באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו 9 פרקים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:י״א באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:א׳ »

מקור משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳

1 הַכֹּהֲנִּים הֻבְדְּלוּ מִכְּלַל הַלְוִיִּם לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים א כג יג "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְהַבְדִּיל הַכֹּהֲנִים וּלְקַדְּשָׁם וְלַהֲכִינָם לְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא ח "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב":

2 וְצָרִיךְ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה וּלְהַקְדִּים אוֹתָם לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. לִפְתֹּחַ בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן. וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן:

3 משֶׁה רַבֵּנוּ חִלֵּק הַכֹּהֲנִים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר. וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. וְכֵן הָיוּ עַד שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. וּבִימֵי שְׁמוּאֵל חִלְּקָם הוּא וְדָוִד הַמֶּלֶךְ לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָר. וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה. וְעוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם לַעֲבוֹדָה מִשְׁמָר לְכָל שַׁבָּת. וּמִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת הֵן מִתְחַלְּפִין מִשְׁמָר יוֹצֵא וְהָאַחֵר שֶׁהוּא אַחֲרָיו נִכְנָס. עַד שֶׁיִּגְמְרוּ וְחוֹזְרִין חֲלִילָה:

4 וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִים בָּרְגָלִים. וְכָל שֶׁיָּבוֹא מִן הַכֹּהֲנִים בָּרֶגֶל וְרָצָה לַעֲבֹד עוֹבֵד וְחוֹלֵק עִמָּהֶם. וְאֵין אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁמָרְךָ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ו "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ':

5 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וּבְחִלּוּק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּתְמִידִין אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ח "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". כְּלוֹמַר חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכְלוּ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. וְאֵין חֵלֶק כְּחֵלֶק בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר חָלְקוּ אוֹתָם הָאָבוֹת וּקְבָעוּם כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר בְּשַׁבַּתּוֹ:

6 וְכֵן עֲבוֹדַת לֶחֶם הַפָּנִים בַּמִּשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ. אֲבָל עֲבוֹדַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בָּרְגָלִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ו "מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל" בְּשָׁעָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל בָּאִין בְּשַׁעַר אֶחָד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ח "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ". וְאֵין שָׁם מַתָּנוֹת בַּמִּקְדָּשׁ לְהֵאָכֵל אֶלָּא לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד:

7 וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה לוֹ קָרְבָּן הֲרֵי זֶה בָּא לַמִּקְדָּשׁ וּמַקְרִיבוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ו "וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ" דברים יח ז "וְשֵׁרֵת". וַאֲפִלּוּ חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ הוּא מַקְרִיב וּמְכַפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְהָעוֹר שֶׁל קָרְבָּנוֹ וַאֲכִילָתוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם רָצָה לִתֵּן אֶת קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיבוֹ נוֹתֵן. וְעוֹר הַקָּרְבָּן וַעֲבוֹדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַכֹּהֵן בִּלְבַד שֶׁנָּתַן לוֹ:

8 הָיָה הַכֹּהֵן בַּעַל הַקָּרְבָּן בַּעַל מוּם נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהָעוֹר שֶׁלָּהֶם. הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה שֶׁיָּכוֹל לַעֲבֹד עַל יְדֵי הַדְּחָק נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְהָעוֹר וְהָעֲבוֹדָה לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד כְּלָל הֲרֵי הַקָּרְבָּן כֻּלּוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר:

9 הָיָה טָמֵא בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְכָל הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים נוֹתְנוֹ לְבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַטְּמֵאִים:

10 הָיָה הַקָּרְבָּן שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וְהָיָה אוֹנֵן נוֹתְנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. כֵּיוָן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן רָאוּי לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקָרְבָּנוֹ:

11 כָּל רֹאשׁ מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר מְחַלֵּק מִשְׁמָרוֹ לְבָתֵּי אָבוֹת. עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל בֵּית אָב וַאֲנָשָׁיו עוֹבֵד בְּיוֹם אֶחָד מִימוֹת הַשַּׁבָּת. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וּלְכָל בֵּית אָב וְאָב רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה עָלָיו:

12 וּמְמַנִּין כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא רֹאשׁ לְכָל הַכֹּהֲנִים. וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא י "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק" וְגוֹ'. וְאִם אֵין שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְרַבִּין אוֹתוֹ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא י "אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים". כְּשֵׁם שֶׁמִּתְרַבֶּה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כָּךְ מִתְרַבֶּה בִּבְגָדִים:

13 כֵּיצַד מְרַבִּין אוֹתוֹ בִּבְגָדִים. לוֹבֵשׁ שְׁמוֹנָה בְּגָדִים וּפוֹשְׁטָן וְחוֹזֵר וְלוֹבְשָׁן לְמָחָר שִׁבְעַת יָמִים יוֹם אַחַר יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שמות כט ל "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו". וּכְשֵׁם שֶׁרִבּוּי בְּגָדִים שִׁבְעָה כָּךְ מְשִׁיחָה בְּשֶׁמֶן שִׁבְעָה יוֹם אַחַר יוֹם. וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיִּתְרַבֶּה בִּבְגָדִים כָּל שִׁבְעָה אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמָּשַׁח כָּל שִׁבְעָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹאִיל וְנִתְרַבָּה אוֹ נִמְשַׁח פַּעַם אַחַת נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל לְכָל דָּבָר:

14 אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים אֶלָּא פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ אִם שָׁגַג בְּאֶחָד מִן הַמִּצְוֹת שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶן חַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ד ג "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" וְגוֹ'. אֲבָל לִשְׁאָר הַדְּבָרִים שָׁוִים הֵם:

15 אֵין מַעֲמִידִין כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים. וְאֵין מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו יג "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". וְכֵן אִם נִתְרַבָּה בִּבְגָדִים בִּלְבַד אֵין מְרַבִּין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין מְמַנִּין שְׁנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים כְּאַחַת:

16 מְמַנִּין כֹּהֵן אֶחָד יִהְיֶה לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וְהוּא הַנִּקְרָא סְגָן. וְהוּא הַנִּקְרָא מְמֻנֶּה וְיִהְיֶה עוֹמֵד לִימִין כֹּהֵן גָּדוֹל תָּמִיד וְזֶה כָּבוֹד הוּא לוֹ. וְכָל הַכֹּהֲנִים מִתַּחַת יַד הַסְּגָן:

17 וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין לִהְיוֹת לַסְּגָן כְּמוֹ הַסְּגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנַיִם. וּמְמַנִּים אֲמַרְכָּלִין אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה. וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ:

18 וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָׁה גִּזְבָּרִין. וְהַגִּזְבָּרִין הֵם שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן וּמוֹצִיאִין אוֹתָן בִּדְבָרִים הָרְאוּיִין לָהֶן לְהוֹצִיאָן:

19 כֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים. וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרֵת קוֹדֵם לְמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגָן. וּסְגָן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל. וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכָּל. וַאֲמַרְכָּל קוֹדֵם לְגִזְבָּר. וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ מִשְׁמָר. וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב. וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכֹּהֲנִים. נִמְצְאוּ הַכֹּהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:

20 כְּשֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר הַמְמֻנִּים מַעֲמִידִין תַּחְתָּיו בְּנוֹ אוֹ הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ. וְכָל הַקּוֹדֵם לְנַחֲלָה קוֹדֵם לִשְׂרָרוֹת הַמֵּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בְּחָכְמָה אוֹ בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹתוֹ בְּחָכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֶלֶךְ דברים יז כ "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". מְלַמֵּד שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה. וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל שֶׁהַזּוֹכֶה לָהּ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וּלְזַרְעוֹ:

21 מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֵין בְּנוֹ מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו לְעוֹלָם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אִם נִמְשַׁח לַמִּלְחָמָה נִמְשַׁח וְאִם לֹא נִמְשַׁח לֹא נִמְשַׁח. וּכְשֶׁכֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה כֵּלִים כִּשְׁאָר כֹּהֲנִים. מַעֲלִין מִשְּׂרָרָה לִשְׂרָרָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לַשְּׂרָרָה שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמֶּנָּה. שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֵין מוֹרִידִין לְעוֹלָם מִשְּׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם סָרַח:

22 וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת וְחוֹזֵר לִגְדֻלָּתוֹ:

פירוש באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳

1 ומצות עשה להבדיל הכהנים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תנן בהוריות כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, מנה"מ דתני דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו', ומהאי קרא ילפי' דאם לא רצה להתקדש דפנו כלומר הכהו עד שיתקדש. ואמרינן בירושלמי אל תקרי וקדשתו אלא וקרשתו דהיינו דפנו הכהו בדף עד שיתקדש: ומהר"י קורקוס ז"ל כתב הכהו אפילו בדף שהיא הכאה גרועה וכן נתבאר בירושלמי:

2 משה רבינו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל תוספ' דתעניות פ"ג ונתבאר גם בגמרא דתענית בפ' הנזכר: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כבר כתבתי זה למעלה, וממ"ש כאן משמע דשמואל ודוד חלקום לכ"ד משמרות כפשטיה דקרא המה יסד דוד ושמואל הרואה. ואפשר דמשום דע"פ נביא חלקום, מקדים רבינו שמואל לעולם:

3 ומצות עשה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שנאמר וכי יבא הלוי וגו' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים וגו' וזה אחד מן המקומות שנקראו כהנים לוים:

4 בד"א בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל קשה לי דמשמע דבחלוק חולקים, אבל עבודת שתי הלחם של עצרת לא היו עובדים. ולמטה כתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. וי"ל דשתי הלחם לא היו קרבים למזבח, ולא היה בהם עבודה והכל היה נאכל. ומ"ש למטה אבל עבודת שתי הלחם היינו כבשי עצרת הבאים עם הלחם, והרי הם שוים בעבודת שתי הלחם וחולקים בהם שהם קרבנות ציבור הבאים ברגל, אבל עבודת לחם הפנים אעפ"י שהיא של ציבור אינה באה מחמת הרגל. ולפיכך אין עובדין אותה אלא אנשי משמר. דתנן יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים, חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב היה נוטל שתים, ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ע"כ. ומפני חבת לחם הפנים היו באים לפני השבת אעפ"י שהיו יכולים לבא באחד בשבת, והיו מתעכבין שם עד מוצאי שבת אעפ"י שהיו יכולים ללכת בערב שבת:

5 שנאמר חלק כחלק כו'. כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ק"ל דמשמע דבקרבנות הציבור אכלו, אבל בקרבנות יחיד לא אכלו, והלא עיקר אכילתם הוא חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, דתנן בג' פרקים בשנה הי' כל המשמרות שוות באימורי הרגלים. ואקשינן בגמרא אימורי הרגלים של גבוה נינהו. אר"ח מה שאמר ברגלים ופרש"י ז"ל בחלוק קרבנות האמורים ברגל הראוים להתחלק כגון חו"ש של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראי' ומוספי ציבור ושעירי חטאת עכ"ל. וי"ל דלא נקיט קרבנות ציבור למיעוטא קרבן יחיד, אלא לאשמעינן דאפילו קרבנות ציבור הבאים מחמת הרגל לא מכרו האבות זה לזה, דסד"א כיון דהם של ציבור אסוקי להו אדעתייהו ומכרום זה לזה וחלקום למשמרות, קמ"ל שכל מה שבא מחמת הרגל לא מכרו:

6 וכן עבודת לחם הפנים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כדברי הרב בכ"מ ז"ל, ועוד כתב וכן כתבו בתוס' בפ' החליל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והכי איתא בתוספ' לחם הפנים עבודתו באותו משמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות. וטעמא רבה איכא שהרי אין הלחם בא מחמת הרגל הילכך עבודתו במשמורה הקבועה, אבל אכילתו בכל המשמרות מפני שהברכה היתה מצוייה בלחם הפנים ויאכלו וישבעו כדבר ה' ודכוותא תקינו רבנן דאמרינן התם מאי טעמא כיון דהני מקדמי והני מאחרי תקנו רבנן מלתא כי היכי דניכלי בהדי הדדי, אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות, שהרי הוא דבר הבא בגלל הרגל ותנן התם, ובחלוק לחם הפנים בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ושתי הלחם באים חמץ, ולחם הפנים באים מצה. אם אירע שבת ברגל מחלקים להם לחה"פ ושתי הלחם ואומר לו הילך מצה והילך חמץ לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן ולפיכך מודיעים אותו. והשתא א"ש דנקיט רבינו ובחילוק שתי הלחם כלישנא דתנא ולא למיעוטא עבודה וכדכתיבנא:

7 ומנין שאינו מדבר אלא ברגלים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שם ברייתא כלשון רבינו:

8 ומנין שאינו מדבר אלא בכהנים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משום דקרא כתיב וכי יבא הלוי הו"א לוי ממש קמ"ל. ומסתברא לי שבא למעט שאפילו אין במשמרה של הלוים עד השיעור השנוי במשנה דוחין אותו ובלבד שלא יפחתו מהשיעור השנוי במשנה שהלוים בני המשמרה היו מקפידין שלא יסייעו בני משמרה אחרת עמהם והטעם מבואר שכל מצוה שהיא מוטלת על האדם והוא יכול לעשותה לבדו אינו חפץ שיסייעו אחרים עמו שלא יטול חלק מן המצוה, ולזה הוצרך הרב לומר שאין דבר זה נוהג אלא בכהנים כלומר ולא בלוים. ולא הוזכר רבינו לא כאן ולא במשנה קרבן מוסף שבת שבא בתוך הרגל מאי, אבל הדבר ברור. דכיון שלא בא בגלל הרגל הרי הוא כשאר קרבנות ותמידין של ציבור וכי קאמר בגמרא לאיתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז הוי מצי למימר לאיתויי מוסף שבת, כך תרצו בתוס'. כ ולדידי פר העלם דבר ושעירי ע"ז איצטריכא לי' לתנא לאיתויי לפי שאין קבוע להם זמן, אבל מוסיף שבת דקבוע לו זמן פשיטא דהוי בכלל הקרבנות של ציבור שאינם באים בגלל הרגל:

9 וכן כהן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא בהגוזל קמא וגם הובאה במנחות פרק שביעי:

10 ואם רצה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו ע"כ. והנה דין זה יצא לרבינו ממה שהקשו שם על ברייתא שאמרה אם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ופריך עלה האי זקן או חולה היכי דמי, אי דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה ואי לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. ומפרש רבינו מה שאמרו עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, דהיינו של הכהן המקריב, כיון שאם הוא היה עובד היה לוקח העור, ואין בו לאנשי המשמר כלום, גם כשעושה שליח יהיה העור לשליח המקריב ואין לאנשי המשמר כלום, כי הרי זה במקום הבעלים, אבל ודאי אין לבעלים זכות בעור אלא כשהם מקריבין, אבל בשעושה שליח השליח נכנס במקומם ויצאו הם ואבדו זכותם. זה שיטת רבינו. אבל הר"א ז"ל נראה שמפרש דאי מצי עביד עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, היינו של בעלים מהקרבן שכמו שזכאים בעשיית שליח זכאי נמי בעור והוא שלו כלו של הבעלים ולא של אנשי משמר. ולשון רש"י ז"ל נראה קצת כדעת רבינו שכתב אם היה בע"מ ראוי לאכול ולא להקריב אין יכול לעשות שליח להקריב מי שירצה אלא נותנה לאנשי משמר. והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו, לפיכך עורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, כיון שהם הקריבוהו, ואם היה זקן וראוי לעבודה כדמפרש לקמן. ואין ראוי לאכילה נותנה להקריב לכל כהן שירצה דהואיל וחזי לעבודה מצי לשוויי שליח ועבודתה ועורה לאנשי משמר, דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה, עכ"ל. וגבי בע"מ גרסת רבינו כלשון שני דעבודתה ועורה של אנשי משמר כיון שהם הקריבוהו, ובהכי הא לא קרינן ואיש את קדשיו ומינה איכא למילף נמי להא, אלא שאפשר לומר לדעת הר"א ז"ל דהיינו דוקא כשהמקריב הוא מהמשמר, אבל כהן שאינו מהמשמר אינו זוכה בעור שום קרביו דאיש את קדשיו כתיב. ומ"מ מ"ש גבי חולה או זקן דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח באכילה, דמשמע דאי חזי לאכילה משוי שליח לאכילה, נוטה קצת לדעת רבינו, וכל שאר דברי רבינו נתבארו שם בגמרא. וממה שכתבתי יתבאר לך שהגירסא בספרי רבינו צ"ל גבי אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן ניתן לאנשי משמר דהיינו להקריבו, דאילו אכילתו אפילו ביכול לעבוד ע"י הדחק אכילתו לאנשי משמר כאשר נתבאר מהסוגיא שכתבתי. והחילוק שיש בין יכול ע"י הדחק לאינו יכול כלל, אינו אלא בהקרבה אם יכול לעשות שליח או אינו עושה, אלא גם הקרבתו לאנשי משמר, ונותן קרבנו שכתב רבינו גבי יכול ע"י הדחק היינו להקריב, דכיון שיכול להקריב ע"י הדחק יכול לעשות שליח למי שירצה והעבודה לאנשי משמר היינו שכר העבודה דהיינו האכילה, וכאשר נתבאר: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נ"ל דבסברא פליגי, הראב"ד ז"ל סובר כיון דאיהו מצי עביד לעבודה משוי שליח ולא לאכילה, ורבינו ז"ל סובר דאכילתה הוא שכר עבודתה ויליף לה מאיש את קדשיו לו יהיו. ואע"ג דהאי קרא מיירי בבעלים המקריבים יש ללמוד ממנה שכל המקריב זוכה באכילתה, וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב שעבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה, ע"כ. ובשלמא אם הוא שכר העבודה היינו כשהבעלים מקריבים שהיא שלהם ולא של אנשי משמר, אבל אם אינו שכר עבודה, אפילו בזמן שהבעלים מקריבים הי' ראוי לאכילה שתהי' לאנשי משמר. ומשמע דפליגי בפי' לשון הגמרא דגרסינן התם ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה כו'. הראב"ד ז"ל פי' האי דידיה אבעלים קאי, ורבינו ז"ל סבר אמקריב קאי והיינו דקאמר עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, כמו שהקרבה היא של המקריב עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה למקריב. ואיברא דלישנא דגמרא מסייע לרבינו ז"ל. והראב"ד ז"ל מסתייע מברייתא דקתני הא כיצד אם היה בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, והשתא ומה בע"מ שאינו יכול לעבוד עבודתה ועורה שלו, כ"ש כהן שיכול לעבוד שאפילו אם נתנה לאחר שיהיה עבודתה ועורה שלו. ורבינו ז"ל יתרץ דמה לבע"מ דבע"כ נותנה לאנשי משמר להקריבה, אבל לאכילה כיון דמצי אכיל לא עביד שליח תאמר בכהן הראוי לעבודה כיון דעביד שליח דאדעתא דהכי עשה אותו שליח. אבל רבינו גורס בה עבודתה ועורה לאנשי משמר. וכ"כ רש"י בלשון אחר. ונתן הטעם כיון שהם הקריבוהו כללא דמלתא לא אשכחן אחד מקריב ואחד זוכה בעבודתה ועורה אלא הכל למקריב. זה דעת רבינו:

11 היה זקן או חולה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל דכיון דמצי למיעבד ע"י הדחק עבודתו עבודה ומצי לשווי שליח, אבל אכילה ע"י הדחק הוא אכילה גסה ולא שמה אכילה ולא מצי לשווי שליח, ולפיכך עבודתה ועורה לאנשי משמר:

12 ואם אינו יכול לאכול כלל כה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל נ"ל שיש טעות סופר בדברי רבינו, ובמקום הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר צ"ל הרי הקרבן כלו לאנשי משמר כלומר הקרבתו ועורה ועבודתה הכל לאנשי משמר: כה נראה דט"ס בכאן וצ"ל ואם אינו יכול לעבוד כלל. וכ"ה הגירסא לפנינו.

13 היה טמא בקרבנות הציבור כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה של אנשי משמר, ופריך עלה היכי דמי, אי דאיכא טהורים, טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים, עבודתה ועורה של אנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי. אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר. ופרש"י ז"ל אם היה כהן של משמר טמא ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנו לכל כהן שירצה, שהרי הוא יכול להקריב דקי"ל ק"צ דוחה את הטומאה, טמאין מי מצי עבדי, וא"כ שליח היכי משווי, לבעלי מומין טהורים מתחלקת, דקי"ל איש חולק ואפילו בע"מ, עכ"ל. ובהשגות א"א כל זה שבוש, כו'. ובודאי שהסוגיא שכתבתי כדברי הר"א ז"ל היא, ודברי רבינו קשים להולמן כפשטן, בין מכח הסוגיא בין מצד עצמן, דאיך אפשר לומר שיתן הקרבן לבעל מום והרי הבעל מום אינו יכול להקריב כלל אפילו בקרבן ציבור, וברור הוא. ותו איך אפשר לתת עבודתה דהיינו אכילה כאשר נתבאר לטמאין והא לא מצי אכלו, וכאשר הקשו בגמרא כאשר כתבתי, לכן נראה שרבינו מפרש הסוגיא הכי, אי דאיכא טהורים טמאים מי איכא ודאי דלא, וא"כ היכי פסק רב ששת ואמר ונותנה לכל כהן שירצה שהרי דרך האמוראים לפרש ולא לסתום, וא"כ היכי סתם למילתיה, ואי דליכא טהורים אמאי עבודתה ועורה לטמאים וכי הם יכולים לאכול ודאי דלא, וא"כ ממנ"פ קשיא דודאי אכילת הבשר או הוא בכלל נותנה או הוא בכלל עבודה וכאשר כתבתי בשם רש"י ז"ל וממנה פריך לי' ומשני רבא אימא נותנו לבע"מ טהורים שבאותו משמר, וארישא קאי, כלומר לא תימא נותנו לכל כהן שירצה דמשמע אפילו טמא וזה אי אפשר, ואלא פריש ותני ואימא בהדיא נותנה לבע"מ טהורים כו'. או כל כי האי לא צריך לאמורא לפרש דמסתמא לטהורים קאמר, ואין צריך להגיה ולפי זה האי נותנו ודאי דלאו להקריב קאמר, דבע"מ אי אפשר לו להקריב אלא נותן בשר הקרבן לבע"מ שיאכלוהו וזהו שכתב רבינו נותנו סתם, ולמעלה כתב נותנו להקריב, וגבי זקן או חולה כתב נמי נותן קרבנו דמוכח דלהקריב קאמר אבל כאן שכתב סתם נותנו ותו לא, היינו הבשר לאכלו ולא הקרבן להקריב, ובע"מ יכול לאכול כאשר נתבאר. ומעתה מ"ש אח"כ ועורה ועבודתה לאנשי משמר, היינו עבודתו, דלשון עבודתו ודאי דהכי משמע טפי, ואין עבודתו זו כעבודתו הנזכר למעלה דהיינו האכילה, דאילו הקרבה כבר הוזכרה שאמר נותן קרבנו להקריבו, וע"כ צריכים אנו לדחוק לשון עבודתו דהיינו שכר עבודתו, אבל כאן לשון עבודתו אתי כפשטיה, וכיון שהדבר מוכרח מעצמו לא חשש רבינו לבאר יותר, והניח הבנת המלה למה שהלשון מורה יותר אף אם בסמוך הזכירה בכוונה אחרת איהו מוקי אנפשיה אעפ"י ששיטה זו דחוקה בלשון הגמרא גם בלשון רבינו שבסמוך כתב נותנו גבי כהן גדול ופירושו להקריב, מ"מ כאן הדבר מוכרח לפ' כן, וע"ז סמך רבינו לסתום כאשר כתבתי. גם בהכי ניחא קושיא שהק' בתוס' דלמה יהיה עורה לבע"מ פי' דבשלמא אכילה ניחא שא"א לטמאים לאכול אבל העור למה לא יחלקו אותו הטמאים שבאותו משמר ביניהם כיון שהם המקריבים. ולא תירצו דבר. ולשיטת הר"א ז"ל קשיא טובא. ולשיטת רבינו ניחא שגם עורה לאנשי משמר הטמאים כנ"ל שיטת הסוגיא וכוונת רבינו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולא אקשינן בגמ' על רב ששת אלא מעבודתה ועורה ועלה מתרץ רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר, אבל הקרבה איך אפשר שיקריבוהו בע"מ והלא אמרו שהטומאה דחוייה בציבור ולא המומין. ותו איך אפשר שיתנו עורה ועבודתה לטמאים, והא לא מצי אכלי כדפריך בגמרא. ותו קשיא עלה דהא דרבא, דבשלמא עבודתה דהיינו בשרה תהיה לבע"מ טהורים, אבל עורה אמאי לא יהבינן לי' לאנשי משמר אע"ג דטמאים הם. והתוס' לא תרצו בזה כלום. ונ"ל דעיקר קושיין לא הוי מעורה אלא מאכילתה כדאמרינן הא טמאים הם ולא מצי אכלי, אבל מעורה לא פריך מידי, ולא נקיט עורה לאקשויי מינה אלא לישנא דר"ש נקיט, ועלה מתרץ רבא אימא לב"מ טהורים, אבל עורה לעולם אימא לך שהוא לאנשי משמר טמאים ולפיכך אני אומר שיש קצת טעות סופר בספרים. ומלת עבודתה שלא במקומה, כיצד היה טמא בקרבנות ציבור וכל הכהנים טמאים וכיון שהטומאה דחוייה בציבור דאיהו מצי עביד פשיטא דמצי משווי שליח כאשר כתב לעיל. והא לא צריכא לי' לפרושי. נותן עבודתו לבע"מ טהורים שבאותו משמר שהם ראויים לאכילה ועורה לאנשי משמר. והלשון הכתוב בספרים לא יכולתי להולמו:

14 כל ראש משמר כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל צריך לומר שאם בתי אבות משמרתו פחותים משבעה היה מחלק בית אחד הגדול שבהם לשתי בתי אבות, וכן אם היו מרובין משבעה היה מצרף שתי בתי אבות לאחד וזהו שכתב הרב ז"ל מחלק משמרו משמע שהיה מחלק אותם לפי מה שצריך לשבעה ימים ולא היה מחולקים מתחילה מהטעם שכתבתי:

15 וממנים כהן גדול כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל דוגמא דאהרן הכהן:

16 ואם אין שם שמן כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"כ למעלה שאין המצוה למשח בו אלא לעשות שמן המשחה ולפיכך אינו מעכב תנן בהוריות ואיזהו כהן המשיח זה המשיח בשמן המשחה ולא מרובה בגדים אין בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות:

17 ואם אין שם שמן המשחה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו בבית שני וא"ת למה לא עשו שמן המשחה משום דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה לדורות ואין אחר לדורות:

18 שנאמר אשר יוצק על ראשו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל דהאי או האי קאמר ומדאקדים קרא שמן המשחה משמע שאם יש שמן המשחה מרבין בו לכתחילה:

19 וכשם שרבוי בגדים שבעה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל דהוקשה משיחה לרבוי בגדים, מה ריבוי בגדים שבעה אף משיחה שבעה. הכי איתא פ"ק דיומא והתם משמע דלכתחילה בעינן משיחה שבעה וריבוי שבעה דגרסינן התם ולדורות מנ"ל דלא מעכבא דתניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידיו לכהן תחת אביו מה ת"ל לפי שנאמר וכו', מ"מ הא למדת שאם יש שם שמן לכתחילה בעי תרווייהו כל שבעה ובדיעבד אפילו במשיחה יום אחד ורבוי שבעה או איפכא, סגי. ואם אין שם שמן מתרבה בבגדים לבד:

20 ואם עבד קודם שנתרבה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כהן משיח וכבר הוזכר. ופ"ק דיומא תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו כו', מה ת"ל לפי שנאמר כו' ובתורת כהנים מסיים בה נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד ואפילו שעה אחת מנין ת"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו יום אחד, ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת ע"כ. וכתב רש"י ז"ל לפי שנאמר בפ' תצוה שבעת ימים וגו' העומד תחת אביו בכהונה אשר יבא אל אהל מועד ביום הכיפורים לשרת וגו' אין לי אלא שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביוה"כ וכו', אפילו שעה לא גרסינן עכ"ל. נראה מדברי רש"י ז"ל שכ"ז אינו מדבר אלא ביוה"כ דאלו לעבודת שאר הימים אפילו לכתחילה ביום אחד נקרא כהן גדול לשמש בח' בגדים, וזה דעת הר"א ז"ל שכתב בהשגות נראה מדבריו כו'. ונראה שגם דעת רבינו כן הוא. וביאור מ"ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ"ג דהיינו עבודת יוה"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כהן גדול לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יום הכפורים דבעינן לכתחילה שבעה בדיעבד נעשה כ"ג ביום אחד, אבל בשאר הימים דכהן הדיוט יכול לעבוד כמו כהן גדול ואין חילוק אלא שזה בשמונה וזה בארבעה אין צריך שבעת ימים לכך אפילו לכתחילה, אבל דברי רבינו בעבודת יוה"כ מיירי שהיא עבודה מיוחדת לכה"ג ואין הדיוט עושה אותה, ודין אפילו שעה אחת לא הזכירו רבינו בפירוש אבל ממה שכתב אפילו פעם אחת ולא כתב אפילו יום אחד נראה שרצה לכלול אפילו שעה אחת דפעם אחת כולל אפילו שעה אחת כהא דתו"כ שכתבתי ופשוט הוא: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א נראה מדבריו וכו'. אבל אני רואה חכמה יתירה בדברי רבינו שהרי משה שמש בכל שבעת ימי המלואים ולא אהרן ואמאי כיון שנמשח ביום הראשון ונתרבה בבגדים אמאי לא שמש שאר ימים, ותו דכל הני קראי בשבעת ימי המלואים איירי. אלא משמע דכ"ג בתחילת מינויו לא היה עובד לכתחילה עד שישלמו לו שבעה ימים במשיחה או בריבוי בגדים, ובדיעבד עבודתו כשרה כיון שנמשח או נתרבה יום אחד ומחלוקתם תלוי בהא דאמרינן ולדורות מנ"ל דלא מעכב דתניא וכפר וכו'. רש"י והראב"ד ז"ל ס"ל כיון דילפינן מהאי קרא, והאי קרא איירי ביוה"כ משמע דוקא ביוה"כ בעינן לכתחילה נתרבה שבעה ונמשח שבעה, אבל בימי המלואים בכל יום עובד בשמונה בגדים לכתחילה ומשום חומרת יוה"כ בעינן לכתחילה שנתרבה תחילה שבעה ונמשח שבעה. ורבינו ז"ל סובר דשבעה ימי המלואים ויוה"כ שוים הם דאמרינן התם אשכחן ריבוי שבעה לכתחילה משיחה שבעה לכתחילה מנ"ל. איבעית אימא מדאיצטרך קרא למיעוטא, ואיבעית אימא ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם, אתקש משיחה לריבוי מה ריבוי שבעה אף משיחה, והאי קרא במלואים כתיב לדורות וכי היכי דהוקשו ריבוי ומשיחה ליוה"כ הוקשו לענין שבעת ימי המלואים לדורות ואדרבה עיקר קראי במלואים כתיבי, הילכך לכתחילה בעינן ריבוי שבעה ומשיחה שבעה והרי זה מן החכמה, אלא דאכתי קשיא לי מהא דתניא דלא מיכשר בדיעבד אלא היכא דנתרבה שבעה ונמשח יום אחד או נתרבה יום אחד ונמשח שבעה אבל במשיחת יום אחד או בריבוי יום אחד לא סגי. ורבינו ז"ל כתב דעבודתו כשרה דבפעם אחת נעשה כ"ג. וי"ל דתנא נקיט נתרבה שבעה ונמשח יום אחד לאשמועינן דאפילו בכה"ג לא הוי לכתחילה אלא בדיעבד, אבל אה"נ דאפילו ביום אחד נעשה כ"ג וכשר בדיעבד, והיינו דאמרינן ת"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מכל מקום, אם נמשח פעם אחת או מלא ידו יום אחד, מ"מ כשר הוא לעבודה בדיעבד:

21 אין בין כהן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל משנה פ' בתרא דהוריות ויליף לה מדכתיב אם הכהן המשיח ולא הזכיר שם לבישת בגדים מוכח דבמשיחה הדבר תלוי ומדקתני אין בין מוכח דלכל שאר הדברים שוים הם:

22 אין מעמידין כ"ג כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ"ק דסנהדרין תנן אין דנין את כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד דאמר קרא כל הדבר הגדול דבריו של גדול. ומשמע כל דבריו של גדול בין למנותו בין לדונו, וא"ת אמאי שביק תנא מינויו ונקיט דינו. וי"ל דאגב דיני השבט ודין נביא השקר נקיט נמי את כהן גדול. ולעולם מינוי כ"ג נמי בב"ד של ע"א דכל דבר של גדול בעינן ע"א, א"נ דהכל בכלל לדונו דקאמר תנא וקאמר לדון אותו אם ראוי או לא:

23 וממנים כהן אחד כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בסוף הוריות ובירושלמי דשקלים פ"ה ובתוספתא דשקלים פ"ב ושם אמרו מאי אמרכל דמר על כל, פי' שממונה ואדון על כל דהיינו על הגזברים ועל שאר הכהנים. ותרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי, ירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה חמשה דברים היה הסגן משמש, אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך, סגן מימינו וראש בית אב משמאלו. הניף הסגן בסודרים, אחז הסגן בימינו והעלהו, לא היה כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שנעשה סגן, ואת כהני המשנה דיואש תרגימו וית סגן כהניא:

24 ועוד ממנין קתיקולין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ירושלמי שקלים פ"ה על משנת אין פותחין משלשה גזברים ושבעה אמרכולין. תני משני קתיקולין הדא הוא דכתיב ויחיאל ועזזיהו ונחת גזברים ועשאל וירימות ויוזבד ואליאל וימסכיהו ומחת ובניהו אמרכולין פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו קתיליקין וגו' והוא פסוק בדברי הימים: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב, ולא ביאר הרב ז"ל מה היתה מלאכתם ועבודתם והוא בירושלמי דשקלים דגרסינן התם אין פוחתין משלשה גזברים ומשבעה אמרכלין תני משני קתיקלין. והתם משמע דקתיקולין למעלה מן האמרכלין כאשר כתב הרב ז"ל:

25 וממנים אמרכלין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל תוספתא דשקלים פ"ב גם בהוריות פ' כהן משיח נתבאר פי' אמרכל וכאשר כתבתי בסמוך: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ברייתא פ"ק דתמיד אין פוחתין משלשה עשר גזברים ומשבעה אמרכלין וא"ת איך כתב הרב ז"ל שלשה גזברים ל"ק דגזברים דהך ברייתא היינו שוערים כנגד י"ג שערים, אבל גזברים שכתב הרב ז"ל היינו שגובין הצדקות כדמפרש ואזיל:

26 כהן גדול כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בהוריות פ' הנזכר והטעם בעבר מחמת קרי שקודם לעבר מחמת מום שזה ראוי לחזור למינויו כשיטהר ועבר מחמת מום אינו ראוי לחזור למינויו, ושם נתבאר שמשיח מלחמה קודם לסגן היינו להחיותו אבל לטומאה כגון שפגעו שניהם במת מצוה יטמא משיח מלחמה ואל יטמא סגן שהסגן ראוי להיות כ"ג שאם יארע פסול בכ"ג סגן משמש תחתיו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב, ברייתא בסוף הוריות כלשון רבינו אלא שלא הוזכר בה קתיקולין ובירושלמי איתיה. ואמרינן עלה בגמרא מאי אמרכלין אמר כלא פרש"י ז"ל שהוא ממונה על כולם ואין משיבין על דבריו, משמע שהוא מפרש אמר מלשון אמירה ואפשר שהוא מלשון שררה שכן בלשון ערב קורין לשר אמי"ר כלומר שר על כולם. ובירושלמי מקדים ראש משמר וראש בית אב לאמרכל. ורבינו תפס לו סדר תנא דברייתא דתלמודא דידן:

27 נמצא הכהנים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ולפי זה החשבון הם י"ב מעלות אבל לא מנה הרב ז"ל אלא המעלות הנמצאות תמיד דאלו בעל קרי או בע"מ שעבר וכן משיח מלחמה אינם נמצאים לעולם. וכן אם יש משיח בשמן ומרובה בגדים שניהם כהנים גדולים ובמדריגה אחת. אע"ג דמשיח מלחמה קודם הלכך לא משכחת מעלות תמידיות בכהנים אלא שמונה:

28 משיח מלחמה אין בנו מתמנה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כלומר אינו כשאר שררות שהוא בחיוב אלא ברצון הציבור. וי"ל בטעם הדבר דבשאר שררות אע"פ שאינו כאביו ממש אין קפידא אבל משיח מלחמה שצריך לחזק לב העם לקראת המלחמה לא רצו שתהיה שררה זו ירושה אלא הכל לפי מה שהוא צורך השעה:

29 וכשכהן משיח מלחמה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פ' בא לו כי אתא רבין כו' נמצאת למד דבזמן שהיה במלחמה שהיה במקום כהן גדול היה נשאל בשמונה בגדים כמו כהן גדול, ובשעה שהיה עובד שהיה שם כהן גדול היה עובד בד' בגדים כמו כהן הדיוט:

30 כהן גדול שעבר עבירה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל לשון הכתוב בספרים שלנו בב"ד של ע"א, א"א להולמו. דהא בהדיא גרסינן בברייתא דסנהדרין עבר על עשה ועל ל"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו. ופריך בגמרא פשיטא ומשני מה דתימא כיון דתנן אין דנין את כ"ג אלא בב"ד של ע"א, ואמר רב אחא מאי קראה כל הדבר הגדול יבואו אליך דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול קמ"ל. ופריך ואימא ה"נ ומשני מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב דבר הגדול ממש. וכתב רש"י ז"ל הרי הוא כהדיוט לדון בג'. דבר גדול ממש אם עבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד הוא דבעי סנהדרי גדולה, אבל למלקות לא, אלא בשלשה סגי ככל חייבי מלקות, וא"כ הלשון הכתוב בספרים שלנו טעות סופר וצ"ל בב"ד של שלשה. וכן כתב בפ' שלאחר זה ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב"ד של ע"א. ומוכח דמלקות אפילו בג', וממקומו הוא מוכרח שהרי כתב כשאר חייבי מלקות ושאר מחויבי מלקות בב"ד של ג' סגי להו. שוב מצאתי שכתב רבינו כן בפי' בפי"ז מהלכות סנהדרין, וגם כן מצאתי בספר מוגה, ומ"ש שחוזר לגדולתו נלמד מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בפ' כ"ג מסקינין דכ"ג שעבר עבירה מלקין אותו בב"ד של ג' דגרסינן התם עבר על עשה נוהגים בו גדולה ועל ל"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פשיטא כו' ואימא ה"נ מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב, דבר גדול ממש. הא קמן דאם נתחייב מיתה דנים אותו בב"ד של ע"א ואם נתחייב מלקות דנים אותו בב"ד של שלשה, והיינו דתנן כשאר מחיובי מלקות, וכ"כ לקמן ובהלכות סנהדרין ולא את כ"ג בד"נ כו'. דוקא בד"נ בעינן ב"ד של ע"א אבל במלקות ודיני ממון של כ"ג סגי בשלשה: