חידושי רמב"ן על שבועות י״ח

1 ובעינן בגמ' אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה. ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות. ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא. אי בעם הארץ ואסמוך לוסתה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דאע"ג דאמרה לו נטמאתי בנתים וידע שבעל נדה לא ידע שחטא שהוא סבור אנוס הוא עליה. ואיכא דקשיא ליה וכי האי גונא מי לא הוה שתי העלמות והא אמרי' בפרק כלל גדול קצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת ובזדון מלאכות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות אלמא כיון דידע מה שנעלם בתחלה אעפ"י שלא ידע שחטא שהרי קודם לכך נעלמה ממנו שבת לאו העלם אחד מיקרי וחלוקות לחטאות. ואיכא למימר, התם כי קא מצטרפת ידיעה קמייתא להאי ידיעה דבנתים אשתכח דידע ידיעה גמורה ואעפ"י שבאה לו העלמה אחרת מעלמא לאו העלם אחד הוא דהא מעיקרא לאו בהך העלמה עבד והעלמה אחרת אבל הכא מחמת העלמה ראשונה באה לו העלמה זו הרי הוא היה סבור מותר לבעול ומתוך שמותר לבעול היה סבור עכשיו שלא חטא שאנוס הוא הילכך העלם אחד הוא.

2 אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא לעולם אימא לך שלא סמוך לוסתה ואפרישה. פי' דקסבר דאכניסה לעולם אנוס הוא ואע"ג דכתיב והזהרתם דהיינו אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן נהי דעבר במזיד אההוא עשה ההוא לאו איסור נדה עצמו הוא וליכא לחיוביה קרבן אלא אשגיגת בעילה שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכי פרסה נדה אנוס הוא עליה כיון שמתחלה הוא סבור יכול אני לבעול והוא הדין דפליג אדרבא לעיל כשאמ' חייב שתים אלא שהמתין לו עד שדחה ראיתו והקשה לו ממשנתנו כדלקמן.

3 ה"ג וכן גרסת רבינו חננאל ז"ל: היכי איצית דתנינא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתיה עשה ולא תעשה הוא. והכי פירושא, אי אמרת בשלמא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה דאיכא עשה בבעילה גופה דהיינו עשה דותהי נדתה עליו נדתה תהא עליו משום הכי קתני עשה ללמדך שאעפ"י שבכל התורה אין ב"ד חייבין על עשה הכא חייבין ולאו משום דהוא חייב על העשה לחודיה אלא משום לאו שעמו כדפרי'. ומיהו מתני' תרי גווני קתני עשה שיש עמה ל"ת ולא תעשה גרידא לומר לך שיש כאן חיוב אף על עשה אלא אי אמרת בסמוך לוסתה ואכניסה נמי מחייב על כרחך מתני' דהכא קתני לה נמי כניסה וכדאמר רבא גופיה עלה דחייב שתים ואם כן היכי קת' עשה לחודיה והרי אין חיוב הקרבן בשביל העשה כלל אלא משום שבעל נדה שתהא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובבעילתו אין כאן עשה אלא לא תעשה לחודי' ואע"ג דאיפשר ליה לתנא למיתני במתני' אף העשה מפני שהוא מסייע בחיובו שאין זה נקרא שוגג אלא בשביל שיש כאן עשה ואם לא מפני העשה שבו היה נקרא אנוס ומשום הכי איפשר למתני נמי עשה מיהו על כרחיה לא הוה ליה לאישתמוטי לא תעשה שהוא האיסור שמביאין עליו קרבן והאיך שנה את הטפל אלא ש"מ דודאי מתני' פרישה בלחוד קת' וכיון דלא תנא נמי כניסה ש"מ אכניסה פטור ומפרקי' תנא הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה והוי יודע דלמאי דקס"ד דרב אדא מתני' דמסכת הוריות דקתני עשה בנדה ובמקדש אפרישה היא דהא משכחת בה עשה ולא תעשה בתרווייהו ואלמא שיש בהן לא תעשה לא הוצרך למעט מקדש ולא נתרבה נדה שאין חייבין על מצות עשה ול"ת כדפרישית לעיל. ולמאי דמתרץ רבא דחייב שתים מתני' דהתם נמי פרישה וכניסה קת' בין במקדש בין בנדה והכי נמי קת' איזהו עשה ול"ת פי' ט ולא תעשה גריד' לא תבא ופי' י פי' יא ולא תבא בפרישה היינו פי' פרוש בה נאה מועטת וכי קתני הכא זו היא מצות עשה שבמקדש אכוליה פירקין דידיעות הטומאה קאי. ויש מפרשים דוהזהרתם לא תעשה דנדה ואינו עשה כלל, שלא כדעת הירוש' שבהוריות והכא הכי קאמר עשה אפרישה ולא תעשה גרידא אכניסה ושמועתם עולה כהוגן. ורש"י ז"ל גריס היכי איצית דתניא זו היא מצות עשה כו' ואי איתא לא תעשה היא ולפי פירושו ברייתא היא שנשנית על משנת מסכת נדה ופי' הרב ז"ל לא תעשה היא ואין כאן מצות עשה כלל. ואיכא לאקשויי דידיה אדידי' ז"ל דתנן במס' הוריות אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה איזו היא מצות עשה שבנדה פ פרוש מן הנדה לא תעשה לא תבא על הנדה ופי' הרב ז"ל עשה דכתיב והזהרתם את בנ"י מטומאותם אלמא עשה גמור הוא וכן מפורשת משנתו שבמס' הוריות בירושלמי ב,ה. מ"מ לפי פי' רש"י ז"ל שבכאן האי דלא אקשי ממתני' דהכא דקתני נמי עשה משום דמתני' בפריש' איירי וקתני עשה שבה אבל ברייתא בכניסה דעלה דההיא מתני' דנדה אתניא לה הילכך הוה ליה ל"ת כדפי' הרב ז"ל ואמר ליה אי תנית חסר ותני ואעפ"י כן אין דבריו נוחין דהוה ליה למימר היכי איצית דקתני עלה דההיא זו היא מצות עשה ואם איתא מצות לא תעש' היא וכן הוא לשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו כן שנשני' ברייתא על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שישנו כן שלא במקומה, ועוד שאין גרסתו עיקר ככל הספרים אלא כגרסת רבנו חננאל ז"ל.

4 כי אתמר דאביי בעלמא אתמר. פרש"י ז"ל כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' ומילתא באפי נפשה היא והכי אתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש במת דמשמש מת בעריות חייב ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד תכם לזו כדאוקימנא זה לשון פרש"י ז"ל. ותמה אני, היכי אפשר שיהא תלמיד חכם לזו אילימא כגון דידע דאסור לבעול סמוך לוסתה וסבור יכולני לבעול ואין תלמיד חכם אפרישה דסבר אין זו בעילה ואנוס אני על הפרישה בין במת בין בחי אכתי שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דכיון דשגג בכניסה ואי אפשר בלא פרישה אפי' למד אין שוגג אלא שמתחלה בשגגה בא מעשה לידו ואם תחייבהו בשגגה ראשונה חדא העלמ' היא והרי אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו זה אינו שב מידיעתו שהרי אי אפשר. ורבנא חננאל ז"ל כתב כי אתמר דאביי בעלמא איתמר כגון דסבור שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו ועל זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש מיד בהנאה אלא עד שימות אברו כדי שיהא הנאתו מועטת זה לשון פר"ח ז"ל. ותמהו עליו רבים כיון דהא דאמר אביי חייב שתים אמתני' קאי א על כרחך בסמוך לוסתה עסקינן כדאוקימנא לעיל וכיון שכן ממילא שמעינן דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ב וכדקאמרינן לה פירש מיד ליפטור. ועיינא בה שפיר וחזינא דהאי פי' מחוורא טפי והכי אקשינן מעיקרא היכי אמ' אביי אנוס הוא והא ודאי לאו אנוס הוא דבסמוך לוסתה עסקינן ואין הכי נמי דכי פירש בהנאה מועטת אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא מ"מ אין זה אונס אלא שגגה הואיל ואי אפשר בלא פרישה ומתחלה בשגגה בא מעשה לידו וכדפרישית והיכי קרי ליה אביי אנוס ומפרקינן כי אתמר דאביי אנוס הוא אותו הלשון לאו אמתני' אתמר וכיון דחייב שתים בסמוך לוסתה עסקינן וכי פריש בהנאה מועטת לאו אנוס הוא אבל מ"מ אינו חייב אלא אחת משום דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא וכי פירש בהנאה מרובה חייב שתים וכשתי העלמות הוא שהוא סובר שמותר לו לפרוש בהנאה מרובה ואם לא ששגג בכך היה פורש בהנאה מועטת הילכך כי פריש במרובה לאו מחמת העלם ראשון בא מעשה זה לידו ושב מידיעתו הוא וחייב שתים אלא כי אתמר דאביי אנוס הוא בשלא פשע בתחלתו אתמר כגון שבעל שלא סמוך לוסתה דכי פירש בהנאה מועטת אנוס הוא וכי פירש במרובה חייב ומתני' לאביי דמוקים לה סמוך לוסתה הכי קתני פי' חייב שתים שיציאתו הנאה גדולה כביאתו וכי לא פירש מיד לא קתני פטור דהא דינא הוא דחייב אפרישה אלא מפני שהוא העלם אחד ואכניסה ואפרישה קרבן אחד מביא ולא שתים. ואי קשיא לך, והא משמע דאהאי מתני' קאי דאמר רבא זאת אומרת כו' קאמר ליה הכא מאי טעמא פטור משום דאנוס הוא לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן הא דאמר אביי אנוס הוא לאו אדיוקא דמתני' וההיא מימרא מוקים לה איהו בסמוך לוסתה קאי אלא בעלמא אתמר והכי קאמר אי לאו סמוך לוסתה אנוס הוא ורבא נמי בשלא סמוך לוסתה קאמר מדאמר אנוס הוא והכי קאמר אפילו מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה דאנוס הוא על כרחך שמעינן מינ' דמשמש מת חייב ומשום הכי קא מהדר אביי לדבריו ולא אדיוקא דמתני' קאי זו היא דרך פר"ח ז"ל והוא הנכון. אבל לשון הרב ז"ל, דבסבור אשתו ונמצאת אחותו מאי טעמא קרי ליה אונס הא שוגג אכניסה ואפרישה דומיא דסבור יכולני לבעול אבל עיקר הפי' אמת. ויש לי לאומרה בלשון אחרת כי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר ולאו אמתני' דמתני' בשלא בסמוך לוסתה עסקינן ומש"ה אמר אביי אנוס הוא אבל בעלמא אם בעל סמוך לוסתה ופירש בהנאה מרובה חייב שתים ובתלמיד חכם לכניסה ואין ת"ח לפרישה אבל לא פירש אלא במת אינו חייב אלא אחת דשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא כנ"ל לפירוש שמועה זו על דרך ר"ח ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל.

5 ורבי עקיבא איידי דבעא למכתב בהמה וחיה לכדר'. איכא למידק חיה נמי למה לי לכדר' מכדי כתיב או בכל דבר טמא חיה למה לי ותו חיה לר' אליעזר דלא מייתר ליה הך פרשתא למה לי ותו או וטומאת אדם למה לי בין לר' אליעזר בין לרבי עקיבא. ואיכא למימר דרבי אליעזר אצטריך חיה למימר דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה איטמי או בנבלת בהמה איטמי אע"ג דתרווייהו שיעורן שוה וטומאתן שוה ושם אחד הן וטומאת אדם נמי כיון דבעי לכל טומאתו לג"ש דפירקין קמא לא סגיא דלאו הכי ולר"ע כולה פרשה שנאמרה ונשנית היא בין בשרץ בין בטומאת אדם וחדא מינייהו נקט בגמ' וחיה איצטריך דאי לא כתב רחמנ' חיה הו"א בהמה לא לג"ש אלא נשנית שלא לצורך כמו שנשנית כל הפרשה לדרבי עקיבא והשתא דכתי' חיה כיון דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה שם אחד לא נשנית בפרשה זו ולג"ש אתא וכדר' ומשמע דטעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב בכל דבר טמא כללן כולן בכלל אחד לומר לך לא בעינן דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה דאי לאו משום הכי כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בייתורי. ולי נראה דודאי אפילו לרבי אליעזר לא בעינן עד דידע אי בבהמה איטמי אי בחיה איטמי דשם נבלה אחד הוא ובהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה דאי לא תימא הכי לישמעי' הא וכל שכן שרץ ונבלה אלא בהמה וחיה לכדתניא בסיפרא רבי עקיבא אומר יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה וכולא כדאיתא התם ומשמע דאע"ג דנסיב לה קרא בהמה ההיא מחיה נפקא ובהמה לכדר' ואו בטומאת נמי התם מדריש.