאו ולרא"ש וסייעתו שפסקו בצורף ישראל פליגי הו"ל להביאו דבכה"ג בטילה, ואולי ס"ל מדאיתא בבבלי איידי דדמיה יקרים מזבני לנכרי לא הוי כמבטלה לעולם, ועי' בבעה"מ ובר"ן בסוגיא דנשתברה מאליה שכתב שגוי רתח ושיברה עיי"ש, וגם דא"כ מ"ש דרוב פעמים הגוי משברו דיקשה עוד דילמא דרך כעס דנראה דהוי יותר שכיח מבלעדי כן.26או שמכרה וכו'. עי' בב"י בסי' קמ"ו ומ"ש על דעת הר"ן ועי' בטור בסי' קמ"ו ס"ק ח' שחולק ע"ז ודעתו דאפי' במשכנה לצורף ישראל ואם לא יפרע וכו' ג"כ בטילה לדעת הרמב"ם עיי"ש, והנה בכה"ג באיסורא בא לידו שעד שלא בא הזמן היה בספק שמא יפדנו הגוי ולא ביטלו כלל והישראל רצה בקיומו, ואולי שייך בזה קנס וגם עי' בסי' קל"ב סעיף ז' וסי' קמ"ד שנראה משום רוצה בקיומו אסור בדיעבד בלעדי הטעם דקנסא עיי"ש, ובזה מיושב מ"ש בטו"ז הנ"ל מאו"ח סי' תמ"א עיי"ש, אף דכאן למפרע לא הוי ע"ז ולא היה רוצה בקיומו מ"מ מאן יימר דהיה דעתו לבטלו בתחילת משכונו דילמא רק כעת דהוי כמכירה לו ועד עתה היה רוצה בקיומו, אבל תליא אם רוצה בקיומו דאורייתא ודעת הריטב"א דהוי דרבנן וכן נראה דעת הר"ן אבל כמ"ש לעיל מדעת רש"י נראה דהוי דאורייתא ממ"ש במס' חולין דף ח' וכמ"ש לעיל וצ"ע, ועי' בתוס' יו"ט שהשיג כמו כן על הב"י בסי' קמ"ו הנ"ל ולמ"ש יש טעם וסברא לחלק בין מכרה למשכנה אף בהרהינו אם לא אפרע ונשתקע וכמ"ש.27עכו"ם שהניחה עובדיה וכו' עכו"ם שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוהו, לפיכך המוצא שברי עכו"ם הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה עכו"ם. הנה זה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש וקיי"ל כר"י ובגמ' דף מ"ב ע"א מקשינן לר"ל ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א"ל אף הוא נעשה זבל וכתיב ולא ידבק וכו' אמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה ה"נ כדרבא עיי"ש וכמ"ש בתוס' במס' ע"ז ס"ד התירוץ כדרבא רק לר"ל ולא לר"י ועי' במל"מ ומ"ש לעיל בזה, ולכאורה יפלא למה נאמר בכה"ג ששוחק לעפר דלא הוי ביטול וביותר למ"ש במל"מ דגם לר"י הוי ספק שמא ביטלה הגוי משום מימר אמר איהו לא מצלה, ומשום ספק אסור א"כ בכה"ג שנעשה לעפר בלא"ה נראה דסליק נפשו ממנה. והנה במס' ע"ז דף מ"ח ע"ב דאיתא דר' יוסי אדר"י לא קשיא התם דקאזיל לאיבוד מתיר וכו', וברש"י שם התם וכו' לאבדה הוא מתכוין וכבר בטלה ע"ז ולא גרעה מע"ז שנשתברה מאליה הילכך ליכא זה וזה גורם שהרי אין כאן איסור כל כך דאפי' רבנן לא אסרו אלא משום גזירה דילמא מגביה כדאוקימנא בדף מ"ב, הכא לא אזיל לאיבוד שהרי דרכה בכך ואין ע"ז בטילה דרך גדילתה וכו' זה וזה גורם אסור עכ"ל. ובתוס' בד"ה התם הקשו על פי' דתקשי עוד לר"י דס"ל שנשתברה מאליה אסורה, ואפי' מאן דשרי ישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם, ועוד דבשל ישראל ג"כ מיירי כדמוכח מראיה דמייתי שם וע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית, לכן פי' דקאזיל לאיבוד דלא שכיח שיבוא לזיבול בזורה לרוח שאינו נופל כל כך ביחד ומ"מ לרבנן אפי' בכה"ג חיישינן עיי"ש. ובמל"מ כאן בהג"ה כתב לתרץ דבריהם עמ"ש שנשתברה מאליה הוי ספק עיי"ש ובמהרש"ל כתב דחשש שמא מגביה וכו' הוי מדרבנן ובדרבנן זה וזה גורם מותר עיי"ש, ובמקו"א כתבתי בזה. והנראה לענ"ד לומר על קושיא הראשונה דתיקשי למאן דס"ל נשתברה מאליה אסורה, נראה לומר לדעת רש"י אף דלעיל מקשינן למאן דאמר מותר משוחק וכו' ומשני כדרבא לפי הסוגיא דכאן מ"ח לר' יוסי אף למאן דס"ל נשתברה מאליה אסורה זה דוקא כשנשתברה ויש שברים בעולם ועי' דף מ"ט בשברי שברים ולדעת הראב"ד בא"א להחזירם ע"י הדיוט מותרים ועי' בטו"ז בסי' קמ"ו ס"ק י' לדעת הטור בשאין עיקרו קיים להתיר בשברים עיי"ש, וביותר נראה לומר בשוחק וזורה לרוח ועי' בתוס' חולין דף פ"ח מובא במל"מ לעיל דמיירי אחרי השריפה עיי"ש, והנה בזה דאפרן אסור כתבו בתוס' במס' תמורה משום ולא ידבק וכו' וא"כ י"ל בכה"ג דנעשה מצותו והביטול שציוה התורה אף דבע"ז של ישראל עוד האיסור הנאה עליו מ"מ שם ע"ז נפקע ממנו ואין לך איבוד וביטול גדול מזה אחרי השריפה והזרה לכל רק בע"ז של ישראל דצריך גניזה וזה ממצותו ולא שייך ביטול לעולם אבל בע"ז של גוי דמהני ביטול וכי ס"ד דגוי אינו מבטל דבר שנשרף ונעשה לאפר, והיה נראה דגם לר' יוסי בכה"ג מותר ואפרן דמצינו דאסר זה בשל ישראל אבל בשל גוי לא. אמנם לפ"ז צ"ל לרבנן דהוי משום כדרבא דגזרינן כן אטו בעלמא היכא דלא הוי עפרא וכמ"ש ברש"י נראה דכ"פ הגזירה דרבא אטו בעלמא בהפקר עיי"ש, זה הנראה לומר לישב קושיא הראשונה על רש"י, ועי' בירושלמי פ"ג מ"ב ומי"א דבידוע שאין יחזירו למקומן אף ר"י מודה עיי"ש וזה כדאמרן, ועי' במרכבת המשנה הי"ב עיי"ש. ועל קושיא השנית מתוס' על רש"י דגם בישראל נאמר דהוי האי דשוחק וכו'. ונראה דהנה עיין בריטב"א לעיל במס' ע"ז דף מ"ב שהקשה דגם לר' יוחנן יקשה משוחק וכו' דודאי בשוחק ואבידה מכל אדם לא סגיא דלא מיאש מיניה וכל דמיאש לכו"ע בטילה כדאיתא להלן נהי דמיאש מממונא מאיסורא מי מיאש נפשיה עיי"ש, אלמא אי מיאש אף מאיסורא לכו"ע בטילה, ותירץ דהוי יאוש שלא מדעת לר"י עיי"ש, ולפי הסוגיא דדף מ"ח הנ"ל י"ל לדעת רש"י גם לר' יוחנן כן, והנה בע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית עי' ברש"י מ"ב ע"א בד"ה ואין לה בטילה עולמית וטעונה גניזה כדילפינן דף נ"ב מושם בסתר עכ"ל, ונראה דילפינן מדטעון גניזה למדין דאין בטילה דאל"כ למה צריכה גניזה יבטלנה, ועי' בפי' גניזה בכ"מ בפ"ח לעיל ובמרכבת המשנה ומ"ש לעיל, ולכאורה יקשה עוד מנ"ל מזה דאין לה ביטול דילמא המצוה בגניזה ולכן לא יבטלנה לקיים מצותה וכיו"ב מצינו בכמה דוכתי וכמ"ש לעיל מזה, ונראה דעל כרחך לא מהני ביטול דהרי היכא דשייך מימר אמר איהו לא מצלה וכו' אמרינן דהוי ביטול רק דר"י ס"ל דלא אמר כן בנשתברה מאליה אבל בידעינן שהוא כן אף ר"י מודה דהוי ביטול אף בלי שום מעשה וא"כ למה צריכה גניזה כיון שאין חפץ בה ומבטלו בלבו ממילא בטילה, וא"כ הגניזה שכתבה התורה הוי בכל פעם אחרי כי כבר ביטל אותה מעיקרא ומזה נדע דלא מהני ביטול מדטעונה גניזה וכמ"ש ברש"י הנ"ל. והנה במכרו לגוי בעבר ומכרו באיסורא לא מהני ביטול ביד הגוי כיון שהיה כבר של ישראל, וכמו כן בכה"ג שזכה אותו מגוי ומכרו אח"ז לגוי יש לעיין. ויש לעיין אם מהני יאוש והפקר להוציאו שלא יהיה ע"ז של ישראל עוד לענין ביטול דמושם בסתר דצריך גניזה לא נדע עוד דלא מהני הפקר ויאוש דשם כמ"ש שמצותו בכך ואף שביטלו בלבו כמ"ש לא מהני אבל בנתיאש ממנו דלא הוי שלו יש לעיין בע"ז של ישראל אם מהני ביטול בכה"ג, במכירה לגוי תליא אם מהני מכירה באיסורי הנאה שאין זה דמיהן כמ"ש בירושלמי, ולשון "ע"ז של ישראל אין בטילה עולמית" אין מכריע דיש לפרש כל זמן שהוא של ישראל ועי' במס' ע"ז נ"ג ע"א מאי עולמית עיי"ש, ועיין בריטב"א במס' ע"ז נ"ג ע"ב בד"ה מכדי בסופו שם שכתב דהא דאמרינן דישראל שמצא ע"ז וזכה בה קודם הביטול אין בטילה מדרבנן ועי' מ"ש דדעת הסמ"ג כן מובא בב"י בסי' קמ"ו דוקא בעבדו ישראל בעצמו אין בטילה מדאורייתא עיי"ש, וא"כ יש מקום לומר ביצא מרשות הישראל ע"י יאוש והפקר כיון שאינו עוד שלו אם גזרו רבנן בכה"ג. ועי' בתוס' במס' ע"ז מ"ז ע"ב בד"ה אבניי שכתב בישראל העובד בשל ע"ז של גוי לא מהני ג"כ ביטול עיי"ש, אבל שם בעבדו, וא"כ י"ל בשוחק וכו' דהוי כמ"ש בריטב"א הנ"ל יאוש גמור ויאוש מדעת מהני לכ"ע וכמ"ש וא"כ אף בשל ישראל יהני הביטול כה"ג, וא"כ נאמר דגם דעת רש"י כתוס' דהולך לאיבוד ועי"ז יש יאוש וביטול ממש שיצא מרשותו של ישראל, אבל בירקות דרך גדילתן לא שייך ביטול גם לא הוי יאוש ואיבוד כלל כן נאמר ליישב דעת רש"י לפי הסוגיא דדף מ"ח הנ"ל. ועיין ברש"י דף מ"ט בהאי גינתא דאיזבל וכו' שפי' בתקרובות של ע"ז עיי"ש, ור"ל דמיירי מסתמא בשל גוי דמהני ביטול לרש"י וכמו נשתברה מאליה בכה"ג דכו"ע מודו לדידיה ולכן פי' בתקרובת דלא מהני ביטול ועפרן אסור וצ"ע במ"ש. ועי' בתוס' ס"ד שכתבו דלר' יוחנן ל"צ כדרבא וכ"כ במל"מ כאן ואם נאמר כמ"ש לדעת רש"י הסוגיא דדף מ"ח ומ"ב שונות ואם נאמר הסוגיא דאחרי זה עיקר וא"כ י"ל באמת בשוחק אף לר"י לא שייך מותר מהתורה רק משום כדרבא ועי' במג"א בסי' תקפ"ו שכתב דקיי"ל כדרבא והקשו עליו דקיי"ל כר"י עיי"ש ולמ"ש יש מקום לומר כן אף לדידן, גם למ"ש בטו"ז בסי' קמ"ו ס"ק י' צ"ל דסוגיא דף מ"ט לא הוי כסוגיא דף מ"ב דאל"כ לא מקשינן כלל משוחק וכו' שם דגם לר"י לא יקשה כמ"ש שם עיי"ש.28ואם היתה של פרקים והדיוט יוכל להחזירם צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. ועיין בראב"ד ובכ"מ שם ובלח"מ. והנראה לומר בטעמא דמלתא למה ביכול להחזירו צריך ביטול לכל שבר ובאין יכול להחזירו די בביטול בשבר אחד ועי' בכ"מ. וי"ל דהנה עי' בתוס' ובר"ן שכתבו בעיקרו קיים לא מהני הביטול מעל השבר על העיקר עיי"ש ובטו"ז הנ"ל, וי"ל כשהדיוט יוכל להחזירו גם כשביטל שבר אחד לא הוי הוכחה על ביטול האחרים דשברים האחרים אשר הדיוט יוכל להחזירם הוי כעיקרו קיים ולא מהני הוכחה משבר על העיקר בבטולו, אבל כשאין יוכל להחזירו ההדיוט דלא הוי כעיקר קיים הוי הוכחה מביטול משבר על שבר דנאמר דמימר איהי לא מצלה וכו' ביש הוכחה לזה, ועי' בהגהות הגאון מורנו אליהו מוילנא ז"ל ובחיבורו סי' קמ"ו שכתב דגירסת רבינו היה בשאר שברים תחת בשברי שברים שלפנינו עיי"ש.29מזבח עכו"ם שנפגם וכו' ובימוס שנפגם וכו'. עי' בלח"מ עמ"ש שהקשה למה ביד עכו"ם דוקא שכתב רבינו דבמזבח כמו בימוס דאמרינן בגמ' אפי' למ"ד עובדין לשברים וכו' עיי"ש, ועיין בפר"ח מ"ש לחלק בבימוס דנפגם האבן עצמו משא"כ במזבח רק נהרסו האבנים וכל אחד בפ"ע קיים עיי"ש. אבל מהתימה שלא הביא רבינו מבימוס של מלכים דאיתא בגמ' וראיתי בס' מעשה רוקח שהעיר ע"ז והניחו בתימה, וכן בתוס' יו"ט עיי"ש. והנה בגמ' נ"ג ע"ב איתא מפני שמעמידין אותו בשעה שהמלכים עוברים ומלכים מניחין דרך זה והולכין דרך אחרת וכו' וברש"י ומהלכין בדרך אחרת ואין חוששין להן הילכך לאו משמשי ע"ז הן עכ"ל ובתוס' בד"ה והולכים וכו' והכומרים שעבדום לא עשאום ע"ז אלא לצורך מלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין להם גם הם מבטלין אותה עכ"ל. ובפי' משניות לרמב"ם פי' אחר וכשמולך מלך מקים בימוס ואם הוסר המלך או מת ומלך אחר יניח הבימוס הראשון ויעשה שני לעצמו ואז הוא מותר להנות מן הראשון וזהו פי' אמרו מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין כלומר שסיבת הבימוסים הרבה שבזמן שמעבירין המלך בטל אותו הבימוס ויעשה אחר לעצמו המולך ואז כל הראשונים מותרין עכ"ל. ולשון והולכין דרך אחרת וכו' ובשעה שמלכים עוברין וכו' דהו"ל בשעה שמולכין מלכים יקשה לפי' הרמב"ם ואולי היה לו גירסא אחרת או שפי' דרך אחר בימוס אחר. והנפק"מ לפי' רש"י ולתוס' כיון שלא עשו רק על דעת המלכים וכשהן הלכו דרך אחרת לא היה ע"ז כלל וכמ"ש ברש"י הילכך לאו משמשי ע"ז הן עיי"ש, ולתוס' עם כל זה צריך לומר מטעם ביטול כמ"ש בסוף דבריהם גם הם מבטלין אותה עכ"ל, ולדעת הרמב"ם צ"ל ג"כ מטעם ביטול והוי רק משמשי ע"ז רק לזמן, ואין הכרע די"ל ג"כ דממילא בטל כיון דלא נעשה רק לזמן וכשעבר הזמן נפקע, אבל כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי כמו בקדושת הגוף כן באיסור החל בגוף לא נפקע ממילא עי' בתוס' גיטין דף מ' ע"ב בד"ה הקדש עיי"ש ובכמה דוכתי, ואם נאמר דבכה"ג א"צ ביטול הוי כהכניס ע"ז לבית כל זמן שיש שם בהבית הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית המובא ברמב"ם לעיל פ"ח ה"ד ואם כן א"צ להביאו עוד, אבל אם נאמר שצריך ביטול וכמ"ש רק דהוי ממילא ביטול צ"ע למה לא הביאו, גם בשו"ע לא הביאו, וי"ל דהוי בכלל ע"ז שהניחוה בשעת שלום הנ"ל ובמשנה נאמרים יחד ונראה כטעם אחד וזה בכלל זה, וראיתי בר"ן שכתב לפי פי' רש"י ותוס' דהוי כהניחו עובדיה עיי"ש. ועל קושית הרמ"ך עי' במרכבת המשנה לישב דבאין חוזר למקומן בשום אופן גם לר' יוחנן מותר רק מדרבא דלא שייך בשפוי אשירה דלא שייך דילמא אגבייה וכו' דבמחובר לא שייך הביטול רק כששפאו כבר והביטול בכל פעם בעת שאינו במחובר וקודם לזה לא שייך הגבהה עיי"ש, אמנם למ"ש ברש"י דילמא אגביה בהפקר עיי"ש, וא"כ גזרינן לרבא אטו בעלמא אף היכא דלא שייך דילמא אגביה מ"מ לדעת הרמב"ם י"ל כן וזה יהיה מסכים למ"ש במג"א בסי' תקפ"ו הנ"ל עיי"ש דלפי פי' הוא הגזירה משום אותו הפעם והדבר עיי"ש.
