באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו 9 פרקים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳:כ״ב באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳:א׳ »

מקור משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳

1 כֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִכָּל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנוֹי בְּכֹחַ בְּעשֶׁר בְּחָכְמָה וּבְמַרְאֶה. אֵין לוֹ מָמוֹן כָּל הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין לוֹ מִשֶּׁלָּהֶן כָּל אֶחָד לְפִי עָשְׁרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר יוֹתֵר מֵעָשִׁיר שֶׁבְּכֻלָּן:

2 וְאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶלָּא כָּל זֶה לְמִצְוָה אֲבָל אִם נִתְרַבָּה מִכָּל מָקוֹם נִתְרַבָּה:

3 וְחַיָּב כֹּהֵן גָּדוֹל לִנְהֹג כָּבוֹד בְּעַצְמוֹ. וְלֹא יָקֵל בְּעַצְמוֹ עִם שְׁאָר הָעָם וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ עָרוּם לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא כְּשֶׁמִּסְתַּפֵּר שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא י "הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" מְלַמֵּד שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ גְּדֻלָּה יְתֵרָה. רָצָה הוּא שֶׁיִּרְחֲצוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

4 לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא לִסְעֻדָּה שֶׁל רַבִּים אֲפִלּוּ הֵם שֶׁל מִצְוָה. אֲבָל הוֹלֵךְ הוּא אִם רָצָה לְבֵית הָאָבֵל. וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּעִרְבּוּבְיָא עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אֶלָּא מְסַבְּבִין אוֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְחוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד. וְהַסְּגָן מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וְהַסְּגָן וּמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מִימִינוֹ. וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְהָאֲבֵלִים וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמֵר לַאֲבֵלִים תְּנֻחֲמוּ. וְהֵן מְכַבְּדִין אוֹתוֹ כְּפִי כֹּחָן:

5 מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחֲרָיו. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל הָעָם בָּאִים לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וְהוּא עוֹמֵד בְּשׁוּרָה וּסְגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם:

6 וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל. וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא י "וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". וְאִם קָרַע לוֹקֶה. אֲבָל קוֹרֵעַ הוּא מִלְּמַטָּה כְּנֶגֶד רַגְלָיו. וְאֵינוֹ מַרְבֶּה פֶּרַע לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא י "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" וַאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. אֶלָּא מְסַפֵּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בְּתַעַר אֶלָּא בְּזוּג רֹאשׁ שַׂעֲרָה זוֹ בְּעִקָּר זוֹ עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָמַח כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל מד כ "רֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן":

7 וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְתִפְאַרְתּוֹ וּכְבוֹדוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם:

8 כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ וּמְעִידִין עָלָיו. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר שמות יח כב "כָּל הַדָּבָר הַגָּדל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ":

9 הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת אֵינוֹ חַיָּב לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁזֶּה אֵינוֹ כָּבוֹד לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיָעִיד. וְאִם הָיְתָה עֵדוּת לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל וּמֵעִיד לוֹ:

10 וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּסֵפֶר קְדֻשָּׁה שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה וּמְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים וְאִם נָשָׂא שְׁתַּיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַצּוֹם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ לְאַחַת. וְחוֹלֵץ וְחוֹלְצִים לְאִשְׁתּוֹ. וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם גֵּרֵשׁ אִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לִשְׁאָר הָעָם:

11 בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס לַהֵיכָל לְהִשְׁתַּחֲווֹת שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ. אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁבָּאֵפוֹד מֵאֲחוֹרָיו. וְיִכָּנֵס לַהֵיכָל וְיִשְׁתַּחֲוֶה. וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע הַסְּגָן קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא מַגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא יִכָּנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיֵצְאוּ:

12 בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת מַקְטִיר וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּרְצֶה אוֹמֵר זוֹ הַחַטָּאת שֶׁלִּי וְזֶה הָאָשָׁם שֶׁלִּי. וְאֵינוֹ עוֹבֵד בְּפַיִס. אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיב מַקְרִיב כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וַהֲרֵי הוּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים:

13 בִּזְמַן שֶׁרוֹצֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְהַקְרִיב הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן מִימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. וְהוֹשִׁיט לוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת רֹאשׁ הָעוֹלָה הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ וְסוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן לָאֵשׁ:

14 וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר הָאֵיבָרִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ לָרִאשׁוֹן. וְהָרִאשׁוֹן נוֹתֵן לְכֹהֵן גָּדוֹל וְהוּא סוֹמֵךְ וְזוֹרֵק לָאֵשׁ. וְאִם רָצָה לִסְמֹךְ בִּלְבַד וְיִהְיֶה כֹּהֵן אַחֵר זוֹרֵק לָאֵשׁ עוֹשֶׂה. וְאֵין שָׁם סְמִיכָה עַל הָאֵיבָרִים אֶלָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. אֲבָל כָּל הַסְּמִיכוֹת עַל בַּעֲלֵי חַיִּים הֵם:

15 כְּשֶׁיִּגְדַּל הַכֹּהֵן וְיֵעָשֶׂה אִישׁ הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה. אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְנִיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד בַּמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. וְאֵינוֹ נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִים שִׁירָה:

16 אֵין הַכֹּהֵן עוֹבֵד תְּחִלָּה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ עוֹבֵד תְּחִלָּה עַד שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבֵד בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו יג "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַד בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

17 כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָבַד עֲדַיִן מִיָּמָיו שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ בַּתְּחִלָּה כִּשְׁאָר חִנּוּךְ כָּל כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁנִיָּה שֶׁהִיא חִנּוּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וּמַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה הוּא:

פירוש באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳

1 כהן גדול צריך שיהיה כו'. הוריות פ' כהן משיח ויומא פ"ק ושם לא הוזכר במראה. נראה שרצו לכלול אותו בכלל נוי. אבל בתו"כ נזכר גם בתוספ' דיומא פ"ק. ונראה שהנוי הוא יופי הפנים ומראה הוא הדר הקומה הנקרא פריזינסיי"א בלע"ז וגם חן הצורה כי יש בני אדם יפים בצורתם ואין מעלים חן על רואיהם ואין להם הדר בפניהם וגם אין מטילים אימה על רואיהם:

2 אין לו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש ונכללו במלת מאחיו שני דברים שיהיה גדול מכל אחיו. והוא מ"ם היתרון, ושתהיה גדולתו מכל אחיו והיא מ"ם הסיבה, והוא שאין לו, ופשוט הוא: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב זה מבואר בכמה מקומות דכתיב הכהן הגדול מאחיו שיגדלוהו מאחיו, ושיהיו נוהגים בו גדולה יותר מכל אחיו ושיגדלוהו אחיו הכל במשמע הכתוב:

3 אבל הולך הוא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כ"ג משנה וברייתא כלשון רבינו ופסק רבינו כר' יהודה שסובר שפי' ומן המקדש לא יצא כפשוטו, וחייש שמא יגע במת, ולא כר"מ שסובר שיוצא עד פתח שער העיר. ומפרש ומן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חזוק לדבריו, כלומר שלא יגרום לו לצאת מקדושתו וליטמא. וכיון שאינו יוצא מן העיר לא יבא ליגע וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"מ. ושם נתבאר דכשהוא מתנחם אינו עומד אצלו משיח שעבד שלא יאמר ששמח באבלו ופי' משיח שעבד שנמצא פסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו וכשעובר פיסולו חוזר לעבודתו. ואותו שמינו תחתיו וסלקו אותו נקרא משיח שעבד: וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משנה היא בסנהדרין פ' כ"ג:

4 וכשמברין אותו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש ופרש"י ז"ל כל העם על הארץ מצירים לצערו והוא על הספסל לכבוד. פי' דאל"כ למה לא יהיו כלם בספסלים אלא ודאי להיות מצירים בצערו:

5 ואינו קורע כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כהן משיח ובספרי לא יפרום כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם:

6 ואם קרע לוקה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל וא"ת מאי למימרא כיון שהוא לאו שיש בו מעשה פשיטא דלוקה. וי"ל דסד"א מצוה קא עביד לקרוע על מתו וכיון דסבר דמצוה קא עביד לא לילקי קמ"ל:

7 ואינו מרבה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל סו"פ כ"ג ושם נתבאר הטעם הואיל ומשמרות מתחדשות בערב שבת כדי שהמשמר החדש יראה אותו ביופיו, וכתב רבינו שנאמר וראשם לא יגלחו וגו' ובגמרא דרשו פסוק ופרע לא ישלחו בכה"ד שיגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף פרע פרע מנזיר דנזירות שלשים יום הוא וכאשר נתבאר שם ואעפ"י כן סיפיה דקרא דהיינו כסום יכסמו. פירשו אותו שם בכ"ג דוקא שהיה מסתפר תספורת משונה, וכאשר פירשו שם ה"ד אמר רב אשי ראשו של זה בצד זנבו של זה וכ"פ הרא"ש ז"ל, והיכי פסקינן לקרא הכי חציו בכ"ג וחציו בהדיוט. ונראה דפרע לא ישלחו בכ"ג נמי מיירי דלגבי כ"ג נקרא פרע בשמנה ימים דהא כתיב ביה את ראשו לא יפרע ומגלח מע"ש לע"ש, וגז"ש דנזיר לאו גז"ש גמורה הוא, אלא אסמכתא בעלמא דהא דברי קבלה הוא. וכיון דאסמכתא בעלמא היא לכה"ד הוא ולא לכ"ג שהרי חלקו הכתוב מכה"ד, וכיון דרישא דקרא בכהן גדול נמי מיירי, ל"ק מאי דדרשינן כסום יכסמו בגדול לחוד, אבל הנכון הוא דכ"ג נמי מעיקר דינא אינו חייב להסתפר אלא משלשים יום לשלשים יום ככהן הדיוט, ואינו חייב מיתה ומלקות אלא בגדול פרע שלשים יום. וכן מוכח לשון רבינו פ"א מהלכות ביאת מקדש וז"ל אבל כ"ג אסור לגדל פרע לעולם כו', שנאמר וכו' וכמה גדל פרע שלשים יום כנזיר, ע"כ. מוכח דכ"ג נמי דינו בשלשים יום לענין חיוב אלא שלכבודו ומהטעם הנזכר אמרו מע"ש לע"ש. ולפי"ז אפשר דכוליה קרא דיחזקאל מיירי דוקא בכ"ג. וא"ש טפי דכה"ד אינו אסור לגדל פרע אלא בזמן עבודה. וכ"כ רבינו שם לפיכך כה"ד העובד צריך לגלח משלשים יום כו' וקרא סתמא מיירי בכל זמן והא ל"ש אלא בכ"ג ולמדו ממנו להדיוט בשעת עבודה, כי זה טעם כהן הגדול לפי שתמיד עומד במקדש ועובד וכאשר יתבאר שם. וראיתי מי שסייע פי' זה בכתוב מדכתיב ויין לא ישתו כל כהן, משמע דעד השתא לאו בכל כהן מיירי. ובשם רש"י ז"ל מצאתי כתוב דכסום יכסמו גם בהדיוט מיירי, דכהן הדיוט נמי היה מסתפר כן, ולא גרס בגמרא כהן גדול, וכבר הקשו ע"ז שא"כ שכל הכהנים היו מסתפרים כן הדעת נותן ודאי שהיתה אומנות ידועה, ואיך הוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו כדי ללמוד אותה. וכבר הכריחו כדעת רבינו וגרסתו. ועל מ"ש רבינו עד שיראה וכו', כתוב בהשגות א"א איני מבין המופת הזה כו'. והנה לדעת רבינו לא היה גוזז השער התחתון עד עקרו רק מה שהיה יורד ושוכב על שלמטה ממנו אותו התוספ' לבד היה גוזז באופן שלא היה שום שער שוכב על חבירו לא כלו ולא חלק ממנו, וגם לא היה גוזז שום שער עד עיקרו לגמרי, אלא ראש העליון בעיקר השער שלמטה ממנו וראש אותו שלמטה בצד עקרו של מה שלמטה ממנו, וכן כלם עד התחתון שבכולם ואותו התחתון אפשר שהיה גוזז אותו עד עקרו כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה כדברי הר"א ז"ל כי כיון שלמטה ממנו לא היה שיער עוד לא היה צריך להניח קצתו כמו באחרים שמניח קצתם שיגיע לעקרו של מה שלמטה ממנו. ונראה שגם דעת הר"א ז"ל כשכתב גוזז את התחתון לא בכלן קאמר, שא"כ אפשר שישאר קצת ראשו מגולה כי ראש השיער הראשון לא יגיע עד עיקר השלישי, דרך משל ואם השני יגזוז עד עקרו ישאר בין ראשון לשלישי מקום פנוי ואין זה נוי ולא יופי וגם לא יתיישב לשון רב אשי שאמר שראשו של זה בצד עקרו של זה דודאי בכולן אמר ואין זה כ"כ אומנות אם יגזוז עד עקרו, אלא גוזז את התחתון שכתב הר"א ז"ל תחתון שבכלם קאמר וזהו שסיים כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה. וכבר כתבתי שאפשר שגם רבינו מודה בזה. ואפשר שבכלל דבריו הוא כאשר כתבתי, ואף אם לא היה בכלל דבריו אין זה מענין אופן וחכמת הגילוח שמדבר בו. והמופת שכתב רבינו שעליו כתב הר"א ז"ל איני מבין כו' אפשר שכוונת רבינו שבהיות השיעור נראה כמו צמח כשמתחילין השבולים לצמוח בשוה ואין זה עליון מזה. גם אלו השערות כן נראים שלא יהיה שער אחד ארוך מחבירו ולא רוכב על חבירו עד שיתכסה עיקרו של חבירו, כי אז לא יראה כצמח שצמח כאחת, אבל בהיות עיקר כל שיער וראש כל שיער נראה ומגולה יראה צמח כאחת. ואפשר שזה כתב לפרש מלת כסום יכסמו שהוא מלשון כוסמת שהוא צמח ולאו דוקא כוסמת, או אפשר שהכוסמת כך הוא מתחיל לצמוח כאחת בשוה ביותר משאר מינים. וזהו שנאמר וראשם וגו' כסום יכסמו גו' שכתב אח"כ דוק ותשכח:

8 אלא מספר מע"ש לע"ש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל הכי תנן בפ' אלו מגלחין:

9 עד שיראה כאלו צמח כאחת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א איני מבין המופת הזה וכו', ואני לא אבין מה מופת יש כאן, והרי אנו רואים בזה"ז בתספורת הערלים קרוב למופת הזה ומפני שתספורת של כ"ג היא פיזר בן אלעשה חתנו של רבי מעותיו דגרסינן סו"פ כ"ג מאי כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליינית, מאי תספורת לוליינית אמר ר"י תספורת יחידאה. ה"ד ראשו של זה בצד עקרו של זה, שאלו את רבי איזהו תספורת של כ"ג א"ל צאו וראו מתספורת של בן אלעשה תניא ר' אומר לא לחנם פיזר בן אלעשה מעותיו אלא להראות בו תספורת של כ"ג, ואם התספורת של כ"ג הוא כאשר כתב הראב"ד ז"ל לא היו שואלים עליו כ"כ ולא היה בן אלעשה צריך לפזר מעותיו כי בניקל יתלמד זה. ותו דכסום יכסמו היינו מלשון כוסמת שדרכו לגדל כך, ואין דרך הכוסמת שיהיה אחד ארוך הרבה ואחד קצר הרבה כאילו אינו יוצא מן הקרקע, ותו דלישנא דראשו של זה בצד עקרו של זה אינו צודק לדברי הראב"ד ז"ל אלא בשער הארוך הנמשך מגובה הראש והאחרון אשר בסוף הראש. ולדבריו היה צריך לומר שיהיה ראשן של אלו בצד עקרן של אלו דהיינו השורה האחרונה של השיער ומדקאמרינן ראשו של זה בצד עקרו של זה משמע דכל שער ושער צריך שיהיה כך ולפיכך היה קשה והיה צריך לפזר מעות הרבה כדי ללמוד אומנות זו:

10 ובית יהיה לו מוכן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זו היא הנקראת לשכת פרהדרין וכאשר נתבאר בהלכות בית הבחירה. ועקרו פרקא קמא דיומא: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נמצאת למד שארבעה שמות היו ללשכה זו לשכת העץ לשכת כהן גדול, לשכת בלווטי, לשכת פרהדרין. ורבינו לא הוזכר אלא שלשה שמות לפי ששם בלווטי נשכח ובא שם פרהדרין במקומו:

11 כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כ"ג במשנה אמרו כ"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות גם בהלכות מלכים וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר"י הי' מוקי מתני' דכ"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ"ג בכל מלך. א"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש"י ז"ל, וכבר הקשו עליו שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי"ל דדנים ודנים אותם. וי"ל דקושיין לרב יוסף ור"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא"כ ע"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב"ד הגדול ומעיד לו. וצ"ל כי מה שכתב הרב ז"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל מדלא כתב ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה"ז הולך לב"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד"הרי זה הולך לב"ד" אתרווייהו קאי אמלך וכ"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד* וכ"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:

12 כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כ"ג במשנה אמרו כ"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות גם בהלכות מלכים וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר"י הי' מוקי מתני' דכ"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ"ג בכל מלך. א"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש"י ז"ל, וכבר הקשו עליו שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי"ל דדנים ודנים אותם. וי"ל דקושיין לרב יוסף ור"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא"כ ע"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב"ד הגדול ומעיד לו. וצ"ל כי מה שכתב הרב ז"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז"ל מדלא כתב ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה"ז הולך לב"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד"הרי זה הולך לב"ד" אתרווייהו קאי אמלך וכ"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד* וכ"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:

13 וכבר ביארנו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל הלכות איסורי ביאה פ' י"ז:

14 ואם נשא שתים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואם אינו נשוי אינו עובד ביוה"כ עד שישא אשה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. ואע"ג דקדשה לא סגי בהכי, דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ולא קי"ל כר"י דאמר מתקנים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דא"כ אין לדבר סוף. דאי איכא למיחש למיתה דחדא אפילו למיתה דתרתין חיישינן, והא דמתקנים לו כהן אחר ולא אמרינן אין לדבר סוף מתרצינן לה בפ"ק דיומא. כ"ג זריז הוא וכ"ש דאי מתקנין לי' כהן אחר דעבדינן לי' צרה כ"ש דמזרז טפי:

15 וחולץ כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' כ"ג ושם נתבאר שאפילו אלמנה מן האירוסין שלא נבעלה ואין שם אלא ל"ת דאלמנה לא יקח, לא אמרינן ליתי עשה דיבמה יבא עליה ולידחי ל"ת דאלמנה לא יקח דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ונתבאר גם פ"ב דיבמות:

16 ואם גרש אשה מותרת לינשא לשאר העם. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל וא"ת מאי קמ"ל וי"ל דסד"א להוי כלי שנשתמש בו קדושה ולא ישתמש בו חול דומיא דמלך שאין נושאין אלמנותו דאסור להשתמש בשרביטו של מלך. השמיענו שאין כ"ג בכלל זה:

17 ובזמן שכ"ג כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל תמיד פ' אחרון משנה כלשון רבינו אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל. ורבינו הוקשה לו וכי איך אפשר שיכנסו אחיו הכהנים עמו והרי מוזהרים הם בכך וגם אחר שיצא הוא איך יכולים להכנס והלא אפילו כ"ג שנכנס שם בשאר ימות השנה או ביוה"כ יותר מארבע פעמים חייב מיתה. ובתוס' פ' הקומץ רבה הק' זה. ותרצו דהשתחויה צורך עבודה הוא. ואיני יודע מה תרצו בזה לפי מה שפירשו דבקדשי הקדשים מיירי. ולכך רבינו מפרש לה בהיכל לבד, וכ"כ במשנה והשתחויה זו היא בהיכל בלי ספק, ע"כ. וסובר רבינו שגם בפתח ההיכל היה שם פרוכת כי זה נראה שהביאם להתוס' לפרש המשנה בקדשי קדשים, אם הלשון שבספרים מתוקן, אלא הנראה שהוא ט"ס וצ"ל היכל במקום קדשי קדשים דאי הוי קדשי קדשים גם כי הוי השתחויה צורך עבודה מאי הוי, והדבר נראה מוכרח: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ואחד אוחז באבנים טובות שבאפוד מאחוריו כו'. וא"ת והלא לא היו אבנים טובות באפוד אלא שתים על כתפות האפוד והכהן נושא אותם על כתפיו והכי שייך אחיזה בהם ומה צורך. וי"ל לפי שהיה האפוד מגיע עד רגליו מאחוריו והיה מכביד עליו היה הכהן אוחז באבנים שעל כתפיו להגביה מעט האפוד להקל מעליו משאו:

18 נכנס להיכל להשתחות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל יש מי שפירש שהשתחויה זו בקדש הקדשים. ודחק אותו לפרש מדתנן הגביהו לו את הפרוכת ומשמע להו דהיינו פרכת דקרא, דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואינו נכון כלל דאין אדם נכנס למבית הפרוכת אלא כ"ג ביוה"כ ארבע פעמים ואם נכנס חמשית חייב כרת, ואין השתחוייה חשובה עבודה להכנס בשבילה למבית לפרוכת, אלא הנכון מ"ש רבינו שהשתחויה זו בהיכל היתה. ואע"ג דאין נכנסים לשם אלא בשעת עבודה, לענין זה ההשתחויה זו היא עבודה לכ"ג, וכיון שנכנסו אחיו עמו משום כבודו לאו אורח ארעא לצאת משם בלא השתחויה. והא דתנן הגביהו לו את הפרוכת היינו הפרוכת שהיתה בין האולם ולמזבח. תדע לך דאלו של הפנימי מיירי הגביהו לו את הפרוכות הוי לי' למיתני שהרי שתי פרוכות היו שם בבית שני, ולא נתבאר במתני' ולא בדברי רבינו מי היה מגביה את הפרוכת כשהיה נכנס, ומסתברא דכ"ג עצמו היה מגביהו בשעה שהיה נכנס מפני כבוד המקום, אבל בשעת יציאה הסגן היה מגביה את הפרוכת, לפי שהיה פני כ"ג אל הקדש כעבד הנפטר מרבו:

19 בכל יום שירצה להקטיר כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל איכא למידק דבפ"ק דיומא תנן כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב כו'. ומשמע דדוקא בשבעת הימים מקטיר את הקטורת ולא בכל ימות השנה. וי"ל דבשבעת הימים מקריב ומקטיר בעל כרחו כדי שיהא רגיל בעבודת יוה"כ, אבל בשאר ימות השנה אם רצה להקריב מקריב. וה"ה אם רצה להקטיר מקטיר וחדא מינייהו נקיט ואפילו אחר שזכה זה בפייס יכול כהן גדול לבטלו מלהקריב ולהקטיר קטורת כחפצו ואינו עובד בפייס:

20 ונוטל חלק בראש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביאור נוטל חלק בראש אעפ"י שלא הקריב, וכ"כ רש"י ז"ל והדבר מעצמו נראה מוכרח דאל"ה פשיטא דמן שמקריב בראש שיטול בראש ממה שמקריב. גם לשון שכתב רבינו מהברייתא כן נראה, אשם זה שלי. ולכך רבינו הפך סדר המשנה, כי במשנה אמרו מקריב בראש ונוטל חלק בראש, ואיכא למיטעי דאמקריב קאי, לכך הקדים כאן רבינו נוטל חלק בראש וכתב כיצד כשירצה אומר וכו' והוא לשון הברייתא שם ביומא. ואח"כ כתב ואינו עובד כו' מוכח ודאי דנוטל אפילו אינו מקריב קאמר. ובתוספ' פ"ק דיומא אמרו בד"א בקדשי המקדש אבל בקדשי הגבול אחד כ"ג ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה והם דברי רבינו:

21 בזמן שרוצה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל משנה בסוף מס' תמיד והובאה במנחות סו"פ שתי מדות:

22 ואינו נכנס כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ"ב דערכין אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. ר' אליעזר אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם מבין רגלי הלוים וצערי הלוים הי' נקראים. ובודאי כי כל משנה זו משמע שבלוים מיירי. וכן כתב רש"י ז"ל אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד העזרה ולהגיף הדלתות אלא בשעה שעומדים בשיר אז נכנסים לשורר עמהם עכ"ל. וזהו שכתוב בהשגות א"א זהו טעות גדולה וכו'. פי' מחשבון י"ב לוים שצריך שיהיו עומדים על הדוכן כאשר נתבאר פ' שלישי. ואעפ"י שלשון לעזרה לעבודה שאמרו במשנה נראה דבכהן מיירי, שעבודת הכהן היא הנקראת עבודה סתם והיא שייכא גם בעזרה, כי עבודת הלוי שכתב רש"י ז"ל לכבד העזרה כו' אין משמע כן לשון עבודה סתם, מ"מ איני יודע מה שייך בכהן לומר שאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה. גם דין זה אין לו שייכות שם. ובודאי דפשטא כדברי רש"י והר"א ז"ל משמע גם דברי ר"א שאומר אין עולים מן המנין כו'. וציערי הלוים היו נקראים, בלוים קטנים משמע, דמיירי שמצערים הגדולים בקולם שהוא דק. וכן אמרו שם הני קטין קלייהו והני עב קלייהו. ולדעת רבינו דקאי אמנגנים בכלים, לשון זה דוחק. ולשיטת רש"י והר"א ז"ל ניחא שפיר. ובמשנה כתב רבינו ומה שאמר אין הקטן רצונו לומר שבתחילת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. וכן כתב כאן תחילה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו'. ואיברא דהכי משמע פשטא דמתני' בפ"ב דערכין וכולא סוגיא דאתאמרא עלה. ותו דבשלמא אי איירי בלוי קטן היינו דאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה משום דאיהו שייך נמי בשיר, אלא אי איירי בכהן מאי טעמא תלוי כניסתו בשיר הלוים. ותו דכולא מתני' איירי בלוים ומי הכניס בבא זו של כהן בינתיים. ותו דתנן בה ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה וכהן לא היה משורר. ונראה שדחקו לרבינו לפרש כן משום דתנן אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, וסתם עבודה היא עבודת הקרבנות, ואי איירי בלוי הכי הוי לי' למיתני ואין הקטן נכנס לעזרה לשורר כו'. ותו אי האי קטן דתנן במתני' איירי בבן לוי, ממנ"פ אם לא הגיע להיות איש, איש איש על עבודתו ועל משאו אמר רחמנא ולא קטן, ואפילו שלא יהיה מן המנין אלא ליתן תבל בנעימה סוף סוף שרות הוא ופסול. ואם הגיע לכלל איש למה לא יהיה מן המנין, דדוקא בכהנים משום חשיבות עבודתם לא היו מניחים אותם לעבוד עד שיהיה בן עשרים דלמא יפסל עבודה ולאו אדעתיה, אבל בלוים ל"ש למימר הכי. ותו דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ואי קאי אלוים קטנים קשיא בתרתי, חדא דלא הוי לי' למיתני בלשון רבים דהא תני לעיל אין קטן נכנס לעזרה בלשון יחיד. ותו דאכתי לא ידעינן הני לוים דתנא ברישא אם היו משוררים בפה או בכלי, ומהני טעמא פי' הרב ז"ל דהך קטן דתנן ואין הקטן נכנס לעזרה כו' בכהן מיירי, ולא קטן ממש דקטן פסול הוא לעבודה, אלא קטן לעבודה כלומר בתחילת עבודתו. וזהו שכתב ואין נכנס לעבודה תחילה, והשמיט מלת קטן. ומשום דאיירי תנא בשירת הלוים אמר שהכהן הנכנס לעבוד תחילה לא יכנס אלא באותה שעה של השיר לסימן יפה דומיא דחנוך. והא דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור כו' ארישא קאי והיינו דנקיט לה בלשון רבים וידענו כי הי"ב לוים היו משוררים בפה ועלה שיילינן בגמרא מנה"מ אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע וגו' והדר תפסי' להאי בבא לפרושי אי אתיא מתני' אפילו כר"י, ומסקינן אפילו תימא ר"י לעוה"ב איידי דנפישי נימין דידי' נפש קליה כנבל קרי לה נבל. והא דתנן ליתן תבל בנעימה כי שירת הפה מנעים ונמשך אחר שנשלם קול כלי הניגון. והא דתנן ראב"י אומר אין עולין מן המנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים ארישא קאי, על אותם שהיו אומרים השיר בכלים ואין עולים מן המנין כלומר אם היו המשוררים בכלים יותר לא יעלו היתרים למנין י"ב לוים המשוררים בפה, ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים. וא"ת שהרי כתב הרב ז"ל בפ"ג ומהם ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה שאין עולה לדוכן אלא מיוחס, משמע שגם המשוררים בכלים היו עולים לדוכן. וי"ל דה"ק שאין עולה למעלה להיות משורר במקום זה אלא מיוחס. וא"ת למה לא פירש הרב ז"ל דין זה שאין המשוררים בכלים עולים לדוכן. וי"ל דלאו עכובא הוא, אלא כדי שלא יתערבו הקולות. ומ"מ לכתחילה כך הוא. וכן נראה ממ"ש בפ"ג אין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום וגבי המשוררים בכלים כתב ואחרים היו שם מנגנים בכלי שיר, ומדקאמר היו שם משמע שלא היו עולין לדוכן. והא דתנן וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים, בשלמא אי איירי בקטנים כדעת הראב"ד ורש"י ז"ל ניחא שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים והיו צוערים אותם מפני שקולם דק ויפה ואין הגדולים יכולים לבסם קולם כמותם, אבל לדעת רבינו ז"ל קשה שהרי אין הדוכן גבוה אלא שלש מעלות כל אחת גובה חצי אמה, נמצא ששלשתן אמה וחצי, ואדם בינוני העומד למטה לא יהיה ראשו בין רגלי העומדים על הדוכן וכ"ש לעמוד במעלה התחתונה. וי"ל שהיה שם מעלה גבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ולא היו עולים על אותה מעלה אלא למטה בארץ בעזרת ישראל, נמצא המעלה העליונה של הדוכן גבוה מהם שתי אמות וחצי, והיינו שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים המשוררים בפה. ותנא דברייתא קרי להו סועדי הלוים שהיו עוזרים אותם. ותנא דידן קרי להו צוערי הלוים שהיו מצערים אותם שניגון כליהם היה מסתיר נעימות שיר הלוים, שהיו משוררים בפה, והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו פירש הני קטין קלייהו המשוררים בפה והני עב קלייהו כלומר משוררים בכלים הני מקטטי קולם דק והני לא מקטטי ואין יכולים להקטין קולם, סג ומסתיר נעימות שיר דפה קרי להו צוערי הלוים. כן נ"ל ליישב שיטת רבינו ז"ל אעפ"י שרש"י ז"ל לא פירש כן. ואין בדברי רבינו ז"ל שבוש. ולא טעות וכ"פ בפי' המשניות:

23 אין הכהן עובד תחילה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גרסינן בפ' התודה אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו. מר בר ר"א אמר שלש, ולא פליגי הא דעביד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עביד עבודה כו'. הא למדת שכהן בשעת חינוכו מקריב עשירית האיפה דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו וכי מה בא ללמדנו, אלא מקיש חנוכו להמשחו מה המשחו רביכה אף חנוכו רביכה. למדנו שהוא בעצמו מקריב, ולמדנו שמעשיהן שוה ומדקאמר ר"ח צריך שתי עשרונות משמע לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבד קודם שיקרב עשירת האיפה עבודתו כשרה, וכן אם עביד כ"ג קודם שיקריב חביתי כ"ג שבכל יום לא פסול עבודה שהרי לשלשתן שוה. וכן נראה מדברי הרב ז"ל אעפ"י שלא פירש: ומוהרר"י קורקוס ז"ל כתב וקצת מזה פ"ק דיומא: