חידושי הרי"מ על כתובות ע׳

« חידושי הרי"מ על כתובות נ״ט ×¢×´× חידושי הרי"מ על כתובות ע״ב ×¢×´×‘ »

1 רש"י פתח ↗

מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו - אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה:

2 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב או סתם. ובו כ סעיפים:המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ואם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו ולהוציאו מיד הרא"ש ומרדכי פ' השואל התנה עמו שיוכל להוציאו לצרכו ומכרו אין הלוקח יכול להוציאו ריב"ש סי' רכ"ז ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: הגה ואפי' לא קצב לו זמן אפ"ה מסתמא שכרו נגד מעותיו ב"י המשכיר בית לחבירו ובתוך הזמן רוצה לבנותו אין יכול לכופו לצאת אפי' לבית יפה ממנו גם להכניס פועלים לבית לבנותו מיהו מבקשים מן השוכר לעשות לפנים משורת הדין מרדכי רב"ב:

3 פסחים פתח ↗

וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּשֵׁית! כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא דְרַבָּנַן עִילָּוֵיהּ — כִּדְאוֹרָיְיתָא דָּמְיָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשִׁין. וּלְבָתַר אִיסּוּרָא לָא מָצֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ? וְהָא תַּנְיָא: הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב. בִּשְׁלָמָא שַׁבָּת, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא יוֹם טוֹב — בָּתַר אִיסּוּרָא הוּא! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּתַלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ עָסְקִינַן, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ עִיסָּה מְגוּלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ. קָדֵים וּמְבַטֵּיל לַיהּ מִיקַּמֵּי דְּתַחְמִיץ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה. כֵּיוָן שֶׁרָבְתָה מַצָּה — מוּתֶּרֶת. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָדַע בַּהּ דְּחָמֵץ הִיא — כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי? אֶלָּא דְּלָא יָדְעִינַן בָּהּ אִי חָמֵץ הוּא אִי מַצָּה הוּא — מַאי אִירְיָא כִּי רָבְתָה מַצָּה? אֲפִילּוּ כִּי לֹא רָבְתָה מַצָּה נָמֵי, נֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא. מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְהֵמָה — לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת — חוּלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הָרֶגֶל — מַעֲשֵׂר, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — חוּלִּין. וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זֵירָא: מַאי טַעְמָא — הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִין לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם. אַלְמָא אָמְרִינַן: קַמָּאֵי קַמָּאֵי אָזְלִי לֵיהּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הָכָא נָמֵי, נֵימָא: קַמָּא קַמָּא אָזֵיל, וְהַאי דְּהָאִידָּנָא הוּא. שָׁאנֵי הָכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ. אִי עִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ, כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי? אָמַר רַבָּה: לָא תֵּימָא שֶׁרָבְתָה מַצָּה, אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ. אִי הָכִי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה — אִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּוַדַּאי חָמֵץ מְעַלְּיָא הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ, אָמְרִינַן: כׇּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַהֲמָא חַמִּימָא אֲפָה, וּשְׁדָא עִילָּוָיהּ וְעָפְשָׁא טְפֵי. וּמִי אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: תֵּיבָה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, אִם רוֹב חוּלִּין — חוּלִּין, אִם רוֹב מַעֲשֵׂר — מַעֲשֵׂר. וְאַמַּאי? לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן בַּסּוֹף. רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ צִיבּוּרִין צִיבּוּרִין. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּאִישְׁתְּכַח בְּגוּמָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? רַב פַּפֵּי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אוֹמֵר ״לְבַעֵר חָמֵץ״. רַב פָּפָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: ״עַל בִּיעוּר חָמֵץ״. בִּ״לְבַעֵר״ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּוַדַּאי לְהַבָּא מַשְׁמַע.

4 תוספות על נדרים פתח ↗

אלומיה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל - בעודה תחתיו דשויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה דלא שייך למיפרך מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדוש דקדושיה מיתלא תליא ואי פקע שעבודו דבעל חיילא קדושה דעד השתא לא סבירא לן דקדושה אינו יכול להפקיע שום שעבוד הוי חשיב למיפרך כיון דלא קדשה השתא לא קדשה לקמיה אבל השתא דאמרי דמן הדין מפקעת אי לא דאלמוה אם כן לאחר שפקע יחול ההקדש:

6 כתובות פתח ↗

מִשּׁוּם אֵיבָה. בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מְנָלַן? דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּמָצֵי מְזַבֵּן לַהּ, אֲבָל נַעֲרָה, דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּן לַהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דִּידַהּ הָווּ! מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָווּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דְּאָבִיהָ, אֶלָּא הָא דְּזַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְמִימְסְרַהּ לְחוּפָּה, הֵיכִי מָצֵי מָסַר לַהּ? הָא קָמְבַטֵּל לַהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אֵימָא דְּיָהֵיב לַהּ שְׂכַר פְּקַעְתַּהּ. אִי נָמֵי דִּמְסַר לָהּ בְּלֵילְיָא. אִי נָמֵי דִּמְסַר לַהּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. אֶלָּא: קְטַנָּה לָא צְרִיכָא קְרָא — הַשְׁתָּא זַבּוֹנֵי מְזַבֵּין לַהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִיבְּעֵי?! אֶלָּא כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְנַעֲרָה. בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״. וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה ... וְהָיְתָה״, אִיתַּקּוּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאָב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָב אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֵּי בִתּוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: בִּשְׁלָמָא בַּעַל, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירֵי, דְּאִם כֵּן מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק, אֶלָּא אָב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר — דְּמִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק? בְּלָאו הָכִי פָּרֵיק לַהּ! וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אָב נָמֵי מִימְּנַע וְלָא פָּרֵיק. סָבַר: כִּיסָא נְקִיטָא עִילָּוַהּ, תֵּיזִיל וְתִפְרוֹק נַפְשַׁהּ. נִיסֵּת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁהוּא אוֹכֵל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב לָהּ פֵּירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים שֶׁיָּבוֹאוּ עִמָּהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ — מֵתָה, לֹא זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: זָכָה הַבַּעַל בִּדְבָרִים הַלָּלוּ. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין — גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, וּמִן הָאֵירוּסִין — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה,

11 תוספות על כתובות פתח ↗

קונם שאני עושה לפיך - אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים דף פא: קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:

12 כתובות פתח ↗

תֵּיזִיל וְתַיחֲלַהּ לִכְתוּבְּתַהּ דְּאִמַּהּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ, וְתֵירְתַהּ מִינֵּיהּ. שְׁמַעָה אֲזַלָה אַחֵילְתַּהּ. אֲמַר רַב נַחְמָן: עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין. מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר, וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סְבַר: ״וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״, וּלְבַסּוֹף סָבַר: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ — מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְאִי פִּקֵּחַ הוּא, מְקַרְקֵשׁ לֵיהּ זוּזֵי, וְכָתֵב לֵיהּ שְׁטָרָא בִּשְׁמֵיהּ. אָמַר אַמֵּימָר: מַאן דְּדָאֵין דִּינָא דִגְרָמֵי — מַגְבֵּי בֵּיהּ דְּמֵי שְׁטָרָא מְעַלְּיָא. מַאן דְּלָא דָּאֵין דִּינָא דְגַרְמֵי, מַגְבֵּי בֵּיהּ דְּמֵי נְיָירָא בְּעָלְמָא. הֲוָה עוֹבָדָא וְכַפְיֵיהּ רַפְרָם לְרַב אָשֵׁי, וְאַגְבִּי בֵּיהּ כִּי כְשׁוּרָא לְצַלְמֵי. אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חָמָא: הַאי מַאן דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, וְאִית לֵיהּ אַרְעָא וְאִית לֵיהּ זוּזֵי — לְבַעַל חוֹב מְסַלְּקִינַן לֵיהּ בְּזוּזֵי, לְאִשָּׁה מְסַלְּקִינַן לַהּ בְּאַרְעָא, הַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ. וְאִי לָא אִיכָּא אֶלָּא חַד אַרְעָא וְלָא חַזְיָא אֶלָּא לְחַד — לְבַעַל חוֹב יָהֲבִינַן לֵיהּ, לְאִשָּׁה לָא יָהֲבִינַן לַהּ. מַאי טַעְמָא — יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב חָמָא: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הַאי מַאן דְּמַסְּקִי בֵּיהּ זוּזֵי, וְאִית לֵיהּ אַרְעָא, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב וְקָא תָבַע מִינֵּיהּ, וְאָמַר לֵיהּ: ״זִיל שְׁקוֹל מֵאַרְעָא״, אָמְרִינַן לֵיהּ: ״זִיל זַבֵּין אַתְּ, וְאַיְיתִי הַב לֵיהּ״? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: תּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי הֲוָה, הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן — לְפִיכָךְ עָשׂוּ בּוֹ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פָּפָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, אָמַר: ״לָא נִיחָא לִי דְּאֶיעְבֵּיד מִצְוָה״, מַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִין לוֹ עֲשֵׂה סוּכָּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, לוּלָב וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה —

13 תוספות על כתובות פתח ↗

נעשה כאומר לה צאי כו' – הכא לא מצי למיפרך והא לא אמר לה הכי כדפריך באע"פ לעיל כתובות דף נח: דהכא אין אנו משנין נדר מכמו שנדר אלא טעמא בעלמא הוא דלמה הוא מדירה אלא בשביל שרוצה שיהיו מעשה ידיה שלה אבל התם גבי מקדיש ידי אשתו אין הנדר טוב וצריך לתקן דיבורו שרוצה לומר יקדשו ידיה לעושיהן להכי פריך לה התם:

14 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. קָסָבַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי — עִיקָּר, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְכִי אָמְרָה ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ — הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ.

17 כתובות פתח ↗

אִיבָּעֵית אֵימָא שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, אֲרוּסָה מִי אִית לַהּ מְזוֹנֵי? שֶׁהִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ. דִּתְנַן: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

17 נדרים פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרָבָא: ״כִּכָּרִי עָלֶיךָ״ וּנְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה, מַהוּ? ״כִּכָּרִי״ אָמַר לוֹ, כִּי אִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּאָסוּר. אוֹ דִּלְמָא ״עָלֶיךָ״ אֲמַר לֵיהּ, עִילָּוֵיהּ שַׁוִּיתֵיהּ הֶקְדֵּשׁ?

18 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. ״שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי״ — יֵהָנֶה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם.

19 רש"י על כתובות פתח ↗

וספקה - לרב זביד פוסקין דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך למזונותיך אמר לה:

20 תוספות על גיטין פתח ↗

הקדש חמץ ושחרור כו' - פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא כדמשמע בערכין דף כג: ובפ' אע"פ כתובות דף נט: נמי אמרינן שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כו' משמע דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואור"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע"פ כתובות דף נט: ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה דף סו: דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד משום דהוו בכלל הקדש והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו ב"ק יא: דאין בעל חוב גובה ממנו התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו שם כיון דאית ליה קלא ונזהרים הלקוחות ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה פסחים דף לא. וקונמות בפ' אע"פ כתובות דף נט: אבל מת וע"ז ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב ובפרק המניח ב"ק דף לג: דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר' ישמעאל כדמפרש בפרק המניח שם מודה רבא דלמפרע הוא גובה ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות וי"ל דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב כדאמר בפ' אע"פ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר כתובות דף ע. פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה והא דאמרינן בפרק אלמנה יבמות דף סו: דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין ואפי' העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר וי"ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי וא"ת ואצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה דבפ' כל שעה פסחים דף לא. מפרש טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני וי"ל דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה:

21 פסקי הרא"ש על כתובות פתח ↗

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הרביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. ותנשא באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות:

22 כתובות פתח ↗

רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשּׁוּם סִימְפּוֹן.

23 כתובות פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְנִישֵּׂאת, נִישֵּׂאת — הָא סְבַרָה וְקַבִּילָה! דְּאָמְרָה: כִּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, עַכְשָׁיו אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל.

24 ר"ן על נדרים פתח ↗

וחכ״א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות - בין בקונם כללי שאסר לכל בין בקונם פרטי: ולענין הלכה קי״ל כר״מ דיש מעילה בקונמות דהא רב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה ובפ' שבועות שתים בתרא שבועות דף כב: נמי מפכינן דר״מ לרבנן הלכך קי״ל דיש מעילה וקי״ל נמי דקונם כללי יש לו פדיון ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע״י מעילה:

25 בבא מציעא פתח ↗

בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב. הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר: שְׁאוּלָה, וְזֶה אוֹמֵר: שְׂכוּרָה – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה. זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יַחְלוֹקוּ. גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב. לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן, דְּאִיתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר! כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הֵיכִי דָּמֵי עֵסֶק שְׁבוּעָה? כִּדְרָבָא,

27 כתובות פתח ↗

עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס. וּפַרְנָס לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוֹמֵר: ״כׇּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד״.

28 ר"ן על נדרים פתח ↗

כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה - כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין ב"ב קלז: דעל מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה קאמר ליה שאני התם דמ"מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משים דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:

28 תוספות על כתובות פתח ↗

חנן אומר איבד מעותיו - ליכא לאקשויי מהא דקיימא לן לעיל כתובות פ. היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ולבונה חורבתו של חבירו דנותן לו מה שההנהו ב"מ קא. ע"ש דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה והוה כמבריח ארי מנכסי חבירו דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים באין בין המודר דף לג: וא"ת הא אמרי' בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צג: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות ב"מ דף לא: ושם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת אבידה וכך יתנו לו ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא ולפי מה שפירש רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא קשיא מידי ואומר רבי כי מן הדין היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין גיטין נח: הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירוש אם שהתה בידו י"ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים ורבינו גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי משיב אבידה דאל"כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם וא"ת והא דתנן בהגוזל בתרא ב"ק דף קטו: שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואמאי דמי חמורו היה לו לשלם והיה רבי רוצה לומר דמשום הכי אין לו אלא שכרו דמיירי כגון שבעל החמור בפניו וכי עשו חכמים תקנה ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא וקשה א"כ אפי' שכרו לא יהא לו דהא תנן בפ' הכונס בבא קמא דף נח. ושם נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ומפרש רב בגמרא אפי' נחבטה דס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ופריך אימא ה"נ ומשני מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו והאי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ומשמע לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור ועל כורחין לא אפשר לפרש כן מההיא דאלו מציאות ב"מ דף לא: ודהשוכר את הפועלים שם דף צג: אלא הכי פירושו מבריח ארי מדעתו היכא דלית ליה פסידא האי שלא מדעתו לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב דפשיטא אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב אלא כלומר האי שלא מדעתו שעל כרחו הוא מבריח ארי ואם דוחקים את האדם על כרחו להבריח את הארי ממצרו של חבירו אע"ג דלית ליה פסידא חייב לשלם לו שכר טורחו והשתא בההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו אלמא חשבינן כאילו לית ליה פסידא א"כ לא יהא לו אפי' שכרו כיון דמדעתו הוא ולית ליה פסידא על כן נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תקנו חכמים שיהא חייב לשלם אלא מה שהוא מהנה אותו ואינו מהנה אותו אלא כדי שכרו שהרי גם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו דעל כרחך מיירי שיכול להציל שלא יזכה אותו מן ההפקר:

29 כתובות פתח ↗

דְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ הִיא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לְעַצְמָהּ — מְצִיאָתָהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! דִּתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: מְצִיאַת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְעַצְמָהּ. וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּהַעְדָּפָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבַעַל הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי בְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק: תַּנָּא קַמָּא סָבַר לְבַעְלָהּ, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לְעַצְמָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: מְצִיאָתָהּ כְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק דָּמֵי. פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן. בָּעֵי רַב פָּפָּא: עָשְׂתָה לוֹ שְׁתַּיִם בְּבַת אַחַת, מַהוּ? בָּעֵי רָבִינָא: שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה בְּבַת אַחַת, מַהוּ? תֵּיקוּ. בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, בִּיֵּישׁ סוּסָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לֵיהּ בּוֹשֶׁת? וְסוּס בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אֶלָּא: רָקַק בְּבִגְדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לֵיהּ בּוֹשֶׁת? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי — וְהָתְנַן: רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרוֹק, וּפָרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְהֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ — חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בּוֹ, אֲבָל בְּבִגְדּוֹ — פָּטוּר! בְּבִגְדּוֹ — לֵית לֵיהּ זִילוּתָא, אִשְׁתּוֹ — אִית לַהּ זִילוּתָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בִּיֵּישׁ עָנִי בֶּן טוֹבִים, דְּאִית לְהוּ זִילוּתָא לְכוּלְּהוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לְהוּ בּוֹשֶׁת לְכׇל בְּנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — לָאו גּוּפַיְיהוּ, הָכָא — אִשְׁתּוֹ גּוּפֵיהּ הִיא. מַתְנִי׳ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, וְלָךְ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן. פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר — הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מָנֶה, וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ. שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה — אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. שׁוּם בְּמָנֶה, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר. וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת, הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת. מַה שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק — הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִאשׁוֹן תַּלְמִיד חָכָם וְשֵׁנִי עַם הָאָרֶץ, אֶלָּא אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְשֵׁנִי תַּלְמִיד חָכָם, יָכוֹל לוֹמַר: לְאָחִיךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, לְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן. פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר כּוּ׳. הַיְינוּ רֵישָׁא! תְּנָא שׁוּמָא רַבָּה וְקָתָנֵי שׁוּמָא זוּטָא. תְּנָא שׁוּמָא דִּידֵיהּ, וְקָתָנֵי שׁוּמָא דִּידַהּ. מַתְנִי׳ פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים — סַלְעָהּ נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִּינָרִין. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָרִים לַקּוּפָּה לְכׇל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. גְּמָ׳ הַיְינוּ פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּם חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה! תְּנָא עִסְקָא רַבָּה, וּתְנָא עִסְקָא זוּטָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא עִסְקָא רַבָּה — דִּנְפִישׁ רַוְוחָא, אֲבָל עִסְקָא זוּטָא, דְּזוּטַר רַוְוחָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עִסְקָא זוּטָא — דְּזוּטַר זִיּוּנָא, אֲבָל עִסְקָא רַבָּה, דִּנְפִישׁ זִיּוּנָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָר לַקּוּפָּה. מַאי קוּפָּה? אָמַר רַב אָשֵׁי: קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. וְאָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: בְּמָנֶה הַנִּישּׁוֹם, אוֹ בְּמָנֶה הַמִּתְקַבֵּל? אִם תִּמְצָא לוֹמַר מָנֶה הַמִּתְקַבֵּל: יוֹם רִאשׁוֹן, אוֹ כׇּל יוֹם וָיוֹם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל יוֹם וָיוֹם: שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, אוֹ כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת: חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, אוֹ כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, אוֹ כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה? תֵּיקוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לַקּוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הֵיכָן הָלַךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לָא כְּדֵין מָתְלִין מַתְלָא בִּירוּשָׁלַיִם: ״מֶלַח מָמוֹן — חֶסֶר״? וְאָמְרִי לַהּ: ״חֶסֶד״. וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: בָּא זֶה וְאִיבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה. וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה. וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לָא עֲבַד צְדָקָה? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת הָיוּ

30 נדרים פתח ↗

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דְּאַפְקְרֵיהּ בְּאַנְפֵּי תְרֵין, וְהָא דְּאַפְקְרֵיהּ בְּאַפֵּי תְלָתָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל הַמַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה — הָוֵי הֶפְקֵר, בִּפְנֵי שְׁנַיִם — לָא הָוֵי הֶפְקֵר.

31 כתובות פתח ↗

גּוּפָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ״. הוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, וּגְדֵירוֹ לִגְדּוֹר, וְשָׂדֵהוּ לִקְצוֹר — הוֹלֵךְ אֵצֶל פּוֹעֲלִין הָרְגִילִין אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לָהֶן: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ״. הֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִים שְׂכָרָן מִזֶּה.

1 רש"י ד"ה המדיר כו' אהנאת תשמיש לא חל דמשועבד כו'. וקשה דהא קונמת מפקיע כו' רק דאלמוה רבנן לשיעבודי' לעיל נ"ט ע"ב ובשלמא לענין ממון י"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר מיקרי שאינו נהנה כלל משלו רק משל עצמו. אבל תשמיש נהי דאנמהו כו' הא אין כח ביד חכמים כו' בקום ועשה וכיון דמה"ת מפקיע ואסורה איך יועיל מה דאלמהו להתיר כו'. ולהר"ן נדרים ט"ו י"ל דנדר זה אין בו ממש שאינו חל מה"ת דלא הזכיר גופו לתשמיש רק מדרבנן ע"ש ושפיר יש כח כו'. אך מרש"י ז"ל לקמן גבי הגיע זמן כו' שפי' מזונות דרבנן והנדר דאורייתא משמע שסובר דנדר דהנאתי עליך הוי יש בו ממש ומה"ת:

2 אך הא גם במזונות קשה כנ"ל דמ"ש ליתא דנאמר דלא חשיב נהנה משלו דאטו תקנו שאין הנכסים שלו הא הוי רק שיעבוד רק דאלמהו אבל מ"מ של הלוה או הבעל הוא רק אלמוה לשיעבוד שלא יפקיעו הקונם אבל מ"מ נהנה משל הנודר ואיך יש כח כו' כיון שמה"ת אסור. וצ"ל דהא לכאורה למה אמר שהקונם מפקיע השיעבוד וכן הקדש חמץ כו' מפקיע ולא אמר כפשטי' דחל וממילא א"א לזה לגבות וע"כ דהא אמר פסחים פרק כ"ש ד' ל' ע"ב גם למ"ד מכאן ולהבא גובה מ"מ אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק וטריף כו'. ופירש"י הטעם דהוי דבר שאינו ברשותו כיון דמשועבד לזה כו' ע"ש שהוא תמוה דמשמע דלא חל ההקדש והמכר והא פשוט דחל כמבואר ב"מ ד' י"ד ע"ב סוגיא דשבח דאינו רבית דהמכר חל עד דטריף ובכמה דוכתי ומה זה שכתב רש"י שאינו ברשותו. אולם הפי' דהא אי חל המכר למה יגבה המלוה מהלוקח מה בכך דנכסי ערבין בי' מקודם כמו אי פקע שיעבוד הגוף מלוה פקע הערבות של הנכסים דמנה אין כאן כו' כן נגד הלוקח שאין עלי' שיעבוד הגוף והנכסים שלו איך יגבה בשביל ערבות של המוכר הא על מי שהנכסים שלו אין שיעבוד הגוף ולכך פירש"י הטעם דהא ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישה אינה מקודשת דהא אינו ברשותו והיינו כיון שאין לו כח זה להחזיקו כשלו א"י למכור ולהקדיש פ"ק דב"מ דף ו' ע"ב גבי מסותא האי אמר דידי כו'. ולא מהני ההקדש להפקיע זכות השני מספק דגם בעצמו לא הי' כח זה ואף אם הוא שלו מ"מ אינו ברשותו גם בקרקע ע"ש. וא"כ כיון דנכסי' משועבדים וערבין א"כ אין לו זכות זה בנכסי' לענין שלא יגבה מהם הבע"ח כשלא ישלם. א"כ לא מהני כלל מכירתו לענין זה להפקיע זכות הבע"ח שלא יגבה מנכסים אלו כשלא ישלם הוא דלענין זה הוי אינו ברשותו שבעצמו לא היה לו כח זה בנכסים אלו. ולכך שפיר גובה הב"ח מן הלוקח דלא שייך שאין לו שיעבוד הגוף על הלוקח דלענין זה להפקיע זכותו לטרוף בתורת טרפא לא הועיל כלל מכירתו דאינו ברשותו. ואעפ"כ שפיר מהני המכירה עד הטירפא דזה הי' ברשותו. וכמו בחו"מ סי' שי"ב סעי' א' בית מושכר דמכירת גופו מהני ולא לבטל זכות השוכר כנ"ל. ופירש"י ז"ל שפיר דמה"ט טריף דאינו ברשותו כנ"ל דאם הי' המכירה מועיל לגמרי לא הי' יכול לטרוף כלל וכן בהקדש דפריק ג"כ מה"ט דלענין זה לא הועיל הקדש כלל להפקיע זכותו דאינו ברשותו כו' רק מוסיף דינר מדרבנן שלא יאמרו כו':

3 אמנם א"כ קשה למה פירש"י שם דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו בקדושת הגוף מה חילוק הא בשלמא אם היה חל לגמרי רק דגובה מכאן ואילך שפיר יש חילוק דקדושת הגוף כיון דחד לא פקע בכדי. אבל כיון דאינו חל לענין להפקיע זכות הבע"ח והא גם קדושת הגוף א"י להקדיש דבר שאינו ברשותו. א"כ הא אינו חל כלל ולמה לא טריף כנ"ל. אך כיון דאי חל ההקדש שוב א"א לו לטרוף דקדושת הגוף אין לו פדיון וא"כ כיון דענין השיעבוד הוא רק הזכות לטרוף משעת גוביינא ואילך וא"כ גוף הדבר מהני הקדישו ושוב כיון שחל לא יוכל כלל לטרוף. והא אף במקדיש מחצה פשטה קדושה בכולה רק בשל ב' שותפים דדעת אחרת כו' א"א לפשוט ע"ש פ"ק דקדושין ד' ז' ע"א וכאן שבאמת שלו ורק משום שאינו ברשותו ואם יפשוט ההקדש בכולו לא יהי' לו שיעבוד כלל שפיר מפקיע מידי שיעבוד ויכול לחול לגמרי דגם בבהמה מושכרת והקדישה קדושת הגוף הדין כן דאין השוכר רשאי לעבוד בה כנ"ל. וא"ש דהוצרך לומר שמפקיע מידי שיעבוד דאי לא הי' פקע השיעבוד לא הי' חל לגמרי כלל רק משום דמפקיע כנ"ל. ובקונמות ג"כ רק משום דמפקיע השיעבוד דכיוןדהאיסור יחול לא יוכל לגבות ואין כאן שיעבוד שפיר מהני הקונם ולא חשיב דבר שאינו שלו וברשותו דהא ש הקונם חשיב ברשותו כיון דפקע. וא"כ שייך שפיר דאלמוה רבנן לשיעבוד שלא יפקע ועדיין חיוב חכמים עליו לקיים לזונה או לתשמיש. ושוב אינו חל כלל מה"ת דאינו ברשותו דאף שהוא קדושת הגוף לא חל כלל להפקיע כיון שאינו ברשותו להפקיע השיעבוד ועדיין לא פקע. וזה יש כח ביד חכמים דכמו דבשב וא"ת הטעם שאין החכמים מניחין אותו והוי אונס ולא יעבור כלל כן כאן אחר שחייבוה עדיין אין כאן חלות מה"ת כלל. דמה שהוא דרבנן הוי אינו ברשותו מה"ת כדאמר בחמץ ריש פסחים דף ז' ע"א:

4 אך מ"מ אינו מיושב כראוי. דמשאר פ' משמע דלא חשיב אינו ברשותו דבר שבידו רק יש לחבירו זכות עליו ורק באין מוחזק. ועוד דהא קשה למה לא נאמר נדר שהותר מקצת בטל כולו להר"ן נדרים כ"ז ע"א גם בניתר ע"י חרטה מ"מ לא מקיים ככל היוצא מפיו יעשה כיון שאין כל הדיבור חל. וגם בזה כיון דנכלל גם תשמיש ולא חל משום דמשועבד והוי דבר שא"ב יהי' בטל גם לענין מזונות דאין כאן ככל היוצא מפיו כו'. וי"ל בזה למאי דאמר לעיל פ' אע"פ ד' נ"ט ע"ב דפריך כיון דקונם מפקיע יקדשו מהשתא כשאמרה יקדשו ידי לעושיהן כו' ומשני אלמהו רבנן כו'. ותמהו דהדרא קושיא לדוכתי' דהא דבר שלב"ל דא"א להקדישו עתה דאלמהו כו' ופירש"י ותוס' נדרים ד' פ"ו ע"ב דכיון דמדינא חל רק דאלמוה כו' לא אלמוה רק על גוף הדבר שמשועבד אבל לענין אחר גירושין דיינין ליה כאלו הי' חל גם עכשיו וכאלו לא אלמהו כלל ע"ש. ואף דהא בהא תלי' דממילא כיון דכשהוא תחתיו אלמוה ואינו חל שוב ממילא הוי דבר שלב"ל דא"א לחול עתה כו' מ"מ לענין הדבר שאינו משועבד היינו אחר גירושין דנין אותו כאלו לא אלמוה רבנן גם קודם גירושין כיון דמדינא חל ע"ש. וא"כ גם לענין זה שנאמר נדר שבטל מקצתו לענין תשמיש יהי' בטל כולו גם למזונות שאינו משועבד כיון דאמר צאי וכה"ג כנ"ל. דז"א דלענין הדבר שאינו משועבד דנין כאלו הנדר קיים גם אתשמיש כיון דמדינא קונם מפקיע וחל גם אתשמיש רק דאלמוה רבנן כו' וא"כ לענין לבטל הנדר גם על מה שאינו משועבד דנין כאלו הי' קיים גם אתשמיש ולא בטל כלל דלענין שיהי' בטל על מה שאינו משועבד לא אלמוה כלל אף על מה שמשועבד שעי"ז יתבטל גם מה שאינו משועבד אף דהא בהא תליא הוי ממש כמו לענין דבר שלא ב"ל דחל על אחר גירושין כנ"ל:

5 אך גם שם אינו מובן היטב הטעם כיון דמ"מ א"א לחול עכשיו דאלמוה הוי דבר שלב"ל וכן בהנ"ל כיון דהא בהא תליא וכיון שבטל כנ"ל. ולזאת נראה עיקר יותר כמ"ש לעיל דגם שיעבוד חשוב דבר שאינו שלו. דעכ"פ הוי השיעבוד איזה זכות בנכסים כיון שיכול לגבות בע"כ וכמו דקל לפירות ועבדו לקנס וכה"ג חשיב שלו זכות זה בגוף הקרקע לענין אותו דבר שיש לו בו. וכן הנכסים של לוה שמשועבד למלוה יש למלוה זכות בהם לענין הערבות לגבות מהם כיון דענין שיעבוד מה"ת או דרבנן והוי כדקל לפירות וזה שקורא רש"י פסחים אינו ברשותו היינו דאין ברשותו להפקיע זכותו של זה והיינו משום שאינו שלו ואינו מועיל המכירה לבטל כמו מכר דקל לפירות ואח"כ מכר סתם גוף הדקל דזכות שהיה לזה לא הועיל המכירה ב' ואעפ"כ על הגוף הועיל כנ"ל:

6 ומיושב הכל דהא הר"ן ז"ל נדרים ריש פ' השותפין כ' דבחצר מושכר לאחר ואסרו המשכיר בקונם על השוכר אסור וכשאסרו על אחר והוא מושכר מותר לאחר לכנוס בו ע"ש מ"ז ע"א וכ' הטעם דאין האחר אסור דהא לשל השוכר נכנס ואין זה שש משא"כ באסרו על השוכר כיון דקונם מפקיע מדי שיעבוד א"כ פקע שיעבודו ונאסר עליו משא"כ כשלא אסר על השוכר דלא פקע שיעבודו שוב זה האחר אינו נכנס לתוך שלו רק לשל השוכר ע"ש ומבואר להדיא כנ"ל משום דהשיעבוד חשיב ג"כ כאינו שלו דלענין זה הדבר אינו של זה. וזה החילוק עצמו גם לגבי המלוה בין קדושת הגוף לקדושת דמים לרש"י ז"ל דקדושת דמים שאינו מפקיע מידי שיעבוד שוב יכול המלוה לגבות דלא משל הלוה מתהני רק מדידי' דלענין זה לגבות בתורת טירפא הי' הנכסים שלו ולא חל האיסור שאינו שלו ואינו בכלל האיסור כלל דלאו הנאת המלוה הוא כנ"ל משא"כ קדושת הגוף דמפקיע כו' ממילא שפיר חל דלא מיקרי כלל של המלוה דהא פקע שיעבודי' וממילא אסור המלוה להנות דשפיר חל וממש כחילוק הר"ן ז"ל הנ"ל:

7 וממילא מיושב הא דאלמוה רבנן כו' דזה יש כח שישאר השיעבוד ולא יהי' פקע. וא"כ ממילא אינו אסור מה"ת כלל מחמת נדרו דלאו מדידי' מתהני רק משל עצמו דשפיר מה ששלו מדרבנן חשיב מה"ת ואף דלא עשו לגמרי שלו רק דאלמוה לשיעבודא מ"מ השיעבוד עצמו חשיב שלו כשלא פקע מחמת ההקדש כדברי הר"ן הנ"ל. וממילא משל עצמו מתהני ואינו בכלל האיסור ואין כאן עקירת דבר מה"ת כלל כיון שלא פקע שיעבודו אינו אסור ואינו בכלל הנאתו כנ"ל. ומיושב שאינו דבר שלב"ל כלל דכיון דקונם מפקיע כו' רק דאלמוה והא אין כח ביד חכמים כו' רק דממילא כיון שלא פקע שוב אינו נכלל בלשון הנדר כלל ידי לעושיהן דרק מה ששלה אסרה ולענין כשהיא תחתיו אינו ידי שהן של בעל למעשה ידי' ולענין מה שהוא שלה היינו על אחר הגירושין שפיר מהני דהא זה בכלל הקונם בודאי דשלה רק דנאמר דהוי דבר שלב"ל כיון דלא מהני עתה והא מה"ת מהני גם עכשיו דקונם מפקיע כו' ואינו מה"ת דשלב"ל כלל וחל על אחר גירושין מה"ת. ושוב מצד דאלמוה לא יחול על אח"כ והא זה קום ועשה דאין כח כיון שנכלל ומדידי' מיתהני שנכלל כנ"ל דהא באמת חל מה"ת גם עתה רק שאינו נכלל כנ"ל. וגם בהנאתי עליך לענין תשמיש ג"כ כנ"ל כיון דמשועבד לא חשיב הנאתו כלל דאינו שלו לענין לאסור עלי' ומאחר דאלמוה שעדיין שיעבודה קיים ואין הקונם מפקיע שפיר מדידה מיתהנית כנ"ל. וממילא לא שייך נדר שבטל מקצתה שיבטל כולה דהא רק משום שאינו בכלל הנאתו שאינו שלו. וגוף התשמיש אין בו ממש רק גופו לתשמיש ואינו שלו אבל לא בטל כלל דלמה שהוא שלו חייל כנ"ל. ולכך הנאת תשמישך עלי שפיר חל דאף דאינו שלו מ"מ פירות חבירו עלי חל על גופו וכדאמר להדיא בש"ס פ' אע"פ ד' נ"ט על שיעבוד שכן אוסר פירות חבירו עלי' כו':

8 ובב"י א"ח סי' תי"ח אהא די"ט דאיכא במ"ת אם גזירתנו קודם לנדרו תבטל הגזירה את נדרו הקשה דהוי קום ועשה ואין כח כו' ותירץ דמשום מגדר מלתא יש כח אף בקום ועשה ע"ש. אולם זה שייך בתקנה הכוללת כנ"ל:

9 תוס' הקשו מהא דמוקי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת דא"כ חל גם אתשמיש ויוציא בב' שבת. וי"לדהא לכאורה להרמב"ם בפ' י' מהלכות אשות דחופה שאינו ראוי לביאה לא מהני איך משכחת לרש"י הדירה ארוסה וניסת הא א"א לינשא כיון דגם תשמיש אסור אבל יש לומר דהא קשה אך יוציא ויתן כתובה כיון דהדירה ארוסה ולית לה כתובה רק כשניסת וחל קודם ומפקיע גם מחיוב כתובה ובשלמא לאוקימתא דארוסה והגיע זמן יצא נישאו א"ש דמיירי בכתב לה כיון דתני סתם יוציא ויתן כתובה היינו אם מגיע לה כתובה והיינו בכתב לה אי ארוסה לית לה כתובה ושפיר אלמוה כו' כיון דע"כ כתב לה מן אירוסין אבל למאי דמוקי בהדירה ארוסה וניסת דעכשיו שיש לה כתובה אף שלא כתב לה ותני יוציא ויתן כתובה סתם ולמה הא כבר חל הקונם קודם החיוב. אך למ"ש המפ' דנד מאוקימתא דהגיע זמן משום דתנן מדיר את אשתו משמע נשואה. ולכך י"ל שהדירה רק כשהיא אשתו ושפיר יוציא ויתן כתובה וא"כ י"ל שהדירה רק כשתנשא לו תאסר הנאתו עלי' והדירה כשהיא ארוסה שיחול כשתנשא. וממינא אעפ"כ חל דהא בא החיוב מזונות ביחד עם הנדר ומצי חייל כמו שכ' התוס' כאן בדברים קטנים שבשעת הנדר משתעבד אעפ"כ חייל כנ"ל:

10 וא"כ י"ל למ"ש הר"ן גיטין ריש פ' המגרש בע"מ שלא תנשא לפלוני כו' עברה וניסת דאיך ניסת הא בטל הגט ואין קדושין בא"א ותוס' פי' לאח"מ והר"ן פי' כיון דא"א בענין אחר הוי כפירש שברגע זו יחול ושלענין זה שיוכל לחול הנשואין לא יבטל כיון דבל"ז א"א התנאי ע"ש ומתחיל הביטול רגע אח"כ ע"ש ומשמע גם במקדש ע"מ שתנשא לפלוני ג"כ אף דכשניסת מקודשת למפרע ואין נשואין בא"א מ"מ חל רגע זו ע"ש. כן י"ל גם בהנ"ל אם מדירה הנאה כשתנשא וכשיהי' איסור הנאה א"א הנשואין דחופה שא"ר לביאה ושוב מותר שפיר הוי כפירוש שרגע אחר הנשואין יחול האיסור הנאה דאל"כ לא יהי' אפשר הנשואין והא מתנה כשתנשא מניח רווחא שיחולו. ואף דמ"מ א"ר לביאה ז"א דגם שם היא א"א ומ"מ חל וכש"כ בזה כיון שלא יהי' אפשר הפי' באמת שיתחיל רגע אחר הנשואין. ובזה י"ל גם תוס' מודה דשם היא א"א למפרע ולא שייך שיתחיל אח"כ דמ"מ בטל הגט למפרע אח"כ משא"כ כאן מתחיל אח"כ. וא"כ מיושב שוב דלענין תשמיש לא חל כיון דאחר הנשואין משועבד ואינו יכול לחול רק משום דהדירה כשהיא ארוסה כו' ולמ"ש דהדירה רק כשתנשא לו ואז משועבד רק דבא בב"א עם הנשואין השיעבוד וחלות הלדר שפיר יכול לחול וא"כ כיון דאם יחול האיסור תשמיש מיד ברגע הנשואין א"א שתנשא דיהי' חופה שא"ר לביאה רק דאמרינן כיון דא"כ לא יהי' אפשר להתקיים חל האיסור הנאה רגע אחר הנשואין וא"כ שוב אז לא יכול לחול דכבר משועבד כיון שא"א בב"א ושפיר לא חל כלל כמ"ש רש"י אעפ"כ על מזונות חל דאפשר לחיל מיד בב"א עם הנשואין כנ"ל. דהא באמת פירש מיד רק דלענין תשמיש א"א לחול האיסור ממ"נ בב"א אם יחול הא אין הנשואין כלום דא"ר לביאה ועדיין מותרת בהנאתו ורגע אח"כ א"א לחול דכבר משועבד משא"כ למזונות ממילא חל מיד כנ"ל. ולהר"ן ז"ל י"ל גם אם אסר מיד כשהיא ארוסה ע"ת כשתנשא יהי' האיסור למפרע דאז דמי ממש להך דע"מ שלא תנשא כו' ג"כ א"ש דלענין תשמיש לא חל שא"א לחול האיסור רק אם יהי' נתרוקן האיסור בשעת נשואין ושוב א"א לחול אז דמשועבד אינו חל גם על למפרע משא"כ על מזונות. ויש לדחות דמ"מ חל למפרע גם אתשמיש. אך מ"מ שוב אמרינן דאינו נכלל כלל תשמיש כיון דלא יהא אפשר לחול כנ"ל:

11 גמרא וכיון דמשועבד לה כו' והתנן קונם שאני עושה לכאורה מאי ראי' התם דגוף המעשה ידי' שלו שפיר הפקר ב"ד הפקר וחשיב שלו מה"ת ולא חל דא"א אוסר דבר שאינו שלו משא"כ מזונות דרך שיעבוד ושפיר קונם מפקיע מי"ש. וע"כ ראית הש"ס לר"ה ברי' דר"י דמוקי לה פ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן דבלא"ה בנ"ז הוי דבר שלב"ל ולא חייל רק יקדשו ידי כו' ושוב אז אינו רק שיעבוד לעשות דמשעבדא ליה ושפיר הי' ראוי להיות קונם מפקיע רק דאלמוה כו' כדאמר התם ושפיר מייתי ראי' גם אמזונות כו'. אמנם עדיין אינו מובן דהא ידים לעושיהן הוי רק כדקל לפירותיו דעל גוף הידים אין חלות וא"כ נהי דהוי כדקל לפירותיו מ"מ אם מכר לא' דקל לפירותיו ואח"כ מקדיש דקל לפירותיו איננו חל דמה שהקדיש כבר אינו שלו דבשלמא לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל ומכר פירות דקל ואח"כ הקדיש דקל לפירות שפיר חל ההקדש קודם הקנין שחל רק על הפירות שאח"כ משא"כ לדידן דהקנין ג"כ מיד בגוף הדקל שוב בשלמא כשמקדיש הדקל לגמרי אפשר דפקע זכות של זה שיש לו לפירות משא"כ כשמקדיש רק דבר זה שמכר לא מהני דאינו שלו ולמה יועיל יקדשו ידי לעושיהן ממ"נ אי לא חשיב דשלב"ל משום דידיה בעולם ויש בהם כח זה שוב כבר יש לבעל זכות זה ואינו שלה ולמה צריך הש"ס להא דאלמוה רבנן לשיעבודי' בל"ז לא מהני וכמ"ש תוס' לעיל נ"ט ע"ב ד"ה שדה ע"ש. ואי"ל דהבעל אין לו כלל בידים למעשיהן רק המעשה ידי' כשכבר בעולם ולכך הי' מהני ההקדש והקונם שחל מקודם על הידים למ"י ז"א דהא אמר התם נ"ח ע"ב דגם הבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן אף אי אין אדם מקדיש דשלב"ל ומוכח דיש לו הזכות בידים למ"י ושוב איך תוכל להקדיש כנ"ל. אך שם אמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' והיינו לר"ל דמ"י עיקר יש לו זכות בידים למעשה ידי' משא"כ לדידן דיכולה לומר איני נזונית וא"ע אין לו זכות כלל בידים דהא גטין פ' השולח דף מ"ב ע"ב בעי' דלא איפשטא במוכר עבדו לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי לדקל לפירותיו וא"כ דוקא לר"ל דיכול לכופה חשיב עבידא דאתי וחשיב זכות בגוף הידים ומצי מקדיש משא"כ לדידן דמצי אמרה א"נ וא"ע והוי נגדו לא עבידי דאתי ולא חשיב זכות בידים רק כשבא המ"י לעולם ושוב מהני הקדש וקונם שלה דחל מיד דנגדה הוי שפיר המעשה ידי' עבידא דאתי דבידה לעשות וכל שבידה חשיב עבידא דאתי ושפיר חל הקדשה מיד ידים למ"י ושוב כשבא המ"י אסור עלי' כנ"ל. רק דהידים משועבדים לעשות כל שלא אמרה א"נ וא"ע ושוב קונם מפקיע וצריך לאלמוה רבנן כו' כנ"ל. אך הא השתא קאי לר"ל כמ"ש התוס' והר"ן דהא אח"כ פריך אם איתא להא דר"ה דיכולה אשה לומר א"נ וא"ע וא"כ השתא איך דייק מהא דקונם שאני עושה כו' דאלמוה לשיעבוד הא שם אינו שלה כנ"ל ובלא אלמוה לא חל כנ"ל. אך י"ל דהא כ' תוס' פ' אע"פ דהגירסא קונם שאיני עושה לפיך ג"כ א"ש דמהני. וגם להרמב"ם נדרים ד' ט"ו ע"א בר"ן דהאוסר בקונם על חבירו עובר בלאו כשמהנה לו דלא יחל כו' ממילא כיון שנעשה המ"י שלו אסורה לעשות דבידים מהנית לו והחיוב לעשות הוי רק שיעבוד ושפיר מפקיע ואמאי א"צ להפר ומוכח דאלמוה כו'. ועוד דכיון שפקע החיוב לעשות ושוב א"י לכופה ושוב לא עבידי דאתי גם לר"ל ושוב פקע זכותו בידים ושוב חל לגמרי גם כשעושית וע"כ דאלמוה כו'. אךנדר זה שתהיה אסורה לעשות הוי דבר שאין בו ממש דחל רק מדרבנן וא"כ י"ל דרק בנדר דרבנן אלמוה שלא יפקע משא"כ כאן דהנדר דאורייתא ומאי מוכיח הש"ס דאלמוה. אך י"ל דהא גם השיעבוד למעשי ידי' הוא רק חיוב דרבנן ומייתי ראי' כמו שאינו מפקיע הנדר דרבנן כן החיוב מ"י דרבנן אינו מפקיע נדר דאורייתא לחיוב מזונות דאורייתא כנ"ל. ומיושב פירש"י שפי' אהא דמשני בהגיע זמן ולא נשאו דמשום דחיוב מזונות דרבנן והנדר דאורייתא שפיר חל ותמהו תוס' והר"ן דהא מעשה ידי' לכ"ע דרבנן ולמה א"צ להפר ולהנ"ל מיושב דכל הראי' הוא רק דנדר דרבנן אינו מפקיע החיוב דרבנן כנ"ל. אבל בנדר דאורייתא והחיוב דרבנן שפיר י"ל דלא אלמוה כלל. די"ל דחשיב תקנתא לתקנתא לא עבדינן דכל השיעבוד דרבנן ומה"ת קונם מפקיע ויהי' עוד תקנה דאלמוה כנ"ל. ומיושב דהרי"ף לא הביא אוקימתא דהגיע זמן כו' דלמאי דקי"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ כו' א"כ גם שם אין לו בידים רק שיעבוד ונדרה על ידים למעשיהן הוי מה"ת כדקל לפירותיו ומפקיע וע"כ דגם בדרבנן ונדר דאורייתא אלמוה כנ"ל וכ"כ תוס' גיטין פרק הזורק ד' ע"ז ע"ב דאמר ידים מי קני ליה לבעל וכ' דתלי' בין ר"ל לר"ה אי מצי אמרה א"נ וא"ע ע"ש לחד תירוצא כו':

12 תוס' יוציא כו' הוכיחו דכופין בשוטי כדמצינו ביבום לא רצו חוזרין אצל גדול למכפי' ע"ש. ולע"ד אינו מובן דהא פשיטא במצות עשה שבידו לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר פ' הכותב דף פ"ו ע"א פריעת בע"ח מצוה כו' עשה סוכה לולב כו' וע"כ הספק כאן אף דחייב לה מזונות מ"מ הא אנוס הוא שא"י ליתן מחמת הנדר ואף שבידו לגרשה ולא יהי' עליו חיוב מ"מ לא מצינו כה"ג שנכוף לגרש כדי שיפקע החיוב כיון דעתה א"א לו לקיים כנ"ל. וא"כ מה ראי' מהא דיבום דהא מצות עשה ליבם כל זמן שאינו חולץ דהא דאי ל"ת רק כשחולץ פקע המצוה וא"כ אין אנו כופין אותו לחלוץ רק ליבם בלי שאינו חולץ וככל מ"ע שבידו לקיים דמכין אותו כו' וזה מדויק לשון הש"ס דמצוה עלי' רמיא ואם חולץ באמת נפטר ושפיר כופין. וכן מה שהביא ראי' מהא דהאומר איני זן ואיני מפרנס דאמר שמואל עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ומוכח דכופין ע"ש. והא ודאי דלא גרע משאר פריעת בע"ת דאי אומר לא בעינא דמכין אותו כו' וכיון שאינו רוצה לזון כופין בשוטי ולאו נמי איכא דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינו רוצה ויכול לזונה ושפיר מכין וכופין או לזון או לגרש ויהי' פקע החיוב אמר שמואל שפיר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. משא"כ כאן במדיר דעתה אנוס שא"א לו לזונה ומנ"ל שנכוף לגרש. וכמבואר במג"א סי' י"ג ס"ק ח' בטלית אי חובת מנא בשבת שא"י להטיל ציצית אינו מחויב להפקיר כדי שלא יעבור וכן כתב המרדכי גבי מזוזה בבית בשבת שא"י לעשות דאינו עובר וא"צ לצאת מלדור ולא יהי' חיוב עלי' כיון שעתה אונס רק לעשות פעולה שיפקע החיוב ואף דכאן הביא על עצמו אונס זה במה שהדירה מ"מ מה בכך כיון שכבר ביטל העשה לא אמרינן מכין כו' רק כשבידו לקיים ומה שבידו לגרש ולהפקיע לא מיקרי בידו לקיים שיהי' הדין מכין כו'. ונראה דתוס' לא דייקו רק מהלשון אף דתני חוזרין אצל גדול מפרש הש"ס למיכפי' וכן שמואל דאמר עד שכופין להוציא כו' אף דרב אמר סתם יוציא כו' ומשמע דלשון יוציא היינו כפי' כו'. אך אינו מיושב אח"כ שהוצרכו לחלק בין שמונע ממנה כל עניני אישות כופין כו'. ולמ"ש א"ש בפשיטות ודברי הר"ח דקרינן ליה עבריין. נראה דאף לא משמתינן ליה לקיים דברי חכמים כדאמר פרק ש"ה דף מ"א ע"א דהאי לינקטי' בכובסי' כו':

13 גמרא וכיון דמשעבד כו'. הא דלא מוקי בנדרה היא וקיים לה הוא למ"ד הוא נתן כו' שוב ראיתי שהש"מ הקשה כן ותירץ בדוחק. ולרש"י ז"ל לא קשה כלל דא"כ הוי נדרה הנאתך עלי דחל גם אתשמיש לקמן ד' ע"א ע"ב ובב' שבתות יוציא כיון דהוא נותן כו'. רק לשיטת תוס' בפירשה מזונות. וי"ל בפשיטות דא"כ למה יעמיד פרנס הא הוי בנדר כאיני ניזונית ואיני עושה דנראה הטעם דלא אמרינן נעשה כאומר כו' למסקנא. ואף דהא כשנודר שלא ליתן מזונות ממילא הוי צאי כמ"ש תוס' ד"ה נעשה. דז"א דלהיפוך צריך למחול ולהפקיע זכות שיש לו לא להיפוך דכשאומר איני רוצה ליתן מזונות לא הוי כלל כאומר א"א בתקנת חכמים כו' דהוי כאומר שאיני רוצה ליתן מזונות ומ"מ יהיה מעשה ידי' שלו ולכך לא אמרינן נעשה וכן כשאומרת קונם שאני עושה כו' הוי כאומרת איני רוצה ליתן מעשה ידי ומ"מ לא מחלה כלל מזונות. אבל כשאומרת איני נזונית כו' הוי אי אפשי בתקנת חכמים של טובתי וממילא המ"י שלה כיון דתקנו מ"י תחת מזונות. וא"כ בנדרה היא שפיר אמרינן נעשה כיון שאסרה הנאתו עליו כאלו אמר' איני נזונית דממילא מ"י שלה ולמה לי' פרנס:

14 ובזה מיושב הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל באומר צאי מ"י כו' ותמוה כמ"ש הר"ן הא דחי דלא אמרינן נעשה כו' רק באומר דוקא ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא קשה מאי דייק מקונם שאני עושה דלא אמרינן נעשה כו' הא כיון דקי"ל מזוני עיקר ומ"י תחת מזונות. וא"כ בשלמא אומרת איני עושה שפיר לא מהני דהא אף כשאינה עוש' מגיע לה מזונות רק בתורת כפי' כופין אותה או פוחתין מכתובה אבל לא פקע החיוב מזונות ולכך בקונם שאני עושה כו' אף דהוי כאמרה איני עושה מ"מ לא הוי מחילה על המזונות ושוב כיון שמגיע לה מזונות מ"י ממילא שלו ולא חייל הקונם משא"כ באומר הוא איני נותן מזונות דאז ממילא אין המ"י שלו כלל כיון דמעשה ידי' תחת מזונות שפיר הוי כמפרש צאי מ"י למזונותיך ושפיר בקונם על מזונות הוי כאומר צאי כו'. אמנם הש"ס פריך שפיר לר"ל דמ"י עיקר ואף דבאינה ניזונית אמר פ' אע"פ ד' נ"ח ע"ב פשיטא דלא גרע מע"ע היינו דודאי יכולה לתפוס המ"י על מזונות דעכ"פ משכון הוי ולא מצי מקדיש לה. אבל מ"מ לא פקע התקנה במה שאומר שאינו רוצה ליתן מזונות ומ"מ מ"י שלו כשיהיה מותר כה"ג ממילא לא הוי כמוחל המ"י ושוב חייב מזונות ולא חל הנדר ופריך רק לר"ל דמשני נעשה ופריך אם איתא לדר"ה כו' דיכול' לומר א"נ וא"ע קונם שאני עושה נימא נעשה וע"כ כיון דמזוני עיקר לא אמרינן אצלה נעשה במה שאומרת איני עושה כן ממילא לר"ל דמ"י עיקר שוב לא אמרינן נעשה במה שאומר איני נותן מזונות שיהי' כצאי דבסברא זו לא פליגי ר"ל ור"ה ופריך שפיר לר"ל. ולכך דייק הש"ס א"א לדר"ה כו' דמזה דייק דקשה לר"ל דמ"י עיקר לא אמרינן אצלו נעשה כמו לר"ה לגבי דידה כנ"ל. והוצרך לשנויי באומר צאי כו'. אבל לדידן דקי"ל באמת כר"ה דמזוני עיקר ממילא לא קשה כלל דשפיר כאן אמרינן נעשה דכשאומר א"נ מזונות ממילא פקע שאין מ"י שלו והוי כאומר צאי כו' ופסק רמב"ם ז"ל שפיר אף שאינו אומר חל דנעשה כנ"ל:

15 עוד י"ל דברי הרמב"ם דהא קשה באמת כיון דקונם מפקיע מה"ת רק דאלמוה ולמה הוצרכו חכמים לאלמוה בשלמא התקנה כדי שלא יאסר ויפקיע ל' אבלכאן אם תפקיע מעשה ידי' בקונם לא יתן לה מזונות והא בל"ז יכולה לומר וכן לגבי דידי' אם יאסר מזונות לא יהי' מ"י שלו. אך נראה דהוצרכו שפיר דאי לא אלמוה א"כ אם תאסר מ"י בקונם עדיין יתחייב ליתן לה מזונות כיון דמזוני עיקר ומה בכך שהקונם מפקיע שיעבוד מ"י מ"מ מגיע לה מזונות דהא זה גובה כו' ומכ"ש כיון שפקע שיעבודו. וא"כ יתחייב מזונות ולא יהי' לו מ"י והוצרכו לאלמוה כו'. אך להיפוך בדידי' למה הוצרכו הא כשיפקעו בקונם מזונות לא יהיה כלל מ"י שלו. אך לר"ל כיון דלא פקע התקנה ועדיין מ"י שלו רק מ"מ באינו נותן לה מזונות יכולה להחזיק מ"י בשביל מזונות א"כ אם יאסור עליו הנאתו בקונם לא תוכל כלל להחזיק מ"י בשביל מזונות כיון דמעשה ידה שלו עדיין נהנית משלו מן המ"י בשביל שיעבוד מזונות והא קונם מפקיע כו' ותהי' אסורה להחזיק המ"י והוא לא יתן לה מזונות והוצרכו לאלמוה לשיעבוד שלא יפקיע כנ"ל ופריך שפיר לר"ל. אבל למאי דקי"ל כר"ה דמזוני עיקר א"כ לגבי דידי' כשיאסור בקונם ולא יתן מזונות פקע תקנות המ"י ואינם שלו כלל ושפיר תחזיק המ"י שלה. ואין צורך לאלמוה כלל ושפיר קונם מפקיע וחל אף שלא אמר צאי כו'. ובשביל שמא לא יספיק לא אלמוה רבנן כו' ולכך יעמיד פרנס שמא לא יספיק כמ"ש הרמב"ם ולא הוצרך לחלק בין דברים גדולים לקטנים כנ"ל:

16 נעשה כו'. הקשו תוס' דלר"מ דאין אדם כו' ראוי לומר נעשה ולוקי כר"מ ע"ש. וי"ל דהא תוס' פ' נערה ד' מ"ז כתבו דא"י לומר איני נפדית כו' משום דמפקעת התקנה לעולם ודוקא א"נ וא"ע דלמחר תוכל לחזור שיתן לה כו' אבל א"נ לעולם ג"כ לא הי' מהני ע"ש וא"כ לא שייך בקונם שאני עושה דנימא נעשה כאומר' א"נ וא"ע הא ע"י אמירה זו דא"נ וא"ע יחול הקונם ושוב לא יועיל חזרה ותפקע התקנה לעולם כיון דחל הקונם ושוב לא מהני כלל אמירתה א"נ וא"ע. ובשלמא כשאמר' מקודם א"נ וא"ע דהועיל כיון שאינו נפקע לעולם ושוב י"ל דחל אח"כ כשאמרה קונם כיון דעכ"פ חל עכשיו לא פקע ואף שעי"ז יהיה בטל. אבל דנימא נעשה כו' דבשעת הקונם יהיה כאמרה א"נ כו' שיחול הקונם שוב לא מהני כלל אמירה זו דא"נ כיון דביטל התקנה לגמרי ומיושב ג"כ מה דאלמוה מ"ש לעיל דאף דיכולה בל"ז לומר א"נ וא"ע היינו משום שלא נפקע לעולם דע"ז שיפקע לעולם באמת תיקנו שלא יועיל כמ"ש תוס' ולכך אלמוה דבקונם יהי' פקע לגמרי כנ"ל. אמנם מ"מ מייתי הגמרא שפיר ראי' גם לגבי דידיה דלא אמרינן נעשה דכמו לגבי דידה דלא אמרינן נעשה מטעם הנ"ל. כן לגבי דידי' כיון דמזוני עיקר א"כ נהי דבספקה רשאי לומר צאי מ"י היינו כשאומר שאם לא יספיק ישלים לה כמבואר בש"ע סי' ס"ט סעיף ד' וא"כ עכ"פ לא עדיף ממנה. וממ"נ אי נימא דבאומר צאי פקע התקנה והא כשיפקע לגמרי לא מהני וא"כ כיון שע"י הקונם שיהי' כאומר צאי יפקע לגמרי ולא יועיל חזרתו וגם חזרה שלה כיון שכבר חל הקונם ממילא לא מהני כלל ואם מה שאמר צאי אינו בתורת שמפקיע התקנה רק דאף שמעשה ידי' שלו נותן לה בשביל מזונות כמו אם היה נותן לה שאר שוה כסף כו' א"כ ודאי אסור בקונם הנאתו עלי' דהא פורע חובו מאיסורי הנאה שנותן לה מ"י שלו בשביל מזונות והלוה עצמו לכ"ע אסור גם לחנן לקמן ק"ח ושפיר א"א לומר כלל נעשה גם לר"מ כנ"ל. ומשני באומר צאי כו'. והיינו כיון שאמר צאי קודם הנדר שפיר אז לא היה הפקעת התקנה לגמרי וחל הנדר ושוב לא פקע וגם אם בתורת נתינה ג"כ א"ש כיון שנתן מ"י של לעולם תחת מזונות שלעולם ופרע לה חובה כבר שפיר גם אח"כ שנדר ואסר בקונם לא נאסר המ"י שכבר שלה שהקנה לה מ"י של לעולם קודם הנדר ואינו שלו כלל כנ"ל משא"כ שנאמר נעשה שזה בשעת הנדר ואז כבר אסור ואינו מועיל כלל כנ"ל:

17 אבע"א בהגיע זמן ולא נשאו כו'. רש"י ז"ל פי' משום דמזונות אלו דרבנן ונדר דאורייתא ותמהו תוס' והר"ן הא מ"י ג"כ דרבנן כו' וכבר כתבנו לעיל די"ל דגוף מ"י שלו וא"צ לאלמוה רק הנדר שאיני עושה וזה רק נדר דרבנן משא"כ אוסר הנאתו עלי' נדר דאורייתא. גם י"ל דתוס' פ' אע"פ ד' נ"ט ע"ב הקשו כל בע"ח יאסור בקונם ותירצו דאלמוה כו' ולכאורה הא פליגי בש"ס נדרים ד' ל"ד ע"ב ככרי עליך ונתנו לו במתנה כו' לחד מ"ד מותר כמו נתנו לאחר דהא מדידי' מתהני דלא אסר כ"א שלו אי גנבי' או אזמני' כו' ואף דקי"ל אסור י"ל דהטעם משום דמה שמקבל המתנה עושה איסור אף שנעשה במאי שזוכה בככר של הנותן שעדיין אסור וזוכה להיות נעשה שלו מיתהני עדיין במה שאסור וכמוציא הקדש לחולין כמו שאסור למכור וליתן איסורי הנאה דגוף הנתינה מיקרי הנאה כן הקבלה קודם שזוכה כדי לזכות וממילא אסור אח"כ ג"כ בהנאה כמו גידולין וחליפין כיון שבא מאיסורי הנאה הקבלה כנ"ל. משא"כ נתנו לאחר או הפקיר וכה"ג שבשעת הקבלה כבר מותר. אבל למאי דאמר פ' הגוזל ד' ק"ט ע"א ביורש שאסר אביו עליו כו' דבע"ח נפרעין ממנו וכ' הר"ן בנדרים ד' מ"ז דאף שבעצמו אסור לפרוע חובו מא"ה אבל שפיר גובין בע"כ מנכסיו ע"ש. וא"כ כיון דמה דהב"ד מגבין מנכסי לוה בע"כ אף שאינו אומר רוצה אני ע"כ מטעם הפקר ב"ד ויכולין למכור ולזכות. וא"כ אף שהלוה יאסר נכסיו בקונם למה לא יגבו לו הב"ד נהי דבעצמו אינו רשאי לגבות דהקבלה הנאה במה שעדיין של לוה. אבל כיון שהב"ד גובין מטעם הפקר ב"ד. וא"כ אף אי צריך זכי' של המלוה מ"מ זוכה במה שכבר אינו של הלוה ומותר ושוב רשאי אח"כ בהנאתו כמו אם הפקירו כנ"ל. ואף דאמר ב"מ צ"ו ע"ב בבעל בנכסי אשתו נימעלו רבנן שתיקנו שזוכה ומפקיעין מרשות הקדש איסורא לא תיקנו כו' ע"ש וא"כ כיון דיש מעילה בקונם א"כ י"ל דאין רשאין הב"ד להגבות אך שם עדיין הקדש אבל כאן הא עושין דעליהם לא נאסר ומפקיעין ממנו ושוב בהיתר מה שמזכין למלוה שנהנה משלו ולמאן דיליף פ' השולח ד' ל"ו ע"ב מאבות מנחילין י"ל דמזכין מיד לזה וי"ל דאסור מה שזוכה כנ"ל. אבל למאן דיליף מאשר לא יבא כו' דכ' הפ' דרק בתורת הפקר ב"ד כו' וממילא זוכה זו י"ל דמותר כמו אם הפקירו בעצמו מקודם כנ"ל. ועוד דמוכרין הב"ד נכסיו לאחר ולהלוקח מותר בהנאה ושוב הדמים אינם רק חליפי א"ה דאין אסורין רק למחליף משום קנס כמ"ש הר"ן נדרים מ"ז ונ"ז ועיין פי' רא"ש בפסקיו שם וממילא מותר למלוה ליקח המעות דלא עביד איסורא כנ"ל. וי"ל דקושית תוס' רק שיאסור נכסים אלו עליו בקונם א"כ בזה לא מהני נתנו לאחר או הפקירן דעדיין אסורין. אך למכרן קשה עדיין דהדמים יהי' רק חליפין אך י"ל כיון דהב"ד גובין מנכסים רק בתורת שיעבוד דערבין בי' והיינו כשיש שיעבוד הגוף וזה הוא החיוב של המצוה שישלם מעצמו. וכיון דלשלם בעצמו א"א מחמת הקונם כנ"ל ושפיר הקונם מפקיע מידי שיעבוד ואין שיעבוד הגוף פקע הערבות ג"כ ואין ב"ד יכולין לגבות כלל מנכסיו ויש לדחות. ולכך י"ל דהא דאלמוה היינו באמת רק כנ"ל שיכלו הב"ד לגבות כיון דעדיין השיעבוד קיים. ולא קשה מ"ש איך כח ביד חכמים בקום ועשה דז"א דהא מותר כנ"ל רק שאין יכולין הב"ד לגבות בלא שיעבוד הגוףוזה רק ממון ומהני התקנ"ח דאלמוה שיוכלו לגבות. וי"ל דבעצמו באמת אינו רשאי ולא שייך שכל לוה יאסור ויפקיע דאין תועלת לו שמ"מ יגבו הב"ד בע"כ וימכרו כנ"ל. אך במזונות דהחיוב עליו לזונה ומבואר פ' אע"פ ד' ס"ג ע"א באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ואף שנכוף לזון אין אדם דר כו' כדאיתא ד' ע"ז שתצטרך ב"ד כל פעם. והחיוב לזונה מדעת לא ע"י כפות ב"ד א"כ לא מהני כנ"ל. אך שוב משועבד גם לזה שיתן מדעתו וזה י"ל שלא תיקנו רק בחיוב מזונות דאורייתא דזה שוב עקירת דבר מה"ת בקו"ע. אמנם נראה דמה שגובין הב"ד הוי רק כמו זכין שלא בפניו בשביל המלוה. וכיון שמפקיע השיעבוד מהנכסים שלא יוכל מלוה בעצמו לגבות גם הב"ד אין רשאין לגבות בשבילו. ולהפקיר ולזכות לו זה אינו בדין שיעבוד כנ"ל:

18 לכאורה הא קי"ל נדרים ד' ל"א ע"א באוסר הנאתו לוקח ומוכר בפחות. וכשהמ"י יותר ממזונות יהי' רשאי לזונה דהוא בשביל מ"י ולא מיקרי כלל שנהנית משלו דעי"ז מ"י שלו ומיקרי לוקח בפחות זביני חריפי. אך הא חייב לזונה כל יום קודם שתעשה ואח"כ המ"י שלו א"כ נהנית קודם והוי כזביני רעי דעדיין אינה יכולה למצא לקנות אצל אחר למכור המ"י כיון שעדיין לא עשת'. ומיושב מ"ש לעיל דאיך נעשה כאומר צאי כו' הא בשעת הנדר כבר אסורה להנות וכשלא פקע התקנה רק בתורת שנותן לה זה למזונות א"כ עדיין נהנית משלו שהמ"י שלו ולוקחת למזונות. ולהנ"ל א"ש דכשכבר יש המ"י שוב רשאית ליקח זה בעד המזונות דהוי זביני חריפי ולוקח ומוכר בפחות דגם תמצא למכור לאחר כיון שאינו נותן לה מזונות קודם רק מן המ"י שתעש' שוב לא מיקרי נהנית כלל:

19 ומיושב מה שהקשו על רש"י 9לקמן ד' ק"ז ע"א ושא פ' דאינו יכול לומר צאי בע"כ אף שמספיק א"כ מה פריך א"ה פרנס למה כו'. ולמ"ש א"ש דכשמספיק שוב יכולה ליתן לו המ"י וליקח ממנו מזונות בעצמה ותקח מעט פחות משיוי המעשה ידי' ופריך שפיר פרנס למה הא יהי' מותר ליתן מזונות וליקח המ"י כשאר מוכר בפחות כנ"ל. ודי בפרנס יום א' עד שתעשה ויהי' המ"י וכנ"ל. וגם בבע"ח לכאורה כשאוסר הנאתו יכול לגבות בעצמו ג"כ מעט פחות דהא בעד חובו קונה ממנו הקרקע ביוקר כמו שקונה בעד מעות דבשלמא אוסר נכסיו אסור גם זביני חריפי שם בר"ן אבל בהנאתו מותר. וצ"ל כיון דאין לו מעות רק החוב א"כ לא יוכל לקנות אצל אחר והוי לעולם ביותר כזביני חריפי כדאמר בפ' איזהו נשך ד' ס"ב ע"ב דאף דיש לו מעות מותר ביצא השער דאם אין לזה יש לזה ומ"מ כשאין לו מעות רק החוב שאצל זה חשוב אין לו כנ"ל:

20 עוד נראה בפשיטות דרש"י ז"ל סובר דהא דהקדש חמץ כו' מפקיע מידי שיעבוד היינו כשאוסר דבר זה מיוחד בזה שפיר כיון דמכאן ולהבא גובה משום דאי הוי לי' זוזי כו' שפיר חל דהא אף שיש זכות ושיעבוד למלו' על הנכסים נגד חובו אבל אינו מבורר על מה וכל מה שגובה לבסוף אין ברירה שנאמר הוברר שזה שלו ולכך חל על מה שהקדיש דדבר זה אינו ודאי של המלוה והא גם בשותפין מבואר הפלוגתא כו' בנדרים בפ' השותפין שפיר מפקיע. ועיין תוס' גטין פ' השולח ד' מ' אבל באוסר הנאתו עלי' שמפקיע כל השיעבוד בזה אינו מפקיע כלל כלשון הש"ס לא כל כמיניה דמפקיע לשיעבודי' דהא עכ"פ יש לו זכות למלוה לגבות ממה שיהי' וכמו אפותיקי מפורש שכ' תוס' שם משום דלא מצי לסלוקי בזוזי. וכאן זה עכ"פ אין בידו לסלקו שלא יגבה כלום. ולא חל כלל. וא"כ לכאורה קונם שאני עושה כו' לענין המעשה ידי' הוי ג"כ כנ"ל דלא מצית לסלוקי והוא להפקיע לגמרי שיעבודו ולמה אמר דקונם מפקיע כו'. אך לרש"י באמת הטעם כנ"ל דמ"י דרבנן והקונם דאורייתא שפיר מפקיע ומשני דאלמוה רבנן לשיעבודי' כאלו הי' שיעבוד דאוריית' ואם הי' דאורייתא כה"ג לא הי' מפקיע כלל כיון שעי"ז יפקע כל השיעבוד. ומיושב הכל דפריך שפיר כאן דאסר כל הנאתו עלי' ומזונות דאורייתא לא מצי מפקע לשיעבודה והיינו אף דלגבי דידי' לא אלמוה כלל כמ"ש הר"ן דבאמ' אינו מובן כלל למה יאלמוה אם יאסר עלי' יצטרך להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לגרשה יכול בל"ז לגרש בע"כ. ומה ראיה ממה דאלמוה לגבי דידה שלא תפקיע עצמה כנ"ל. ולמ"ש רק הקושיא דכמו דשם אלמוה כעין דאוריית' ומוכח דאם הי' מה"ת כה"ג שמפקיע לגמרי והיינו בבע"ח שאוסר הנאתו לא חל כלל כיון שמפקיע גוף החיוב ממילא במזונות דאורייתא בלא אלמוה אינו חל כיון שלא אסר הנכסים רק הנאתו ויפקע כל השיעבוד כנ"ל ומשני שפיר בהגיע זמן כו' דהחיוב רק דרבנן וממילא לא אתא דרבנן ומפקיע נדר דאורייתא אף שמפקיע לגמרי כמו במ"י בלא אלמוה. וכאן בדידי' לא אלמוה כלל כנ"ל וא"ש. ומיושב גם הירושלמי ע"ש בר"ן.

21 עוד הקשו דמשמע בכמה דוכתי דקי"ל מזונות דרבנן ע"ש. וי"ל דהא באמת משמע לעיל ד' מ"ח דכולהו תנאי דמזונות דאורייתא ע"ש בתו'. ואפשר לומר דהא תוס' כתבו שם וכן הוא בירושלמי סוף פ' אע"פ מזונות מק"ו מה דברים שאין בהם חיי נפש כו' מזונות שיש בהם חיי נפש כו' ע"ש. וי"ל דכ"ע ס"ל הק"ו כנ"ל רק מדאורייתא שהמעשה ידי' שלה אין זה ק"ו כלל דמה חיי נפש איכא הא אית לה מעשה ידי' ככל אנשים. רק עכשיו דתקנו חכמים שמעשה ידי' שלו שוב איכא הק"ו כנ"ל ושוב חייב מזונות מה"ת. וא"ש דלכמה דברים אמר מזונות דרבנן במתנה ע"מ שאין לך ש"כ או אמרה איני ניזונית וא"ע א"א בתקנת חכמים כו' דבזה שפיר כיון שלא יהי' המ"י שלו ממילא אין כאן רק חיוב דרבנן ושוב מהני א"א וכה"ג בע"מ וכנ"ל. וא"כ כאן פריך שפיר במדיר מלהנות כו' דעדיין המ"י שלו שפיר מזונות דאוריית' ולא מהני הקונם להפקיע שיעבודה כנ"ל. ומיושב יותר דמשני באומר צאי מ"י למזונותיך ותמהו הפ' דהא לא מצי אמר צאי כלל. ואם מרצונה הוי לי' למימר שאמר' א"נ וא"ע. ולמ"ש מיושב דכשאומר צאי שוב פקע החיוב דאורייתא דהא מ"י שלה ורק החיוב דרבנן ושוב הקונם דאורייתא מפקיע דלא אלמוה בדידי' כנ"ל ומשני שפיר ואח"כ בהגיע זמן דג"כ דרבנן כנ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כתוס' דלטעמי' בברח הוי כחלה. ודוקא חלה אחר הגעת זמן וכן בנדר אף שהי' גרם שלו מ"מ הי' קודם שהגיע זמן ועתה אינו יכול לכנוס מחמת הנדר. דאף אי לא בעינין חופה ראוי' לביאה מ"מ הוי כנדה כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות. ולא הי' כלל חיוב מזונות:

22 עוד י"ל ברש"י דהא כמו דלמשנה אחרונה לעיל ד' נ"ז אין אוכלת תרומה משום סמפון כן באוסר בקונם ורק משום דמשועבד יהי' מותר שוב שייך חשש סמפון שיהי' בטל הקידושין והי' איסור מה שנהנית דלא הי' משועבד. וא"כ אף דהגיע זמן אסור לזונה. שוב ראיתי במפ' שהקשו כן. ומיושב דמ"מ אם היה חיוב דאוריית' ומה"ת אין חוששין למום וסמפון ובכל ממון שבין אדם לחבירו אף שיש חשש איסור כמו ריבית וכה"ג מ"מ כיון דמהני הרוב או החזקה א"צ לחוש להמועט וכיון שחייב לזונה ולא חיישינן לסמפון אין מפסידין אותהמחשש סמפון. אך כיון שהחיוב רק דרבנן שפיר שייך החשש ופירש"י שפיר משא"כ בניסת דלא שייך סימפון ודוחק:

23 גמרא הדירה כשהיא ארוסה וניסת ופריך ניסת סברה וקבלה כו'. תמוה לי אטו צריך לידור בפנוי' ולמה לא מוקי שאסר הנאתו על ארוסתו וניסת ולא ידעה כלל שהדירה ואטו בטלו הנשואין בשביל זה ולרש"י דתשמיש בכלל י"ל דחשוב בטעות. ואף דח"ל שלא הכיר בה כתב הר"ן ז"ל סו"פ אלמנה ניזונית שאינו דומה למום דסבור שיערב כו' אולי צ"ל דסבירה אף באיסור מ"מ היינו בדבר שאפשר לחקור כמ"ש ר"ן שם. דהא ע"מ שאין עלי' נדרים הוי טעות גבי דידי' ול"א סברא הנ"ל. ונהי דלגבי דידה אין המומין ונדרין מבטלין הקדושין דטב למיתב כו'. ואף בלא ידעה שהוא ממזר וכה"ג גם כן לא מצינו שיהי' הקידושין בטלין אף שאסור' בו מכל מקום יש לומר למאי דפסקו בש"ע סי' ס"א והרא"ש ז"ל בהגהות אשרי על ד' נ"ז בכתובות דאף להפ' דחופה שא"ר לביאה מהני מ"מ דוקא ביודעין שא"ר אבל בסבר שראוי זה מבעי' לעיל וא"כ כיון דהנשואין צריכה להיות מדעתה ג"כ כמ"ש תוס' ריש כתובות א"כ נהי דלרש"י עכשיו דמוקי בכשהיא ארוסה ונשאת ע"כ דס"ל דאף חופה שא"ר לביאה מהני דהא חל גם אתשמיש מ"מ דוקא בידעו כנ"ל אבל אי נימא שלא ידעה מהנדר כשנשאת א"כ כיון שא"ר לביאה הוי אצלה בטעות ולא חשיב נשואין כלל. ולכך ע"כ בידעה ופריך שפיר הא סברה וקבלה כנ"ל. אך לתו' קשה דאין סברא כלל שיהי' נשואין בטעות עבור מזונות דהא יעמיד פרנס ושפיר טב למיתב כו'. כיון שאין הת' בכלל וכן להפ' דאף שלא הודיעוהו הוי חופה ויש חופה לפסולות אף שלא הכיר בה וכן משמע בגמרא וא"א לומר כנ"ל:

24 ואפשר דהא בנדרים ד' ל"ח ע"ב אמר מעיקרא דכשנכסי חתן אסור על אבי כלה אסור להשיא בתו משום דהא מתחייב במזונות ושאר חיובים ומהנהו ודחי דהא קי"ל זן את בניו ובנותיו ע"ש אבל כשהיא אסור' בהנאתו ודאי דגוף הנשואין אסורין דמהנה אותה בהחיובי' שמתחייב לה ועובר עכ"פ בלפני עור כו' ולהרמב"ם פ"ה ופ"י מה' נדרים הל' י"ב בלא יחל. ואף דהא כיון שהדיר' קודם אינו מתחייב לה כלל ז"א דהא יתחייב כתובה. ועוד דיכולה ללות לאכול ויגבו הבע"ח. ובאיסור לא בעי לאוקמי מתניתין. גם י"ל למאי דקי"ל נדרים ד' ל"ה ע"א יש מעילה בקונם וכתב הר"ן שם דמספקא לי' דכמו דקי"ל בהקדש דכשמעל יצא לחולין ומותר להנות אח"כ כן בקונם כשנהנה יהי' מותר אח"כ ע"ש. וא"כ אפשר דכיון דלא ידעה מהקונם והוי מעילה בהנשואין בהנאה זו שמתחייב לה מזונות דזה כבר נהנית בשוגג וכיון שכבר יש החיוב שוב יצא לחולין ומותרת ליהנות מחיוב זה דלא הפקיע כלל השיעבוד כנ"ל. דכיון דעכ"פ יכולה ללות ולאכול יש החיוב וחשיב נהנית ויצא לחולין דמותרת ליהנות מהחיוב ושוב יכולה ליקח מזונות בעצמה ג"כ דמדידה ומהתירא מתהנית כיון שהחיוב כבר יש וע"כ דמיירי בידעה דליכא מעילה ופריך כנ"ל. אך אינו נראה דמ"מ י"ל דאסורה ככל קונם שמפקיע כו' כיון שמהנכסים לא נהנית עדיין ולא יצאו לחולין נגדה:

25 ועוד דהא פ' השואל ד' צז ע"ב אהא דבעל בנכסי אשתו, והיה בהן הקדש כו' למעול בעל איסורא לא ניחא לי' דליקני. כן י"ל על החיוב מזונות אצלה כיון שלא ידעה מהנדר לא ניחא לה כו' ואם מרוצית לא חל החיוב ומ"מ לא בטלו הנשואין בשביל כן וצ"ל דמ"מ ודאי יש איסור עליו לישאנה ולהטעותה דלא תונו איכא כו' וגם י"ל לאו דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינ' יודעת ולא מחלה ואף דהוי אונס מ"מ בגוף הנשואין כשכבר נדר מבטל הלאו כנ"ל. ולא בעי לאוקמי באיסור ופשוט י"ל דלשון מדיר את אשתו משמע לי' שידעה:

26 אימור כו' מומין לענין מזוני מי מצית כו' ופירש"י יודעת היא שא"א לה בלי מזונות. לכאורה קשה הא מ"י שלה באינה ניזונית ולמה לא תוכל לומר סבורה הייתי שיספיק לי. וצ"ל דהוי כאומר ע"מ שאין עלי שאר כסות כו' דבממון תנאו קיים ואינה יכולה לומר סבורה הייתי כו' כיון שע"פ דין אין עליו חיוב כלל כן כאן בנשאה אחר הנדר וידעה וכמ"ש רש"י דע"ד כן כו'. אך לר"מ דתנאו בטל א"כ עדיין החיוב רק מתורת ריצוי שלה ושייך סבורה הייתי וצ"ל דהא ר"י איירי ג"כ במתני' וקשה לדידי' דסבר תנאו קיים. ועוד דעכשיו ע"כ הטעם דטפי מ"ל שמעי כו' וזולא מלתא שאינה מתפרנסת ע"י בעלה וכמ"ש ר"ן דמה"ט נד מהגיע זמן כו' וא"כ כיון שנתרצית שתזון במ"י לא ע"י בעלה שוב יעמיד פרנס טפי מ"ל. ולהפ' בסי' ס"ט דבאומרת א"נ וא"ע א"י לחזור בה א"ש דמה שניסת הוי כאומרת א"נ וא"ע. אבל להפוסקי' דיכולה לחזור בה צ"ל כנ"ל דבשעת נשואין מהני מחילתה שלא יחול חיוב כיון דתנאו קיים ושוב לכ"ע אין יכול לחזור. או דנתרצית שלא ליזון ע"י בעלה:

27 גמרא ופרנס לאו שליחותו קעביד כו'. וקשה לרש"י ז"ל שפי' גבי ריבית שאינו אסור רק כשבא מיד לוה למלוה דמותר ע"י שליח דכיון דאין שליח לד"ע בטל השליחות ונמצא שלא בא מיד הלוה למלוה ע"ש בש"ע ה"ר ס' ק"ס. וא"כ כאן כיון דאין האיסור רק כשהוא מהנה אותה ובגורם מותר כמ"ש תוס' מהא דחנוני וכל הזן. ורק משום דשליחותא עביד וממילא אין שליח לד"ע ובטל השליחות שאינו כמותו ושוב מותר כמו כל הזן כו' כמו בבית כנ"ל דהא השליח נותן לה משלו רק אי שלוחו כמותו הוי כאלו הבעל נוטל ממון השליח ונותן לה. משא"כ כשבטל השליחות. ולר"ן ורשב"א בנדרים ט"ו בר"ן שם דאין הנודר המהנה עובר רק זה שנהנה א"ש דשליח הבעל הוא שאינו עושה איסור ולא שייך אין שליח לד"ע ואסור היא ליקח ממנו. אך להרמב"ם ז"ל דהאיסור בקונם כשמהנה עובר בלא יחל כו' ושייך אין שלד"ע ומה פריך כנ"ל. וי"ל דרש"י לא סבר כהרמב"ם. או די"ל דמטעם ערב יצטרך הבעל לשלם לשליח דמ"מ צוה ליתן אף שבטל השליחות כמו תן מנה לפלוני כו' אך הא לא אמר תן ואשלם לך או ואתחייב לך ולמה יתחייב ורק מטעם שליחות משא"כ כשבטל כו' דאשלד"ע. ולטעם הגמרא פ"ק דקדושין ד' זיין דיליף מדין ערב דמה שנותן על פיו הוי כנותן לו ואף בלא טעם שליחות ע"ש י"ל דגם כה"ג חייב כנ"ל דמ"מ מה שנותן השליח בצויו אף דשליחות בטל מ"מ הוי כנותן לבעל עצמו וחייב ממילא כאלו קיבל בעצמו בסתם. אך לטעם הירושלמי שם הובא ברשב"א שם ד"ח דהוא זוכה בשבילה וזוכה ממנה ולכך מקודשת ע"ש וזה לא שייך כאן דנימא דכשנותן לה השליח היא זוכית בשביל הבעל וזוכית ממנו ולכך יתחייב הוא לשלם דא"כ היא נהנית ממנו ממש. וודאי אינה זוכית בשבילו בסתם כיון דהוי רק כמו קני ע"מ להקנות בנדרים מ"ח ע"ב שתזכה בשבילו כדי שתזכה ממנו וכאן לא תוכל לזכות ממנו כשיהיה נעשה של הבעל ואינ' זוכית עבורו כלל. ולא שייך טעם הנ"ל ולא יתחייב לשלם כלל ושליחות אין כאן כנ"ל. אך י"ל הא פורע חובו של חבירו חייב לרבנן רק לחנן פטור שלא מדעתו. וכאן נהי דבטל השליחות עכ"פמדעתו הוא חייב לשלם מטעם פורע חובו. אך א"כ גם בכל הזן אינו מפסיד יתחייב דחשיב מדעתו. וע"כ דכאן אינו חייב כלל מטעם פורע חובו דהא הדירה וקונם מפקיע החיוב דברים קטנים כיון דלא רגילא ואיגלגלא בהדי' וכשלא הי' הפרנס נותן לא היתה יכולה לגבות כלל ולכ"ע פטור. וי"ל דפריך א"כ לא חשיב שמעמיד פרנס כיון שא"צ לשלם לו לא יתן כיון דהשליחות בטל. למאי דס"ד השתא דדוקא פרנס ממש לא בשביל שרגיל כחנוני כנ"ל. וע"כ כשפי' ואתחייב ואשלם לך. ופריך שפיר ובל"ז כל הפ' חולקין על רש"י בדין רבית הנ"ל.

28 תוס' הקשו יתן לאחר במתנה ויתן לה ותי' דמתירא שיחזיק לעצמו ע"ש. לכאורה כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן ע"מ ליתן לאחר ואינו בכלל כל מתנה שאם הקדישה אינו מוקדש אינה מתנה דזה דוקא כמעשה דב"ח שלא הי' שום מתנה רק הערמה משא"כ בתנאי מעכשיו כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין ד"ו ע"ב ור"ן וש"פ נדרים מ"ח. א"כ יכול ליתן לאחר ע"מ שיתן לה וג"כ יהיה מותר כיון דע"מ כמעכשיו וכשנותן לה נעשה למפרע שלו ולאו משל בעל מתהנית. ומה שגורם לה הנאה מותר כמ"ש תוס' לקמן ק"ז כיון דלאו מדידי' מתהני דמה"ט פורע לו חובו ע"ש כיון שרק גורם שיהנה משל אחר וכן כאן בתנאי כנ"ל גורם שתהנה משל המקבל כיון דלמפרע שלו. ושוב לא שייך שירא שמא יחזיק לעצמו דא"כ יצטרך להחזיר לו אך באמת י"ל דאסור למה שתירצו תוס' אהפקר דדוקא באין לו מה יאכל התירו משום דלא אפסקי' אחר ודוקא במתנה דאפסקי' אחר ע"ש. וא"כ במתנה כנ"ל ע"מ להקנות לה י"ל ג"כ דמיקרי לא אפסקי' אחר כיון דכשאינו נותן לה לא קנה רק כשנותן לה ושוב אף דלאו מדידי' מתהני אסור כהפקר כנ"ל. אך עכשיו תוס' לא נחתי עדיין לסברא זו וצ"ל דאסור כה"ג ומהברייתא אין ראי' ממה דתני שנותן סתם במתנה ולא תני כה"ג על תנאי דשם כמו דכשיש אחר אסור ע"י הפקר משום דלא אפסיק אחר כן כיון שאפשר במתנה גמורה לאחר אסור ע"מ ליתן לו שיהי' ג"כ לא אפסקי' אחר כהפקר הנ"ל ולכך אסור וכשאין אחר ע"כ להפקיר דגם תקנה הנ"ל א"א:

29 עוד הקשו ויפקיר ותזכה בו כדלקמן כו'. לכאור' הא מציאת אשה לבעלה וכשתזכה מהפקר יהי' שלו ואסור עלי'. וי"ל שיאמר א"א שאיני רוצה לזכות במציאתה וזה לא חשיב מהנה או כיון דאמר לה צאי מ"י למזונותיך אין המציאה שלו דע"כ גם מעה כסף אינו נותן לה ומציאה כהעדפה דמיא כדאמר בש"ס לעיל דף ס"ו ובפשיטות י"ל קושית תוס' דאם יפקיר ותזכה עדיין מגיע לה מזונות והדברים קטנים וכי בשביל שמצאה מציאה נפטר הוא מחיובו. ודוקא פרנס שנותן לה עבורו ואף בכל הזן כו' מ"מ פורע חוב שלו ונפטר משא"כ במציאה דודאי אף ביש לה נכסים שאין לו רשות בהן הדין יוציא כיון שאינו נותן לה מה שמחויב כנ"ל:

30 אמנם תי' תו' דאינו מותר ע"י הפקר רק באין לו מה יאכל ודאי אמת דהא קי"ל נדרים ד' מ"ה ע"א הפקר בפני ג' דוקא עכ"פ מדרבנן. וא"כ ממ"נ כשיש אחר אינו תקנה כ"כ ע"י הפקר שמא יזכו האחרים וכשאין אחרים שוב מדרבנן אינו הפקר רק באין לו מה יאכל התירו וא"כ לענין הדין אין הוכחה שלא יהי' מותר ע"י הפקר כשיש ג' אף דלא אפסקי' אחר כיון דמהני ההפקר אף מדרבנן דמה חילוק בין מפסיק אחר או אפסיק ההפקר והא דאמר בברייתא כשיש אחר נותן במתנה ולמה לא ע"י הפקר י"ל להפקיר בעי ג' ותקנתא דמתנה די באחד אבל ביש ג' י"ל דמהני. אך מלשון התו' משמע דאסור אף ביש ג':

31 גמרא ביתו לבנות כו' הולך אצל פועלים כו'. וקש' לשטת ר"ת לקמן ד' ק"ח דפורע חובו אסור במודר הנאה דחייב לשלם והא דפורע לו חובו מיירי במזונות אשתו דוקא ע"ש. א"כ כיון שהפועלים עשו מלאכה חייב הבעה"ב לשלם להם ואף שעשו שלא ברשות דיורד שלא ברשות ג"כ חייב רק ידו עה"ת וא"כ כיון שמשלם להם הוי פורע חובו ממש דאסור לר"ת ז"ל. וכן בחנוני לרשב"א ז"ל נדרים ד' ל"ג דסתם לשם הלוא' והלה מחויב לשלם וכשמשלם הוא פורע חובו וצ"ל שהחנוני נותן לו בפירוש לשם מתנה וכן הפועלים מפרשים שעושים ע"מ שלא ישלם להם הבע"ב כנ"ל:

1 רש"י על כתובות פתח ↗

2 בבא מציעא פתח ↗

מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא מַפְּקִינַן, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין – חָרֵי מַפְּקִינַן, וְקָתָנֵי מִיהָא לִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, מַאי לָאו בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן!

3 קידושין פתח ↗

מִי דָּמֵי? הָתָם – בְּהֵמָה, הָכָא – דַּעַת אַחֶרֶת.

17 גיטין פתח ↗

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳״. וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? לוֹמַר לָךְ: מָה אָבוֹת מַנְחִילִין אֶת בְּנֵיהֶם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין הָעָם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.

17 בבא מציעא פתח ↗

בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, מִי מָעַל?

27 נדרים פתח ↗

אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכׇל ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ — לָא קָנֵי.

28 תוספות על קידושין פתח ↗

ואם לאו לא יצא - והא דאמר במסכת סוכה דף מא: אתרוג היה לו לר"ג נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו ר"ע והחזיר לר"ג ודייקי' מינה מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע"פ שר' יהושע לא החזירו לר"ג דעתו של ר"ג היה לכך שלא היה חושש אלא שיחזור לידו אחר שיצאו כולם:

31 נדרים פתח ↗

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּבְרֵי הַכֹּל, גַּבֵּי מוּדָּר הֲנָאָה דְּיָהֵיב עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ.

« חידושי הרי"מ על כתובות נ״ט ×¢×´× חידושי הרי"מ על כתובות ע״ב ×¢×´×‘ »