חידושי רמב"ן על שבועות י״ד

1 ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא. תמיהא לי ונימא אי מומאת עדת בני ישראל אמינא לכתחלה לא ואם הביא כשר כדאמרינן בסמוך גבי אשר לו וי"ל דאשר לו לא משמע משמע עכובא אבל מומאת עדת יקח ודאי משמע עכובא דכיון דכתיב יקח בצווי ודאי עכובא הוא דכולה פרשתא לעכובא דחקה כתיב בה אי נמי כי אמרינן יכול לא יביא ואם הביא כשר משל אחיו הכהנים קאמר משום דכולן קרויין ביתו והוה אמינא הואיל וכלן מתכפרין בו וקרויין ביתו אם הביא כשר ושלא ושלו קרינא ביה בדיעבד להכי אצטריך קרא אחרינא אבל בשעיר של עם ואמר מדעם להוי תו לא אצטריך קרא אחרינא דודאי אם הביא משל כהנים פסול דהא לאו דעם הוא.

2 הא דאמרינן כולן קרויין ביתו. לאו דאינון ביתו ממש אלא תרי ביתו כתיבי חד ביתו ממש דהיינו אשתו כדתנן אף אשה אחרת מתקינין לו ואידך לרבויי כל דאינון בכלל ביתו דהיינו אחיו הכהנים דאיקרו ביתו ומיהו אף ע"ג דמיקרו הכי כיון דאינו בא משלהם אינו במשמע אלא מריבוי ביתו תניין ומיניה מרבינן להו והיינו דתנן בוידוי ראשון אני וביתי ובוידוי שני אני וביתי ובני אהרן וכדתנא דר' ישמעאל מוטב שיבא זכאי ואליבא דרבי יהודה תנן והלכתא כוותיה, כן נ"ל.

3 מתני': נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה מתני' רבי הוא דמחיי' על העלם טומאה ועל טומאת העלם מקדש דאי רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה קדאמרינן הכא בגמרא ואי רבי עקיבא לא מחייב על העלם מקדש אלא על כרחין רבי היא והכי קתני נטמא וידע כלומר ידע ששרץ מטמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שהיתה עלומה ממנו נגיעת טומאה כלומר שלא ידע מתחלה שנגע לטומאה וזכור לקדש נעלמ' ממנו קדש כלומר נעלם ממנו אכילת קדש שלא ידע בשעת אכילה שזה קדש וזכור לטומאה כלומר יודע הוא שנגע בה ואפש' דמתני' ידיעה גמורה קאמר ואע"ג דלא צריך ידיעה גמורה לר' אנן מיהא סתם תנן לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ולא אתא רבי לאשמועינן בהאי מתני' דעתיה בידיעת בית רבו וברייתא תנא לה כדאיתא בפ"ק, וזה עיקר.

4 גמרא: נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו. פרש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא ליה אי מיקריא ידיעה אי לא וקאמרינן היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע וסבור שאין השרץ מטמא האי זיל קרי ביה רב הוא והויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ואי קשיא לרבי מאיר דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה למה לי ידיעת בית רבו אפי' תינוק שנשבה לבין הגוים נמי דזיל קרי בי רב הוא שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש. איכא למימר לא דמי דאלו מאן דלא ידע דאיכא שם טומאה בתורה לא הויא ידיעה ולא אזיל למקרי בי רב שהרי הוא סבור שלא הוזכר מעולם טומאה בתורה אבל זה שהוא יודע דאיכא שם טומא' בעצם ויודע הוא שהזהירה עליה תורה אע"פ שהוא סבור שהצפרדע תטמא ולא הצב ידיעה מיקריא דאזיל לבי רב וגמר לה וכל שאינו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא. ויש שמפרש דהא דאמרינן דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הדבר ספק אצלו אם הצב מטמא או הצפרדע וכיון שהוא יודע שהוזכרה טומאה בתורת והוא אינו ברור לו אם השרץ או הצפרדע ילך ויקרא בבית רבו וכמאן דידע דמי אבל אם הוא סבור בודאי שאין הצב מטמא אינה ידיעה דלא אלזי לבי רב מאן דלא גמיר כלל והיינו דאמרינן בפרק אמרו לא יצא שרץ מטמא וצפרדע אינו מטמא ששתויי יין מורין בהן כו' עד דשני התם דזיל קרי לי רב הוא וידיעה היא ולא כדברי מי שפירש זיל קרי בי רב הוא כלומר צריך הוא לקרות בתורה ומחוסר ידיעת בית רבו הוא ודברי הבאי הם. ואוקימנא דנגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא מאי כיון דידע אי שרץ מטמא ושזהו שרץ ידיעה היא או כיון דלא ידע אי מטמא בהכי העלמה היא פי' לאו דוקא אלא לאו ידיעה היא ופטור. ור"ח ז"ל כתב ונעלם קרינא ביה וחייב או לא ונר' דאהעלמה הוא מפרש בעיא דרב פפא כגון שידע בשעת נגיעה ונעלמו ממנו הלכות טומאה אי מיקרי העלמה או לא והיינו דאמרינן אי לימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא זיל קרי בי רב הוא ולא מיקריא העלמה ומיהו ידיעה נמי לא מקריא ואפילו לרבי דסגי ליה בידיעת בית רבו ולהאי פירושא האי דבעי ידיעה היא לאו דוקא אלא לאו העלמה היא ומיהו אי בהאי פירושא לא דמיא לבעיא דרבי ירמיה ובגמרא משמע דדמיאן להדדי.

5 הא דבעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל מהו. לענין ידיעה בתחלה בעי לה והא דמתמהינן עלה אי אליבא דרבי עקיבא כו'. יש מפרשים דהכי קאמר אליבא דרבי עקיבא לא מיחייב על העלם מקדש כלל עד שיהא זכור לו ומכירו דידיעה גמורה בעי במקדש ושיכנס לו בהעלם טומאה ועוד נאמרו בה לשונות אחרים וכולן אינן עולין כלל. ולי נראה דהכי פירושא, דבן בבל זה יודע היה שיש מקדש בירוש' וכשעלה משם לכאן נאסרו עליו מחמת ידיעת ספיקו כל בתי ירושלים מליכנס בהן בטומאה ובית המקדש בכללן לאחר זמן נעלמה ממנו ידיעה זו דאמ' מותר אני ליכנס בבית זה שאין זה בית המקדש או ששכח לגמרי ענין המקדש מפני שלא היה רגיל בו במקומו ונכנס שם בטומאה מי אמרינן כיון דמתחלה היה יודע שאסור ועכשיו בהעלמה זו סבור שהוא מותר ומשום הכי נכנס שם ולבסוף ידע לגמרי חייב ודילמא או דילמא כיון שלא ידע במקומו מעולם לאו ידיעה היא דאפי' בידיעה כידיעה דלקמן ז לא הויא התם מכיר בטומאה מעולם הכא לא הכיר במקומו מעולם. ולפום הכי מקשינן, אי אליבא דרבי עקיבא ובזכור לטומאה הא לא מיחייב על העלם מקדש שאלו ביודע הטומאה ונעלמה ממנו ונכנס לבית זה אי בידיע' ספיקו נכנס לשם מחמת העלמת טומאה ודאי חייב דטומאה פריש ולא ממקדש ואי גם בהעלמת מקדש שבסוף שכח לגמרי. ונכנס שם ודאי העלם מקדש הוא והוה ליה העלם זה וזה בידו ומאי ספיקיה דרבי ירמיה בידיעה והעלמה זו. ואוקימנא אליבא דרבי מאיר כיון דלא ידע למקום מקדש העלמה היא משום דלא דמיא לידיעת בית רבו דהתם יודע שהשרץ מטמא ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא ואפי' אינו מכיר חתיכה זו של שרץ הא מכיר שרצים אחרים הרבה אבל הכא אע"ג דאיכא מקדש בעולם כיון שהוא באותו הבית וסבור שאין זה בית המקדש הרי אין לו מקדש בעולם וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומדקא מיבעיא גבי מקדש ולאו גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא משמע דהתם חייב ואפילו לא היה היכר בשום קדש בעולם שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה חסרון ידיעה בשלא ידע שזה בשר קדש ואפשר דחדא מיניהו נקט דשכיחא ליה שהוא עצמו רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל הוא. ורש"י ז"ל פירשו לפי פירושו בידיעת בית רבו ואינו מחוור לי דהא פשיטא דלא דמי לידיעת רבו דידיה דהתם יודע שזה שרץ ושנגע בשרץ ושהשרץ מטמא אבל הכא ידע שנגע ולא שנגע שנכנס ולא שנכנס במקדש. ולפי מה שפירש רבינו תם ז"ל בידיעת בית רבו שלמדו שהשרץ מטמא אבל לא למדו שהטמא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרושי דהכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן התם ידע עיקר מקדש ומקומו ואע"פ שאינו יודע שטמא אסור ליכנס למקדש הוי ידיעה כיון שהוא יודע שזה הבית קדוש יותר משאר בתים אבל הכא דלא ידע מקומו וסבור שזה בית הדיוט הוא ואינו יודע שהוא קדוש כלל לא שמה ידיעה, מ"מ אין פי' זה נכון.