חידושי רמב"ן על גיטין כ׳

1 הא בעי שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פי' נ"ל משום דכתיב ספר כריתות והיינו ספירת ספרים של כריתות וא"א לספר כריתות שבינו ולבינה אלא א"כ כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה לאו דוקא דדעבד אע"פ שאין שם מקום מגורשת וי"ל גט פסול הוא מדרבנן מ"מ מגורשת ואינה מגורשת הויא, ורב יוסף לא חשש לה כלל. ובתוספו' מוקי לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי וא"א אלא א"כ מוכיח מתוכו מי מגרש ומי מתגרשת, ואינו נכון. וי"א שמו ושמה ועירו ועירה מדרבנן צריכי ואע"פ כן אם לא כתב אין חוששין לריח הגט כלל דכל דמגרש אדעתא דרבנן קא מגרש ושויוה רבנן לגיטא חספא בעלמ' ולאו דוקא ועוד דא"כ היכי אמרינן מאי קמ"ל טובא קמ"ל. ויש לפרש דה"ק: כיון דבעינן שמו ושמה ועירו ועירה ואם לאו אינה מגורשת לגמרי אין חוששין שמא הקדים דינר לסופר שאין מעשיו מועילין ולאו דוקא משום דבלאו הכי ליכא למיחש אלא משום דאמר הרי זה גיטיך אמרי' שמא לקלקלה בב"ד ולצעורה קא מתכוין.

2 דילמא אקנויי אקנו לי' רבנן. פי' אע"ג דבדרך דילמ' איתמר עיקר הוא והכי מפורש בפ' גט פשוט ואפשר דמשום בבירור רב חסדא א"ל כן. ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הכל כשר ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבטל ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר דאי ס"ד צריך לאקנויי ליה ממש מעיקרא כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שלוחו וקנה קלף ודיו במשיכה ממש מאי היא דאקשי' הכא איהי כתבה ליה אפילו פרעו זוזא דספרא גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה ושלוחו דבעל כתביה בשלו אלא ש"מ דלא מקנו ליה כלום דמאי וכתב על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך הילכך מכיון דאקנו ליה רבנן פשיטא דספרא דידה לבעל ואין זה וכתב איהי כשר הוא דנעשה שכיר ושלוחו של בעל בפשוט זה. ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה דילמא צריכא לאקנויי ממש את הגט עצמו לבעל דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקון לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעא איתתא לאקנויי או לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעיקר' דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר לה כתובו וכתב קרינא ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והילכ' מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פי' רש"י ז"ל.

3 דילמא נתינת הגט הוא. פירוש שאין ענין זה כתוב בדיני ממונות כדי שתהא משמעותו של ונתן נתינת ממון אלא נתינת הגט הוא ולמילתיה אתיא ולא דמיא לנתינה דכתיבא גבי תרומה ונתן לכהן דאמרינן האוכל תרומה בשוגג פחות משוה פרוטה פטור מ"ט נתינה כתיבא ביה שכל נתינה שבדין ממון נתינה של פרוטה או יותר הוא.

4 תיפוק ליה דספרא' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים. הקשה רבי' תם ז"ל, והא אמרינן לקמן כתבו בשני דפין כשר ובמס' סוטה אמרינן כתבו בב' דפין פסול דספר אמר רחמנא ולא ב' וג' ומתרץ התם בב' עמודים בחתיכה אחת והם נקראין דפין והתם דסוטה בב' חתיכות והא דאמרי' במנחות גבי מזוזה בשני דפין כשרה ההיא נמי בחתיכה אחת שאלו בב' חתיכות ודאי פסולה שהרי נקרא ספר בג"ש וספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים כך מצאתי בתוספ'.

5 לא צריכא דמעורה. איכא דאמרי שאם היו אותיות הגט נוגעות זו בזו פסול ככתיבת הספרים כדאמרינן במנחות כ"ט ע"א כל אות שאינו מוקף גויל אינו אות. ואיכ' דאמרי דכשר אף כשאינו מוקף גויל ומפרש זה שאמרו כאן דמעורה כגון שמעורות אותיות של שיטה שלמטה נכנסת מעט בין תיבה לתיבה שלמעלה או שנכנס ראש של למד שלמטה באוירה של דל"ת והר' ושאר הדומות להן. ולפי דעתי שזה יותר קרוב ליפסל. ומסתברא כיון שהותר ליכתב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל עלה של זית ועל יד של עבד לא בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותו לא חכים ולא טפש כשרה בגט בין נוגעות בין אינן נוגעות. ובירושלמי וכתב ולא מטיף ר' יוחנן בר שלום ורבי מתניא חד אמר בשלא עירב את הנקודות ואחרינא אמר אפילו עירב את הנקודות ,ואלו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות אין זה כתב.

6 מתניתין לרבא ל"ק בכתובת קעקע. קשיא עלה של זית מאי איכא למימר הרי יכול להזדייף ואיכ' לאוקומה ברושם בסכין על העלה ודבר של קיימא הוא והכי תנין כתב על עלה של זית ועל עלה של דלעת ועל עלה של חרוב על כל דבר שאינו של קיימא פסול וכו' זה הכלל עד שיכתוב בדבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.

7 ת"ש דאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. איכא למידק, ורמי בר חמא לא שמיע ליה מתני' דתנן חזקת הבתים והעבדים ג' שנים מיום ליום והיינו כדרשב"ל כדאיתא התם בגמ' אי נמי לדידיה לא פשיטא ליה גמרא תפשוט ליה ממתני'. וא"ל אי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום שיש לו דעת ושמא יקניטנו רבו וילך לו לבית של אחר ויאמר של זה אני ונמצא הקונה עבד כקונה אדון לעצמו והכא ליכא למימר הכי שהרי גט כתב על ידו וחתום והבעל כתבו א"נ בעבד קטן שאין לו דעת אלא דרהיט ואזיל ואתי ולהכי פשטוה מדר"ל ור"ל נמי הא גופא, קמ"ל.

8 הא דדייק אביי על כותב כתב ידו ואחרים חותמין והא בעינן ספר מקנה וליכא. קשה לן וכי בשטר הוא קונה והא מכי יהיב זוזי משתעבד ושטרא למיהוי ליה קלא עבדין ליה ואפילו עביד בערכאו' מכשירין ליה בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה כדפרישי' דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו אלמא שטר לא עביד קנין. וי"ל זמנין דכתב ליה מטלטלין אגב מקרקעי דבעי שטר למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי א"נ דמשעבד ליה אותיות דידיה בכתיבה ומסירה ושטרא דלא הוי דמקנה לא הוי שטרא א"נ דכתיב ליה שדי קנויה לך דבעי שטר מקנה ממש ואע"ג דמלוה לכל בני הכפר קתני פעמים שעושים שדות שלהם מכר ואין המעות קונות כמו במלוה שאינה קונה מתורת כסף וקונה בשטר א"נ דאמר ליה בשטר זה קני דלא קני בכסף ושטר שלו אינו נעשה קנין וגווני טובא איכ' דבעי שטר במכר ולא מקנה בכספא. והא דדייק הכי משום דודאי אם לא היו כל השטרות כשרות מידו כמו מיד אחרים לא היה הוא כותבן וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שהמקנה צריך לכתוב השטר שדי מכורה לך דהא מקרא נפקא פ"ק דקידושין כ"ו ע"א.