באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו 9 פרקים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳:א׳ »

מקור משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳

1 מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין מְשִׁיחָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל, כה "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ":

2 וְכָכָה עָשָׂהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ בַּמִּדְבָּר. לָקַח מִן הַמּוֹר וְהַקִּנָּמוֹן וְהַקִּדָּה מִכָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּמִקְּנֵה הַבּשֶֹׁם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שמות ל כג "וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם" שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם בְּכָל פַּעַם. וְשׁוֹחֵק כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. וְעֵרֵב הַכּל וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם זַכִּין וּמְתוּקִין עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחָן בַּמַּיִם וְנָתַן עַל הַמַּיִם שֶׁמֶן זַיִת הִין וְהוּא י"ב לוֹג. כָּל לוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּבִשֵּׁל הַכּל עַל הָאֵשׁ עַד שֶׁאָבְדוּ הַמַּיִם וְנִשְׁאַר הַשֶּׁמֶן וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי לְדוֹרוֹת:

3 הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בּשֶֹׁם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:

4 הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְכַמִּשְׁקָל הַזֶּה וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לג "אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ" שמות ל לג "וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְהִמָּשַׁח בּוֹ. אֲבָל אִם עָשָׂהוּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לִתְּנוֹ לַאֲחֵרִים פָּטוּר:

5 הַסָּךְ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לג "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ. מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שמות ל לא "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי". וּמֵעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה:

6 אֶחָד הַסָּךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶחָד הַסָּךְ אֶת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לג "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר". הַסָּךְ כֵּלִים וּבְהֵמָה וְעַכּוּ"ם שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ אוֹ שֶׁסָּךְ מֵתִים בּוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לב "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ":

7 אֵין מוֹשְׁחִין מִמֶּנּוּ לְדוֹרוֹת אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו טו "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" וְגוֹ':

8 בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְרַבֶּה בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים בִּלְבַד שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה:

9 כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַכֹּהֵן. צָק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְסָךְ מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו כְּמִין כִּי יְוָנִית כָּזֶה X שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ח יב "וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ". וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּמִין נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. וְלֹא יִמְשַׁח בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה בְּשֶׁמֶן:

10 הַנּוֹתֵן מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי מֶלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכְּבָר נִמְשְׁחוּ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לג "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר" וְאֵין אֵלּוּ זָרִים אֶצְלוֹ. אֲבָל הַסָּךְ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לְמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לב "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" כָּל אָדָם בְּמַשְׁמָע. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵרֹאשׁוֹ וְסָךְ בְּמֵעָיו חַיָּב כָּרֵת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ בִּכְזַיִת:

11 אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעְיָן. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה לַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז כ "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". וְאִם הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת וּלְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁזֶּהוּ מֶלֶךְ לְבַדּוֹ. כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֹקֶת אֲדוֹנִיָּהוּ. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וִיהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו. וְזֶה שֶׁמָּשַׁח אֱלִישָׁע לְיֵהוּא לֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחוֹ אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְדָבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיַד הַחֲכָמִים:

12 כָּל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא בִּמְשִׁיחָתָן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ז א "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. אֶלָּא הַכֵּלִים כֻּלָּן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בִּמְלַאכְתָּן נִתְקַדְּשׁוּ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ד יב "אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ" בְּשֵׁרוּת הֵם מִתְקַדְּשִׁין:

13 הַכַּפּוֹת וְהַקְּעָרוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶם הַמְּנָחוֹת וְכֵן הַמִּזְרָקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶן הַדָּם וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכֻלָּן מִתְקַדְּשִׁין בִּמְלַאכְתָּן. וְאִם נִשְׁבְּרוּ מַתִּיךְ אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּלִי אַחֵר וְאֵין קְדֻשָּׁתָן מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶן לְעוֹלָם:

14 כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּסְדְּקוּ אֵין סוֹתְמִין אוֹתָן אֶלָּא מַתִּיכִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן חֲדָשִׁים:

15 סַכִּין שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַנִּצָּב אוֹ שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתוֹ. אֶלָּא גּוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּצַד הַהֵיכָל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהָאוּלָם לַדָּרוֹם וְעוֹשִׂין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת:

16 שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. עִשָּׂרוֹן. וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. הָעִשָּׂרוֹן לִמְנָחוֹת. וַחֲצִי הָעִשָּׂרוֹן לְחַלֵּק בּוֹ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבְּכָל יוֹם:

17 וְשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ שָׁם. הִין. וַחֲצִי הַהִין. וּשְׁלִישִׁית הַהִין. וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג. וַחֲצִי לוֹג. וּרְבִיעִית. וְלָמָּה הָיוּ חֲצִי הַהִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. לִמְדִידַת הַנְּסָכִים שֶׁל זְבָחִים. וְלוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן הַמְּנָחוֹת. וַחֲצִי לוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן לְכָל נֵר מִנֵּרוֹת הַמְּנוֹרָה. וּרְבִיעִית לְחַלֵּק בָּהּ הַשֶּׁמֶן לַחֲבִיתִין:

18 וְאֵין לָנוּ דָּבָר לִמְדֹּד בּוֹ הִין וְלָמָּה הָיָה שָׁם. הוֹאִיל וְהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ מִימֵי משֶׁה שֶׁמָּדַד בּוֹ שֶׁמֶן לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ מוֹדְדִין מַיִם לְמֵי סוֹטָה וְשֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבָרְבִיעִית שֶׁהָיְתָה שָׁם הָיוּ מוֹדְדִין שֶׁמֶן לֶחֶם הַנָּזִיר. וּמַיִם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְלֹא מִפְּנֵי מַעֲשִׂים אֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁאָמַרְנוּ:

19 כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ וּמִכְּלֵי הַשָּׁרֵת. אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וּכְלֵי הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ אֶלָּא בִּפְנִים. לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חל:

פירוש באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳

1 מצות עשה לעשות שמן המשחה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, הנה קרא הרב ז"ל שם הלכות אלו כך לפי שסדר בהם הכלים שהם משותפין לצורך המקדש ועובדיהם, שאפילו בגד"כ כלי המקדש נינהו שהרי לא ניתנו ליהנות בהם, ובגדי קדש נקראו. והקדים ז"ל לעשות שמן המשחה לפי שהוא ענין כלול למשוח בו כלי המקדש והכהנים והמלכים, וכן הקדימו הכתוב דכתיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וכן הקדימו בפ' כי תשא. ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ"ב כתב הקטורת נעשית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה. ולא מנה משיחתו מצוה. ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות. וי"ל שלא מנה הרב ז"ל אלא המצות הנוהגת לדורות, ומשיחת כלי הקדש לא היתה נוהגת לדורות. ובמשיחת כלי המשכן נתקדשו כל הכלים לעת"ל. והכא איתא בספרי אמר יתעלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם הרי שעשייתו עומדת לדורות, ואין המשיחה לדורות. וכי היכא דמשיחת הכלים לא הוי מצוה לדורות כך משיחת כהנים ולוים אינה מצוה. וכיון שאי אפשר למנות משיחתו אי אפשר שלא נמנה עשייתו, אבל מעשה הקטורת כיון שתכלית עשייתו להקטיר ממנו על מזבח הזהב אין ראוי למנות עשייתו והקטרתו, אלא הקטרתו שהוא תכלית המצוה. וכן מנה אותו הרב ז"ל בהלכות תומ"ס. ומ"ש הכא ועשייתו מצוה, לאו דוקא עשייתו, אלא עשייתו והקטרתו הכל נמנה מצוה אחת:

2 וככה עשהו משה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בפ"ק דכריתות נתבאר שמה שהיה שוקלים הקנמון בשתי פעמים כדי שיהיה בו שתי הכרעות בכל פעם הכרעה. עוד שם ברייתא ת"ר שמן המשחה משלקו בעיקרים דברי ר' יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך בו העיקרים אינו ספק כיצד עושה הביאו העיקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט הריח וקפחו. וידוע דר"י ור"י הלכה כר' יוסי ופרש"י ז"ל שלקום במים שיבלע וכשיציף עליהם שמן לא יבלעוהו, וקלט השמן את הריח וקפחו קנחו לשמן מעל העיקרים ונתנו בצליחות עכ"ל. ואפשר לפרש קפחו כמו קפאו ויציף הברזל מתרגמינן זקפא פרזלא, ובקצת ספרים מצאתי וקפאו, וגירסת רבינו נראה שהוא ושראום במים כי לא היתה שם נתינה על האש, עד אחר שיצא כל כח העיקרים במים ע"י שרייה, ואז נותן השמן ושולקן. וכך הוא שנויה בהוריות פ' אחרון ואעפ"י שבברייתא לא הוזכר כלל נתינה על האש מסתמא כך הוא כדי שיקלוט הריח כי כן דרך הרקחים. והכתוב אומר מעשה רוקח, פי' שיעשה אותו כדרך שהרקחים עושים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ובירושלמי דשקלים ה"ג לה. י"ב לוג שבו שולקים את העקרים דברי ר"מ ר' יהודה אומר שולקן הי' במים ונותן מלמעלה כדי שיהא קולט את הריח ומעבירו כדרך שהפטמין עושים שנאמר רוקח מרקחת מעשה רוקח, גם לפי גירסא זו ר"מ ור"י הלכה כר"י. וכבר כתבתי שגרסת רבינו ושראום במים. וי"ב לוג נלמד מקרא דכתיב יהיה זה, זה בגמטריא י"ב: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שמן המשחה שעשה משה במדבר, לא ידעתי מה בא ללמדנו. וכי לא ידענו שבמדבר עשאו, ורבינו תפס לשון הברייתא דתניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו. וחזרה שאלתנו על התנא:

3 לקח מן המור כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בכריתות פ"ק ת"ר שמן המשחה מר דרור ת"ק. קדה ת"ק. קנמון בשם ת"ק. קנה בשם מחציתו ר"נ, נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמשים. והתם מפרש מנינא למ"ל וגזרת הכתוב שישקול הקנמון פעמים. ר"נ בכל פעם, כדי שיהיו לו שתי הכרעות. ואר"י הקב"ה יודע הכרעות. אלמא דאית בהו הכרע דקנמון בשם אמאי מייתי מחציתו דת"ק. ר"נ בחד זימנא ור"נ בחד זימנא כיון דכלהון חמש מאות הוין ניתי ת"ק בב"א. ש"מ מדקמייתי לקנמון בתרי זימנא הכרע אית בי' והקב"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול כלומר שלא ישקול הקדה כנגד המור אלא כל אחד ישקול בשקל הקדש. וא"ת למה לא פי' הרב שהוא שוקל בהכרעות. וי"ל דמאי דהוי הוי והקב"ה יודע בהכרעות. ויש מי שפי' שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהוא, והקב"ה יודע מה משקלו. וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מינה מידי, דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי. כי אותו שעשה משה עדיין הוא דכתיב יהיה זה לי לדורותיכם. והכי אמרינן בגמרא והלא כמה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעה ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לע"ל שכתב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה גמטריא י"ב הוי:

4 המור הוא הדם כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א אין דעתי מקבלת כו'. כוונתו ז"ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי' מס"ך אלא שרף אילן הנקרא "מירא" וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז"ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס"ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס"ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר"א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב"ד ז"ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל"ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא. ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא. ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ"ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו"ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו"ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי:

5 אבל אם עשהו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל איכא למידק מאי לאחרים, ואמאי שני לישנא דברייתא דקתני למוסרו לציבור. וי"ל דברייתא קשיא רישא לסיפא, דקתני לסוך בו חייב ומשמע להמשח הוא בעצמו. אבל למוסרו לאחרים שימשחו בו פטור, אימא סיפא למוסרו לציבור פטור, אבל למוסרו לאחרים חייב, לפיכך אמר הרב ז"ל דלמוסרו לאחרים פטור אע"ג דהנך אחרים ימשחו בו והרי העושה פטור שהרי לא עשה אותו לסוך בו והסך בו נמי פטור, שאין חייבין כרת, אלא על אותו שעשה משה, וברייתא מתרצינן לה רישא דוקא. וסיפא אמרינן נעשה העושה למסור לאחרים כאלו עשאה למסור לציבור דפטור. א"נ דהאי לציבור דקתני היינו אחרים שהרי הציבור לא הי' צריכים, שהרי היה להם שמן שעשה משה, ולא נעשה זולתו כלל. ומשום דתניא גבי קטורת למוסרו לציבור, תני נמי גבי שמן הכי. ורבינו פי' דברייתא קמ"ל בשנוי הלשון נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא בעצמו. אעפ"י שלא סך ממנו מתחייב משעת עשייה, ואם מסרו לציבור אעפ"י שסך הוא בעצמו ממנו פטור יט שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה:

6 ואחד הסך את עצמו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ"ש סוף הלכות כלאים, וז"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו"ב כתב בהלכות אבל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו'. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ"ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי' ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה"נ ל"ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא:

7 אין מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא דכריתות ובירושלמי דשקלים פ"ו:

8 כיצד מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בכריתות ובהוריות ושקלים ופי' כ"ף יונית, כתב רש"י ז"ל שמתחיל למשוח באצבע בין ריסי עיניו ומושך אצבעו על הראש עד שמגיע לעורף ככ"ף יונית, ורבינו כתב במשנה ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית:

9 שנאמר ויצק משמן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, פי' דמוכח מקרא דיציקה ואח"כ משיחה, ודלא כמ"ד בגמרא בתחילה נותנים על ריסי עיניו ואח"כ על ראשו, כן נתבאר שם:

10 לא ימשח כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, יתבאר ממה שיבא הדין לא ירבה כו', שאמר דשני טפין היו תלויות לאהרן בזקנו והיה דואג שמא מעל על שריבה בשמן: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ואפילו בראש אבל אין בו חיוב כרת:

11 הנותן משמן המשחה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, גז"ש בברייתא הסך למלכים כו'. ובהשגות א"א לא מיחוור מתוך הגמרא כו'. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ"ע בכ"ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר"מ יליף מסיכה ור"י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר"י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר"י ה"ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא"כ ע"כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר"י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו' ולא נקיט וכמה יתן כו'. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר"י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו'. ד"ה כו'. פי' למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ"ש סגי. א"נ דוקא כ"ש שלא ירבה בשמן, כמ"ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו', ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי' סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו'. פי' דר"י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע"כ. ופליגא אדר"י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה, וכיון דר"ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי' על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר:

12 אבל הסך ממנו אפילו למלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פי' שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר:

13 והוא שיסך ממנו בכזית כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א לא מיחוור כו'. כוונת השגתו דלר"י דקי"ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ"ש חייב. זהו כוונתו, אעפ"י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי' לבסוף. - תניא בפ"ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו' לכהנים, ר"מ מחייב ור"י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ"א כ"ש ר"י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר"י, כפשטא דברייתא, ואמרי' עלה ר"מ ור"י במה פליגי אמר ר' יוסף כו'. והראב"ד ז"ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד"ה בכל שהוא, ולא בעי ר"י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל"פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר"מ דנתינה בכ"ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר"מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ"ש. אע"ג דנתינה בעלמא כזית, ור"י ס"ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי' אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד"ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי' שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב"ד ז"ל צל"ע דע"כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד"ה בכ"ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר"י במאי פליגי ר"מ ור"י גבי מלכים וכהנים ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי' שכבר נמשחו ור"י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר"מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית. ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו' אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ"ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ"ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ"ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א"ל ר"א בריה דרבא לר"א מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע"כ בגמרא דאע"ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:

14 אין מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, כבר נתבאר. ושם נתבאר שיהוא לא נמשח בשמן המשחה שהרי מלך ישראל היה. ומלך ישראל אינו נמשח בשמן המשחה מדכתיב כי זהו וגו' כאשר נתבאר. ולא עדיף סופו מתחילתו, וא"כ אף מפני המחלוקת אין למשחו בו, אלא ע"כ באפרסמון נמשח. וגם יהואחז ע"כ לא בשמן המשחה נמשח, שהרי יאשיה אביו גנזו וכאשר כתב רבינו ריש פ"ד מהלכות בית הבחירה, וא"כ ע"כ באפרסמון נמשח. וכן אמר רב פפא שם בגמרא בהדיא. וא"כ קשה על רבינו למה לא ביאר כן גבי יהואחז כמו שביאר גבי יהוא, ואפשר לתרץ שרבינו לא חשש לבאר גבי יהואחז משום דלא נ"מ מידי. דא"נ היה בשמן המשחה, ל"ק מידי. כי מה שלא נמשח בשמן המשחה לא היה אלא מפני שלא היה להם שמן כי כבר נגנז, אבל אם היה להם ודאי שהיה מושחים בו. ולכך לא חשש רבינו לבאר דבר בזה, כי אין קושיא על מה שכתב וליכא למיטעי מידי. ול"ק אלא גבי יהוא שהיה ממלכי ישראל ואין מושחין אותם אפילו במקום מחלוקת. וא"כ קשיא מיהוא ואיכא למיטעי ולמילף מיהוא דבמקום מחלוקת מושחים, אפילו מלכי ישראל, לפיכך הוצרך רבינו לבאר ולתרץ דלא נמשח אלא באפרסמון, והשתא ל"ק על שאמר וליכא למיטעי מידי, אבל ביהואחז ליכא למיטעי ולא הוצרך לפרש: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאין מושחין אלא מלכי בית דוד לבד. וי"ל דאין כאן מקומו אלא בהלכות מלכים:

15 כל כלי מקדש שעשה משה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ"א דיומא. וכבר כתבתי דמהאי טעמא לא מנה הרב ז"ל משיחה מצוה בפני עצמה. ואע"ג שהיו מושחין מלכים וכהנים אין ראוי למנותה מצוה בפ"ע. ואפשר שהוא בכלל מצות למנות מלך וכהן גדול. כי מתנאי המלך וכ"ג שימשחו אותם, ואין ראוי למנות פרטי המצוה או תנאיה כל אחד בפני עצמה. עוד יש טעם אחר לפי שאין המשיחה מעכבת כלל, שאם אין שם שמן המשחה כ"ג מרבין אותו בבגדי כהונה. וכן המלך אין המשיחה מעכבת שהרי ירושה הוא, ולפיכך לא היה מושחים מלך בן מלך, הילכך כיון שאין המשיחה מעכבת לא מנה אלא עשייתו:

16 ואם נשברו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, זבחים ס"פ המזבח מקדש ת"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו אין מתיכין אותן סכין שנפגמה כו'. ופרש"י ז"ל אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות, שמתיכין אותן סביבות הנקב, ונסתם הנקב, ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכלהו משום דמחזי כעניות ולאו אורח ארעא נפגמה פגימה גדולה שתיקון השחזה ניכר ע"כ. ורבינו כלל במלת אין סותמין אותם שני מיני סתימות שהוזכרו בברייתא או להתך בכל סביבות הנקב או להתך לתוכו אבר. והוסיף לבאר אלא מתיכים אותם וכו'. או אפשר שהיה גורס רבינו בברייתא מתיכים אותם ואין מתיכין לתוכן אבר. פי' מתיכין אותם לגמרי ועושים אותם מחדש, והכל יוצא לדרך אחד. ומה שביאר רש"י ז"ל גבי סכין שנפגמה דהיינו פגימה גדולה שתיקן השחזתה ניכר, אפשר דס"ל ז"ל שלא עלה על הדעת שבשביל פגימה כ"ד או בחגירת ציפורן או פחות מכן. או יותר מעט יגנזו. ול"ש בה עניות ולא גנאי, כי הסכין דכ"ש של שחיטה נוח הוא ליפגום וליפסל. וכל שעה צריך לתקנו ואין תיקונו ניכר ולא מיחזי כעניות כלל, אלא מיירי בפגימה גדולה שתיקן השחזה ניכר. ואז מחזי כעניות והאי לאו אורח ארעא ויש להכריע זה עוד ממה שאמרו שם בסוף הברייתא אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוהו, פי' שהיתה נוחה ליפגום פגימות דקות ומטרפת את הקדשים ולכך גנזוהו. מוכח דדוקא מפני שהיתה מטרפת גנזוהו, הא לאו הכי לא הי' גונזים אותה אלא הי' מתקנים אותה והרי לא גנזוהו בפעם ראשונה שנפגמה עד שראו אותה שהיתה מטרפת מיד, זה דעת רש"י, ורבינו כתב לשון הברייתא, ולא ביאר דבר. אפשר שסובר דאבא שאול פליג את"ק כלומר לאו כדאמרת שאין משחיזין סכין שנפגם, אלא סכין שהיתה מטרפת הוא שגנזו. אבל אי לאו הכי לא היו גונזים אותה דל"ש בזה עניות כי קל הוא הסכין ליפגם כאשר כתבתי. ולא מפליגין בין פגימה גדולה לפגימה קטנה. ובודאי הלכה כת"ק. וכבר נתבאר בהלכות בית הבחירה פ"ד המקום שהיה בהיכל נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים:

17 שתי מדות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל מנחות ריש פ"י ור"מ פליג וסבר דשני עשרון היו שם דכתיב עשרון עשרון, והלכה כרבנן דסברי שלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון א'. וקרא דעשרון עשרון דרשי ליה לרבות חצי עשרון. וכתב רבינו לחלק בו מנחת כהן גדול וכו' ומשום דהתם תנן במתני' שבו היה מודד וכו', ופריך מודד פי' בתמיהא ורמינהו וכו', ולכך כתב רבינו לחלק כסתמא דמתניתין:

18 ושבע מדות של לח כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה וכבר נתבאר שאעפ"י שברביעית ההין או הלוג היו יכולים למדוד לחצי שתי פעמים. ולשלם ארבעה, כלל היה במקדש שמדה אחת לא היתה משמשת לשתי מדידות, אלא רביעית למה שצריך רביעית לבד, וחצי לחצי, ולוג ללוג. ואפשר שהטעם הוא משום דמיחזי כעניות, ופי' רביעית לוג לחלק בה השמן שהיה נותן רביעית בכל חלה וחלה. וכאשר ביאר כ"ז רבינו בהלכות מעה"ק פי"ג: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובגמרא אמר מר ר"ש אומר לא היה שם הין כלל. שפיר קאמר להו ר"ש לרבנן, ורבנן הוה הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין, מר סבר כיון דלדורות לא הוי צריך לפי שעה הוא דעבדי', ואיגנז, ואידך כיון דהוי הוי, וקי"ל כרבנן. ומסתברא שאפילו בזמן שלא היה אותו שעשה משה לעולם היו עושין אותו לזכר בעלמא אעפ"י שלא היה משמש כלום. והשתא ניחא דמתני' שנוייה אפילו בזמן בית שני:

19 וחצי לוג למדידת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משנה שם ובגמרא אמרו מנה"מ וכו' ושיעורו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא. ואע"ג דאין הלילות שוות, לפי הלילות הי' מעבה את הפתילות. ובתוס' תמהו למה היה צריך לקדש את השמן בכ"ש, ואני אומר שכל דבר שנכנס למקדש היה צריך לקדשו בכ"ש. והכי משמע מדאמרינן התם יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשח, אי לסוטה כו'. וכתב רש"י ז"ל עלה אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא, שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס בעזרה ולקדשם בכלי ע"כ. משמע שאם היה צריך להכניסם בעזרה היה צריך לקדשם בכלי. וכי האי קושיא הוי קושיא ליה לרבי גבי רביעית וא"ל ר"ח שבה הי' מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה, וקרי רבי עלי' מארץ מרחק איש עצתי שר' חייא עלה מבבל:

20 ולא מפני מעשים אלו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כל זה בגמרא שם. אלא שגבי חצי לוג פריך למה נמשח, אי משום סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי, והרי מים קדושים כתיב בהו, כך הוא גרסת התוס' ז"ל. ופירשו והלא קודם שישים אותם בלוג הי' קדושים שנתקדשו בכיור, וא"כ אף אם יהיה החצי לוג חול אין בכך כלום. והקשו ע"ז שאחר שנתקדשו אין להניח אותם בכלי חול שגנאי הדבר, ותירצו דכיון שאינו קרב לגבי מזבח אין מקפידין בכך, אבל רש"י ז"ל נראה שגורס גם בזו והלא חוץ הוא. ופי' כמו שכתבנו למעלה:

21 כל המדות האלו קדש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה וגמרא. ופי' ברוצין פרש"י ז"ל שנופל מן המדה אחר שנתמלאת ונזכר זה גם בהמזבח מקדש: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת בירוצי מדות מה היו עושין בהם תנן מותר נסכים לקיץ המזבח, מאי מותר נסכים, אמר רב יוסף בירוצי המדות, ואע"ג שנתקדשו לוקחים בהם כבשים לעולת קיץ דלב ב"ד מתנה עליהם מיסוד התוס':

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳:א׳ »