באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳

1 זרע לוי כולו מובדל כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כלו בין לוים בין כהנים ופתח בלוים, לפי שגם הכהנים בכלל לוים ובכ"ד מקום נקראו הכהנים לוים:

2 ובן לוי שקבל עליו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' עד כמה וכן בן לוי שבא לקבל עליו דברי לוייה, וכהן שבא לקבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו שנאמר המקריב את דם השלמים וגו'. וכתב רש"י ז"ל אבני אהרן משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולשון שבאו לאו דוקא שהרי לוים וכהנים בין שרצו בין שלא רצו כופין אותם אלא אגב דנקיט גבי חבר וגוי לשון הבא, נקיט נמי גבי לוי וכהן הבא. ואם אמר חוץ מדבר פלוני אין מקבלין על אותו תנאי, אלא כופין אותו על הכל:

1 לוי האונן מותר לעבוד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משום דילפינן דמשוררין על הקרבן מדכתיב ושרת בשם ה' גו' סד"א עבודה ממש הוא. וכי היכי דכהן אונן אינו עובד ואינו משרת, אף לוי אונן אינו עובד ואינו משרת. קמ"ל דמותר דאין זו עבודה גמורה:

2 ואין אלו המשוררים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש די"ב משוררים לוים דוקא היו ולדעת רבינו זהו שאמר ר' אליעזר שם בסיפא אין עולין מן המנין ואין עולין על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים. ופי' במשנה כל זה על האומרים שירה על הכלים שיופי נעימות כליהם היה מסתיר יופי קול שיר הלוים ומצערים אותם. אבל רש"י ז"ל פירשה על לוים קטנים שהזכירו ברישא דמתני'. וכ"פ הר"א ז"ל כמו שיתבאר פ"ה:

1 ובמה מנגנים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה אין פוחתין משתי כו'. וכתב רש"י ז"ל גבי נבלים דאין מוסיפין על ששה לא אתפרש טעמא. וכ"כ גם גבי תשעה כנורות דלא אתפרש טעמא, ושתי חצוצרות למדו מדכתיב שתי חצוצרות כסף, ובמה שמוסיפין בחלילין עד י"ב, כנגד י"ב ימים שמכין בחליל בשנה. ופי' נבל כמפוח של נפחים ומתמלא רוח ומוציא קול ע"י רוח. וחלילין נקראים בערבי עזאמי"ר ודרך לתת קנה דק בראשו והוא הנקרא אביב. וכאשר יתבאר בסמוך:

1 בימי המועדות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' החליל וספרי פ' בהעלותך:

2 החצוצרות היתה נעשית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא פ' הקומץ רבה. ויליף לה בגמרא דשאר מיני מתכות פסולין מדכתיב כסף והויה, שתי חצוצרות כסף יהיה לך וגו'. וכ"מ שנאמר והיו היינו לעכב. ואע"ג דכתיב נמי מקשה והיינו מן העשת וכו', כבר אמרו בגמרא דכיון דכתיב גבי מנורה מקשה הוא, הוי מיעוטא, היא מקשה ואין חצוצרות מקשה. פי' שאין מקשה מעכב:

3 והחלילין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה לא היה מכה באביב של נחושת אלא באביב של קנה שקולו ערב ולא היה מחליק אלא באביב יחידי מפני שהוא מחליק יפה. וכתב רבינו בפי' המשנה שאבוב הוא הקנה הדק שבראש החליל שבו מנגנים. וכתב שכן פירושו לו רבותיו. אבל העולה מהתלמוד שאבוב וחליל דבר אחד, כי אבוב עצמו הוא החליל. וכן אמרינן בגמרא פתח בחליל וסיים באבוב אמר ר"פ היינו חליל היינו אבוב. ואמאי קרי לי' חליל, דחליל קליה, וכאן נראה שתפס פי' רבותיו, שכן כתב החלילין וכו' הי' אבוב שלהם וכו'. מוכח דאבוב לאו היינו חליל גופיה, אלא הקנה שמניחים בראשו כאשר כתבתי. אפשר שלפי' זה מה שאמרו בגמרא היינו חליל היינו אבוב פי' שאינם שני מיני כלי זמר, אלא הכל כלי אחד, ושניהם מנגנים כאחד, שהאבוב נותן בראש החליל, וכיון שכן לא תקשי לך פתח בחליל וסיים באבוב. כיון שניגון אחד הוא, וקרי לי' חליל, דחליל קליה. ולא קשה לשיטת רבותיו. ומ"מ הלשון דחוק. ופי' מחליק באבוב יחידי כתב רבינו בפי' המשנה שמחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם, שיתחיל המשורר שכנגדו. ופי' יחידי שיש בו נקב אחד לבד. אבל רש"י ז"ל פי' מחליק מסיים, כשהיה מסיים הניגון היה אחד לבדו מסיים. ומאריך אחר שתיקת חבירו, כי הוא יותר נעימות וערבות. דפי' מלת מחליק שמחלק בין נעימה לנעימה. וכאן רבינו כתב לשון המשנה סתם ולא ביאר דבר:

1 וחליל זה דוחה שבת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה נלמד מדקתני ובשמונת ימי החג ואין שבעת ימים בלא שבת. ורבינו יהיב טעמא, ולא ידענא מה חילול שייך בזה דהשמעת קול בשבת אין בו איסור תורה, דמ"ש משופר, וחכמה הוא ואינה מלאכה וגזרו עליו שמא יתקן כלי שיר, וכהנים זרוזים הם. וליכא למימר דאתא לאשמועינן שאם נתקלקל יכול לתקנו, דהאי ודאי ליתא, דהא בשעה שהוא מתקנו מחלל שבת שלא בשעת עבודה, אע"ג דמכשירי קרבן דוחין את השבת אפ"ה לא ניחא דתיקון הכלי הוי מכשיר ומכשירי קרבן, אלא הנכון בזה דאשכחנא כמה שבותות דגזרו במקדש יח ושבות זה לא גזרו עליו מפני שהוא עבודה ויאמרו שידחה את השבת, ושבות זה קורא רבינו דחיית שבת:

1 ואינו נכנס לעבודה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, משנה סו"פ שני דערכין אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ואעפ"י שרבינו מפרש זה בכהן וכאשר יתבאר סו"פ ה', מ"מ יש ללמוד גם ללוי קטן שלא יכנס לעבודה, ואולי במק"א מצאו בפירוש. ומשמע דמשנעשה איש דהיינו בן י"ג יכול לעבוד, וקרא דמבן שלשים לאו לעיכובא, אלא שבן שלשים חייב לעבוד, ומצוה וכופין אותו וכאשר נזכר בראש הפרק. אבל קודם לכן לא. ומיהו אם רצה יכול הוא לעבוד משיעשה איש, א"נ י"ל דדוקא בזמן שעבודה בכתף קפיד קרא על פחות משלשים כי היכא דקפיד על יותר מחמשים דחד טעמא אית להו. וכמאמר התנא בן שלשים לכח. וכאשר למדו מבן חמשים שאינו נפסל, ה"ה לפני שלשים דבחדא מחתא מחית להו קרא. והוא הנכון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב זה"ל קשה מאד דמשמע דאם נעשה איש דהיינו בן י"ג נכנס לעבודה. והלא מהכתוב משמע דאינו נכנס לעבודה עד שיהא שלשים ובן כ"ה לתלמוד. והכי תניא התם כהן משיבא שתי שערות עד שיזקן כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלים בו. בד"א באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול, וליכא למימר דהכא בכהנים איירי. חדא דלשון ואינו משמע דאלוי קאי. ותו דבאידך פרקא הוי לי' למכתבי'. ותו דקרא דמייתי בלוים כתיב, דאלו בכהנים קרא אחרינא איכא דכתיב איש מזרעך לדורותם, ומהאי קרא ממעט תנא כהן קטן. וי"ל דרבינו ז"ל קשיא לי' קראי. כתוב אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר איש איש על עבודתו דמשמע משעה שנעשה איש כשר. והנך קראי דשלשים שנה. וחמש ועשרים שנה לא נכתבו אלא בזמן שהיה נושאים הארון על הכתף ולאותו הדור לבד, והא דתניא בברייתא בד"א באה"מ שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אינם נפסלים אלא בקול. ה"ק בין לפני שלשים בין לאחר חמשים אינו נפסול, ולא מייתי קראי אלא ללמד מהם שאינו נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדהו חמש שנים אבל לעולם אימא לך שאם היה חריף והתחיל ללמוד חמש שנים קודם שיגיע להיות איש, משנעשה איש עובד עבודה כשאר אחיו הלוים. והכי תנן פ' יש בערכין. אין פוחתים מי"ב לוים העומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ואין הקטן נכנס לעזרה לעבודה וכו' ותנא עלה וסועדי הלוים היו נקראים. ותנא דידן כלומר שקרא אותם צוערי הלוים, כיון דהני קטין קלייהו, והני עב קלייהו, הני מקטטי, והני לא מקטטי קרי להו צערי. ע"כ בגמרא. ופי' ליתן תבל בנעימה מלשון תבלין. ופי' מקטטי מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין את הלוים, שאין יכולים לבסם קולם כמותם, הא למדת דקטן השנוי במשנה קטן גמור הוא לפיכך לא היו ממנין י"ב, ולא עולין לדוכן, אבל אם נעשה גדול הרי הוא כשאר אחיו, והרי זה אמת וברור. ובתשובת שאלה העליתי דבן שלשים כופין אותו לעבוד, ובן י"ג נכנס לעבודה וכגון שלמד ה' שנים, אבל זה יותר נכון:

1 ויראה לי שאינו נפסל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נמוקו עמו דכי היכי דבמדבר שנים פוסלים מפני שעבודה בכתף, ולדורות שאין עבודה בכתף. אין שנים פוסלים דלשורר ולשוער ל"ש לפוסלו בשנים, ה"נ פסול הקול. לא הוי אלא מאי דשייך דהיינו שורר, אבל לשוער כשר, דקלקול הקול ל"ש לנעילת שערים, וזה ברור. ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים כה וכן למדו בספרי כו מהכתוב ושרת את אחיו וגו' ומינה לבית עולמים. וכ"ש הכא: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב סברא נכונה ופשוטה היא. והא דקאמר ויהיו מן השוערים וכ"ש מן השומרים. ושוערים איצטריכא ליה דבעו כח להגפת דלתות ואפ"ה אינו נפסל: 19כה משמע דלשורר ולשוער גם במדבר לא נפסלו בשנים. אמנם ממ"ש אח"כ ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים. ולא נקיט גם לשירה, משמע דלשירה פסול. ובאמת זה תליא במחלוקת דלדעת רש"י שהבאתי לעיל גם במדבר כשר הי' לשירה אבל להרמב"ן שם לא היו ממנים גם לשירה רק הראוים למשא יעוש"ה. וע' חולין כ"ד ע"א יכול אף בשילה ובבית עולמים ופרש"י שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים יעו"ש. וצ"ע דלרש"י לשיטתו גם במדבר לא היו נפסלין לשירה בשנים.

1 שמואל הרואה ודוד המלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תניא בפ' בשלשה פרקים משה תקן להם לישראל שמונה משמרות כו'. ואיכא למידק דתנא וקרא מקדימין דוד לשמואל, ורבינו מקדים שמואל לדוד. וכ"ת משום כבוד הנביאה, הא ליתא, שגם דוד היה מדבר ברוח הקודש. ומצינו נתן הנביא שהשתחוה לדוד. וי"ל שבא ללמדנו דשמואל הרואה העמידן על ששה עשר ובא דוד והעמידן על כ"ד, והא דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה. ה"ק מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידים על כ"ד כלומר משה ח' ושמואל ח' ודוד ח' הרי כ"ד. ולפיכך הקדימו לשמואל שכך קדם בזמן ולהוסיף על משמרות שהעמיד משה. ועדיין צריך טעם למה לא הוזכר הכתוב משה כיון שהוא העמיד ח' משמרות. ואפשר לומר כי כאשר נלקח ארון האלהים ומתו חפני ופנחס והרג שאול נוב עיר הכהנים נתבטלו המשמרות, וחזרו שמואל ודוד ויסדום. ולפיכך תלה הכתוב בהם: ומוהרר"י קורקוס ז"ל כתב הכי איתא בתוספתא:

2 וכל הלוים מוזהרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' אין בערכין ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה. הם בשלהם אינה אלא באזהרה. אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה דכתיב והחונים וכו' והזר הקרב יומת, מאי זר אלימא זר ממש והא כתיב חדא זימנא, אלא מאי זר לאותה עבודה והקשו עליו משורר ששיער אינו במיתה אלא באזהרה. ומשני תנאי היא כו' דתניא מעשה בר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות א"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. מאי לאו בהא קא מפלגי מר סבר מיתה וגזרו בה רבנן, ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן. לא דכ"ע אזהרה היא. מ"ס גזרו רבנן במסייע, ומ"ס לא גזרו רבנן. ורבינו פסק כאביי דאמר נקטינן וסבר כר' יוחנן בן גודגדה שאמר לר"י חזור בך. דכיון דאמורא פסק כוותיה. ואמר לה בלשון נקטינן, ודאי דהכי קי"ל והכי נקטינן, אלא דאכתי איכא למידק דהא מוכח מן הסוגיא שכתבתי, דאין מיתה אלא לעושה לבדו, אבל למסייע אין שם מיתה לכ"ע שכן אמרו מר סבר במיתה וגזרו בה רבנן. פי' גזרו במסייע. אבל שיהא מיתה במסייע לא מצינו מי שיסבור כן כלל. וכ"כ רש"י ז"ל ר' יוחנן סבר משורר ששוער חייב מיתה כשהוא לבדו. וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למיעבד לחודיה. וכ"כ גם בתוס' בפירוש. והדבר מעצמו מוכרח מדקאמר וגזרו בה רבנן, וא"כ איך כתב רבינו שאם סייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה, והא ליכא מאן דסבר הכי, ואפשר היה לחלק ולומר דמסייע דמיירי בגמרא היה שאחד לבדו היה יכול לסגור ולהגיף ובכה"ג מסייע אין בו ממש, שהרי ר' יוחנן היה מגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה"ג אינו חייב מיתה. אלא שגזרו שמא יגיף לבדו שהרי אחד היה יכול בהו. ומסייע שכתב רבינו היינו שלא היה יכול להגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה"ג חייב והרי הוא כעושה לבדו. וזהו שכתב רבינו שלא יעשה אחד מלאכת אחר שלא יסייע כו', פתח בעשייה וסיים בסיוע, מוכח שסיוע היינו סיוע שיש בו עשייה ובכה"ג מפלגינן גבי שבת, אלא דכל כי האי איבעי לי' לרבינו לפרושי ולא לסתום. ותו דבסיוע שוער למשורר ל"ש לומר כן, ומ"מ כבר אפשר לתת טעם וחילוק בזה. רצוני לומר לחלק בין סיוע שמסייע שוער למשורר, לסיוע שמסייע משורר לשוער, וקל להבין. ובס"מ מצות ע"ב כתב רבינו ההוא דר' יהושע ור' יוחנן וכתב בה חזור בך שכבר אתה מתחייב בנפשך וכו'. וכתב הנה התבאר לך מברייתא זאת דספרי כי לוי שעבד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד"ש ע"כ. ובספרים שלנו כך הוא פ' קרח. מוכח דבמסייע לבד היה מתחייב בנפשו, ועלי' סמך רבינו וכאשר כתב בס' המצות. ואפשר שהסוגיא שכתבתי לא ראה לסמוך עלי' דכולה בדרך דחייה אתמר, כי אפשר לומר דאביי סבר דלכ"ע הוא במיתה אלא דר' יהושע סבר דדוקא עושה לבדו, אבל מסייע אין בו ממש. ור' יוחנן א"ל שאף בסיוע מתחייב בנפשו, או אפשר דר' יהושע סבר דלוים לא הוזהרו זה על זה, ור' יוחנן א"ל דכי היכי דהוזהרו על עבודת כהנים הוזהרו זה על זה. והתלמוד לא חש לפרש כן דהלכה כאביי. ואין חילוק בין שיער לבדו למסייע, שהרי אביי סתם ואמר משורר ששיער, ולא אמר ששיער לבדו, ואעפ"י שהוא דחוק בסוגיית הגמרא. כבר הוכחתי כי על לשון ברייתא דספרי סמך רבינו, ואזהרה כתב רש"י ז"ל לא ידענא מהיכא ובתוס' כתבו דאזהרה הוא מדכתיב ועבודה לא יעבוד ככה תעשה ללוים במשמרותם. ורבינו כתב דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו. ולפי זה אינו אזהרת לאו, אבל לדבר התוס' הוא לאו ממש. ואפשר לדעת רבינו שהוא לאו מדכתיב גם הם גם אתם השוה הכתוב את כולם, לומר לך כמו שהלוים בשל כהנים בלאו. כן לוים בשלהם בלאו. וכן נראה מלשון רבינו. דוק ותשכח. ועל מה שכתב רבינו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה. כתב בהשגות א"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דרש לה לעונש ואזהרה. ע"כ. ואי מקרא לחוד ל"ק שרבינו מפרש ולא ימותו אדלעיל מיניה דהיינו אל כלי המקדש, ואל המזבח לא יקרבו וללמד על לוי שעבד עבודת כהן שהוא במיתה, דקרא בהדי כהנים משתעי. וקאמר שהלוים לא יקרבו לעבודתם ולא ימותו, שאם יקרבו ימותו. והדר קאמר גם הם גם אתם לאזהרת לאו בלחוד דמיתה ליכא אלא בלוים דבשום מקום לא אשכחן מיתה לכהנים וקרא לא קאמר ולא תמותו דלישתמע לכהנים. דבהדייהו משתעי קרא, אלא ולא ימותו דהיינו לוים, אלא שהברייתא שכתבתי כדברי הר"א ז"ל הוא בפי' שאמרו בה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וכן גירסת רש"י. אלא שרבינו נראה שאינו גורס כן. אלא הכי גרס הם בשלכם והם בשלהם במיתה. אתם בשלהם באזהרה. וגרסא זו נראית הגרסא הנכונה מדמייתי עלה אמר אביי נקטינן וכו'. דאלו לגרסת רש"י ז"ל א"כ דאביי פליגי אברייתא וכבר כתב רש"י ז"ל אביי לית לי' ברייתא דקתני לעיל וכו' דהא אית לי' תנא אחרינא דקאי כוותיה. עכ"ל. פי' ר' יוחנן בן גדגדה דמייתי בתר הכי ובודאי שזה דוחק. וכי פריך עליה דאביי לא פריך מהך ברייתא אלא מברייתא אחרינא. ולפי שכתבתי לדעת רבינו א"ש. ובספרי שכתב הר"א ז"ל כך הוא שנויה אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, ת"ל גם הם גם אתם. וסובר הר"א ז"ל דכיון דקאמר אין לי כו' וענושים ומוזהרים, ממילא דמאי דקאמר נמי כהנים על עבודת לוים מנין, מעונש ואזהרה קאמר. אבל רבינו מפרש מנין שיהיו באזהרה מיהת דאלו מיתה לית בהו כאשר כתבתי, אלא באזהרה לחוד יליף וכמו שאמרו בברייתא שכתבתי לפי גרסת רבינו בה וכן מצאתיה בספרי זוטא בהדיא וז"ל מנין שהכהנים מוזהרים זה על זה אמרת הם גם הם, אתם גם אתם יכול שהם מוזהרים זה על זה במיתה, ת"ל הם, הם עליהם במיתה ואין אתם עליהם במיתה, הם עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה ע"כ. ואעפ"י שאין כן הגרסא בספרים שלנו. גרסא זו מוכרחת שם ויוכיח תחילתה על סופה, והרי זה מבואר כדברי רבינו. שוב מצאתי בספר המצות לרבינו שכתב אותה ברייתא דספרי שכתבתי. וכתב ז"ל ובמכילתא אל כלי הקדש, יכול אם נגעו יהיו חייבין ת"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים ע"י הכהנים, הכהנים ע"י לוים מנין ת"ל גם אתם, ושם אמרו שהלוים ע"י כהנים במיתה. והכהנים ע"י לוים במלקות עכ"ל. נראה ברור שעל ברייתא זו סמך רבינו: לז ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משום דאמרינן ועבד הלוי וכתיב ושרת בשם אלקיו ואין שירה אלא בפה. סד"א שיהיו הלוים האומרים שירה כשרים לעבודת המזבח. קמ"ל דכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח:

1 וכשם שהלוים מוזהרין כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ' אין בערכין ופסק רבינו כאביי דאיכא תנא דמסייע ליה:

1 אבל כהן שעבד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, בהשגות א"א וכו'. ואיברא דהכי פשטא דהך ברייתא דפ' אין בערכין, ורבינו סמך על המכילתא וז"ל. בס' המצות הנה נתבאר לך כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד"ש. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים, אבל אם עברו אינם במיתה אלא במלקות. ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבין ת"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים ע"י כהנים, כהנים ע"י לוים מנין ת"ל גם אתם. ושם אמרו דכהנים ע"י לוים במלקות, והלוים ע"י כהנים במיתה, ע"כ. והך דספרי ל"ק עלי' דהתם לא השוה אותם אלא למלקות, אבל לעונש לא הושוו. וז"ל שם ולשון ספרי אל כלי המקדש ואל המזבח לא יגשו. אזהרה שמענו, עונש מנין ת"ל ולא ימותו, פי' עם הכהנים מדבר, ולא כתיב ולא תמותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין ת"ל גם הם. וסובר ז"ל דאזהרה לבד קאי ולא אמיתה, דאי לא תימא הכי, קשיא דידי' אדידי', דמייתי הך בספרי והך במכילתא, משמע דס"ל דלא פליגין. עוד שם מעבודה לחברתה מנין ת"ל גם אתם, בקש ר' יהושע לסייע את ר' יוחנן בהגפת דלתות, א"ל חזור בך שאתה מתחייב בנפשך וכו'. וא"ת היכא שביק רבינו ברייתא דמייתי תלמודא דסבר דאיכא מיתה בכהנים, וסמך עלה דהך מכילתא דהך דספרי איכא לפרושי הכי והכי. וי"ל דהך ברייתא דמייתי תלמודא לאו הלכתא הוא דקתני הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. דהא אביי פליג עלה. ואיכא תנא דקאי כוותיה. ולא מייתי לה תלמודא אלא לסיועי לר"י ולא משום דהלכתא היא. וכי היכא דלא הוי הלכתא סיפא דקתני הם בשלהם אינם במיתה, רישא נמי דקתני אתם בשלהם והם בשלכם במיתה אינה הלכתא, וקרא נמי הכי משמע, והזר הקרב יומת, הזר במיתה ולא הכהנים במיתה אלא בלאו, ואזהרה זו בכלל אזהרת הלוים, וז"ל בספר המצות ובאה אזהרה ממנו לשניהם יחד שלא לעבוד אחד מהם בעבודת האחר, אלא כל כת מהם במה שנצטוותה כמו שאמר איש איש על עבודתו. והלאו שבא בהם, אמרו בלוים. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו, ושב ודבר אל הלוים ואמר, ולא ימותו גם הם גם אתם ר"ל שאתם בהם באזהרה כי כמו שהזהרתי מעשות עבודתכם והוא כלי המקדש והמזבח, גם אתם מוזהרים מלעשות עבודתם, ע"כ. ומשמע לי דאי הוי כתיב ולא תמותו גם אתם גם הם דהכי הוי לי' למיכתב. כיון שהיה מדבר עם הכהנים הוי משמע מיתה בכהנים, אבל כיון דכתיב ולא ימותו משמע דאין מיתה בכהנים, ומאי גם אתם גם הם לאזהרה השוה אותם ולא למיתה. ומפני שכלל את הלוים והכהנים בלאו אחד לא מנה הרב ז"ל מצוה בפ"ע לכהנים שלא יתעסקו בעבודת הלוים, אלא כלל הכל בלאו אחד. וכתב שלא יעשה אחד במלאכת חבירו במקדש, וכלל בזה שלשה דברים, שלא יתעסקו הלוים במלאכת הכהנים ולא כל אחד במלאכת חבירו, ולא הכהנים במלאכת הלוים. אבל הכהנים לא היו להם עבודות מיוחדות, אלא ע"י הפייס היו זוכין כאשר יתבאר במקומו. וכשמנה הרב ז"ל הלאוין בהלכות סנהדרין מנה לוי שעבד בעבודת כהנים בכלל חייבי מיתה ביד"ש, ומנה כהן שעבד בעבודת הלוים בכלל לאוין שאין בהם מיתה ואעפ"י כן אין נמנים בכלל מנין המצות אלא בחד: