חידושי רמב"ן על שבועות מ״א

1 מאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא. פסק רבינו הגדול ז"ל כמאן דמתני לה ארישא דאע"ג דליכא דררא דממונא חייב וגמר לה מדאמרינן בריש בבא מציע' בההוא רעיא דמפקדי ליה כל יומא בסהדי וההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי דאכל תרתי מינייהו ואקשי וליחיבוה מדרב נחמן דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן כו' והא ליכא דררא דממונ' דהא אמר לא היו דברים מעולם אלא ש"מ הלכתא כמאן דמתני לה ארישא, וכן כתב ר"ח ז"ל. ושמעתי שר"ת ז"ל היה אומר שאני התם דכיון דכל יומא מפקדי גביה דררא דממונא הוא ועוד דהא איכא סהדי דאכל מינייהו ולא גרע מדררא דממונא דהכא ולא מסתבר הכי חדא דהא מ"מ גמ' מייתי התם לישנא קמא דרב נחמן ובר מיניה דההוא נראין הדברים שהלכה כלישנא קמא משום דלישנא דגמ' הוא ולישנא בתרא לישנא דרב תביבא ויחידאה הוא ולא ס"ל כותיה. וכלשון הזה כתב רבינו הגדול ז"ל בפ' בתרא דפסחים מסתברא לן דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דמר זוטרא הילכך עבדי' כלישנא קמא דהוא אליבא דגמ' ע"כ. וממנה נלמוד לזה וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל כאן שהלכ' כלישנ' קמא דרב נחמן וכן עמא דבר.

2 מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. פרש"י ז"ל שבועת היסת וכך הוא דבשבועת הנוטלין לא בעי' מאי בינייהו דכל הנשבעין שבתורה אין משלמין ואי ק"ל אמאי בעי מאי בינייהו איכא טובא דשבועה דרב נחמן ליתא בנקיטת חפץ שכך מסרו לנו רבותי' הגאונים ז"ל דשבועת המשנה הוא כעין דאורייתא בנקיטת חפץ ושבועת היסת לאו בנקיטת חפץ לא קשיא דאנן לא אתכסיסי שבועה קיימי' אלא אדיני שבועה לומ' אם החמירו בה כשל תורה. וכיון ששבועה זו בשבועת היסת גבי נשבעין ונוטלין לא למדנו כלום ורש"י ז"ל כתב בפ' הכותב דמפכינן שבועתייהו אבל הר"ם ז"ל והגאוני' ז"ל אמרו שאין בהן הפך וכתו' בהלכות מאי טעמא דמנתבע לתובע מפכי' שבוע' משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אנת אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל מתובע עלי' דנתבע יכיל למימר ליה אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך ובעית לאפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא לדידי לאשתבועי ומפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא דמיא למאי דאמרינן האומר אי איפשי בתקנ' חכמים כגון זו שומעין לו זו היא טענת רבינו ז"ל בהלכותיו שלא להפך שבועה מתובע לנתבע ואין טענתו ברורה. אבל יש לדון בדבר שהרי אפי' שבועת הסת שמוטלת מן הדין על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר איני מקבל עלי לישבע אין שומעין אלא אומרים לו אם רצית ליטול השבע בהפוך שלך ואם לאו שתוק ממנו כ"ש שבועת משנה שהיא מוטלת מן הדין על התובע שאין שומעין לו לסלקו מעליו אלא אם רצה לישבע יטול ואם לאו שתוק ממנו, וזו הטענה חזקה כנגד דברי רש"י ז"ל. אלא שיש לי ללמד עליו זכות שאני רואה את הסוגיא הזאת הולכת דכל דפליגי בין רבנן לדאורייתא משום חומרא וקולא הוא דשבועה דאוריית' חמירא לחיוביה בה ממונא או ישבע או ישלם ושבועה דרבנן לא רמי בה חיובא בממונא אלא מסלקה ממנו בהפוך זה דרפויי מרפיא בידייהו וכן נמי אי לא בעי לאשתבועי ולא לשלומי בהפוך שמתא רמיא עליה ממונא לא מפקי' מיניה וכיון דטעמא הכי א"ל נמי בנשבעין ונוטלין בהנהו דמדאורייתא שקלי בלא שבועה כגון עד אחד מעידו שהוא פרוע ופוגם את שערו ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דודאי מפכי' לה דא"ל רבנן אחמירו עלי שבועה כדהחמירו אנשבעי' היסת ולא עשאוה כשל תורה אלא אם רציתי להפכה עליך שתשבע ותפטר הרשות בידי דכל שלא רצה לישבע מדבריהם אינו מפסיד דינו לגמרי אלא מהפך אם רצה ולא תקנו אלא שלא תהא שבועה יוצאת מבין שניהם או זה או זה נשבעין. וזה טעם נכון לדעת רש"י ז"ל ומ"מ יש לבעל הדין לומר דבנוטלין החמירו יותר שאם רצה נשבע ואם לאו אין מוציאין מיד חברו כלומר ואוקי ממונא בחזקת מריה שמצינו בכל מקום שאין מוציאין ממון אלא בראיה מפורשת וכן הדברים מראין כפשטן כדעת הגאונים ז"ל ע"כ.

3 הא דאמר מר בר רב אשי בדאורייתא מפכינן. כתבו הגאונים ז"ל דהלכתא כמר בר רב אשי בגמ' בר ממיפך שבועה וחיורי וסימניך הפך לבן. ומסורת היא בידם. ואם תשאל בפרק יש נוחלין מר בר רב אשי אכש' באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי יש להשיב דהתם הוא דאיפסיקא בגמ' בהדיא לית הלכת' כוותיה אבל היכא דלא אתמ' הלכתא כוותי' בר ממיפך שבועה וחיורי דלית הלכתא כותיה וכן אמרו בגמ' בכל התור' כלה רב אתא ורבינ' הלכ' כדברי המיק' ובמסכ' ע"ז תרתי הלכ' כדברי המחמי' בפרק אין מעמידין חדא בקנסא במומר להכעיס ובפרק השוכר שם אחרי בקוניא ובפרק זה בורר כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו כן. ואיכ' מאן דאמר הלכתא כמר בר רב אשי דכל היכא דלא איתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כותיה בר מהני תרי מיפך שבועה וחיורי וסימניך הפך לבן והאי סברא דרבי' האיי גאון ז"ל. ובשם מקצת חכמי הצרפתים ז"ל מצאתי, והלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי וסימניך הפך לבן כלומר דבכולי תלמוד' לית הלכתא כותיה דמר בר רב אשי אלא בהנך תרי דאינון מיפך שבועה וחיורי ואם כדבריהם למה לן למימר בגמ' ולית הלכתא כמר בר רב אשי בכתובות ובבבא בתרא הא כל היכא דלא איפסיק' הלכת' ליתא לדמר בר רב אשי. וב"ה ז"ל כתב והלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא ואיתא בפרק זה בורר אבל כתב מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה אחד מהם חשוד וחייבו לאותו חשוד שבועה מר בר רב אשי אמר מפכינן לאותה שבועה על בעל דינו שאינו חשוד זה טעות סופרים הוא.

4 אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדי'. אפי' אמר ליה לאחר שהלוהו דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא כדקתני מנה לי בידך א"ל הן ומסתברא שאם לא קבל עליו ואמר לו לא בי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להבי' עדי עמי שאם ילכו למדינת הים או ימותו שמא אתה תובעני פעם אחרת שהדין עמו ואינו צריך לפורעו בעדים ולא חיישינן דילמא דעתיה לאכפוריה ומ"ה לא מקבל עליה לפורעו בעדים דאדרבא להאיך אמרינן דילמא דעתיה לאכפוריה פריעתו ומ"ה בעי עדים דהא מעיקרא שלא בעדים נתן לו. ומצאתי לרב ר' שמואל ז"ל הלוי שכתב בפירושי בבא בתרא שלו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו ובלא רשותו אין כותבין דחוב הוא לו דעד השתא הוא מלוה על פה ואע"ג דהודה בפני שנים נאמן לומר פרעתי ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם ע"כ ואע"ג דהתם טעמא אחרינא הוא משו' דלא נ"ל דליטריף ממשעבדי מ"מ למדתי ממנה שהרב ז"ל סבור שיכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי.

5 ה"ג: ואם אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. אבל הר"מ ז"נ כתב וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו ובשניהם כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן וכך מצאתי בגדולות נאמן בשבועה. ויש להשיב אם נאמן למה אמרו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו כעדים למה הוא צריך והא אם פרעו שלא בעדים פרעון הוי כדאמרי' לקמן וא"ת שאם אמר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן שפרעו הואיל ואמר שלא בעדים פרעתיך הא אמרי' לעיל אל תפרעני אלא בעדי' צריך לפורעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לי' פרעתיך בפני פלוני ופלוגי והלכו להם למדינת הים ואקשי' עלה ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל ומאי קושיא לעולם אימא לך שאם אמר נתתיו לך בלא עדים חייב אבל אם אמר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן אלא ש"מ דלמ"ד פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן כי אמר נמי פרעתי' אבל לא בפני עדים נאמן ולא תפס לשון זה אלא ללמד שהוא העיקר שהדין תלוי בו וכיון שכן מאי הלכתא אמרינן אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים אלא ודאי ש"מ אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ועוד אם כן מה הועיל בתנאו והלא יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו. וא"ת השתא נמי לקתה מדת הדין שנמצא גובה וחוזר וגובה מדת הדין לא לקתה שהיה לו לכתוב שובר ועוד שהוא גרם על עצמו שקבל עליו תנאי זה הילכך נוטל כלא שבועה וכן כתב הרב הלוי ז"ל. ומיהו לדברי הר"מ ז"ל י"ל דלרבי אסי דאמר צריך לפורעו בעדים ולא פי' משמע שאפי' אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אינו נאמן ולשמואל ס"ל דמהימן למימר פרעתיך בלא עדים מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתא רבא ופסק חדא כמר וחדא כמר דכי טעין פרעתיך בלא עדים לא מהימן אע"ג דאיכא מיגו דהא בטליה להימנותיה מדקביל עליה שלא לפורעו אלא בעדים אבל אם אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני כיון דליכא תנאה נאמן.

6 ה"ג: לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרטיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה וכן בעובדא בתרא בההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואיתנוס. וכתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ולפי פירושו אע"ג דאמרי' לעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרי' ליה אי מייתי להו אי לא אבל הכא לא נטרי' להו דלהכי א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהם שהם קבועים עמו ואינם הולכים למדינת הים כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן. ורי"ף ז"ל השיב מהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון אלמא צריך שיודה ואין זו תשובה על דברי ר"ח ז"ל דאיהו ל"ג בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי אלא פרעיה סתם ובלא עדים אמר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל כדברי ר"ח ז"ל שאם באו העדים והעידו שפרעו נאמנין, וכתב ומצאתי כתוב בגוילים אזל פרעוה ביניה לבין דיליה וכך מצאתי בגדולות ולדבריהם שכתבו בההיא דרבה נאמן אתיא להו שפיר. והיכא דאמ' אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ואם אמר בפני ראובן ושמעון אינו נאמן אלא יבואו עדים ויעידו ואם לאו יפרענו עכשיו ולכשיבואו עדים מחזיר לו את שלו שכך התנו ביניהן. ומה שהשיב רבינו הגדול ז"ל דהא פסלינהו כדאמרינן לקמן במהימנת עלי כבי תרי אינה תשובה לפי דעתם שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון תנאי זה אלא התראה שלא לכפור בו אבל לא לפסול עדותן של עדים אלא א"כ פירש ואעפ"כ אין לנו כי אם כדברי הרב ז"ל כמו שכתב בהלכותיו. וכן כתב רש"י ז"ל שהלה טוען עדי שקר הם אלמא אע"פ שבאו העדים אינן נאמנין ולישנא דגמ' דיקא דאמרי' באנפי סהדי א"ל והא פרעי' משמ' דפרעי' ודאי אי נמי למקצת נוסחי דגרסי באנפי סהדי פרעיה. ומיהו הא דאמרי' כי היכי דלא לידחייה קשיא דה"ל למימר קא פסלינהו וא"ל לא ס"ל לרבא למימר דלמפסל כ"ע איכוון מעיקרא דאטו כ"ע חשידי וראובן ושמעון הימני אלא איהו כי היכי דלא לידחייה אמר הכי דשכיחי ליה וממיל' איפסילו להו כלהו אינשי וכלפי שאמר אביי באפי סהדי א"ל באפי סהדי פרעיה כלומר שאין בלשון ראובן ושמעון אלא עדים. אמר רבא דודאי דוקא א"ל משום דחשש דילמא דתי ליה ולהכי אסיק מילתא בדעתיה למפסלינהו לכלהו ופי' לא לדחייה למיהב ליה זמן אי נמי דלא לדחייה קודם פירעון לומר לא אפרע עכשיו עד שאמצא עדים המצויין לי תדיר או שאכתוב שובר. ויש מי שהורה שאם פרעו פעם אחרת יכול לתובעו אותו ממון וגובהו על פי אותן עדים אע"פ שאינן נאמנין על הפרעון כיון שפרעו נאמנין להעיד עליו שהם לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון. והרב הלוי ז"ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי נמי כיון דמסהדי דבתור' פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לא סהדותא הוא דהא גבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דיכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהביה ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר. ויש מי שאומר שאע"פ שכל העדים אחרים פסולים לאותו פרעון אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנים אע"פ שכבר כפר שלא נפסלו אלא לאותו פרעון. וכן היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי דלא מהימני סהדי אי אמרי באנפנא פרעיה אבל אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהמני. ואיכא מאן דפליג ואמר לעולם לא מהימני ואית ליה ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא גברא כיון דמודית הוי פרעון ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ולמה ליה למימר זיל אייתינהו הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי. ולאו ראיה היא דהא דא"ל רב נחמן לההוא גברא זיל אייתינהו לאו משום דלא מהימני רב נחמן ואחרינא אאודיתיה דאי הכי לאידך חבריה ה"ל למימר ליה אייתינהו דלדידיה אמאי א"ל אייתינהו הרי חוב הוא לו אלא מילתא בעלמא ק"ל אי בעי' לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל אודי ליה באפי ובאפי רב ששת הילכך לעולם א"ל דנאמנין אחרים על הודאתו. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא אע"ג דאתו בתרי ואמרו קמן אודי ליה דפרעי' והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא פרענא והא אמר הכי אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנה עליו ועוד שיד בעל השטר על התחתונה.

7 רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. פי' רש"י ז"ל כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא א"ל בשט' הלואה בעדים פרע לי הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע או שלא בעדים ואמר בעדים לאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך. ור"ח ז"ל כתב, הוחזק כפרן - כלומר אם יטעון אחר כך שפרעתיך אינו נאמן. רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאי אדעתיה פי' העדים כיון דלא רמיא עלייהו לאו אדעתהון והן שכחו וטענתיה דלוה טענה היא. וכן פי' בהא דאמרינן בסמוך גבי קיצותא דתרעא והא אמרת כל מילתא דלא רמיא עלייהו דסהדי אנשו ולאי אדעתייהו וטענתא דלוה טענה ז"ל ר"ח ז"ל, ואינו מחוור לפי שאין ראוי לומר שכחו העדים כמה מזדבן קבא דעפיצי ויעידו עדות שקר ותרתי לא עבדי. ויש לדקדק בשמועה זו מהא דגרסינן בפ' גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרבי יצחק בר נפחא א"ל הב לי זוזי אמ' ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא לך והא קי"ל המלוה את חברו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' א"ל אנא בההיא כשמעתא דמר ס"ל דאמ"ר אבא אמר רב האומר לחברו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו עדים ויעידו ואמר רב גידל אמר רב הלכה כרב ואף ר' לא אמר אלא לברר אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא, ופר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם. וכן דרך רבינו יצחק ז"ל בלשון צריך לברר ובלשון הזה כתב ר"ח ז"ל ואם אמרו מעולם לא הועדנו בדבר זה הוחזק כפרן וחייב לשלם. ויש מי שאומר דהתם כשטוען ואומר פלוני ופלוני עדים שפרעתיך בפניהם ואמרתי להם היו עלי עדים דליכא למימר דלאו אדעתייהו אבל הכא כשאמר פלוני ופלוני ראו וכיון שלא אמר היו עלי לא רמו אנפשייהו ולא דכירי וזה התרוץ על דרך ר"ח ז"ל או י"ל שכיון שלא היו עדים מזומנין להעיד איהו גופיה לא דכיר מאן נינהו והא דלא מסיימי' התם ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והיו עדים בדבר משום דלא מחית נפשיה בפלוגתא דרב ששת ורבא. ומצאתי ל"א בשם ר"ח ז"ל בלברר אם יעידו שפרעת נתברר הדבר אם אמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן בשבועת הדיינין ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כו'. ואם אמרו שכחנו ואין אנו מכוונין עדות זה חייב וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור ואינו מספיק שהרי לדעת רבא בין כשבאו והעידו כדבריו בין שהכחישוהו פטור וטורח הבאתן למה ורבינו ז"ל השמיט לההיא וכתב לזה אבל אין בידינו כח לדחותה מהלכה דהא דאמרה וקי"ל כוותיה בלברר גבי הבא לידון בשטר ובחזקה ואם כן א הוה מקשה מדר' עליה דרבא תיובתא. ול"נ שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו לא היו דברים מעולם והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך כפניהם ואינן זכורים בדבר אינו נאמן והוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ואפי' מינו במקום עדים לא אמרינן ושמעתא דהתם בהכי עסקינן וקמ"ל שצריך לברר דבריו ולהביא עדים שמא יאמרו היאך היה מעשה ויתברר הדבר מעיקרו אבל אם אמר באמת שפרעתיך אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתיך או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש הוא ונאמן מתוך שיכול לומר מתחלה פרעתיך שלא בפני עדים שהרי אין צריך לפרעו בעדים. וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל וזה אומר פרעתיך מ"מ אם לא בעפיצין פרעתים במעות ואולי לא השמיטה הרב ז"ל אלא מפני שסמך על מה שכתב בבא לידון בשטר ובחזקה. ויש מי שאומר שלא נאמרו דברי רבא אלא לומר שלא הוחזק כפרן ואם טען אח"כ פרעתיך נאמן דלא רמיא עליה דאיניש ולאו מילתא היא דהוה ליה למימר רבא אמר לא הוחזק כפרן והוה לי' נמי למימר חייביה רב ששת והדר אמר פרעתיך. ועוד הא דאמרינן בעובדא דשית מאה זוזי חייביה רבא אמר ליה רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כל מילתא ומאי קושיא הא מ"מ חייב וכן בדין שאם אינו זכור למה אתה מחייבו ואם זכור למה לא הוחזק כפרן פשרה היא זו. ובירושלמי ו,ב גרסינן: רבה בר המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב מעשה בא לפני ר' ואמרו יבואו פלוני ופלוני ויעידו הרי שבא בשטר ובחזקה ר' אומר ידון בשטר פי' אף בשטר שצריך לברר רשב"ג אומר ידון כחזקה רבי זירא בשם ר' ירמיה מעשה בא לפני ר' יהודה כרשב"ג פי' שדן בחזקה לבדה שלא באו עידי השטר ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא מחלפא שטתיה דר' תמן אמ' ידון בשטר. והכא הוא אומר ידון כחזק' פי' שעשה כדברי רשב"ג וקשיא שמעתין אעובדא דידיה נימא עד שלא יחזור אפי' תימא מדחזר ביה לא בקש ר' אלא לעמוד על אמתתן של דברים. וכך נראה פי': נימא דהא דאמר רבי ידון אף בשטר בשלא חזר בו אלא שעדיין הוא טוען ואמר יש לי שטר ולא הביאו או שהביאו ולא נתקיים בחותמיו שאמרו העדים אין אלו זכורין ואינן מכירין כתב ידן אבל אם חזר בו ואמר כסבור הוא שיש לו שטר ואין לו ידון בחזקה אפי' תימא מדחזר ביה אמ"ר שצריך להביא שטר. וא"ת למה יביא לא בקש ר' אלא לעמוד על אמתתן של דברים שמא יבאו עדי השטר ויאמרו הכי והכי הוה מעשה ומתוך כך יצא הדין לאמתו. למדנו מכאן שיכול לחזור בו ואפי' חזר בו ואמר אין לי עדים צריך להביא אותו פלוני ופלוני שמא יאמרו כו"כ היה מעשה ואין ספק שאם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמרו לא היו דברים מעולם שלא הוחזק כפרן ונאמן דטוען וחוזר וטוען עד שלא יבואו עדים ואפ"ה צריך לברר שמא יאמרו דבר שמחייבו לשלם, וזו ראיה לדברינו. ור"ח ז"ל גריס מעשה בא לפני ר' חייא והורה כרשב"ג ולדבריו הא דמקשינן מדר' אדר' משום דרבי חייא תלמידיה דר' הוא. ויש כיוצא בזה אף בתלמודינו הבבלי בפרק הגוזל זוטא ובפ' מפנין. והוי יודע שיש לרש"י ז"ל גירסא אחרת ופי' אחר במה דאמרינן צריך לברר שהוא אומר שאם מתו או אמרו שכחנו או שהלכו למדינת הים חייב הואיל ולא בירר דבריו ולפי מה שמצינו גירסת הגאונים ז"ל קשיא עליה ההיא שמעתא דבפ' גט פשוט. אלא שהרב ר' שמואל תלמידו ז"ל כתב בלשון ז"ל הזה קשיא עליה ההיא שמעתא אמר ליה אטו לא מהימנא לך לומר פרעתיך אפי' בלא עדים והא קי"ל בפרק שבועת הדיינים בשמעתך דאמרת משמיה דרבי יצחק צריך שיבואו פלוני ופלוני ומיהו אי אתו סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם. הא אמר רבא בפ' שבועת הדיינין כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש והכי הלכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור. א"ל רבי אבא והא אמר רב גידל הלכה כרשב"ג דאמר נדון אף בחזקה לבדה דכיון דלא הוה צריך לטעון שטר יש בידי מאחר שאכלה שני חזקה א"צ לברר את דבריו שהרבה לטעון מה שאינו צריך ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנא א"צ לברר ולהביא עדים שאמרתי ואף ר' לא אמ' אלא לברר כלומ' מן הדין דכיון הלכה כרשב"ג, שאף רבי לא חלק אלא משום דס"ל דצריך לברר דבריו אחרי שטען יש לי שטר, ורבי מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה, וכיון דלא היה פלוגתייהו אלא כדי לברר נראין דברי רשב"ג שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר. א"ל אנא נמי לברר קאמינ' כלומר כר' ס"ל ואם לא בירר את דבריו הפסיד וכן פי' רבי' זקני ז"ל בפ' זה בורר אליבא דר' שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד. ויש לשון אחר שאין בו ממש, אע"פ שהלכה כרבי מחבריו בהא הלכה כרשב"ג שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב עד כאן דברי הרב רבי שמואל ז"ל. ולדידיה לא קשיא שמעתין אלא שאין הדברי' מחוורין ולא מצינו הגירסא כדבריו.