חידושי רמב"ן על גיטין ב׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מקור גיטין ב׳
1 הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
2 רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמֵּבִיא מִן הָרְקָם וּמִן הַחֶגֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִּים לְלוֹד.
3 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ. וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא.
4 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵרְקָם לַמִּזְרָח, וּרְקָם – כַּמִּזְרָח; מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן – כַּדָּרוֹם; מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ – כַּצָּפוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין.
5 הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו.
6 גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? רַבָּה אָמַר:
7 לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ.
8 רָבָא אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.
9 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַתְיוּהוּ בֵּי תְרֵי. אִי נָמֵי, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
10 אִי נָמֵי, בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם.
11 וּלְרַבָּה דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ – לִיבְעֵי תְּרֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל עֵדֻיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין.
12 אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא;
13 אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!
14 רוֹב בְּקִיאִין הֵן. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא – סְתָם סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי מִיגְמָר גְּמִירִי, וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ; וְהָכָא
פירוש חידושי רמב"ן על גיטין ב׳
1 המביא גט ממ"ה. פי' תנא בא"י קאי, וממקום רחוק קרי מדינת הים כדאתמר בעלמא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואילו היה פי' למ"ה כמו שרש"י ז"ל מפ' קשיא הא דאמר ר"ג אף המביא מן הרקם ומן החגר דמשמע דלת"ק הני לא צריך והא מחוץ לארץ הוו.
2 ר"ג אומר אף המביא מן הרקם וכו'. נראה דרקם וחגר לאו היינו קדש וברד כמ"ש מפירש"י ואע"פ שתרגם אונקלוס כן הני אחריני נינהו שהרי קדש וברד מא"י הוו כמ"ש בס' יהושע, ובמס' מכות אמרי' דתרי קדש הוו, ומיהו תרווייהו מא"י הוו אלא דחד עיר מקלט וחד לא, ואף אנו נאמר שהם ג' ואחד בח"ל וכן חגר, וליכא למימר דרקם זהו קדש שבגבול עשו כדכתי' והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך דא"כ היכי אמרי' דסמוך לארץ ישראל הא מירחק טובא, ועוד דכתיב והיה לכם פאת נגב מדבר צין על ידי אדום, וקדש במדבר צין דכתיב ותצא כל העדה מדבר צין והאיך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח, אלא הני דכתי' ביה בין קדש ובין ברד ומתרגמי' בין רקם ובין חגר, וי"א שהרבה ברכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ואימור הנך הוו מאותם שלא כבשום עולי בבל משום הכי לא הוו בקיאים ולא מצווים לקיימו אלא בחוץ לארץ הוו.
3 מאשקלון לדרום וכו'. אף זו קשה שהרי אשקלון מא"י הוה דכתיב בשופטים וילכוד יהודה וכו' ואת אשקלון וכו', וכ"כ ביהושע חמשת סרני פלשתים האשקלוני וכו' הפילה לבני ישראל לנחלה. וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשה דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע שמא"י הוה, וכדאמר בחולין ומי איכא למ"ד בית שאן לאו מא"י הוא והכתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן, וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בכתובות ר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו אלמא קדושה, א"ל ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעת' וקדשה לעת"ל ולפי' היתה חביבה עליהם, אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי ב"ד, וא"נ ס"ל לא קדשה לעת"ל, לענין תרומות ומעשרות חביבה עלייהו דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ בחיבתה היא עומדת ובקדושת' לענין ישיבתה ודירתה.
4 חבל על דאבדין פירוש משנה ראשונה ממסכת גיטין לרבינו הרמב"ן ז"ל, כי נקרע דף א' מספר הנעתק ממנו. ואך אפס קצהו ממנו נראה בדף השני. וזהו החלו ויש אומרים עכו חציה בארץ ישראל וחציה בארץ העמים. והיינו דאמרינן בפ' מי שאחזו דעכו לאו במדינת הים קיימא ואיתמר נמי התם כי הוו איפטרו רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. ר' ישמעאל ברבי יוסי בעי ואפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר בר אחא מן תרי עובדא דר' אנן ילפינן עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ. וכן כתב רש"י ז"ל במס' סנהדרין ה' ע"ב. וכיון שכן קשה לי הא דאמרי' בגמ' אבל עבו דמרחקא טובא לא והיכא מרחקא והא חציה בארץ ישראל. ואפשר דר"מ סבר כל עכו כארץ ישראל לגיטין וכיון דחציה בארץ שכיחי טפי מהנך דסמוכות ואע"ג דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שהיא ירושלים שבתי דינין קבועים שם. וכפר סיסי קרובה לצפורי שיש שם ב"ד הגדול ותניא בתוספתא ר"מ אומר עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין. ומיהו קשה הא דאמרינן המוכר עבדו לעכו כמוכר לחוצה לארץ. במאי עסקי' אי בחציה שבארץ ישראל אמאי אי בחציה שבחוצה לארץ היכי אמרי' עלה וכ"ש סוריא אדרבא סוריא קדישא טפי. ונ"ל דפלגא כארץ ישראל ופלגא כסוריא והיא כחוצה לארץ לטומאה וצ"ע ותלמוד. עוד מצאנו בספרי תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל. וקתני פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם דחגרא אלמא כולם כבשום שניהם. לפיכך העלו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הם אלא שעומדות על הגבולים ורחוקות מן המדינות בעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים כדאמרינן וקרובה לצפורי יותר מעכו דמשמע דמשום קורבתה וריחוקה לצפורי היא נידונת. והיינו מובלעות וסמוכות. כלומר למקום ישוב דארץ ישראל שבתי דינין שם. ועדיין לא העלו אותה בחוור. אלא י"ל פרשת אשקלון לא היינו עיר אשקלון שלה אלא פרשת דרכים שלה ההולכת לארץ ישראל וחומת עכו מגדל סמוך לו או חציה כמו ש פי' ורקם דחגרא אינו רקם השנויה במשנתנו וכך מצינו בירושלמי במסכת שביעית בתחומי ארץ ישראל גניא דאשקלון ובעי אשקלון עצמה. אמר רבי יעקב בשם רבי זעירא מן מה דתנא גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ. ויש תימא תנא מהיכא סליק דקתני המביא. וי"ל התם קאי דתנן וקונה את עצמה בגט בפ"ק דקדושין. ומיהו ה"ל לפרושי הלכות הגט ברישא אלא איידי דתקנתא היא חביבא ליה ואקדמה.
5 גמרא מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. א"ל וליחוש נמי לשאר דברי' הפוסלי' בו דהא איכא מחובר ואיכא נכתב ביום ונחתם בלילה. והא איכא שלא אמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתומו. ואיכא למימר סתם ספרי דדייצא מפקעי פקיעי ודברים הללו דברים המסורים לסופרי הדיינים הם הילכך ליכא למיחש אבל לשמה איכא למיחש דילמא איהו שקליה מבר מאתיה דשמיה כשמיה. והיינו דאמרינן בגמרא סתם סופרי דייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך פי' משום חששא זו דדילמא אשכח בר מאתיה דשמיה כשמיה ושקליה מיניה ואע"פ שלא היה לנו לחוש לכך שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו כיון שיש לחוש למיעוטא דמיעוטא דספרי לא גמירי. א"נ דאיהו גופיה כתביה ודלמא אשכחיה בר מאתיה אצרוך רבנן למיחש למילתא. עוד יש לי לומר דנכתב ביום ונחתם בלילה דהוא דבר הנוהג בשטרות הכל יודעים דשטרי חוב המוקדמים פסולים. וכן לא אמר לסופר כתוב אף בשטרו' הוא נוהג ואין סופר ועדים כותבים וחותמים גט לאשתו של זה שלא במצותו. ועוד י"ל שכל הכותב וחותם שלא במצות המגרש שלא לשם גירושין הוא. והכי מוכח בפ' שני וכדבעינן לפרושי קמן הילכך בכלל לשמה הוו אבל מחובר לא שכיח כלל ולא חששו אלא לשמ' שהוא מצוי וטועין בו. ואי ק"ל נהי נמי דספרי לא טעו דילמא איהו אחתמיה בקרובים או בפסולים או בלילה ולקלקולה נתכוון א"כ אפילו בנותן גט מידו לידה בארץ ישראל ליחוש ואין לדבר סוף אלא לכולי האי לא חיישינן דכיון דלא ידעינן אנן אמאי ניקום ומערער. ובגמרא דארץ ישראל תרגומו דאינו חשוד לקלקלה הוא שמתוך שהוא יודע אם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים כיון דליכא למיחש לשאין בקיאין לא חיישינן דילמא יתכוון לקלקל דאינו חשוד לקלקל בידי שמים שאם אין דעתו לגרש לא יגרש. והיינו דאמרינן לקמן השתא מינקט נקיט ליה וערעורי קא מערער עלויה אלמא אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אלא פעמים שמתחרט ובא מערער לקלקלה בב"ד. וכשהוא שולח גט ממדינ' הים נמי יודע הוא שהיא הולכת ונשאת ואי אתי לקלקול' לא מהימן הילכך איסורא לאינשי לא הוו ספו. וכי אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני אלא ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואלו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב ועוד דכיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו ואח"כ מצאו זה וכתבו לו ועשה שליח שאין הדבר מצוי כן. והא דאמרינן לקמן גיטין ג' ע"א בדין הוא דליתני הכי. ה"ק בדין הוא דליתקון רבנן דלימא הכי בפני אלא משום דחיישינן דילמא גייז ליה ולא אמר לשמה וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר אין דבריו לשמה ועוד דה"ל משנה ממטבע חכמים. וי"מ גייז ליה ויאמר בפני לשמה ולא יאמר נכתב ונחתם. ורש"י ז"ל פי' בלשון ראשון ששואלין לו אי נכתב לשמה ויש לו ממשמעות ירושלמי דגרסינן התם בפני נכתב ובפני נחתם לשמה. ולא דייק דא"כ הוה ליה למימר איכא בינייהו הא דלרבה צריך לומר לשמה ולרבא אין צריך לומר והא עדיפא לן טפי למימר. וי"מ דכי אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר הדברים הפוסלין בגט ושואלין ממנו הכל או סומכין עליו בסתם. וזה הפי' לתרץ הקושיות הראשונות שכתבנו למעלה. ושמא למדוהו מן הירושלמי דאמרינן התם ר' יהושע בן לוי שניא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין. ואין זה הפי' נכון לפום גמרא דילן מדאמרינן לקמן בפירקן והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא ובין לרבה ובין לרבא הא איכא מחובר אלמא במוליך ומביא ליכא אלא לשמה. וה"נ משמע בהא דאמרינן חדא מתלת גייז. ורבינו תם ז"ל פי' שדרשת לה לשמה לאינשי לא משמע להו ולפיכך חוששין לה יותר משאר דברים גם זה אינו נכון בטעם.
6 רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וחיישינן דילמא אתי וטעין מזוייף הוא. קשה ליה לראב"ד ז"ל ולומר שליח באפי תרי או באפי תלת שהבעל עשאו שליח לתת גט זה לאשתו וליהמנוה ותו לא יכול למימר הבעל היא זייפתו ולמה לי קיום. וניחא ליה דילמא אתי ואמר אני עצמי זייפתי לפי שלא מצאתי עדים והייתי סבור שהוא כשר ומקלקל לה. ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר. אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים. ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני דף ט"ז ע"ב אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב ט"ו ע"א. אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.
7 עד א' נאמן באיסורין. פי' רש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרש' תרומה ונקור בשר וגיד הנשה ושחיטה. וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה. וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דעד אחד נאמן אפילו איתחזק איסורא אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה אבל בשאר עדיות מנ"ל. אי נמי התם א"א שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירת' ולטבילתה לפיכך האמינתה תורה ואין למידין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר משאי אפשר. ובתוספ' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול אע"פ שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול וכל שבידי לתקן עד א' נאמן אף ע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה יבמות דף פ"ח, וכבר פירשתי יותר מזה בפ"ק דשחיטת חולין י' ע"ב.
8 אבל הכא הא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ק"ל הא כיון דאיתחזק איסורא אפילו בשאר איסורים נמי כדאמרינן בפ' האשה רבה בהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דלא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות מב' ואפי' לאיסור נמי אין פחו' משנים כדאמרינן בפ' האיש מקדש. ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא. ואי גרסי' ליה ה"נ והוי דבר שבערו' וכן נמי בפ' האשה רבה ופי' דחדא ועוד קאמרי' ולא נהירא.