חידושי הרי"מ על כתובות פ״ג

« חידושי הרי"מ על כתובות ע״ה ע״א חידושי הרי"מ על כתובות פ״ד ע״א »

1 כתובות פתח ↗

הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״ — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ. אִם כֵּן, לָמָּה כָּתַב לָהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״? שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — קַיָּים.

2 קידושין פתח ↗

הַאי קְרָא, רֵישָׁא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְסֵיפָא בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. וּכְתַב קְרָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ״וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה׳״ – וַהֲלֹא אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד! אֶלָּא: ״נֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה״ – בְּהֵיכַל ה׳, ״וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב״ – בִּמְקוֹמוֹ. ״וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ״ – ״מִכֹּהֵן״ – אִין, מִיִּשְׂרָאֵל לָא?! הָכִי קָאָמַר: ״מִכֹּהֵן יִקָּחוּ״ – מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מִכֹּהֵן יִקָּחוּ״ – מִשְּׁאָר כֹּהֲנִים יִקָּחוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַמַּשִּׂיאִים לַכְּהוּנָּה יִקָּחוּ. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר, כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ – אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ, וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ – אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת. אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִילְסוּל בְּעַצְמָן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: בָּא לִימָּלֵךְ – מוֹרִים לוֹ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, נָשָׂא – אֵין מוֹצִיאִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״בְּנִי זֶה מַמְזֵר״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים עַל הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא – אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים. גְּמָ׳ מַאי ״וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם״? לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא אִיהוּ, דְּלָא קִים לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אִיהִי דְּקִים לַהּ – לָא מְהֵימְנָא. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת, דְּלָא מְהֵימְנִי, אֶלָּא אֲפִילּוּ עוּבָּר נָמֵי, דְּלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת לָא מְהֵימְנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים. כִּדְתַנְיָא: ״יַכִּיר״ – יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״, כָּךְ נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה״ וְ״זֶה בֶּן חֲלוּצָה״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״יַכִּיר״, אֶלָּא לְרַבָּנַן, ״יַכִּיר״ לְמָה לִי? בִּצְרִיךְ הֶכֵּירָא. לְמַאי הִלְכְתָא? לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם? פְּשִׁיטָא, לְמָה לִי קְרָא? מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מִיתְּבַהּ לֵיהּ מַתָּנָה, מִי לָא יָהֲבִי לֵיהּ? בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לְאַחַר מִיכֵּן. וּלְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, ״יַכִּיר״ לְמָה לִי? שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס. מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ, אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ – קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין, וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ – קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין, וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ

4 בבא בתרא פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְיָרַד רִאשׁוֹן וּמָכַר וְאָכַל – הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן.

9 בבא בתרא פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, וּמָר סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. אֶלָּא הָכָא,

11 תוספות על כתובות פתח ↗

זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה - אע"ג דעיקר תקנה בשביל דידה כדמשמע הכא וכן לעיל דקאמר בשלמא בעלה תקינו ליה פירי דלמא אשתבאי וממנע ולא פריק לה מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דהא קתני בברייתא פירקונה תחת פירות משמע דאינה יכולה לומר כי היכי דדייק לקמן דאינה יכולה אשה שתאמר איני ניזונת כו' מברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלמא דאין יכולה והוצרך להגיה הברייתא בשביל כך ועוד דבחזקת הבתים ב"ב דף מט. ושם ובהזורק בגיטין דף עז. ושם לא מצי לאשכוחי שיהא חצר לאשה בלא בעלה דפריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומוקי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכי כתב לה מאי הוי והתניא כו' ומשני בכותב לה ועודה ארוסה והשתא מאי דוחקין לאוקמא הכי לימא כגון שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות ואע"ג דהוה נמי מצי לאוקמא כגון שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולא קאמר היינו משום דאין יורד לסברא זו אבל כבר ירד לסברא שהבעל מסתלק מנכסים א"כ לימא כגון שאמרה איני נפדית כו' אלא ודאי אינה יכולה לומר ויש ליתן טעם אע"ג דלרב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית כו' התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה למחר תעשה ותהא ניזונית אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה ואפילו את"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לעולם אכתי יש לומר דלא מצי אמרה איני נפדית שלא תטמע בין העובדי כוכבים א"נ שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה אינם בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים:

15 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא מַאי ״אֵינָהּ דּוֹמָה לְמִשְׁנָתֵנוּ״? מִשּׁוּם תַּקָּנַת אוּשָׁא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

16 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"ת א"כ הוה ליה למימר שניהם אינן בדין יום או יומים כדאשכחן בהחובל ב"ק דף פט: ושם דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומסיק דכ"ע לית להו תקנת אושא ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי מר סבר כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלמא הא דחשיב קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מהני שיצא לאיש אלא לענין שלא יצא לאשה ור"י בר ברוך ל"ג ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא ה"ג דכ"ע לית להו תקנה ובפלוגתא דהני תנאי כו' והא דקתני לאשה אבל לא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר' אלעזר דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים ואפילו שניהם יחד אין יכולין לשחרר ומשום הכי לית להו תקנת אושא דלר' אלעזר אין מכירתו כלום הלכך לא שייך לר' אלעזר תקנת אושא דתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולדידיה אין כאן מכירה כלל ויש לתרץ בדוחק גירסת הספרים דהתם סברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף דאשה שיצאו לו לחרות אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכעין זה מחלקין גבי בהמת ארנונא בפ"ק דפסחים דף ו. ומה שהיה קשה עליה מבכורות שם מפורש וכן צ"ל דאין לומר כלל דלר"מ דסבר הכא קנין פירות כקנין הגוף דמי וסבר שם לאיש אבל לא לאשה דהא ביבמות בפרק אלמנה דף סו. ושם פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל בכתובתי והוא המגרש אומר דמים אני נותן לך ר' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומאי קושיא לרב יהודה דלמא אע"ג דהדין עמה יוצאין לאיש ולא לאשה דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ואפילו בנכסי מלוג נמי הוי דינא הכי לרבי מאיר אלא ודאי לא מהני כלל קנין פירות להיות כקנין הגוף לצאת לאיש כדפרישית:

18 בבא קמא פתח ↗

23 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: טוֹבַת הֲנָאָה לָאִשָּׁה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. מַאי טַעְמָא? פֵּירָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן, פֵּירָא דְפֵירָא לָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנַן.

24 נדרים פתח ↗

תְּנַן הָתָם: ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן עַל פִּי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן.

25 תוספות על בבא קמא פתח ↗

וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי - תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צח: אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם לקמן בבא קמא דף צח: ושם דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס לעיל בבא קמא דף סב. ע' תוס' לעיל בבא קמא נד. ד"ה חמור:

26 בבא בתרא פתח ↗

עַד דַּאֲמַרִי לֵיהּ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים – אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר: אַמַּאי לָא אֲמַרִי לֵיהּ: כָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ יַעֲקֹב הַדְיָיבָא מֵרַב חִסְדָּא: עֵצִים שֶׁל מִי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שׇׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַבָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן – מִשּׁוּם הָכִי לֹא מוֹעֲלִין; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: בָּתַר קַרְקַע אָזְלִינַן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין? אֶלָּא מַאי? בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן?! אֵימָא סֵיפָא: שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הַבָּאִים בְּשֶׁל הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. וְאִי בָּתַר אִילָן אָזְלִינַן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין? מִידֵּי אִירְיָא?! בְּגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְקָא סָבַר: אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין. רָבִינָא אָמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, כָּאן חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. אָמַר עוּלָּא: אִילָן הַסָּמוּךְ לַמֶּצֶר – בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, גַּזְלָן הוּא – וְאֵין מְבִיאִין מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים. מְנָא לֵיהּ לְעוּלָּא הָא? אִילֵּימָא מִדִּתְנַן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת הַמְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כׇּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כַּמָּה הָווּ לְהוּ – תְּרֵי אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי; לְכׇל חַד וְחַד כַּמָּה מָטֵי לֵיהּ – מָאתַן וְחַמְשִׁין; הָא לָא הָוֵי דְּעוּלָּא! וְאֶלָּא מִדִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כׇּל

29 כתובות פתח ↗

מִשֶּׁנִּיסֵּת אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים. לֵימָא תְּנֵינָא לְתַקָּנַת אוּשָׁא? דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה — הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

30 בבא בתרא פתח ↗

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ. אִיתְּמַר: מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב –

33 בבא קמא פתח ↗

34 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ״.

37 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

יורשין - כלומר ראשון או יורשין ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות בפרק המביא הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה דאי לא בעי מקבל מתנה תיהדר ליה והכי מפרש בכריתות ומיהו הלכתא כריש לקיש ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו היינו משנה אבל ברייתא לא אלא הלכה כרבנן דמשנתינו מתני' משמע אבל היכא דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא כדאמרי' בעלמא גיטין דף סז. משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשו"ה קי"ל כותיה בין במשנה בין בברייתא:

41 תוספות פתח ↗

ואין לי עסק בה - וא"ת דאמרינן בהשולח גיטין מג: ושם גבי המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא בן חורין וצריך גט שחרור ואם כתב לו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך משמע דאין לי עסק בך הוי לשון טוב ונראה לרשב"א דאין לי עסק בך הוי כמו שאומר לו הרי את לעצמך הילכך גבי עבד שיכול לזכות בעצמו קני אבל שדה איך יזכה בעצמו:

42 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אין לי עסק בה לא אמר כלום. וא"ת דבפרק השולח גיטין דף מג: ושם גבי מוכר עבדו לנכרי כו' אמר היכי דמי אונו דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך אלמא אין לי עסק בך הוי לשון טוב ואור"י דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וגבי עבד דמהני הרי את לעצמך מהני נמי אין לי עסק בך אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך כי אמר נמי אין לי עסק בך לא אמר כלום דכיון דליכא לפרושי אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך גבי שדה כמו גבי עבד לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות דף כד::

45 תמורה פתח ↗

וְאָמַר אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד — דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים? הָכִי נָמֵי: דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים?

47 נדרים פתח ↗

הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן כּוּ׳. וּלְעוֹלָם? אָמַר בַּר פְּדָא: פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ. נִקְצְצוּ — פּוֹדָן פַּעַם אַחַת וְדַיּוֹ. וְעוּלָּא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ — שׁוּב אֵין פּוֹדָן.

48 רש"י על כריתות פתח ↗

ה"ג תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח גט - וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי אפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש עליו בעל חוב גובה אותה הימנו. ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת. אלא סיפא תמיה לן אדר"ל דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קיבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים לפיכך דבריו קיימין:

49 גיטין פתח ↗

הָא בָּעֵינָא ״מִכְתַּב״, וְלֵיכָּא! כְּדִינְרֵי זָהָב, וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב. כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּבוֹלֵט; וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּאִילּוּ הָתָם, מִגַּוַּאי; וְהָכָא – מֵאַבָּרַאי. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כָּתַב לָהּ גֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב, וְאָמַר לָהּ: ״הִתְקַבְּלִי גִּיטִּיךְ וְהִתְקַבְּלִי כְּתוּבָּתִךְ״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: נִתְקַבְּלָה גִּיטָּהּ וְנִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״הִתְקַבְּלִי גִּיטִּיךְ, וְהַשְּׁאָר לִכְתוּבָּתִךָ״ – נִתְקַבְּלָה גִּיטָּהּ, וְהַשְּׁאָר לִכְתוּבָּתָהּ. טַעְמָא דְּאִיכָּא שְׁאָר, הָא לֵיכָּא שְׁאָר – לֹא! הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא שְׁאָר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שְׁאָר, אִי אָמַר לַהּ – אִין, אִי לָא – לָא. מַאי טַעְמָא? אַוֵּירָא דִמְגִילְּתָא הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ וְהַנְּיָיר שֶׁלִּי״ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירִי לִי אֶת הַנְּיָיר״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. בָּעֵי רַב פָּפָּא: בֵּין שִׁיטָה לְשִׁיטָה וּבֵין תֵּיבָה לְתֵיבָה, מַאי? תֵּיקוּ. וְתִיפּוֹק לֵיהּ ״דְּסֵפֶר״ אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים! לָא צְרִיכָא, דִּמְעוֹרֶה. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָיוּ מוּחְזָקִים בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ – וְגֵט כָּתוּב עַל יָדוֹ, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי אַקְנִי לַהּ, אוֹ דִלְמָא, הוּא מִנַּפְשֵׁיהּ עָיֵיל? אָמַר רָבָא: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דִּכְתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף הוּא! וּלְרָבָא, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין ״עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד״! בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרָבָא לָא קַשְׁיָא, בְּעֵדֵי מְסִירָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. אֶלָּא לְרָמֵי בַּר חָמָא קַשְׁיָא! לְרָמֵי בַּר חָמָא נָמֵי לָא קַשְׁיָא – בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, מַתְנִיתִין לְרָבָא נָמֵי לָא תִּיקְשֵׁי – בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַגּוֹדְרוֹת, אֵין לָהֶן חֲזָקָה. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָיוּ מוּחְזָקִין בְּטַבְלָא שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ – וְגֵט כָּתוּב עָלֶיהָ; וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי אַקְנִיתַהּ לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא אִשָּׁה לָא יָדְעָה לְאַקְנוֹיֵי? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהָיָה מַלְוֶה לְכׇל בְּנֵי הַכְּפָר, וְכוֹתֵב בִּכְתַב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִכְשִׁירוּהוּ. וְאַמַּאי? הָא בָּעֵינָא ״סֵפֶר מִקְנָה״, וְלֵיכָּא! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אַקְנוֹיֵי מַקְנֵה לְהוּ! אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא

51 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

פטומי מילי בעלמא הוא - דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך ולהכי הוי פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפקא מיניה למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה:

52 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

כדרב הונא אמר רב - כלומר מתקנת מזונות שהבעל נותן לאשה היו עסוקים בבית המדרש והוא נוטל מלאכת ידיה תחתיהן וע"ז אמר רבא כגון זאת התקנה שתקנו חכמים מזונות האשה לטובתה אם אומרת אי אפשי בתקנת חכמים בזו התקנה שתקנו לטובתי דהא לדידי אינה טובה דמלאכת ידי עדיף על מזונותי אזון משלי ואעשה מלאכה לעצמי שומעין לה ואתא לאשמועינן כרב הונא אמר רב שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה לך כי אם לעצמי כדמפרש טעמא בכתובות דף נח: קסבר מזוני עיקר כלומר תחלה תקנו עיקר מזונות לאשה מן הבעל בע"כ בין תעשה בין לא תעשה ואח"כ תקנו מלאכה תחת מזונות שלא תהיה לה איבה וכיון דלטובתה נתכוונו לתקן לה מזונות תחלה והיא עוקרת לומר איני חפיצה בתקנה זו איני חוששת למזונותיו הרשות בידה וכיון דעקרה תקנת המזונות גם תקנת מלאכת ידיה לבעלה בטלה ממילא דכיון דמזונות אין לה גם הבעל לא יטול מלאכת ידיה והיינו נחלה הבאה לו לאדם לאחר מכאן שהמזונות עתידים לבא בכל יום וה"ה לפירות של נכסי מלוג שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה כ"ש וכ"ש שאם אמר איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות והיינו דאצטריך במתני' למיתני דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לומר לקוח הוא בידי דאע"ג דכתב לה בעודה ארוסה שלא יטול כלום בפירותיה אפי' הכי שתקה ולא מיחתה לבעלה דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי אבל מעולם לא מכרתי לו:

58 קידושין פתח ↗

״הֵילָךְ מָנֶה וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת, מִדִּין עֶבֶד כְּנַעֲנִי. עֶבֶד כְּנַעֲנִי, לָאו אַף עַל גַּב דְּלָא קָא חָסֵר וְלָא מִידֵּי – קָא קָנֵי נַפְשֵׁיהּ, הַאי גַּבְרָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא קָא חָסֵר וְלָא מִידֵּי – קָא קָנֵי לַהּ לְהַאי אִיתְּתָא.

59 בבא מציעא פתח ↗

וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. קָנָה – אַף עַל גַּב דְּלָא מָשַׁךְ, דְּכֵיוָן דְּלָא קָפֵיד – קָנָה, דְּכִי חֲלִיפִין דָּמֵי. וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה – דִּ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ קָאָמַר לֵיהּ. רַב אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ – קָנָה, וְאֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. פְּשִׁיטָא: דָּמִים וְאֵין מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – הָא קָאָמְרִינַן דְּקָנֵי, דְּכַחֲלִיפִין דָּמוּ. חֲלִיפִין וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, מַאי? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה תּוֹפֵשׂ פָּרָתוֹ וְעוֹמֵד, וּבָא חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: פָּרָתְךָ לָמָּה? לַחֲמוֹר אֲנִי צָרִיךְ. יֵשׁ לִי חֲמוֹר שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. פָּרָתְךָ בְּכַמָּה? בְּכָךְ וְכָךְ. חֲמוֹרְךָ בְּכַמָּה? בְּכָךְ וְכָךְ. מָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשׁוֹךְ אֶת הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר – לֹא קָנָה בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה. שְׁמַע מִינַּהּ: חֲלִיפִין וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – לֹא קָנָה. אָמַר רָבָא: אַטּוּ חֲלִיפִין בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן, דְּלָא קָפְדִי? אֶלָּא כׇּל חֲלִיפִין מִיקְפָּד קָפְדִי וְקָנָה. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: חֲמוֹר בְּפָרָה וְטָלֶה, וּמָשַׁךְ אֶת הַפָּרָה וַעֲדַיִין לֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה, דְּלָא הָוֵה לֵיהּ מְשִׁיכָה מַעַלְיָא. אָמַר מָר: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ – קָנָה, וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לֵימָא סָבַר רַב הוּנָא מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין? לָא, רַב הוּנָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. מִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, וּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ מָר הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ: וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. בַּמֶּה קוֹנִין? רַב אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל קוֹנֶה. דְּנִיחָא לֵיהּ לְקוֹנֶה דְּלֶהֱוֵי מַקְנֶה קוֹנֶה, כִּי הֵיכִי דְּלִגְמַר וְלַקְנֵי לֵיהּ. וְלֵוִי אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מִדִּסְקַרְתָּא לְרָבָא: וּלְלֵוִי, דְּאָמַר בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, הָא קָא קָנֵי אַרְעָא אַגַּב גְּלִימָא. אִם כֵּן, הָווּ לֵיהּ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת וְנִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת. וַאֲנַן אִיפְּכָא תְּנַן: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת! אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה לֵוִי הָכָא, הֲוָה מַפֵּיק לְאַפָּךְ פּוּלְסֵי דְנוּרָא! מִי סָבְרַתְּ גְּלִימָא מַקְנֵה לֵיהּ? בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ – גָּמַר וּמַקְנֵי לֵיהּ. כְּתַנָּאֵי: ״וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. ״גְּאוּלָּה״ – זוֹ מְכִירָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִגָּאֵל״. ״תְּמוּרָה״ – זוֹ חֲלִיפִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״. ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. מִי נָתַן לְמִי? בּוֹעַז נָתַן לַגּוֹאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹאֵל נָתַן לְבוֹעַז. תָּנָא: קוֹנִין בִּכְלִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי, אֲבָל בְּפֵירֵי – לָא. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ בְּפֵירוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן? אָמַר קְרָא ״נַעֲלוֹ״, נַעַל – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אָמַר קְרָא: ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר״. לְרַב נַחְמָן נָמֵי, הָכְתִיב: ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר״! הַהוּא לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר, דְּנִיקְנִין בְּמִנְעָל. וְרַב שֵׁשֶׁת נָמֵי, הָכְתִיב: ״נַעֲלוֹ״! אָמַר לְךָ רַב שֵׁשֶׁת: מָה נַעֲלוֹ דָּבָר הַמְסוּיָּים – אַף כׇּל דָּבָר הַמְסוּיָּים, לְאַפּוֹקֵי חֲצִי רִמּוֹן וַחֲצִי אֱגוֹז, דְּלָא. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: כְּמַאן כָּתְבִינַן הָאִידָּנָא ״בְּמָנָא דְּכָשַׁר לְמִקְנְיָא בֵּיהּ״. ״בְּמָנָא״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר קוֹנִין בְּפֵירוֹת. ״דְּכָשַׁר״ – לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קוֹנִין

62 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

כגון ב' או ד'. ע' בע"ש שכ' ז"ל אבל אי כתב גימטריאות או ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרי' חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך ה"ל לכתוב דליכא למיחש כו' דהעדים לא היו חותמים כשהיה שם ריוח כ"כ עכ"ל סמ"ע ואין השגה מב' טעמים חדא דגם כוונת הע"ש הוא כן דאם הי' כתוב בו ב' או ג' בריוח לא היו חותמי' ועוד דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב כתיבה עיין בתשו' מהר"מ איסר ל' סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה:

68 תוספות על בבא קמא פתח ↗

הכי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו - כדמסיק משום תקנת אושא משמע דאי לאו תקנת אושא מודה שמואל דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו דס"ל לעיל פ"ק בבא קמא דף ט. האחין שחלקו לקוחות הן וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדקאמר בסוף השולח גיטין דף מח. ושם וכן קשה לרבא דפסק כר"ל בריש החולץ יבמות דף לו. ושם דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס"ל האחין שחלקו לקוחות הן בפרק ב' דקדושין דף מב: והיאך מצא ידיו ורגליו וגם אנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו דקיי"ל כר"ל וקיי"ל דאין ברירה דבסוף ביצה דף לח. פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ומפרש ר"י דכל הנהו דאית להו דאין ברירה לא יאמרו דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ר' יוחנן לחודיה להכי דייק עלה רבי יוחנן דלא מצא ידיו ורגליו אבל אנן לא ס"ל שיהא תלוי חזרת יובל בכך דהא רבי יוחנן גופיה מודה דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין ב"ב דף קיט: דירושה היא להם מאבותיהם ואפ"ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב ולפיכך הביאו ביכורים והשתא בהא סברא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אף על גב דלקוחות הן:

69 כתובות פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ, כָּתַב לָהּ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִיךְ וּבְפֵירֵי פֵירוֹת״, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל פֵּירוֹת? מִפֵּירֵי פֵירוֹת סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ, מִפֵּירֵי לָא סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ, אוֹ דִלְמָא: מִכֹּל מִילֵּי סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ?

70 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים ולא מתפרש איזה מטבע טור אם היה כתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם היה כתוב בא"י מגבהו ממעות א"י לא היה כתוב בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול: הגה מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחילה במקום שהמטבע פחות מזו נותן לו פחות ר"ן סוף כתובות ואם היה כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם פונדיוני' מה שירצה לוה מגבהו:

72 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. תימה דאמר בגיטין בפ' הזורק גיטין דף עז: ושם ד"ה מה גבי ההוא שכיב מרע דכתיב גט לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתא לקמיה דרבא אמר ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא כו' אמר רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף ומאי קושיא והא במתנה אין הבעל אוכל פירות א"כ לא קנה בעלה ואומר רבינו תם דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה דהא רבא סבר כריש לקיש לקמן בבא בתרא דף קלו: דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואפילו יש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת קיים הלכך כשנתן לה הבעל אע"ג דאין אוכל פירות כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה ומייתי ראיה דהתם בריש הזורק גבי זרק לה בחצרה פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אע"ג דכשכתב לה נמי הכי יש לבעל פירי עד שיכתוב לה ובפירותיהן כדתנן בהכותב כתובות דף פג. אפילו הכי חשיב חצרה כיון שאם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב ומיהו אינה ראיה דאע"ג דאינו מזכיר ובפירותיהן הכי בעי למימר כדאשכחן לעיל גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וא"ת אע"ג דאינה יכולה למכור תקני לה לגט מידי דהוה אשכירות דאמר במסכת מע"ש פ"ה מ"ט גבי ר"ג מעשר שני נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובהמוכר את הספינה לקמן בבא בתרא דף פד: מדד ולא משך לא קנה ואם היה פיקח שוכר את מקומו ואומר רבינו תם דגדול קנינו של שוכר מזה שאפי' מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ובירושלמי לא משמע כפר"ת דפריך בריש הזורק גיטין דף עז. וגנתה וחצרה אינן משתעבדות לאיש לאכילת פירות ומשני ר' יוחנן בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ומשמע מדפריך מפירות דבפירות הדבר תלוי ולא במה שאינה יכולה למכור ור"י אמר דאפי' תלויה הזכייה בפירות מ"מ פריך שפיר התם מה שקנתה אשה קנה בעלה שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל ודוקא במתנה הוא דקאמר דקנתה ואין הבעל אוכל פירות ועוד אומר ר"י דהא דאמר הכא במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו דוקא שאינו אוכלם אבל כנכסי מלוג הם אותם פירות וילקח בהם קרקע ויאכל הפירות ומשום הכי פריך התם שפיר מה שקנתה אשה קנה בעלה:

73 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה: הגה וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר תשו' הרשב"א מהרי"ק שורש צ"ד:

76 כתובות פתח ↗

וְאֵימָא מִיְּרוּשָּׁה! אָמַר אַבָּיֵי: מִיתָה שְׁכִיחָא, מְכִירָה לָא שְׁכִיחָא. וְכִי מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִמִּילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא, מִמִּילְּתָא דִּשְׁכִיחָא לָא מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר, ״בִּנְכָסַיִיךְ״ — וְלֹא בְּפֵירוֹתֵיהֶן, ״בִּנְכָסַיִיךְ״ — וְלֹא לְאַחַר מִיתָה.

79 כתובות פתח ↗

אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּבְרֵי הַכֹּל: פֵּירָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן, פֵּירָא דְפֵירָא לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן.

88 גיטין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר, יֵשׁ לוֹ קְנָס אוֹ אֵין לוֹ קְנָס?

89 כתובות פתח ↗

כְּמַאן? דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא! אִינְהוּ דְּאָמְרִי כְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא, רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ: בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה וְנִיסֵּת — הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

90 בבא קמא פתח ↗

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רִאשׁוֹן יֶשְׁנוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו. קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת – כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

1 הכותב כו' דו"ד אין לי בנכסיך כו' שאם מכרה ונתנה קיים כו'. ואמר בגמ' משום יד בעה"ש עה"ת אמרינן דסילק נפשי' רק ממכירה כו'. ותמוה למאי שפירש"י ותוס' לעיל פ' האשה ע"ח דמתני' כתנאי דאמרו לו דנכסים שנפלו משנתארסה לא מהני מכירתה ואמר התם דאף אי ליתא לתקנת אושא מ"מ בחיי' ולפירות אין יכולה למכור דהא אינה שלה. וא"צ לתקנת אושא רק לענין שאם מכרה הגוף שהי' ראוי להועיל שלא ירשנה כשאר מוריש שמכר בחייו ע"ז תקנת אושא שמוציא מיד לקוחות משא"כ בחיי' לפירות. וכאן בכותב דו"ד מהני אם מכרה בחיי' לפירות ג"כ שאינו אוכל פירות עוד וכן פירש"י לקמן ומוכח בש"ס דפריך ואימא מירושה ומשני ירושה שכיח כו'. ואי מיירי רק מתקנת אושא א"כ כשסילק עצמו מירושה ממילא ליכא תקנת אושא ג"כ ומהני מכירתה הגוף על לאחר מיתה כיון שאינה יורשה ולא הוצרך לשנוי' דירושה שכיח כו'. וע"כ דמיירי גם ממכירתה מיד ולפירות. וכן מבואר בפוסקים. וא"כ אינו מובן כלל איך שייך בזה יד בעה"ש עה"ת שלא סילק מפירות רק ממכירה הא אין המכירה זכות מיוחד לבעל רק ממילא כיון שהפירות שלו אין יכולה למכור מה שאינו שלה וא"כ כיון שלא סילק נפשי' מהפירות ועדיין הם שלו ממילא איך תוכל למכור ואם נאמר דסילק נפשי' כשתמכור וכדאמר ריש המפקיד לכשתגנב כו' סמוך כו' קנוי' לך כו'. כן אף שהוא שלו מ"מ מסלק עצמו כשתמכור והי' אז בשעת מכירה נעשה שלה או רגע קודם ולכך תועיל מכירתה. אך זה שפיר אם הי' מפרש כן אבל כשאומר סתם דו"ד כו' בנכסיך נאמר שעד המכירה יהי' שלו ומשעת מכירה מסתלק אין לזה שום טעם שיהי' הפי' כן בלשון דו"ד אין לי בנכסיך מאי פסקא שמקצת זכות שלו וממכירה ואילך שלה כיון שהוא דבר אחד:

2 ונראה הטעם פשוט דלכאורה מ"ט דמ"ד בנכסים שנפלה באירוסין ונשאת שמועיל מכירתה בחיי' לפירות הא אינה שלה כנ"ל. ונראה טעם מחלוקותם דהא פירות דקל הוי דשלב"ל שא"י להקנות לדידן ודקל לפירותיו מהני. ותקנת פירות שתיקנו חכמים לבעל י"ל דהי' התקנה רק הפירות שיזכה בכל עת שיהי' הפירות וחכמים שפיר יכולין לתקן ולהקנות לו הפירות דהא כתובות ב"ד מהני אף לנולדים שהוא לדבר שלב"ל דכך הי' התקנה ע"ש ב"ב פ' מ"ש ד' קל"א ע"א. אבל אין לו קנין בגוף הקרקע לפירות כלל רק הפירות וכמו לר"מ שאדם מקנה דבר שלב"ל וקנה הפירות כשבאיםלעולם כן קנין הבעל בתקנת חכמים גם לרבנן כנ"ל. וא"כ שפיר הי' מועיל מכירתה שכשמוכרת הקרקע בחיי' לגמרי שוב אין לו פירות דשפיר יכולה למכור דעדיין אין לו כלום בגוף הקרקע וכשבאים הפירות לעולם הם בקרקע של הלוקח ואיך יזכה הא לא תיקנו לו פירות רק בקרקע שלה וכמו מוכר פירות דקל לר"מ שחל כשבא לעולם ומכר מקודם הדקל לאחר שאין לו ללוקח הפירות כלום. וכדאמר בקדושין ד' ע"ח ע"ב ותנאי דאמרו לו דאינו מועיל מכירתה סברי דהתקנה הי' שיזכה בקרקע לפירותי' א"כ מיד בשעת נשואין זוכה בדקל לפירותיו ושוב אין מכירתה כלום דהקרקע לפירות שלו ואין יכולה למכור דבר שאינה שלה. וכן לשון הש"ס לעיל ד' פ' ע"א בעל שמכר קרקע לפירות מהו מה דקני אקני כו' דמשמע שקנין שלו דקל לפירותיו ע"ש. אך אין הוכחה די"ל דהיינו דמבעיא ליה שם א"ד כי תקינו לי' רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא אבל לזבוני לא כו' היינו דלמא תקינו לי' רק הפירות אבל לא הקרקע לפירותי' כנ"ל. וא"כ שפיר מחלוקת תנאים הנ"ל לאמרו לו ולרבותינו שחזרו ונמנו כו' קנין שלו קרקע לפירותי' וממילא לא מהני מכירתה כנ"ל:

3 וא"כ מיושב כאן בכתב דו"ד א"ל בנכסיך כו' אמרינן יד בעה"ש עה"ת שסילק עצמו רק מזכות זה של גוף הקרקע לפירות אבל קנין הפירות מצד עצמם עדיין יש לו וכשבאים לעולם זוכה בהם וכנ"ל. ולכך שפיר אוכל פירות דזוכה בהם כנ"ל. ומ"מ מכרה ונתנה קיים דשוב כיון שאין לו בקרקע לפירות מהני מכירתה דשוב כשבאים לעולם אינו זוכה בהם דכבר הקרקע של לוקח ויכולה למכור מקודם וכמו להנך תנאי הנ"ל. וכן שינויא דר' אשי שפיר מדוקדק בנכסיך ולא בפירותיהן כו' דהיינו שהסילוק מהזכות שיש לו בגוף הנכסים לפירות אבל זכות הפירות בעצמם כשבאים לעולם לא סילק ומהני המכירה כנ"ל:

4 ומיושב תמיהת תוס' למה אינה מוכרת לכתחלה לר"א ע"ש ולהנ"ל א"ש דאסורה להפקיע זכותו בפירות אף דעדיין אינם שלו עד שיבואו וכמו להנך תנאי דאסורה מה"ט למכור בנכסים שמן אירוסין ורק דיעבד מהני כו' משום דתפקיע זכותו בפירות כנ"ל וכמו באחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ומ"מ אסור למכור ע"ש ב"ב דף קל"ז:

5 אמנם עדיין קשה בשלמא אם הי' זה ב' תקנות הפירות לבד וגם שיקנה הקרקע לפירות הי' שפיר כנ"ל דנהי שסילק עצמו מזכות הקרקע לפירות אבל זכות הפירות נשאר. אבל באמת לא מצינו זה ואם הי' התקנה שיזכה קרקע לפירות די בזה וממילא לא תיקנו זכי' בפירות בפ"ע רק קרקע לפירות וא"כ כיון שסילק עצמו מזכות זה והוא שלה הקרקע לפירות ממילא הפירות שלה דמאין יהי' לו פירות וכאלו מכר לאחר הקרקע לפירות דהפירות של לוקח וכיון שזכות קרקע לפירותי' נעשה שלה ממילא אין לו פירות דפירות בפ"ע אין לו זכות כלל:

6 ולהפ' פ' האשה דף ע"ט בהכניסה עז לחלבה כו' אף היכא שאין לה רק דבר לפירות ג"כ אוכל הפירות כולם אף שלא נשאר לה כלום קנין הגוף. משמע דאף שאין לו לזכות בגוף לפירות שזה שלה מ"מ יש לו הפירות מצד עצמם וע"כ שהיה התקנה גם על הפירות לחוד גם כשאינו זוכה בגוף לפירות ושפיר גם כאן בסילק מגוף לפירות מ"מ יש לו פירות כנ"ל. אך לפ' החולקים שם אינו כנ"ל וקשה כאן. אך הטעם לדידהו משום דכיון שאין לה רק דקל לפירותיו יהי' כליא קרנא אם יאכל הכל ולכך ילקח בהן קרקע. אבל היכא שישאר לה קרן י"ל דמודים ג"כ שיש לו זכות פירות אף היכא שאין לו גוף לפירות:

7 אמנם נראה עיקר לענ"ד דהתקנה הי' רק פירות לבעל כדאמר בכל דוכתי תקינו ליה פירות. רק דממילא כיון שהפירות שלו יש לו קנין בקרקע לפירותיו וכמ"ש לעיל. דהא איכא מ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי. וממילא אף אי לאו כקנין הגוף היינו לענין שיהי' חשוב הכל כשלו אבל עכ"פ הוי ממילא קרקע לפירות ע"י קנין הפירות. והא דקי"ל דדקל לפירותיו יכול להקנות ופירות דקל א"י להקנות דהוי דשלב"ל היינו משום דכיון דמה דחשיב דקל לפירותיו מסתעף ממה שיהי' קונה הפירות והא א"י להקנות הפירות דהוי דבר שלב"ל ואין כאן גוף לפירות משא"כ מקנה דקל לפירותיו שלהיפוך זכות הפירות מסתעף מן זכות הדקל מהני הקנין על הדקל לפירותיו משא"כ בפירות אינו מתחיל קנין כנ"ל:

8 ואפשר אף לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ק וקנוי פירות דקל מ"מ י"ל דלא חשיב ממילא דקל לפירותיו דהא יכול לחזור בו קודם שבא לעולם. ואיך יהיה נקרא שקנה בדקל. אבל היכא שקונה הפירות כמו הבעל שפיר אף שהתקנה רק הפירות ממילא קונה בקרקע לפירות וי"ל שפיר דפליגי תנאי דלעיל דלאמרו לו אינה יכולה למכור כיון שממילא יש לו קנין בקרקע לפירות א"י למכור דבר שאינה שלה. ולר"א ור"ש אמרינן להיפוך כיון שמסתעף רק מקנין הפירות א"כ רק כל זמן שהקרקע שלה יש לו פירות ויש לו ממילא זכות גם קרקע לפירות אבל כשמוכרת הקרקע ופקע זכות הפירות אין לו זכות בקרקע ומהני המכירה. או די"ל דאף שרק הפירות שלו מ"מ הקרקע משועבדת לפירותיו כדאמר ב"ב פ"ג ול"ז במוכר אלנות דלא מצי אמר עקור כו' דמשעבד לו הקרקע ע"ש ואינה יכולה לקלקל הקרקע שלא יהי' לו הפירות דמשועבד לו כנ"ל. וא"כ ג"כ א"י למכור ולהפקיע שיעבודו וכדפי' רש"י פסחים פ"ב ל"א דאף אי מכאן ולהבא גובה מ"מ זבין לוה אתי מלוה וטריף ואף דהלוקח אינו חייב לו ואי יועיל המכירה לגמרי למה יגבה ממנו ופרש"י ז"ל דלענין להפקיע שיעבודו אין המכירה מועלת כלל דכל ממון שא"י להוציאו בדיינים חשיב דבר שאינו ברשותו וא"י להקדיש ולמכור וכן הלוה כיון שכשהקרקע אצלו גובה המלוה וא"י להפקיע שיעבודו שוב אף דאם תועיל המכירה לא יכול לגבות שאין הלוקח חייב לו מ לענין זה שלא יוכל לגבות הוי דבר שאינו ברשותו וא"י למכור כלל דגם לו לא היה זכות זה ע"ש היטב. וכן כאן א"י להפקיע זכות פירותיו במכירתה הקרקע כיון שכל שלא מכרה משועבד לו הקרקע להפירות ממילא רק ע"י המכירה יועיל הוי דבר שאינו ברשותו וא"י למכור כלל להפקיע כנ"ל:

9 ובזה י"ל החילוק לתנאים הנ"ל בין נפלה לה באירוסין או משנשאת דמודים דא"י למכור דאינו מובן טעם החילוק כלל דהא עכשיו נשואה היא. ולהנ"ל י"ל כמו דמחלק ב"ב פ"ג וקמ"ח וס"ג בשייר לעצמו דבעין יפה משייר. וכן באחריך ב"ב קל"ז דבאחריך לעצמו הוי כקנין הגוף יותר ע"ש. לכך גם כאן כשכבר נפלה לה הקרקע ומכנסת לו בנשואין שיירה לעצמה הגוף לגמרי דבעין יפה כנ"ל. ואינה רוצה שיהי' נעשה ע"י הפירות קנין הגוף לפירות כיון שע"ז לא היה התקנה רק ממילא אמרינן דמשיירא לגמרי הגוף שלא יקנה בגוף כלל ומהני המכירה וכן בשיעבוד כנ"ל שלא יהי' שיעבוד וישאר הזכות בגוף הקרקע שלה כמקודם. משא"כ בנפלה מן הנשואין אינו מתחילכלל זכותה דמיד זוכה בפירות וזוכה בגוף לפירות ממילא או בשיעבוד דאינה מכנסת לו כלל ולא שייך בעין יפה לגבי עצמה כנ"ל. ושפיר מודים דמכרה בטל כנ"ל. ותנאי דאמרו לו סוברים דגם במכנסת ממילא הגוף שלו לפירות או שיעבוד כנ"ל:

10 וממילא מיושב כאן דכשכותב דו"ד אין לו בנכסיך אמרינן דהסילוק הוא ע"ז שאינו רוצה לזכות בגוף לפירות ע"י הזכות של הפירות דאף דאמרינן דע"י הקנין של הפירות זוכה בגוף לפירות אבל ודאי דמהני הסילוק ע"ז שלא יזכה בהגוף לפירות וכן אי בתורת שיעבוד מסתלק מזה השיעבוד כנ"ל. ואעפ"כ שפיר נשאר זכותו בפירות לחוד מתקנת חכמים שתיקנו רק הפירות. וממילא מכרה ונתנה קיים כיון שאין לו בגוף ואין לו שיעבוד כנ"ל ממילא מהני המכירה דכשבאים הפירות לעולם הם של לוקח דזכה בגוף לפירות. וכשלא מכרה זוכה בפירות כשבאים לעולם כנ"ל. וכן לר"א דאמר בנכסיך ולא בפירותיהן ג"כ הפי' כנ"ל דאותו הזכות שנעשה בגוף הנכסים ע"י הפירות מזה סילק נפשי' אבל זכות הפירות נשאר מתקנת חכמים כנ"ל:

11 ומיושב בזה קושי' תוס' מפ' חזקת דהא תוס' לעיל מ"ז ע"ב הוכיח דא"י לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דא"כ הו"ל לאוקמי פ' חזקת באמרה כן דל"ל פירי ול"צ לאוקמי בדו"ד אין לי כו'. וכ' שם הטעם דדוקא א"נ וא"ע דלא זכה בגוף הידים רק מ"י מהני משא"כ אבל לפירות זכה בגוף הקרקע ע"ש ד"ה זמנין. וא"כ בכתב לה דו"ד בעודה ארוסה דאין לו בגוף הקרקע לפירות רק פירות לחוד דמה"ט מכרה קיים שוב מהני כשאמרה איני נפדית ואיני נותן פירות כנ"ל. וא"כ משני שפיר בכ' דו"ד כו' ואמרה איני נפדית וא"נ פירות דלית לי' פירות כנ"ל:

12 ה"ז אוכל פירות כו' והקשו תוס' דאמר פ' חזקת לא לאיש חזקה כו' ומשני דכ' לה דו"ד כו' בנכסיך כו' ע"כ לאו דוקא רק ובפירותיהן כו'. ודוחק למה חיסר העיקר. ונראה לישב בפשיטות דלכאורה מה פריך פשיטא כיון דאית לי' פירי פירי אכיל כו' הא אמר בש"ס שם ל"ה ע"ב ואי לפירי אחתי' מה הול"ל ומשני איבעי לי' למחויי ואינו נאמן לפירות הורדתיו אחר ג' שנים דאף שבאמת הורידו לפירות הו' לי' למחות. אך הרשב"ם שם מ"ט ע"א מפרש החילוק דשם ובמשכנתא איבעי לי' למחויי דאף שמשכן לו בעדים שמא לזמן מרובה ישכחו העדים שבתורת משכון בא לידו ויטעון לקוח לכך צריך למחות אף שיש עדים אבל נכסי אשה לבעלה כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו ולא יהא לו חזקה כו' ע"ש. ואף דגם שם אם יהי' הדין שנאמן לפירות הורדתיו א"כ לא יצטרך למחות ז"א דכיון שאכילתו הפירות מורה שהוא שלו כל שאין יודעין מדבר מחודש שהורידו לפירות אינו נאמן וצריך למחות משא"כ בבעל שהכל יודעין ואין אכילתו הפירות מורה כלל שהן שלו לכך א"צ למחות כלל כנ"ל:

13 אמנם בכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך כו' דהיינו אומר לדידן כדתני ר"ח. נראה דנהי דלענין קנין גוף הקרקע לגמרי אינו נאמן כשאכל שני חזקה דאין האכילה מורה על קנין הגוף כנ"ל. מ"מ לענין קנין הגוף קרקע לפירות שפיר י"ל דמהני חזקה דהא בכל בעל בנכסי אשתי אכילתו הפירות בתורת קנין גוף לפירותיו ומה"ט לא מהני מכירתה כנ"ל. ורק בעל זה שאמר בפני עדים דו"ד א"ל בנכסיך סילק נפשו מגוף לפירותיו ונשאר רק קנין הפירות לחוד ויכולה למכור כנ"ל. ושוב ע"ז נאמן שאחר שכ' דו"ד חזר וקנה ממנה הקרקע לפירות ככל בעל דהא ע"ז שפיר מורה אכילתו ככל בעל בנכסי אשתו דזה אינו ידוע לעולם שאמר דו"ד בפני עדים ונסתלק מגוף לפירות ועדים ישכחו שאמר דו"ד והוי ממש לענין זה כמו לפירי אחתי' ומשכנתא כו' שכ' הרשב"ם כנ"ל. וממילא יהי' נאמן בחזקת ג' שנים ששלו קרקע לפירות שאינה יכולה למכור כו' כמו אלו לא כתב דו"ד כו' דע"ז הי' לה למחות סוף ג' שאין הגוף שלו לפירות רק הפירות לחוד. ומשני שפיר באמר דו"ד כו' בנכסיך כו' וס"ד דלענין זה יש לו חזקה ומכרה בטל וקמ"ל דאשה אינה מקפדת למחות וגם לענין זה אין לו חזקה ועדיין הדין מכרה ונתנה קיים וא"ש כפשוטו. וא"כ הי' אפשר לומר דאם כתב באמת דו"ד כו' ובפירותיהן אפשר דיש לו חזקה דכשאין לו כלל פירות הי' לה למחות:

14 והי' מיושב בזה מה דתמוה מאוד שם דמשני דו"ד אין לי כו' ופריך וכי כ' מאי הוי כו' ומשני בכ' ועודה ארוסה והאריך כו' הכל לא צריך כמ"ש תוס' דלוקי בקנין או לשון טוב ולא צריך לכל הנ"ל. ולמ"ש א"ש דדוקא בגווני שאוכל הפירות ומסתלק רק ממכירה כנ"ל ובאמירה כנ"ל:

15 מכרה ונתנה קיים. היינו בין בחיי' לפירות והן לענין תקנת אושא שאין יורש הגוף כמ"ש רש"י אפירכא דואימא מפירי כו'. ולכאורה קשה כיון דאמר יד בעה"ש עה"ת וסילק רק מהיותר פחות. ודבר אחד כו'. א"כ גם בזה הא הוי שני דברים שאין תלוים זה בזה שבחיי' לפירות א"י למכור בלא תקנת אושא כדאמר גמ' לעיל לאמרו לו כו' דהפירות שלו מיד. וגם תקנת אושא זכות מיוחד גם כשאין לו פירות רק בגוף כלוקח מהיום לאחר מיתה כמ"ש תוס' לעיל וב"ק פרק החובל דפ"ח דאף שכ' דו"ד בפירותיהן כו' מ"מ מתקנת אושא מוציא וכן פירש"י אהא דאימא מפירי דמ"מ יגבה מתקנת אושא. וא"כ נימא יד בעה"ש עה"ת שסילק עצמו רק מא' מב' אלו או מזכות של הגוף מהיום אחר מיתה היינו מתקנת אושא ויועיל מכירתה הגוף על לא"מ אבל בחיי' לפירות לא יועיל שאינו שלה. או להיפוך רק ממכירה של בחיי' לפירות נסתלק אבל לענין מכירת הגוף ת' אושא כדקאי קאי. דהא אפירכא דאימא מפירי התירוץ רק בוצינא טב כו' אבל לענין המכירה שלפירות לא שייך ולמה לא נימא ג"כ יד בעה"ש עה"ת. ולר"א ניחא דלשון בנכסיך דייק וא"כ ממילא נכללים כל ב' המכירות בלשון בנכסיך כנ"ל. אבל לתירוץ קמא קשה:

16 ולמ"ש לעיל י"ל דהא תוס' ב"ב וב"ק ד' פ"ח הקשו אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למה לי' תקנת אושא בל"ז א"י למכור הגוף ג"כ ותירצו בכ' דו"ד אין לי בפירות נכסיך כו' דאין לו קנין פירות ואעפ"כ בטל מטעם תק' אושא. וא"כ כאן איך נאמר לכאורה בכ' דו"ד א"ל בנכסיך שנסתלק מזכות של תקנת אושא ומהני מכירתה כו'. והא כיון שהפירות שלו שלא נסתלק ממילא לא מהני מכירתה מטעם קנין פירות כקנין הגוף דמי. אך ז"א דכיון דמכרה קיים גם בחיי' לפירות א"כ נסתלק מקנין הגוף שע"י קנין הפירות ואף שהפירות שלו מ"מ רק בתורת קנין פירות לחוד אבל לענין שיהי' כקנין הגוף נסתלק אף מקנין גוף לפירות כנ"ל דאל"ה לא הי' מועיל מכירתה. או דרגע קודם מכירה נסתלק כנ"ל עכ"פ שפיר מהני מכירתה שלא יוכל להוציא מתק' אושא כנ"ל וא"כ לא קשה דנימא רק מתק' אושא לחוד נסתלק דא"כ שלא נסתלק מגוף לפירות ובחיי' לא תוכל למכור שוב לא יועיל גם מכירת הגוף על לא"מ גם בלא תקי' אושא רק דקנין פירות כקנין הגוף כיון דעדייןלפירות. וע"כ שנסתלק מגוף כנ"ל וממילא גם בחיי' לפירות מהני המכירה כמ"ש לעיל:

17 אך להיפוך עדיין קשה נימא שנסתלק רק מבחיי' לפירות אבל לא מתקנת אושא ועדיין הוי לוקח ראשון מהיום ולאחר מיתה. דהא גם כשנסתלק מפירות שייך תק' אושא כנ"ל:

18 אך לא קשה דהא ב"ק ד' פ"ח ע"ב דאמר אינו דומה למשנתינו משום תק' אושא פירש"י דאף דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף בבעל אלמוה שהוא כקנין הגוף ע"ש ומשמע דהתקנה שיהי' קנין פירות כקנין הגוף. וא"כ בנסתלק מפירות למה כ' תוס' דשייך תק' אושא והא אף דהוי מיד כלוקח על אחר מיתה מ"מ הא גבי אחריך קי"ל ב"ב קנ"ח כרשב"ג דמכר הראשון אין לשני כלום. אך הא הוי כאחריך לי דמסיק ב"ב קל"ט דמודה רשב"ג דא"י למכור. והיינו משום דנשאר לו קנין הגוף מיד ולא נתן רק הקנין פירות ע"ש. ולכך אף שכ' דו"ד ונסתלק מפירות בחיי' עדיין נשאר לוקח ראשון על אחר מיתה כאחריך לי ורק הפירות נתן לה וא"י למכור מחמת תק' אושא כנ"ל. והיינו כשסילק מפירות כנ"ל. אבל כאן להיפוך כיון שלא נסתלק מפירות ואעפ"כ מהני מכירתה בחיי' לפירות וע"כ נסתלק רק מגוף ואין לו רק הפירות לחוד שוב ממילא מסולק גם מתק' אושא דהוי כשאר אחריך דאין לו כשמכר דהא בחיי' אין לו כלום בגוף דרק מזה נסתלק וליכא מטעם תקנת אושא כנ"ל. אך למה דקי"ל ק"פ לאו כקנין הגוף עדיין י"ל שנסתלק רק מתקנת אושא ועדיין שלו הקנין קרקע לפירות ולא יועיל מכירתה בחיי' ולפירות:

19 אך נראה דהא לכאורה תמוה איך שייך בזה יד בעה"ש עה"ת הא כיון דלשון דו"ד אין לי בנכסיך הוא סילוק ממילא הוי סילוק מהכל דאל"כ עדיין יש לו דו"ד על הנכסים ואיך נאמר שנסתלק מדבר אחד. בשלמא אם הי' מסתלק מדבר א' שייך יד בעה"ש עה"ת שמהפחות כו'. אבל בלשון זה כל שישאר זכות יש לו דו"ד וממילא הוי סילק מהכל:

20 ונראה הטעם כיון שאלו הזכיות הם בזמנים נפרדים מיד בשעת נשואין זוכה בקרקע לפירותיו שלא תוכל למכרם ולהפקיע זכותו. וכשבאים אח"כ הפירות לעולם זוכה בפירות וכשמתה זוכה בירושתה. ולכך שייך שפיר יד בעה"ש עה"ת שהסילוק דו"ד אין לי בנכסיך רק על זמן א' מאלו הזמנים שלא יהי' לו דו"ד על שעת הנשואין או על זכות שבאים הפירות או בשעת מיתתה ולכך פריך אימא מפירי היינו בזמן הנ"ל אימא מירושה כו'. וא"כ על הזכות שלא תמכור הן לפירות והן הגוף מתק' אושא שב' זכותים אלו באים מיד בשעת נשואין לא שייך כלל לחלק ולומר יד בעה"ש עה"ת. דהא מזכות של שעת נשואין סילק לגמרי דא"כ עדיין יש לו דו"ד גם בזמן זה ושפיר הוי סילק לגמרי כנ"ל:

21 מכרה קיים כו' שתמהי תוס' והרא"ש בל"ז לתנאי דלעיל מכרה קיים בנכסים שנפלה לה מן אירוסין. ורא"ש פי' על נכסים שיפלו אחר שתנשא מיהו בירושלמי כו' יש מתנה ע"ד שאינו ברשותו כו'. וקצת יש לדחות דירושלמי איירי אחר נשואין כיון דידו כידה אין הסילוק מועיל לדבר שאינו ברשותו ע"ש. ואינו מובן אדרבא לענין אינו ברשותו חשוב יותר אינו ברשותו קודם נשואין על הנכסים שיפלו אחר נשואין דיש ב' מי יימר אם תנשא ואם יפלו. ונראה הפי' דבעוד' ארוסה אין הסלוק על הנכסים רק א"א בתק"ח שזיכו לו בנשואין על נכסים שיפלו ולא שייך א"א מתנה על דבר שא"ב דא"א כו' שלא תחול התקנה לזכותו מהני והיינו דר' כהנא נחלה הבאה כו' משא"כ כתב אחר נשואין דכבר חלה התקנה שזכה ולא מצי אמר א"א כמו אחר קנין משיכ' או אגב רק בתורת סילו' על הנכסים שיפלו וזה א"א מתנה על דבר שאינו ברשותו כנ"ל:

22 אולם תוס' דקשי' להו משמע דלא ניחא להו הכי דא"כ שהפי' על נכסים שיפלו הוי מצי משני דגם אחר נשואין מהני כיון שעדיין לא זכה ושייך לשון דו"ד ולמה מוקי בכ' לארוסה ולא ס"ל כירושלמי דעכ"פ לא הוי מצי ש"ס פריך משותף שאמר דו"ד דשם כבר שלו. או דס"ל לתוס' דנהי דאם הי' מתנה בפירוש על נכסים שיפלו אחר נשואין היה שייך כנ"ל אבל כיון דכותב סתם בעוד' ארוסה דו"ד אין לי בנכסיך סתמא הפי' על נכסים דיש עתה. וא"כ אפשר לישב דמיירי באמת שאין לה עתה כלל נכסים. וע"כ הסלוק על נכסים שיפלו וממילא גם על שיפלו אחר נשואין ומהני למכירה. וא"כ י"ל קושי' תוס' מפר' חזקת די"ל ביש לה נכסים בעודה ארוסה דבזה הפי' מסתמא בנכסיך שיש עתה דסתמא אין הדעת על דשלב"ל כדאמר פ"ק דנזיר. וא"כ ע"כ אין הסילו' שאם מכרה דבל"ז מהני. וע"כ הסילוק לפירות. דל"ש יד בעה"שעה"ת כיון שיתבטל כנ"ל. ומירושה י"ל דנכסיך ולא לא"מ די"ל הא דלא ניחא ליה כר' אשי משום דאחר תק' אושא שלו מעכשיו לכשתמות כלוקח ראשון ושייך בנכסיך על סילוק ירושה דהא יש לו זכות דירושה מעכשיו. משא"כ קודם תק' אושא הוא רק על אחר מיתה י"ל גם לשנוי' קמא אימעיט מנכסיך וא"כ ע"כ מפירי אסתליק ומשני שפיר לא לאיש חזקה בכ' דו"ד כו' בנכסיך דג"כ ל"ל פירא ביש לה נכסים. ואף דקי"ל באמת גם ביש נכסים אוכל פירות משום דקי"ל כאמרו לו דגם בנפלו מאירוסין מכרו בטל וצריך הסילוק למכירה כנ"ל:

23 עוד י"ל קושי' תוס' ורא"ש הנ"ל. דהא משמע דאף דמכרה קיים מ"מ בעד מעות המכר ילקח קרקע והוא אוכל פירות כיון דמפירי לא נסתלק הוי כשאר כספים שנפלו לה דלא חשיב זה כנותן מתנה לאשתו דקנתה ואא"פ כיון שהוא רק סילוק ואף במכר בעי הש"ס דדוק' נותן בעין יפה ע"ש. ועוד דבזה אין המתנה רק שתועיל מה שתמכור אבל לא סילוק מגוף לפירי כנ"ל. ול"ד כלל לנותן מתנה הקרקע גופה. והא אפילו במכרה בט"ה בעי פ' החובל אי לבעל ואי אוכל פירי ע"ש ודוקא שם משום דמכיר' בט"ה הוא על לא"מ או גירושין שאין לו זכות כלל א"כ לוקחת הדמים בעד דבר שאין לו שום זכות משא"כ מכירה בחיי' לפירות שהם שלו פשוט כנ"ל דילקח קרקע כו' וא"כ זו הקרקע שילקח בעד דמי המכירה ויאכל פירות לא היה מועיל מכירתה דע"ז מיקרי נפלו לה אחר שניסת דלכ"ע מכרה בטל וא"כ בלא כ' דו"ד אף לתנאי דס"ל מכרה קיים מ"מ הקרקע שלוקחת בעד הדמים שוב מכרה שנית בטל דאלו דמי המכר הוא שזכתה בשעת מכירה אחר שניסת דקודם המכירה הקרקע שלו לפירות רק דמ"מ מהני מכירתה א"כ זכי' שלה כשמוכרת והוי נפלו כשניסת דלא מהני מכירתה. משא"כ כשכתב דו"ד מהני הסילוק גם על מה שתמכור אחר שתקנה קרקע בדמי המכר כמו דמהני לת"ק סילוק בפירותיהן שנכלל גם פירי פירות כן כשהסילו' על מכירתה שיועיל חשיב הסילוק גם על המכירה שעל הקרקע שיקנה בדמי מכר שתועיל המכירה וכן השלישית וכן לעולם. ושפיר מהני דו"ד למכרה גם לתנאי דלעיל כנ"ל. אולם רמ"א ז"ל בש"ע אה"ע סי' צ"ב סי' א' פ' דמי המכירה לגמרי שלה עיין מ"ש שם בעז"ה:

24 עוד י"ל דהא שם פ' החובל אמר זה לב' דינים דט"ה לאשה ושאין אוכל פירות ע"ש דבעי לאוכיחו ממתני' דמכות דאינו לבעל ע"ש ותמוה מה ס"ד שיהי' לגמרי דבעל במה עדיף מנפלו לה או ניתן לה מתנה. ונראה לע"ד דהא מיבעיא בש"ס נדרים מ"ז ע"א דקונם כו' בחלופיהן וגדוליהן ואמרי התם דחלופין כגדולין דמי וכן מעות המכירה ע"ש דמסתעף מדבר הנמכר כפירות. א"כ במכרה י"ל דדמי הקרקע דנ"מ כפירות הן והכל דבעל. ורק דהא יהי' כליא קרנא לגמרי דכה"ג גם הפירות לא אכיל כמו עז לחלבה כו' פ' האשה. אך מ"מ ס"ד כמו התם דחשיב שיור עור ושחקים בגלימא. כן כאן רוח ביתא חשיב שיור ולכך דחי באמת הש"ס הראי' ממכות משום רוח ביתא. דלכאורה ג"כ תמוה וכי מש"ה ישלמו הכל לאשה. ולהנ"ל א"ש דע"כ אי נימא דט"ה לבעל הוא משום דרוח ביתא חשיב שיור וזכות קרן שוב שפיר משלמין לה כמו כפל מולד בהמת מלוג פ' האשה ע"ש. ולמסקנא ט"ה לאשה דבאמת לא חשיב שיור רוח ביתא וא"כ כשאין שיור אין פירות שלו וגם דפירי ג"כ אכיל כו' ועיקר הטעם שם דאמר פ"פ לא תקינו כו' דאתו מעלמא כמ"ש תוס' ע"ש. היינו משום דט"ה דמי המכירה מספק שימות קודם או יגרש א"כ הפירות הוא מדבר שאין לו בו שום זכות שבצד זה מהספק אם יגרש כו' אין שלו כלל כנ"ל. וא"כ כאן דלא נסתלק מהפירות ושלו כל שלא מכרה רק מכרה קיים א"כ י"ל שפיר דחשיב כל דמי המכר פירות. וכן נכסים שהי' לה באירוסין וניסת דשלו לפירות ומכרה קיים אבל מ"מ הדמים בעד דבר ששלו וחשיב חלופין כגידולין כנ"ל. רק דיהי' כליא קרנא כנ"ל. אך ז"א דלמסקנא דט"ה שלה אינו אוכל פירות א"כ כאן כשמוכרת הנ"מ לגמרי יהי' הדין דאין כל דמי המכר שלו אף אי חשיב פירי דהא יש במכירה זו גם זכות ט"ה ס' ימות או יגרש דזה שלה לגמרי שאין לו פירות והיתה יכולה למכור זה לבד א"כ כשמוכרת לגמרי לא יקח הבעל רק המותר מדמי ט"ה וא"כ שוב הוי שיור כמו שחקים ועור דנשאר מקצת שלה לגמרי כן בזה דאף אם תהי' הקרקע לדמי המכר ג"כ שלו כמו לשאר פירות מ"מ יהי' שיור לה לדמי המכירה כשיוי ט"ה. וכיון דיש שיור שפיר המותר שלו כנ"ל. וא"כ י"ל בנפלה מאירוסין יש לו זכות בקרקע לדמיו היותר על ט"ה כמו קרקע לפירות ולדמי ט"ה שלה דהא מפורש פ' האשה דמהני מכירתה בחיי' ולפירות אף שנשאר הגוף שלה ולדמים אלו יש לו זכי' בגוף הקרקע לדמיו כשויו הנ"ל לפירות ועדיין נשאר הגוף שלה א"כ כשתמכור אף דמהני מ"מ יהי' הדמים שלו לגמרי כפירות. דאף דנפלו כספים או עבדים ימכר וילקח קרקע ואין הדמים שלו כפירות. היינו משום דכך הזכי' מתחלה שתיקנו לקנות מה שמתקיים כמו קרקע ובתי כו'. וגם דכשיקנה קרקע ויאכל פירות יש ג"כ ט"ה שלה והשאר שלו כמו שנמכר ג"כ הכל ט"ה שלה ושלו. ועוד כמו בהמה שכ' הרא"ש כשמתה אם ולד במקומו כן מעות המכר כיון שנסתלקה מהקרקע. משא"כ בהנ"ל דהוא ב' דברים הגוף לזכותה ספק ט"ה ובחיי' לפירות שהוא שלו א"כ יש לומר דגם זה שלו הגוף לדמי' היינו לדמי הקרקע שבחיי' לפירות דגם זה כפירות ושלו והגוף קיים א"כ במה שמכרה גם הגוף לא נסתלק זכותו מדמי' לפירות ועדיין שלו. ומ"מ כשכ' דו"ד נסתלק מזכות הקרקע לפירות אלו דהיינו דמיו שהזכות לדמיו חשיב יותר זכות בגוף הנכסים מלשאר פירות ומיושב דאמרינן יד בעה"ש עה"ת דזה ב' דברים ונסתלק רק ממה שהקרקע שלו לדמיו ולא לפירותיהן. ופריך ואימא מפירי רק משאר פירי לא מדמיו כנ"ל. ויש לדחות דלא חשיב פירי. ודוקא שם דהקרקע שלה נשאר ומוכרת בט"ה רק על אח"מ או גט חשיב פירי כנ"ל לס"ד דהריוח מ"מ עכשיו והגוף שלה. משא"כ מכירה דעכשיו. ואינו מוכרח. ובל"ז י"ל ג"כ דאף לתנאי דמהני מכירה בחיי' לפירות מ"מ כיון דלא תמכור ושלו לגמרי כל שלא מכרה א"כ הוי מזיק שיעבודו וכעבד שעשאו כו' ושחררו. וכיורש שמכר נכסי אביו לדיעה א' ח"מ ס' ק"ז דמשלם מדינא דגרמי דהא במכירה זו הזיקה מה ששלו. ועוד דמשתרשי לה ולכ"ע חייב כאנס גורנו כו'. ומהני הסילוק דו"ד שתפטור כנ"ל. אך הלשון מכרה ונתנה קיים משמע דהרבותא רק דמהני ולא לענין לפטור מתשלומין כנ"ל:

25 גם י"ל דהא מציאה כהעדפה שע"י הדחק דלבעלה להרבה פ' אף שאינה מחויבת לעשות מ"מ כשעשתה והרויחה שלו בפרט כשמבטלת קצת ממלאכתו דנפסד ע"ש פ' אע"פ ועיין ב"ש ס' פ"ג גבי שבת. וס' פ"ה ס"ק י"ב כ' החילוק דמתנה אינו שלו כמציאה משום דלא שייך איבה דהא אין הלה רוצה ליתן לו רק לה ע"ש. וא"כ לתנאי הנ"ל בנכסי דמאירוסין דאוכל פירות ומ"מ מהני מכירתה לפירות להפקיע זכותו למה לא יהי' המעותשלו כשאר מ"י העדפה דהרויחה במכירתה וכמציאה והעדפה דמעשה ידי' אף דאינה מחויבת. והוא נפסד ע"י מעשה ידי' אלו שהי' שלו לפירות ואיבה שייך במציאה כיון שאינה מתנה. וא"כ צריך הסילוק דו"ד דלא זכי במעות כנ"ל. מ"מ פשט לשון הגמ' משמע דאין המעות ממכירה שלו לתנאי הנ"ל וצריך לחלק בין העדפה כנ"ל דמרוחת משל אחרים זוכה מיד הבעל כנכסים שמשנשאת דזוכה לפירות כן במציאה ומ"י לגמרי. משא"כ נכסים דהי' לה מקודם דנשאר זכותה שאם מכרה קיים א"כ מה שמרוחת במכירתה חשיב ריוח בשלה. ודוחק כיון דשלו לפירות כל שלא מכרה וגם אין רשאית למכור. ולדידן בסילוק דו"ד דמכרה קיים לרבותינו דלעיל דצריך התנאי שתועיל המכירה דיעבד. קשה ג"כ כיון דלפירות שלו ומוכרת זכותו ומהני יהי' המעות לגמרי שלו כהעדפה הנ"ל וצ"ל דגם זה בכלל הסילוק. וגם משום מזיק שיעבודו י"ל כיון דמרצונו נסתלק לא חשיב מזיק כנ"ל. כמו באחריך ומכר כו'. גם לעיל י"ל מה דתני סתם מכרה קיים דמשמע קצת דלא מחייבא לשלם לו גבי נכסים שהי' לה מאירוסין אף דהוי גרמי ומזיק שיעבודי'. די"ל דכיון דלענין זה נשארו שלה למכירה דיעבד ולמ"ש לעיל הטעם דתיקנו לו רק הפירות וממילא יש לו שיעבוד וזכות בקרקע משא"כ כשמוכרת א"כ חשיב בדידה קעבדא מעשה וממילא נפסד זכותו שאח"כ כשבא הפירות לעולם וכמו שחילק הראב"ד גבי עבד כו' ושחררו דהיכא דבדידי' קעביד פטור משום מזיק. ואף להחולקים עליו דוקא כשיש ב' הדברים ביחד כמו מוכר שט"ח דשיעבוד גוף שלו וש"נ דלוקח דאף דבדידי' עביד במחילה שיעבוד הגוף מ"מ מיד עכשיו נפסד ג"כ דחברי' ש' נכסים דלוקח וחייב. משא"כ כאן דזוכר רק בפירות אז שיבאו כמ"ש לעיל רק ממילא כנ"ל וכשמוכרת בדידה עבדה רק שלא יזכה אח"כ י"ל דלכ"ע פטור. אך מ"מ השיעבוד יש כבר וחשיב ביחד לענין מזיק שיעבודו. ומ"מ י"ל כיון דבעל שמכר קרקע לפירות קי"ל דבטל. וכיון שא"י למכור חשיב שיעבוד זה רק דבר הגורם לממון דלאו כממון כמ"ש תוס' פ' מרובה דשטרות דחשיב ממון אף דקי"ל דלא כר"ש הוא משום דשוה למכור ע"ש. ולכך פטורה כנ"ל:

26 וא"כ י"ל דבתר תקנת אושא דהוי לוקח ראשון מעכשיו חשיב שפיר בדידי' קעבדא מעשה וחייבת לשלם מגרמי ובשלמא לעיל פ' האשה מפורש בגמ' דמכרה בחיי' לפירות א"כ כיון שלא מכרה גוף הנכסים רק לפירות כו' בחיי' ולענין זה הם שלה בהי' לה מאירוסין שפיר עבדה רק בדידה גם אחר תקנת אושא דכל שלא גדלו פירות שלה כנ"ל ושפיר תני סתם מכרה קיים דא"צ לשלם כנ"ל. משא"כ במכרה גוף הנכסים לגמרי שוב צריכה לשלם גם בעד השיוי דפירות דכיון דבדידי' עבדה חשיב מזיק שיעבודי' דחייבת כנ"ל. וא"כ כאן דתני דמכרה ונתנה קיים לגמרי שפיר צריך הסילוק לפטרה מתשלומין כנ"ל. הגם די"ל שזה דברים נפרדים ובמה דעבדה בדידי' היינו המכירה על אח"כ לא הזיקתו הפירות ועל מכירה דבחיי' שהוא ההיזק חשוב בדידה. מ"מ כיון שהוא מכירה א' מעכשיו לגמרי חשיב בדידי' עבדה ע"ש ב"ב כ"ו ע"ב פלוגתא דר"י ורבנן גבי זה חופר בשלו כו'. וטעם החילוק בין נכסים שהי' לה מאירוסין דמהני מכירה כשנשאת ובין נפלו משנשאת דתמוה כמ"ש לעיל. ובמ"ש י"ל הטעם דרק שיעבוד יש לו לפירות כנ"ל וכשמכרה פקע. רק הא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל ואפילו קונם כו' אינו מפקיע. וע"ז י"ל החלוק דנכסים שהי' לה מארוסין שהי' בידה למכור לא אלמוה כו' משא"כ בשנשאת כנ"ל כדמחלק ריש פ' המדיר ע"ש. ולכך לא תמכור כיון דשיעבוד יש אף מנפלו באירוסין גרמא אסור. וכשמכרה לגמרי שפיר חייבת לשלם כמזיק שיעבודי' כנ"ל כיון דמכרה שלו כנ"ל:

27 וי"ל בזה מ"ש לעיל בתר תק' אושא נימא יד בעה"ש עה"ת שסילק רק מתק' אושא לא מבחיי' לפירות. ולמ"ש א"ש דאף אי סילק רק מתק' אושא שוב ממילא פטורה במכרה דבדידה קעבדה. וגוף המכירה קיים בל"ז כיון שהי' מארוסין. וכן אא"ל שסילק רק מבחיי' לפירות לא מתק' אושא. דע"ז הי' מהני בל"ז ופטורה כנ"ל:

28 ומיושב בזה מה דקשה נהי דתוס' ס"ל כירושלמי דלא מהני על נכסים שיפלו דהוי דשלב"ל אבל ר' ינאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל נ"ל בעודה ארוסה מ"ל גם בנשואה על נכסים שיפלו מהני לשון דו"ד. והי' מוכח כהרא"ש דגם על שיפלו ידו כידה ע"ש. ותוס' משמע דלא ס"ל כן ע"ש. ולמ"ש א"ש דבנשואה על שיפלו למה מכרה קיים בחיי' כו' לימא יד בעה"ש עה"ת דסילק רק מתק' אושא או להיפך רק בחיי' לפירות דצריך הסלוק על גוף המכירה שיהי' קיים כנ"ל ועל נכסים שיש לה לא מהני דו"ד וע"כ רק בעודה ארוסה כנ"ל:

29 עוד י"ל גם לענין גוף המכירה כיון דהטעם דמהני מכירתה בחיי' לפירות כמ"ד דלא אלמוה לשיעבודי' והוי כמכר למ"ד שעבודא נ"ד אבל מ"מ הוי כאפותיקי דא"י לסלקו וא"כ למ"ש תוס' גטין פ' השולח מ"א גבי עבד כו' דאף דהיכא דא"י לסלקו למפרע גובה מ"מ דוקא בגבאו לבסוף ע"ש. וא"כ י"ל הא דמהני לעיל מכירתה בחיי' כנ"ל היינו בלא גבאו בסוף שגרשה או מת כנ"ל. משא"כ במתה דמתק' אושא למפרע שלו כלוקח ראשון מעכשיו שוב אמרינן למפרע גובה גם על הקרקע מצד השיעבוד לפירות ולא הועיל כלל מכירתה גם על בחיי' לפירות. ומיושב לעיל ע"ח דאמר עלה לימא תנינא לתק' אושא ותמהו תוס' הא ת"א גם בנכסים שהי' לה מאירוסין ע"ש. ולמ"ש י"ל דאמר לימא כו' ובמתה דגבי בסוף בזה חלקו בין נפלו מנשואין למפרע בטל גם המכירה לפירות ובהי' לה מארוסין לא בטל רק מכאן ולהבא גובה. ודחי דרק בחיי' לפירות ואי ליתא לת"א ג"כ אלמוה בנשואין ולא מבארוסין כנ"ל אף דלא גבי בסוף כנ"ל. וא"כ לדידן דאיתא לת"א י"ל שפיר דהחילוק רק בלא גבה בסוף משא"כ במתה דנעשה למפרע שלו כנ"ל בטל למפרע גם המכירה לפירות כנ"ל וכמ"ש ב"מ ט"ו באפותיקי שגבאו דאף דלא מסיק רק שיעור ארעא שבח שלו ע"ש בתוס'. ואף דזה ב' דברים ומה שגובה בסוף שמתה אינו מחמת השיעבוד רק דחשוב לוקח מעכשיו. מ"מ האמת כנ"ל דמה שמהני מכירתה הוא אף דשלו הפירות הוא רק משום דהגוף שלה מהני מכירתה להפקיע השיעבוד מפירות אבל כשמתה דהי' למפרע שלו הגוף וגם הפירות א"כ לא הי' לה כלום בנכסים ואיך יועיל מכירתה לפירות בחיי' ושפיר בטל. וצריך כאן סילוק דו"ד שיהי' מכרה קיים לפירות אף אי מתה קודם דבל"ז הסילוק הי' בטל למפרע לפירותי' כנ"ל ואפשר דפירות שכבר אכל הלוקח לא הי' צריך להחזיר דאף אח"כ שמתה בטל למפרע מ"מ י"ל דהוי לענין זכות הפירות כנכסים שאין ידועין לבעל דאם לא תמות קודם הפירות דלוקח ולא זכה בהם כלל ואף שהספק ידוע לו מ"מ הא בכל ירושה שנפלה לה ומכרה קודם שנודע לו מהני. ואף דהספק הי' ידוע לו כנ"ל. וכן בפירות הנ"ל אף דמתה וזכה בהם למפרע מ"מ אזלא הי' ידוע והועיל כמו מברחת כו' אך בישנם בעין כשמתה הם שלו דבטל למפרע משא"כ כשכ' דו"ד ונסתלק:

30 וי"ל דלא חשיב א"י דא"כ למה בתק' אושא הבעל מוציא דהוי לוקח מעכשיו הא עכ"פ בשעת נשואין לא הי' ידוע שיהי' שלו למפרע. וע"כ דהספק חשיב ידועים. אך י"ל דכך הי' התקנה שיועיל ויזכה מעכשיו אף שאין ידועים כיון דתק' אושא מיוחדת ע"ז שיוציא מלקוחות. וי"ל בזה תמיהת תוס' למ"ד ק"פ כק' הגוף למה לי תק' אושא ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא מבואר ב"ב קל"ו דדוקא מת הבן בחיי אב אז ק"פ כקה"ג דלא מטי לידי' אבל בחי אח"כ ואתי לזכי' שפיר למפרע לא הי' לאב כק' הגוף לכ"ע והועיל מכירת הבן ע"ש. וא"כ גבי בעל דכשאין ידועים אינו זוכה. א"כ נהי דרק פירות יש לו אבל לענין שיהי' קנין הגוף אם מתה אח"כ הוי אינם ידועים דכשימות או יגרש לא הי' לו קנין הגוף וממילא לא זכה כלל שיהי' לו קנין הגוף אף לענין כשמתה כנ"ל. והוצרך לתקנת אושא דמ"מ יזכה כנ"ל אף דהוי כאין ידועים שמצד קנין פירות כק' הגוף לא זכה בקנין הגוף כלל שע"י קנין הפירות דזה הקנין הי' אינו ידוע אז כנ"ל. ואינו מוכרח:

31 עכ"פ י"ל כנ"ל דאחר תק' אושא בטל מכירתה לפירות כשמתה בחייו ושפיר צריך דו"ד. ומיושב ג"כ ק' הנ"ל דלמא סילק נפשי' רק מתק' אושא. דממילא שוב מהני מכירתה לפירות. ומה"ט לא מצי מוקי בנכסים דאחר נשואין דא"כ דלמא באמת לא סליק נפשי' רק מתק' אושא לא מבחיי' לפירות כמ"ש לעיל:

32 פירותיהן כו'. הרא"ש ז"ל דייק דהגירסא בסיפא כ' כו' ובפ' פירותיהן וסתם לן כר"י כמ"ש תוס' דאל"כ לא הוי לי' למהדר ולמתני אין אוכל פירות דכבר תני גבי בפירותיהן לחוד כמו דבבבא דובפירותיהן לא הדר ותני אם מכרה קיים ע"ש. ולע"ד אי מתני' קודם תק' אושא אין ראי' כיון דמתני' לענין המכירה בחיי' לפירות והוי ברישא רבותא דפירות שלו ואעפ"כ מהני מכירתה משא"כ בסיפא דאינו אוכל פירות למל"ל דמהני מכירתה לפירות. וצ"ל דהרא"ש ראייתו לפי האמת דאיתא לתק' אושא. אך מ"מ אינו רבותא יותר מרישא ול"ל למהדר ומיתני. משא"כ סיפא י"ל שפיר דקמ"ל רבותא. דלכאורה כיון דפריך גמ' אהא דיבעה"ש עה"ת אימא מפירי מוכח די"ל לשון בנכסיך רק לפירי מסלק לא מגוף הנכסים לענין מכר ויהי' בטל. רק משום דהא בוצינא טב כו'. וא"כ כש"כ בנכסיך ובפירותיהן שוב י"ל בנכסיך לפירי ובפירות לפירות שלהם דהיינו פירי פירות ולא למכירה כלל ומוציא מתק' אושא דלא שייך בוצינא טב כו' דהא גם אי הפי' בנכסיך למכירה ובפירות סתם ג"כ א"ל פ"פ רק בדשיירא ואין כאן בוצינא טב כו' ושוב יש לפרש כנ"ל. וא"כ הי' אפשר כד' הטור דבכ' בנכסיך ופירותיהן גרע לענין מכירה דבטל ונסתלק בנכסי לפירות וממילא הפי' בפירותיהן ג"כ לפירות שלהם דכמו שיכולין לפרש בנכסיך לפירות לא לגופי' כן י"ל לפירות לענין הפירות שלהם. וא"כ הוי ס"ד דזה טעם הת"ק דר"י דגם פירי פירות לא אכיל כשכ' ובפירותיהן משום יד בעה"ש עה"ת ויותר טוב כנ"ל ושתהי' המכירה בטלה מתק' אושא. ושוב פפ"פ גם לת"ק אכיל כנ"ל. ולכך הוצרך לחזור ולשנות בסיפא ד' בחייך ובמותך דמ"מ אינו אוכל פירות דהיינו פ"פ ג"כ אף דכ' רק בנכסיך ובפ' כת"ק וכאן ע"כ אין הטעם כנ"ל דהא אינו יורשה כלל ולא יוכל לבטל המכירה משום תק' אושא. ושוב ע"כ טוב יותר דבנכסיך למכירה בחיי' לפירות דאי לפירי ג"כ תועיל המכירה ושוב בפירותיהן מפ' כפשטי' וקמ"ל דמ"מ אינו אוכל כל הפ"פ דאין הטעם כנ"ל לת"ק דר"י רק כל פ"פ נכלל בלשון פירותיהן כנ"ל. ויש לדחות:

33 אמנם לע"ד אף אי גרס ובפירי פ' ג"כ אין ראי' דסתם כר"י דאדרבא י"ל לרבנן דבכ' בנכסיך ופ' נכלל כל פ"פ עד עולם שוב כשכ' ובפ' ובפ"פ מגרע גרע כיון דנחת למנינא שוב דוקא פ"פ השנים והשלישים ושאר לא נסתלק כלל. וקמ"ל רבותא גדולה לרבנן דר"י דאף שכ' בפ' ופ"פ מ"מ א"א פירות היינו כל הפ' עד עולם. וקצת מוכח כן דבשלמא לרבנן דסתם פ' נכלל בהם כל פ"פ עד עולם הכל חשיב פירות שפיר תני סתם ה"ז א"א פירות ונכלל הכל ע"ע משא"כ אי בעי למסתם כר"י ומשום דכ' פ"פ להדיא אבל בסתם פירות אינו נכלל פ"פ א"כ למה תני ה"ז א"א פירות הול"ל א"א פ' ופ"פ עד עולם. דבשלמא ת"ק תני סתם א"א פירות קודם דפליג ר"י ולדידי' הכל בכלל משא"כ אחר דתני פלוגתא דר"י ובעי למסתם כותי' הול"ל א"א פ' ופ"פ כנ"ל. והי' נראה לע"ד דהרי"ף ז"ל פ' כת"ק מדהשמיט כל הבעיות דש"ס לר"י. וממה שהביא הרא"ש ראי' מהברייתא דאלו הן פ' ואלו פ"פ דלר"י קאי. לע"ד אדרבא לפי' הרי"ף לעיל דמסקינן פירא תקינו לי' פ"פ לא תקינו לי' ופ' הרי"ף דלעולם לא תיקנו לו כ"א פירי א' ואי לא אכלן וקנה מהם קרקע אז אוכל פ"פ דבמקום פירי הן ע"ש וע"ז מייתי הך ברייתא כו' והיינו בלא סלוק כלל ומפרש דכה"ג נקרא פ"פ שאוכל משא"כ כשאוכל הפירות ל"ל פ"פ כגון כפל מולד מלוג ע"ש. וממילא מה"ט גופי' כשסילק מפירות הראשונים הוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ול"ל פ"פ כלל וכאלו אכל פירות הראשונים דכיון שאין לו רק פירי א' ממילא כשכ' בפירותיהן אין לו כלום. וי"ל דבהא גופי' פליגי רבנן ור"י דר"י א"ל דלעולם אוכל פ"פ אף דא"ל פירי. וא"כ כיון דש"ס פסיק הלכתא פ' האשה וב"ק פ' החובל דפ"פ לא תקינו לי' ממילא הלכה כרבנן ולא שייכי הני בעיא דש"ס דמפרש בהו לר"י כנ"ל. דע"כ משמע מהרי"ף כן דאי כת"ק שפיר סתם דבריו דממילא הלכה כרבנן אבל אי ס"ל הלכה כר"י הי' לו לפסוק הלכה כר"י ואין לומר דסמך אסיפא דמתני' דכ' לו בנ' ופ' ופ"פ ונשמע מזה דהלכה כסתמא דסיפא כו' דא"כ נסבור דא"צ עד עולם כפשטא דסיפא וא"כ הי"ל לפרש דמספק בעי תרוייהו לא כדמשמע מלשון דמתני' בסיפא דבמשנה גופי' שייך שקיצר כו' משא"כ לענין פסק דרי"ף ז"ל כנ"ל. וב"י כ' דהרי"ף פ' כר"י. אולם מדהרמב"ם ז"ל פוסק כר"י משמע מסתמא שגם דעת הרי"ף כנ"ל. ומהתימה שלא הביא כל הבעיות הנ"ל:

34 גמרא תני ר"ח האומר כו' וכי כתב לה כו' והתניא האומר לחבירו דו"ד א"ל על שדה זו כו' ופירש"י שדה של שותפין ואמר א' לחבירו כו' ע"ש. נראה כוונתו דאי לאדם אחר נהי דע"כ מיירי שעשה איזה קנין דקרקע אינה נקנה בדיבור רק שנתן לו כסף או שכתב בשטר לשון זה וא"כ שפיר לא קני דהא ודאי לשון זה אינו רק סילק וא"כ נהי דאיסתלק לי' מ"מ לא קנה זה שלא הקנה לו כלל. והא בנכרי אמר בש"ס ב"ב דף נ"ד ע"ב דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וישראל לא קנה עד שהחזיק והוי הפקר. אבל בישראל אי איירי הכא במכר שנתן לו מעות לקנות והוא אומר דו"ד א"ל כו' א"כ ודאי לא קני דלא הקנה לו וגם שנאמר שנסתלק והוי הפקר מ"מ במה זכה זה כסף אינו קונה בהפקר וגם הפקר אינו כיון שאין זה נותן המעות רק שיזכה בו וזה אינו רוצה להסתלק רק בעד המעות וכיון שלא קנה המעות בסילוק זה שלא קנה לוקח ממילא הפקר לכל אינו רוצה כלל. ואף אם נותן המעות כדי שיסתלק ויזכה בו אח"כ מ"מ כיון שאחר אינו יכול לזכות דאדעתא שיזכה אחר אינו נותן המעות ובחנה לא רצה להסתלק ולהפקיר ממילא כשאינו הפקר לכל רק ע"ד שיזכה זה אינו הפקר כלל דקי"ל עד שיפקיר לעניים ועשירים כו' אם לא כשאומר לוקח בפירוש שנותן מעות כדי שיפקיר לכל ומזה לא מיירי כאן. ואי בנותן מתנה לא' בלשון זה דו"ד א"ל כו'. הא מ"מ לא קנה המקבל מתנה שאינו לשון קנין. וממילא גם הפקר אינו דכי יהיב אדעתא דלקבל כו' שיקנה זה. ואי מיירי מדין הפקר לחוד אם נעשה הפקר בדיבור זה של סילוק. א"כ למה תני האומר לחברו כו' הול"ל האומר דו"ד אין לי כו' לא מהני להיות הפקר. וע"כ שנותנו לחבירו וא"כ שפיר תני דלא אמר כלום כנ"ל. וא"כ מה פריך הש"ס אמתניתין הא ע"כ לס"ד דמיירי בנשואה אי נימא דיש לו קנין הגוף כלוקח דקל לפירותיו כמו למסקנא א"כ הוי ליה למפרך בפשיטות איך תני ר"ח האומר כו' הא צריך קנין כשאר קרקע ואיך תקנה הגוף לפירות באמירה. וע"כ לס"ד או דאין לו רק קנין פירות לחוד והוי רק כמו שיעבוד דמהני מחילה וסילוק בדיבור או מטעם שהקנין שלו רק בתקנת חכמים ומהני הסילוק בדיבור בתורת אי אפשי בתק"ח כו'. וא"כ כיון דע"כ לס"ד כן מאי פריך מהא דהאומר לחברו דו"ד כו' דלא מהני הא שם צריך קנין להקנות קרקע שלו ודאי אינו לשון קנין משא"כ במתני' דצריך רק סילוק וממילא זכתה היא כנ"ל שפיר מהני כמו בעבד דמהני אין לי עסק בך כו' ע"ש ברמב"ן ור"ן. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דגם שם סבר הש"ס דודאי לא מיירי שאומר לחבירו שאין לו שייכות בשדה. דמלתא דפשיטא הוא כיון שלא הוזכר קנין רק האומר כו' במה יזכה זה אף אם הי' לשון טוב. וע"כ דמיירי בשותפין שכשנסתלק הוא ממילא זוכה הוא בו שותף הב' ואעפ"כ קמ"ל דלא מהני לשון דו"ד אף לסילוק ופריך שפיר אמתניתין כנ"ל ע"כ כדברי רש"י ז"ל:

35 אך עדיין תמוה מה חילוק בין שותף לאדם אחר הא המחצה שהוא שלו ודאי אף אם יסתלק או מפקירו אין הב' זוכה בו רק כאדם דעלמא א"כ ג"כ צריך להקנות לו ועדיין קשה מאי פריך אמתני' דלמא אינו לשון קנין רק סילוק:

36 אך י"ל דמיירי באין בו דין חלוקה וכמ"ש הר"ן נדרים ריש פרק השותפין דא"א שנאמר שכולו של זה כשמשתמש כו' דא"א שיהי' קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם הי' נעשה אז לגמרי של א' כשמשתמש לא הי' חוזר אח"כ להיות של שותף הב'. רק דיש קנין להב' קנין שיעבוד גם אז על הכל כמו באחריך כו' ולכך קונם שמפקיע מידי שיעבוד כו' ע"ש. וממילא הי' מהני דו"ד א"ל בשותף בחצר שאין בו ד"ח דכשמסתלק ופקע השיעבוד היינו הזכות של חיוב שישתמש אח"כ דדמי לכותב בארוסה כו' א"כ ממילא נעשה של שותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו. ושוב אינו חוזר להיות של הא' כיון שהב' קנאו לגמרי אז כנ"ל. ולמסקנא באמת י"ל דגם בחצר שא"ב דין חלוקה לא מהני דו"ד וסילוק. דלמאי דמסיק דנשואה ידו כידה כו' ואף בפירות שלא זכה עדיין או מירושה לא מהני דו"ד וסילוק משום דעכ"פ כבר זכות זה שלו על אח"כ כשיהי' הפירות או כשתמות כו' גם בא"ב דין חלוקה ג"כ כנ"ל דעכ"פ זכות זה יש לו כברולא מהני דו"ד ודוקא בעודה ארוסה שאין לו כלל כנ"ל. אבל עכשיו לס"ד דמיירי בנשואה ואעפ"כ יועיל דו"ד כו'. וע"כ דאף שיש לו זכות רק אינו שלו לגמרי אלא שיעבוד מהני א"כ כ גם שם יהי' מהני בא"ב ד"ח בשותף כנ"ל ופריך שפיר ופירש"י שפיר בשותף דמה"ט פריך. והגמ' דייק דע"כ מיירי באין בו דין חלוקה כו' דאל איך יועיל סילוק אף אם הי' לשון טוב. ומאי קמ"ל האומר דו"ד כו' הא פשיטא דבעי קנין בקרקע וע"כ כנ"ל:

37 עוד י"ל דהנה רשב"ם ב"ב קל"ח דפי' בהא דר"ל בנותן מתנה ואמר הנה א"א בה דכל המחזיק בה זכה דמיירי שמיד בשעת המתנה אינו רוצה לזכות ואעפ"כ הוי הפקר ולא אמרינן כי יהיב רק אדעתא דלקבל כו'. ותמהו תוס' א"כ בש"ס כריתות כ"ד מה פריך אר"ל מהא דאומר דו"ד כו' מה זה ענין לשם שכבר הוא שלו אינו מועיל סילוק משא"כ נותן מתנה ואומר א"א הוי הפקר ע"ש. וי"ל אף בשדה שיש בו דין חלוקה למאי דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה שזה חלק שלו רק כ"א קונה מהב' בעד חלק שנותן לו ומחזירין ביובל לחד מ"ד כו' וכן בשותפין כו'. וא"כ כאן בשותף שאומר לשני אי אפשי כו' או ידי מסולקת משדה זו כו'. לר"ל דמהני על מה שיזכה כמו נותן מתנה ואומר א"א הוי הפקר כו'. וא"כ למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל ובאומר שדה זו כשאקחנה ממך קנוי' לך מהני. ונראה דהשותפין לכ"ע מהני גם לדידן דאין אדם מקנה דבשב"ל מ"מ היכ' דבידו מהני. וא"כ בשותפין שיכולין לכוף זא"ז לחלוק אף אי אמרינן דלקוחות מ"מ משועבדים לעשות קנין זה וחלופין אלו וא"כ כששותף א' אומר לב' חלק שדה שאזכ' בחלוקה קנוי' לך ודאי מהני. דאינו דבר שלב"ל כשאר לכשאקחנה קנו' לך כו' דיכול לקנות בע"כ כנ"ל ולכופו כנ"ל. וממילא יכול לחלוק שלא מדעתו והכל שלו דהא כשאין פסידא לשותף הב' יכול לחלוק בלא דעתו וכאן אין פסידא איך שיחלוק גם חלק הב' יהי' שלו כנ"ל. וא"כ באי אפשי או ידי מסולקת כו' דמהני על מה שיזכ' שלא יזכה בו פריך שפיר גם האומר לחבירו דו"ד כו' דמיירי בשותף כמ"ש רש"י מדנקיט לחבירו כנ"ל ידי מסולקת כו' אמאי לא אמר כלום הא מהני על חלקו שמקנה לו חבירו בשעת חלוקה דלקוחות הן ומהני שאינו רוצה לזכות בו ויהי' הפקר או לר"ש לגמרי של המקנה. וא"כ כשחולק הוא מקנה לו חלקו וחלק שיקנה לו השותף אמר א"א שאינו רוצה לזכות והכל של שותף הב' ופריך שפיר לתרווייהו לר"ל ור' ששת אי מהני אי אפשי קודם או בשעת זכי' כנ"ל. ומשני התם שאמר כל הלשונות ביחד כמו שפרש"י שם ולכך גם ידי מסולקת קאי על דו"ד כו' ע"ש:

38 וא"כ פריך הכא שפיר דע"כ מוכח דלשון דין ודברים אינו גם סילוק שלא יזכה. דאנ"כ הי' מהני כמו בשותף כנ"ל כמו לשון אי אפשי כנ"ל. וא"כ גם בפירות או בשיעבוד כתובה לקמן פ' משה"נ ג"כ לא מהני כנ"ל ומשני בכותב לה ועודה ארוסה דעדיין גם הזכות אינו שלו כלל מהני לשון דו"ד משא"כ בשותף שעכ"פ הזכות לחלוקה כבר שלו שיכול לכופו לחלוק לא מהני לשון דו"ד כנ"ל. ולכך גם לענין ירושה בנשואה או לנכסים שנפלו אח"כ ג"כ לא מהני דו"ד דכבר זכות זה שלו כנ"ל. ומיושב שפירש"י ז"ל שותף דוקא דבאחר לא שייך כלל כנ"ל ולא הוי פריך מידי וע"כ דדייק מלחבירו דאל"כ פשיטא כנ"ל ואתי שפיר:

39 עוד י"ל בפשיטות דהא משמע מדברי רש"י ז"ל שכשאומ' להשותף דו"ד אין לי כו' מוכח שרוצה להקנותו לו ולא להפקירו. או שגילה דעתו קודם או כשכותב לשון זה בשטר ונותנו לשותף נראה שרוצה ליתנו לו. עכ"פ מדתני האומר לחבירו דו"ד כו' משמע שנראה שרוצה ליתנו לחבירו וכנ"ל. וא"כ מיושב קושית תוס' על פירשב"ם הנ"ל דפריך שפיר אר"ל דאמר נותן מתנה לחבירו ואמר א"א כו' הוי הפקר וע"כ דלא אמרינן אדעתא דלקבל כו' ואין קפידא אצלו אם זוכה זה רק הוא מסתלק כנ"ל. ופריך מדתני האומר לחבירו כו' ידי מסולקת כא"א דמי. והוי הפקר דזה מוכח מר' ששת כו'. רק בלא ר"ל י"ל כיון דהוא רוצה ליתנו לחבירו שותפו דלכך אומר לו או בכותב ונותן לו כו'. ולא מסתלק רק שיקנה זה וא"כ כיון דבלשון זה אין השותף קונה ממילא גם הפקר לא הוי ולכך לא אמר כלום משא"כ לר"ל דאין קפידא וב"כ וב"כ מסתלק וא"כ אף שהיה כוונתו שיקנה השותף בלשון זה ואינו קונה מ"מ היה כוונתו להסתלק אף שלא יקנה ולא מיקרי טעות דהא הי' כונתו להסתלק ושפיר יהי' הפקר ואמאי לא אמר כלום. ופריך רק אר"ל ומשני דאמר גם לשון דו"ד ומגרע שגם סילו' אינו. וממילא פריך שפיר כאן דמוכח דגם סילוק אינו בלשון דו"ד כנ"ל:

40 וא"כ י"ל דהקושיא רק לר"ל ל דאל"ה י"ל דדו"ד ג"כ הוי סילוק כמו ידי מסולק' כו' רק דלא מהנ' התם דיהיב רק ע"ד שיקנה כנ"ל. משא"כ הכא דאם יהיה מועיל הסילוק ממילא תקנה דהגוף שלה כנ"ל שפיר מהני דו"ד. דשפיר מסתלק ותקנה כנ"ל רק לר"ל דע"כ גם סילוק אינו דאל"ה יועיל גם שם להיות הפקר. ומיושב מ"ש הר"ן דרב מוקי למתני' בנשואה ע"ש. וקשה קושית הש"ס ולהנ"ל א"ש דאי לא ס"ל כר"ל לא קשה כנ"ל ומיושב שפירש"י לשותף לרבותא דאל"ה לא הוי תלינן כלל בטעות כשאומר דו"ד שיהיה סבר שיקנה אדם אחר שאין לו שייכות וממילא כונתו רק להפקר. ולכך פי' בשותף שייך כנ"ל. ואעפ"כ באמר ידי מסולקת לחוד היה מועיל כר"ל דאין קפידא כנ"ל ורק משום שאמר גם דו"ד כו' גרע דלא מהני כנ"ל.

41 תוס' ואין לי עס' בך כו'. הקשו מעבד דמהני אלמא הוא לשון טוב. לכאורה לפירש"י כריתות דוקא דאמר כל הג' לשונות דאז קאי הכל על דו"ד אבל ידי מסולקת לחוד היה מהני והוי לשון טוב כמו אי אפשי ע"ש וי"ל גם אין לי עס' בך כן ומה קשיא לי מעבד. וי"ל דקושיתם דעכ"פ אינו רק סילוק והפקר ומפקיר צריך גט שיחרור. ובגטין אמר דזהו שחרורו אלמא הוי לשון טוב למתנה לא סילו'. ותירצו כיון דהוי סילו' הוי כהרי את לעצמך והוי לשון שיחרור לגמרי כנ"ל. וא"כ לשון דו"ד י"ל לתוס' גם בעבד לא מהני כיון שגם לשון סילו' לא הוי כנ"ל:

42 אמנם מתוס' ב"ב מ"ג נראה דאין מפרשים כרש"י בכריתות שם רק גם דאו או קאמר משני דמדין ודברים סילק נפשי' ולכך גם ידי מסולקת לחוד לא מהני כמו אי אפשי דאמרינן רק מדו"ד סילק נפשי כו'. ולכך ממיל' גם אין לי עס' בה לחוד לא הוי סילו' רק מדו"ד וקשיא להו שפיר מעבד ותירצו דבעבד שאפשר לפרשו תהא לעצמך מהני א"ל עס' בך אבל בשדה דלא שייך תהא לעצמך לא משמע אין לי עסק בך אלא סילו' דו"ד כן מבואר לשונם שם בב"ב וא"כ גם לשון דו"ד אפשר דמהני בעבד. אך לא משמע כן מלשונם שם ע"ש. ונ"מ לדינא דלרש"י באין לי עס' בה או ידי מסולק' כו' בלא דו"ד הוי הפקר ולתוס' לא מהני בשדה :

43 תוס' כ' ועודה ארוסה כו' כדר"כ נחלה הבאה לו כו' תירץ ר"י דמייתי ראי' רק דמהני הסילו' מדברשלב"ל והקשו דהא ר' ינאי סבר אדם מקנה דבר שלב"ל ע"ש. ונראה די"ל דהא לשון דו"ד אינו מגוף הקרקע רק שמסלק עצמו כשיזכה בשעת נשואין בפירות מסלק עצמו שלא יזכה וגם זה דבר שלב"ל כמו שהוכיח הר"ן בתשוב' דאינו יכול למחול דשלב"ל על אחר שילוה ע"ש:

44 והנה תוס' הקשו בכמה דוכתי למה לר"מ מהני שדה לכשאקחנה קנויה לך הא בלא עבידי דאתי מוד' ר"מ ותירצו דכיון שגוף הקרקע בעולם מה שאינו שלו חשיב כעבידי דאתי ע"ש. וא"כ בשלמא אם הי' מקנה הקרקע או הפירות קודם נשואין על אחר שישאנה הי' שפי' מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דגוף הקרקע בעולם כנ"ל אבל לשון דו"ד דאינו על גוף הקרקע רק שמסל' הזכות ומקנה הזכות שיזכה כשישאנה והא זה הזכות אינו עדיין כלל קודם נשואין ושוב לא מהני דלא עבידי דאתי גם לר' ינאי. ומייתי ראי' דמהני מתורת אי אפשי כו' כמו דלדידן דאין מקנה דשלב"ל ואעפ"כ נחלה הבאה ממ"א מהני התנאי שלא יירשנה וע"כ דהסילו'. מהני בדשלב"ל בתורת א"א בתקנת חכמים לכך מהני לר' ינאי על הזכות סילו' קודם נשואין כנ"ל. וא"ש בזה סברת הר"ן ז"ל דדוקא בארוסה מהני סלו' ולא קודם דלכאורה אין טעם בתורת א"א מועיל קודם אירוסין ג"כ ובתורת מחילה הוי דשלב"ל קודם נשואין ג"כ ומה מועיל שייכות קצת שכתב הר"ן ז"ל ע"ש. ולמ"ש י"ל דבאמת מחילה וסילו' לדידן מהני בדשלב"ל כמו קנין לר"מ דאדם מקנה דלא מצינו רק אין אדם מקנה דשלב"ל מה שצריך קנין. רק מ"מ א"ש דין הר"ן וש"ע סי' ר"ט דלא מהני מחילה על חוב שילוה או יתחייב לו ע"ש. והר"ן הוכיח מדין שובר ע"ש. והיינו נהי דמחילה לדידן כקנין לר"מ מ"מ הא לא עבידי דאתי דגם לר"מ לא מהני ובזה לא שייך שהוא בעולם דהמחיל' שייך רק על החיוב והחיוב אינו בעולם כלל ולכך לא מהני. וכן כאן קודם אירוסין. אבל כשכבר ארוסה דעבידי דאתי לינשא שפיר מהני סילוק ומחילה כנ"ל. וי"ל דבכל עבידי דאתי מהני מחילה בדשלב"ל ושפיר מייתי הש"ס אדר' ינאי דאין חילוק גבי סילוק בין לר"מ בין לרבנן דבעבידי דאתי מהני ובלא ע"ד לא מהני כנ"ל:

45 הנה לכאורה לא קשה כלל קושית תוס' דהא גם לר"מ דא"מ דשלב"ל מ"מ לא חל רק כשבא לעולם ובאומר לכשאקחנה קנוי' רק כשקנה נעשה דלוקח. וא"כ בלשון דו"ד כיון דבנשואה ידו כידה ולא מהני סילוק א"כ שוב גם בעודה ארוסה לא מהני בתורת אדם מקנה דשלב"ל דא"כ יהי' הסילוק מועיל רק אחר שיזכה היינו אחר נשואין ואז לא מהני דידו כידה כנ"ל. אך י"ל דמהני בשעת זכי' דהיינו בשעת נשואין ובאין כא'. אך מ"מ הוי כאומר על בכור עם יציאת רובו ה"ז עולה דאמר בתמורה כ"ה ע"א דלא מהני דדברי הרב ודברי תלמיד דמ"ש כיון דבאין כא' ע"ש וכן כאן דאינו מועיל רק בב"א ואז נעשה ידו כידה מתק' חכמים והסלו' דיבור שלו מי שומעין ולא מהני כיון שאז נעשה ע"י תק"ח דלא מהני סילוקו כנ"ל:

46 אך י"ל כיון דלתוס' הגריעותא רק דסילוק דו"ד לא מהני במה שכבר זכה בו והיינו כשכבר שלו אבל מיד לכשזוכה בו מסתל' אף דשלו מהני סילו' כיון שאינו מתחיל המשך זמן שיהיה שלו שייך שאין לו דו"ד ושפיר י"ל דמהני קודם נשואין על כשישאנה וזוכה בהם מ"מ מיד מסתלק אחר הזכי' ולא שייך ידו כידה כיון דעכשיו ארוסה כמו להפ'. דמהני על שיפלו אחר נשואין כנ"ל. וי"ל גם לדידן לשיטת תוס' דלא מיירי באומר א"א בתק"ח רק בורת סילו' רק בעודה ארוסה שייך לשון דו"ד ומהני אף דא"א מקנה דשלב"ל. מ"מ מהני בארוסה דעבידי דאתי כנ"ל. וא"כ יש לישב תמיהת תוס' ורא"ש ור"ן דנ"ל על שמכרה קיים הא תנאי דלעיל ס"ל בלא"ה דנכסים שהיה לה מאירוסין אם מכרה קיים כו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל לרי"ף ורש"י ושאר פוסקים לעיל דבהכניסה לו דקל לפירות ועז לחלבה נעשה הכל שלו כמו גלימא דמכסי עד דבלי אף שאין לה רק זה ע"ש. והנה לשון המשנה א"כ למה כתב לה אינו מדויק כמ"ש בשיטה ע"ש:

47 ולמ"ש י"ל דבאמת הנכסים שיש לה מאירוסין א"צ סילוק למכירה רק נסתל' מהקרקע לפירות מ"מ אינו כנותן מתנה לאשתו דא"כ היה הדין דאא"פ ולר"י א"ל פירי פירות רק דהוי סילוק וכהפקר וממילא זכתה בהקרקע לפירות וא"כ מה בכך שכ' דו"ד והוי הסילוק על אחר שיזכה היינו אחר שישאנה מסתל' וזוכית בקרקע לפירות מ"מ שוב חוזר וזוכה דהוי כנפל לה קרקע לפירות דחוזר וזוכה להיות שלו לפירי כגלימא כנ"ל. רק דכמו דאמרינן בנדרים כ"ח פדאן חוזרת וקדושת וכ' הר"ן באומר לחבירו שדי נתונה לך עד שאלך כו' וחזר וקנאו חוזר ונעשה דלוקח וכן פעם ג' ע"ש שמסתפ' בזה ע"ש וא"כ כאן אף שחוזר וזוכה מ"מ גם ע"ז הי' הסילו' דגם שיחזור ויזכה חוזר ומסל' כנ"ל וכאן לכ"ע כן דא"כ למה כתב לה דהא ודאי שיחזור ויזכה. אמנם לענין פעם השני שוב הוי נכסים שנפלה לה משנשאת דזו הקרקע לפירות זכתה ע"י סילוק שלו אחר שזכה בנשואין כנ"ל ולא היה מכירתה רק מצד סילו' שלו ושוב אמרינן שלא נסתל' מפעם ב' רק ממכירה וא"ש הלשון ה"ז אוכל פירות אף דנסתל' זוכה א"כ כו' וא"ש:

48 תני ר"ח האומר כו' וכי כתב כו' האומר כו' עיין במפ'. והר"ן ז"ל כ' דלאו משום הודאה כו' דאין לי משמע לא יהא כו' ע"ש דא"ה מדין הודאה מהני ע"ש. ולא כ' הטעם למה לא יועיל משום הודאה דגם לשעבר משמע כמו בטלה אינה מתנה שכ' רש"י כריתות כ"ד מטעם הודאה ע"ש. וממילא יועיל שוב הסלוק מטעם קנין אודיתא כמו לקמן ק"ב באומר חייב אני לך דמשמע הודאה וגם חיוב ולפי' ר"ת מהני גם לחיוב מטעם זה שמועיל הודאה שוב מתחייב בשטר או קנין או אתם עידי ע"ש. וא"כ שוב דלמא כותב דוקא דאלימא מלתא דשטרי כר' יוחנן שם לקמן משא"כ אומר

49 אך לס"ד דלא מהני כלל ענין סילוק משלו שוב גם בתורת הודאה לא מהני שמודה שמסולק כיון שא"א אך למה דמשני בכ' לארוסה מהני שוב גם בנשואה יועיל משום הודאה כיון שיש אופן שמסולק כנ"ל. ולפירש"י כריתות הטעם דאין בלשון דו"ד סילוק כלל רק לא אריב ששלי ע"ש וע"כ לפירושו בעודה ארוסה הוי לשון טוב שלא יזכה אבל נשואה אין הלשון מורה כלל שמסולק א"כ גם הודאה אינו. אך לשאר פ' דהוי סלוק רק דלא מהני קשה כנ"ל. אך בתורת קנין אודיתא י"ל דלא מהני דהא אינו קונה יותר ממה שבכלל הודאה וכיון שאין ההודאה רק שמסולק א"כ בתורת קנין ג"כ רק סלוק ונשואה ידו כידה וא"מ סלוק כנ"ל. אך באמת בתורת הודאה ונאמנות יועיל כמו בגטין ד' מ' ע"ב נתתי לפלוני כו' שמא זיכה ע"י אחר כו' ע"ש. ובארוסה י"ל דלא שייך מטעם הודאה דהא באמת אין לו זכות עדיין ואם כונתו לשעבר אינו הודאה כלל ומפרשינן לא יהא. אבל בנשואה שייך הודאה שנסתלק עודה ארוסה וי"ל דעכ"פ בתורת אלימא מלתא דשטרא לא שייך דהא בעינן ס' מקנה כדאמר פ"ב דגטין כ' ע"ב שיהי' נייר השטר דמקנה ויקנהו להזוכה ע"ש ואל"ה ל"ל דין שטר וכיון שהוא רק סילוק בשטר אין לו כלל דין שטר דלמי מקנה כדאמר ריש ב"מ מסירה בהפקר דלא שייך דמאן מסר כו' כן סלוק לא שייך ספר מקנה דלמאן כו' אף דאי מסתלק ממילא תזכה מ"מ מה שיועיל השטר הוא על הסלוק וע"ז אין תורת שטר וממילא אינו הודאה בשטר וממילא לא זכתה כיון שאינו מסולק ומה"ט גופי' י"ל דתני ר"ח האומר דכתיבה זו אמירה הוא דלא שייך בסלוק תורת שטר כנ"ל. וכן בשותף כנ"ל. וגם אתם עדי י"ל דאינו מועיל דחשיב כהודאה שלא בפני שום בע"ד שעדיין אינו זכות לשום אדם. וכשאדם מודה על שלו שהוא הפקר אף שאומר א"ע י"ל דאינו הודאה ואף אי זכה אחר י"ל דמצי הדר מהודאתו באיזה אמתלא ול"א בזה הודאת בע"ד כעדים כו'. דילפינן מכי הוא זה ורק בנוגע ההודאה לזכות אחר כנ"ל. ואינו מוכרח. גם י"ל דילפינן משם רק מה שבידו להקנות מהני הודאתו. משא"כ בנשואה שמודה שנסתלק והא אין בידו להסתלק עכשיו. ואף שבידו להקנות ויהי' מסולק מ"מ הא אינו מודה על קנין רק על סילוק כנ"ל. וג"כ אינו מוכרח:

50 ר' ינאי כו' תוס' הקשו הא ס"ל לר"י מקנה דשלב"ל כו' ע"ש מ"ש לעיל. וקשה דבתורת קנין דשלב"ל קי"ל דיכול לחזור בו קודם שבא. ונהי דברישא י"ל אם מכרה קיים כיון שמכרה קודם שחזר בו. אבל סיפא דא"א פירות משמע דא"י לחזור בו. ולדידן צ"ל אף שכ' בעודה ארוסה מ"מ מהני הסילוק מיד מעכשיו וא"י לחזור דלא חשיב כלאחר ל' כו' אף דאינו זוכה רק בנשואין מ"מ ע"י נשואין לחוד אינו זוכה רק בצירוף הקדושין שזוכה בקדושין על שכשישאנה ויגמר הקנין יזכה בנכסים וכיון שמסתלק עודה ארוסה מזכותה מהני הסילוק מעכשיו על המקצת זכות שע"י הקדושין שיש כבר ושוב אינו זוכה בנשואין לחוד שפיר א"י לחזור בו. וא"כ הי' אפשר לדחות דיוק הר"ן ז"ל דקודם אירוסין לא מהני סלוק ע"ש. די"ל דמהני סלוק בדבר שלב"ל רק דמ"מ הוי כלאחר ל' דשפיר הי' יכול לחזור בו קודם הנשואין ולכך דוקא בעודה ארוסה כנ"ל:

51 תוס' הקשו בלא דר"כ למה לא יועיל כמו שאר כסות דקי"ל תנאו קיים ותי' דלא אמר בדרך תנאי רק דו"ד כו' ועוד דלאשה איבעי לאתנויי כו' והו"ל פטומי מילי כו' ומייתי מדר"כ דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל. ואינו מובן תי' א' במה אינו דרך תנאי. וי"ל דס"ל דוקא בשעת קדושין כדאמר ה"א מקודשת ע"מ כו' דהוי או שיור או שמקדש רק ע"ת שלא יהי' לה ש"כ משא"כ אחר הקדושין לא שייך תנאי. אך א"כ הול"ל בפשיטות כיון שהיא ארוסה לא שייך תנאי. ולכך משמע דבשעת נשואין ג"כ הי' מהני אף שאין תנאי בנשואין מ"מ תוס' ס"ל בפירש מהני ע"ש. ואף אי לא מהני מ"מ שיור מהני דלענין זה לא יגמרו הנשואין לזכות ממון שמתנה כמו חוץ דרק בגט לא מהני משא"כ בנשואין למ"ד בממון תנאי קיים לא עדיף מקדושין. רק שלא בשעת נשואין אינו דרך תנאי ושיור רק סלוק כיון שלא הזכיר שהנשואין יהי' ע"מ שלא יזכה בפירות כו'. ותי' ב' דאף שאמר שישאנה ע"מ שלא יהי' לו דו"ד והי' לנו לומר שע"ד כן נשאה מ"מ כיון דלאשה אבעי כו' והוא התנה קודם ובשעת נשואין לא פירש שע"ד כן נושאה חשיב פטומי מילי כמ"ש תוס' ב"מ ס"ו כיון שלא הזכיר בשעת גמר המקח ע"ש. רק זה דוקא אם מצד עצמו אין הדיבור מועיל כמו התם מגבינא לך דא"א מתחייב בדיבור לחוד בלא קנין רק אם המקח ע"ד כן מהני בזה אמרינן כיון שלא התנה בשעת גמר הוי מילי כו'. משא"כ במה שהדיבור מצד עצמו מהני כמו כאן דמהני בתורת סלוק לא שייך פטומי מילי דממילא כיון שכבר נסתלק אינו זוכה בשעת נשואין. ואף אם נאמר שיכול לחזור בו קודם הנשואין מ"מ כל שלא חזר בו הי' הנשואין ע"ד כן דלא הוי פ"מ כיון דמהני הסלוק. ולכאורה מה ראי' מר"כ דלמא הפי' אדם מתנה בתורת תנאי דז"א דא"כ הול"ל הלכה כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים. ואף דהא מפורש במשנה דרשב"ג פליג משום דמתנה עמש"ב תנאו בטל ומוכח דמיירי דרך תנאי. י"ל דכיון דסבר תנאו בטל ממילא גם בתורת סלוק לא מהני כיון דשייך גם בדבר שבממון אין אישות לחצאין אינו מועיל מה שנסתלק קודם דמ"מ בשעת נשואין זכה בירושתה. וגם דהוי ממילא חזרה מהסלוק דהנשואין הן לגמרי כנ"ל. משא"כ להיפך לדידן דבממון תנאו קיים ולא שייך בממון אין אישות לחצאין דלא הקפידה תורה או חכמים רק כשרוצה בזכותו בזה אף דמהני תנאי עדיין לא מוכח שמועיל דרך סלוק והוצרך לאתויי דר"כ דמהני סלוק ג"כ כנ"ל:

52 אך עדיין קשה דלמא ר"כ בתורת תנאי מיירי ואי משום דלא אמר הלכה כר"י בשאר כסות דהא הוצרך לאשמעינן בירושה דלא כרשב"ג. ועוד גם אי מיירי בתורת סלוק קשה כנ"ל הול"ל הלכה כרבנן דרשב"ג במתני' דמהני סלוק מירושה. ועוד קשה דלקמן דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' כו' ופריך כו' הוי לי' לשנויי דאף דסבר רב תנאו קיים מ"מ בתורת סלוק לא מהני לפי חלוק תוס' הנ"ל. וי"ל דרב לטעמי' דסבר א"מ דשלב"ל ממילא אי ס"ל תנאו קיים גם בתורת סילוק מהני דלא שייך ב' הטעמים. ומ"מ דוחק. ולשון הגמ' תמוה שמביא ד' ראיות זא"ז ר' ינאי כו' כדר"כ כו' כדרבא כו' כדר"ה כו'. ולע"ד י"ל פשוט דהא אמר פ' אע"פ דאף דמצי אמרה א"נ וא"ע מ"מ כל שלא אמרה ולא פקע התק"ח לא מהני איני עושה לחוד וכן ריש המדיר דלא אמרינן נעשה כאומר אף שמדיר ואינו זנה ע"ש. והרשב"ם ב"ב מ"ט כ' דמצי אמר איני רוצה בפירות ולפדותה דפרקונה ת' פירות ע"ש. ותוס' דחו וכ' תוס' ג' טעמים דפירות כל ימי' ת' פרקונה וכיון שכבר אכל לא מהני. או משום דזכה בגוף לפירות וכבר שלו משא"כ א"נ ואיני עושה דלא קני הידים או משוםדמבטל לגמרי ע"ש. ומה שדחו תוס' ב"ב שם. ד' רשב"ם מירושלמי דא"י לומר אא"פ ואיני פודה לא קשה די"ל דמיירי אחר נשואין שכבר אכל שייך טעם א' דתוס' וב'. משא"כ בעודה ארוסה לא שייכי ב' הטעמים דיש לה פירות דכל ימי' י"ל שפיר דמהני. וא"כ למה דאמר בגמ' דסלוק דו"ד אין לו אינו מועיל על דבר שהוא שלו. וא"כ י"ל דאף למ"ד א"מ דשלב"ל מ"מ באומר דו"ד אין לי על שדה זו שאקנה או אירש ג"כ לא מהני דאז הוי שלו ולא מהני דו"ד שאף שהוא שלו לא יהי' שלו רק במה שמפקיע התקנה לגמרי כמו עודה ארוסה אינו נוטל פירות ולא פודה אינו זוכה כלל בנשואין להיות שלו הפירות כיון דאמר דו"ד כיון דפרקונה ת' פירות וכשאינו זוכה בפירות אין חיוב פרקונה ואינו נעשה שלו וע"ז מהני דו"ד. אבל רישא דמתני' דהפירות שלו רק מכירה בחיי' לפירות יועיל. א"כ כיון דיש לו פירות חייב פרקונה והתקנה קיימת דהפירות שלו שוב י"ל דלא מהני דו"ד כלל דכיון שהוא שלו בנשואין אף דיועיל הסלוק ושוב אינו מועיל כלל הסלוק דבמה ששלו לא מהני לא מהני גם בעודה ארוסה כיון דהסלוק שבנשואין לא יהי' שלו ובאמת הוא שלו כיון דתק"ח קיימת. וגם שייך דברי הרב כו' כמ"ש לעיל. וע"ז מייתי ראי' מדר"כ נחלה הבאה כו' ואף דאטו ר"כ מתני' אתי לאשמעינן. וע"כ ג"כ כנ"ל דקי"ל קבורתה תחת כתובתה בעד ירושתו הנדוני' ולכך ארוסה ל"ל קבורה ע"ש בגמ'. וא"כ ממתני' לרבנן דמהני דו"ד בחייך ובמותך לירושה הוא גם כן כנ"ל כיון דבעודה ארוסה מסתלק מכל ירושתה דלהרבה פ' גם נכסי צ"ב בכלל בנכסיך ע"ש בש"ע. וא"כ אין לה קבורה ונסתלק התקנה ואינו נעשה שלו כלל לזכות בירושה ע"י הנשואין ומהני דו"ד וסלוק משא"כ במסתלק רק מקרקע א' לחוד לא מכל ירושתה רק שלא ירש קרקע זו שוב גם בעודה ארוסה י"ל דאינו מועיל כיון דקיים התק"ח וחייב קבורתה ממילא זכה בירושתה לא מהני הסלוק בארוסה כנשואה כיון שהסלוק כשישאנה כו'. והיינו דקמ"ל ר"כ נחלה הבאה כו' מתנה עלי' שלא ירשנה היינו אף על נחלה מיוחדת לא מכל ירושתה ואעפ"כ מהני הסלוק כנ"ל. ומייתי שפיר דממילא גם במתני' לענין שאם מכרה מהני דו"ד בארוסה כנ"ל אף שלא בטל התקנה כנ"ל. ומייתי אח"כ הטעם כדרבא דאומר א"א בתק"ח כגון זו שומעין כו' כדר"ה יכולה כו'. היינו דרבא קמ"ל. דלכאורה בדר"ה דמזונות רק חוב ומהני מחילה וממילא כיון שפקע חיוב מזונות אין מ"י שלו דתיקנו רק ת' מזונות משום דגם אחר התקנה אינו אלא חוב כנ"ל. משא"כ במה שאינו מועיל מחילה כמו פירות דזוכה בגוף לפירות אף דאומר איני נוטל פירות ואיני פודה לא פקע בדיבור הקנין פירות. וקמ"ל רבא דאומר א"א בתק"ח דומי' דא"נ וא"ע ג"כ מהני ד"ח לא תיקנו רק לטובת מי שתקנו וכשאינו רוצה לא זיכו לו כלל וכמו בחוב דמהני מחילה כן בכל תקנה אמירתו א"א מהני דממילא אינו זוכה כלל. וא"כ מה"ט גופי' מהני דר"כ במסתלק ממקצת ירושה או מקצת פירות לענין מכירה אף דנשאר התקנה נגדה קבורה ופרקונה מ"מ אדרבא מה שזוכה ע"י התקנה רק מה שרוצה א"כ אותו המקצת שאינו רוצה אינו זוכה כלל ואינו נעשה שלו ומהני דו"ד במתני' ושפיר הוצרך גמ' לאתויי כל הד' מימרות כנ"ל:

53 ופריך אח"כ א"ה נשואה נמי דכיון שאינו רוצה אינו זוכה ומשני ידו כידה כמ"ש תוס' שם דהא כבר זכה בגוף לפירות או ירושה לעולם. וכשכבר זכה ע"י התקנה לא מהני מה שאינו רוצה כמו במה ששלו מה"ת כמו אחר קנין משיכה וכה"ג ודוקא בפודה ארוסה או מזונות ומ"י שהן בכל שבוע ויש המשך זמן להתקנה כנ"ל. ומיושב הכל ב"ה:

54 עוד י"ל כמ"ש לעיל כיון דהסלוק חל בשעת חיוב היינו בשעת נשואין ואז הזכי' דלא מהני סלוק שייך דברי הרב כו' כמו בכור עם יציאת רובו עולה. וא"כ לא דמי להא דקי"ל במקדש ע"מ כו' שו"כ תנאו קיים דשם הוי כשיור בקדושין כמ"ש תוס' א"כ זה אינו קדושין והא גם חוץ לפלוני מספקא לש"ס דמהני ולא שייך דברי הרב כו'. דכשמקודשת יש לה שו"כ כיון דלזה אינה מקודשת. משא"כ כשאין שיור לגמרי הנשואין ואעפ"כ רוצה שלא יהי' שייך ד' הרב שיהי' שלו. אך מייתי דר"כ נחלה הבאה כו' היינו אף בב"א בשעה שבאה כמו עם יציאת רובו בבכור מ"מ מהני מדרבא דאומר א"א מהני דכשאינו רוצה לא תיקנו ולא שייך ממילא ד' הרב כו' ד' מי שומעין דהא אין כאן דברי הרב כלל כשאינו רוצה כנ"ל. ויש לדחות:

55 קנו מידו כו'. ודחה רש"י פי' הרי"ף דיועיל לפירות בארוסה כיון דגם דיבור מהני אלא דיד בעה"ש עה"ת ומה יועיל הקנין ע"ש. והוא תימה על הרי"ף וש"פ. וי"ל דהא כיון דפירות שלו איך יהיה מכרה קיים כיון ששלו לפירות וע"כ הפשוט כמ"ש לעיל דכשתמכור יהי' אז מסולק ויהיה שלה גם לפירות וא"כ הוי כלאחר ל' אבל בקנין הדר סודר למארי' דמה"ט כל ק"ס מעכשיו א"כ א"א שנסתל' על שעת המכירה רק מעכשיו וממילא אינו שלו לפירות כנ"ל ורש"י י"ל דס"ל כמ"ש לעיל דנסתל' מגוף לפירות כנ"ל ע"ש:

56 עוד י"ל למ"ש הר"ן דלכל התנאים בל"ז מכרה קיים בנכסים שיש לה מאירוסין רק הסלו' על נכסים שיפלו לאחר נשואין ע"ש ובקנין הדר למארי' וע"כ רק על נכסים שיש לה עכשיו ובל"ז קיים מכירתה וע"כ שהסילו' מפירות כנ"ל. אך א"כ לאחר שחזרו רבותינו ונמנו כו' הי' גם בקנין אוכל פירות:

57 עוד י"ל למ"ש לעיל דהסילוק מהגוף לפירות שיש לו ומ"מ יש לו פירות ומכרה קיים דכשמכרה שוב אין לו פירות כנ"ל. וא"כ הא קי"ל נותן מתנה לאשתו קנתה ואינו אוכל פירות. וא"כ נהי דיש לו ב' הקנינים הגוף לפירות וגם הפירות לחוד מצד תק"ח ואף שמסתלק מקנין הגוף לפירות מ"מ זוכה בפירות כשבאים כמ"ש לעיל. מ"מ בנותן לה במתנה קנין הגוף ממילא לא יהיה לו פירו' דלא עדיף מאם הי' כל הקרקע שלו ונתן לה דא"א פירו' ורק משום דדו"ד אינו אלא סלוק ולא מתנה לא שייך בעין יפה כו'. אבל בקנין דאמרינן מגופה של ק' קנו דעל דו"ד לא שייך קנין על סלוק ורק שהקנה לה במתנה שוב ממילא א"א פירות כמו נותן מתנה לאשתו כנ"ל. ורש"י י"ל דס"ל כיון דמ"מ אינו זוכה כלל מתחלת הנשואין ע"י הקנין שבא בב"א לא חשיב נותן שיהיה שייך בעין יפה כו' רק כמו בסלוק. ובזה י"ל מה דקשה לרש"י ותוס' למה לא מוקי מתני' בנשואה וקנו מידו ויהיה באמת כותב דוקא. ולהל"ל א"ש דא"כ הי' מסול' מפירות ג"כ שכבר שלו וקנו מידו דמגופה של קרקע כו' הוי כנותן כו' דא"א פירות כנ"ל:

58 תוס' הקשו ארש"י דקאי אברייתא מה מהני וקנין למאן מקני והא לכ"ע מפקיר ליה ע"ש. וי"ל דרש"י סבר דאי כתוס' מה פריך על המשנה מהברייתא כמ"ש ותוס' בעבד דא"ל עסק בך לשון טוב כיון שע"י הסלו' זוכה בעצמו כן י"ל בנשואה שע"י סלוקו הוא זוכה ממילא הוי לשון טוב משא"כ בברייתא להיות הפקר. וע"כ כמ"שלעיל מדתני האומר לחבירו ע"כ בשותף ובין ביש בו ד"ח ובין אין בו. ובאין בו כשיהיה מסול' יזכה השותף ודמי למתני'. וממילא מהני קנין כה"ג כמו נשואה לתוס' דהא חזינן במכר ג"כ נכרי מכי מטי זוזי לידי' מסול' אף דהקונ' לא קני עד דמטי שטרא לידי' רק ישראל אין רוצה להסתל' עד שיקנה הלה. רק דבדיבור לחוד אינו מסולק מדבר ששלו דגם זה צריך איזה קנין וכשקונה הלה ממילא המוכר מסול'. רק בהפקר מהני בדיבור שמסולק וצריך שיהיה הפקר לכל ואף דכשמסול' יהי' ממילא הפקר י"ל דלא מהני כיון שא"י להסתלק רק להיפך כשמפקיר נעשה הפקר וממילא מסול'. אך כיון דחזינן בכסף כנ"ל בנכרי. א"כ כשא' נותן לא' מעות שבשביל המעות יסתלק מהחפץ ג"כ קני היינו שמסולק והוי הפקר ומהני קנין הכסף על הסלוק כמו בנכרי כנ"ל. אך תלי' בב' הטעמים ריש קדושין בהילך מנה כו' לפלוני מדין ע"כ. דלטעם הש"ס דמהני נתינת האחר מהני ג"כ בשביל הסלוק אף שאין הוא הקונ' ולטעם הירושלמי שזוכה בשביל הקונה א"כ צריך דוקא שיתן הקונה משא"כ להיות הפקר לא שייך זכי' בשביל ההפקר ולא מהני וכמו זרוק לים ע"ש. וא"כ מנ"ל לתו' דלא מהני קנין שיהי' מסולק. ונראה הטעם דהא קי"ל דוקא בכליו של קונה מנעלו כו' ובהפקר לא שייך כליו דקונה וא"א שיזכה להפקר כנ"ל. ושטר ג"כ אינו מועיל מה"ט דבעי ס' מקנה כו' רק כסף תלי' בהנ"ל. רק באופן דמתני' או בשותף כנ"ל דאי מסולק זוכה הלה יש להסתפ' די"ל דחשיב כליו דקונה. ותלי' אי כוונתו רק הסלוק ואינו מקפיד שיזכה הלה רק שנאמר ממילא זוכה זה לא מהני דאין כאן כליו דקונה ואינו מסולק ואין הלה זוכה ממילא משא"כ כשכונתו שיזכה הלה רק שמקנהו ע"י קנין זה שיהי' מסול' וע"י כן יזכה זה י"ל שפיר דחשיב קנין וכליו דקונה ומסולק וקונה. והיינו דאמר מגופה כו' לא הסלוק לבד כנ"ל וכה"ג אינו הפקר כלל דאינו לכל. וביש בו דין חלוקה להיות הפקר ודאי לא מהני קנין ולכך בכריתות מייתי ברייתא הנ"ל גם על הפקר דסתמא תני האומר דו"ד כו' לא אמר כלום בין יש בו ד"ח שאין הלה זוכה ע"י הסלוק ובין א"ב ד"ח שיזכה הלה כנ"ל והכא מייתי מא"ב כו' ומהני קנין לרש"י ז"ל כנ"ל:

59 ותוס' י"ל דס"ל דבנשואה כשמסולק ממילא שלה מהני קנין וחשיב כליו דקונה אף שהסלוק קדים כיון דע"י זה מיד שלה. משא"כ שותף הסלוק רק שיכול לזכות אבל אינו בב"א לא מהני קנין. מ"מ בזה יש להסתפ' דאפשר כמו דאמר פ"ד דב"מ מ"ז ע"א דעיקר הטעם דבהאי הנאה דקני החפץ מקנה. א"כ י"ל דאימעט רק כלי דמקנה אבל במקנה אחר לו חפץ שיסתלק שייך ג"כ משום דקני גמר ומסלק נפשי' אי מהני הילך מנה כו' לא משום זכי' רק דמדין עבד חשיב הנתינה בשביל אחר כנתן הוא אף שאינו בר זכי' כן להיות מסולק וככסף כנ"ל וממילא הפקר ויכול השותף לזכות:

60 ובזה י"ל מה דמחלק בין עורר לעומד כו' דתמוה היכן מצינו בקנין חלוק כזה. ולהנ"ל י"ל למ"ש הפ' גבי יאוש נהי דמהני ומסולק מ"מ הא בהפקר לר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה מצי הדר ביה. א"כ י"ל גם בסלוק כן נהי דכשמסולק ממילא הפקר מ"מ יכול לחזור מהסילו' כל שלא זכה בי' אחר. והטעם דהפקר דא"י לחזור הוא משום נדר כמ"ש הרמב"ם וזה בפי' שיוכל לזכות מי שירצה כו'. אבל להיפוך שרק מסל' א"ע וממילא הפקר עכ"פ נדר לא חשיב. וא"כ י"ל זה הטעם בין עורר דנהי דמהני בשותף הקנין רק להיות מסולק מ"מ בעורר כשרוצה לזכות מצי הדר ביה משא"כ עומד כנ"ל. לא מחלק דהקנין מהני לגמרי כנ"ל:

61 והפי' הפשוט לרש"י משמע דבעומד הוכיח סופו ע"ת שהי' כונתו לקנין גמור. אולם זה שייך לפירש"י בכריתות דו"ד כו' לא אריב ששלי ע"ש א"כ הי' הקנין מילי דכדי שייך הוכיח סופו מדשתיק כשזה החזי' מורה שלא היה כונתו למילי דכדי וכמו תקפה פ"ק דב"מ ד"ו אבל לשאר פיס' דמדו"ד סלי' נפשי' ולא מהני סלוק משלו אף שכיון באמת להסתל' ח"כ מה חילוק בין עומד לעורר דשתיק משום דסבר דמהני. ולתוס' בנשואה י"ל דהוי כשמיט ואכל דכה"ג מחילה בטעות הוי מחילה א"כ כיון דהסלו' שיהי' מכרה קיים ומכרה וקבלה המעות אף דסבור שהועיל מ"מ שכבר קיבלה הוי שמיט כו' כיון דהגוף שלה. גם י"ל דבנשואה הא קשה לכאורה נהי דמהני קנין מ"מ הא לשון דו"ד אינו מועיל כלל בדבר שכבר שלו מצד הלשון כמ"ש ר"י בעצמו לעיל והוי כקנין בלי דיבור כלל דלא מהני כמו בקידושין הריני אישך דלא מהני נתינה אח"כ ולא חשיב דיבור הגרוע להיות כמו דיבר עמה ע"ע קדושין ע"ש. ולכך י"ל בנשואה על נכסים שיפלו דע"ז הוי לשון טוב רק דגם בזה כבר זכה בנשואין להיות ידו כידה ומהני קנין לא חשיב קנה לאחר ל' דמהני מיד כנ"ל. וא"כ י"ל בעומד עד שנפלו ומכרה הוי כנכסים שאין ידועים דעכ"פ ע"כ היה סבור דהועיל הקנין מדשתק וא"כ לא זכה בהם כלל כמברחת דלעיל וכמכרה עד שלא נודע לו כנ"ל:

62 יד יד בעה"ש עה"ת. ואף דבכ"נ וע' ארוסה מיירי א"כ הספק אי זכה כלל ובחזקת מ"ק קאי וצ"ל דהוי כספ' קודם להלואה דמ"מ כיון שנשאת הזכי' ודאי והסלו' ספק. אך הא גם בס' פרעון כשהס' לפנינו דררא דממונא כזרק כו' במשנה גטין ע"ח ע"א מחצה על מחצה יחלוקו. וצ"ל משום דאיכא גם ברי דידי' אך משמעות הפ' דגם באינו טוען ברי רק סתם. והא ב' אומרים תנאי וב' אינו תנאי מוקמינן בח' מ"ק אף דהמכירה ודאית. ולרבא לעיל דידו עדיפא מידה י"ל דחשוב מוחזק וכמו בא' מאחין שנו"נ בבית דאף שהשטרו' על שמו חשוב בחזקת שאר היורשין ע"ש ב"ב נ"ב ע"א אולם אביי דמתרץ הכא יבעה"ש עה"ת והוא סבר רק ידו כידה כנ"ל. וא"כ אדרבא הוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דהיא ודאית בנכסים אף אי לא נסתלק והוא ס' ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דגם לרבא דידו עדיפא כו' מ"מ למ"ש תוס' ב"ב פ' חזקת הבתים דף מ"ט וגטין פ' הזורק דף ע"ז דמה"ט סגי שם דו"ד א"ל כו' דכיון שאם מכרה קיים שוב ליכא מה שקנתה כו' קנה בעלה אף דפירות שלו מ"מ ברשותה חשוב ע"ש. א"כ גם כאן כיון דעכ"פ מכרה קיים דמזה סילק שוב ברשותה ונימ' דמכל מילי סליק דשוב ידו כידה לענין פירות ירושה ושייך אין ס' מוציא מידי ודאי כנ"ל. ונ"מ להחולקים אמהרי"ק בח"מ סי' מב ס' ח' דתמיד יד בעל השובר על העליונה בספ' דשייך גם כאן כיון דחשיבא מוחזק לענין הפירות. רק גם למהרי"ק וכמ"ש ש"ך שם דדוקא נגד שטר יד בעל השובר על העליונה דשוב יד בעל השטר עה"ת. משא"כ לענין זכות שבלא השטר חשיב בעל השובר בעל השטר וידו עה"ת וא"כ גם כאן לענין הזכותים שלו שבלי שטר שפיר יד בעל השובר היינו הסילוק עה"ת אבל מ"מ דוקא שם שכבר הי' זכות ובא לבטלו מספ' משא"כ כאן שהסילוק עודה ארוסה דספק אם התחיל זכותו כלל כנ"ל. ולכך לע"ד הטעם כיון דחזינן לרי"ף דמהני קנין בעודה ארוסה על הסילוק ואף דאם הי' חל רק בנשואין היה הדר סודר למארי' דלא מהני. וכןלרש"י ותוס' עכ"פ משמע דא"י לחזור בו אחר הסלוק ואם היה כמו לאחר ל' הוי מצי הדר ביה. ולכך ע"כ דחשיב הזכות מיד בשעת קדושין מעכשיו ולכשישאנה ואף דנגמר בנשואין מ"מ מתחיל עכשיו וכעין כשרגא דליבני בקדושין פ' האומר ד' ס' ע"ש. ולכך מהני הסלוק מיד. וא"כ מה"ט חשיב דכבר יש לו הזכות בכל נכסים וספק אם נסתלק ופקע מוקמינן להיפוך בחזקת מ"ק דבעל לענין לכשישאנה כיון שכבר היה לו כנ"ל ושייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל. וא"כ אין ראי' למ"ש הר"ן דמדמוקי בכ' ועודה ארוסה דקודם אירוסין לא מהני הסלוק ע"ש. ולמ"ש י"ל דע"כ מוקי בעודה ארוסה דאדרבא אי כתב קודם אירוסין דו"ד לא היה שייך כלל יד בעה"ש עה"ת דהספק אם זכה והתחיל זכותו כלל וה"א דמהכל סליק נפשי' וע"כ רק אחר אירוסין כנ"ל ומיושב מנהג שלנו שכותבין שטר סלוק קודם קדושין שתמה החו"י והאחרונים ולהנ"ל א"ש. עוד אפשר לתוס' דמדמי לה לדבר שלב"ל וא"כ בארוסה הטעם רק דעבידי דאתי כמ"ש לעיל ואין הסלוק חל עד שנשאת וא"כ הס' אם נסתלק אחר שזכה ושוב לא מהני מספק להפקיע דיד בעה"ש עה"ת דע"כ התחיל זכותו דקודם לא היה מהני הסילוק. אולם אינו כן כמ"ש לעיל וע"כ כמ"ש מקודם:

63 עוד י"ל דהוי כמו מחילה ומתנה דא"נ בלי מיגו דאין דרך כן בספק אי נסתלק יותר דחשיב מחילה ומתנה כיון שחכמים תיקנו לו ושלו. ואף עודה ארוסה מ"מ הא מחייבת לינשא לו על אופני הזכיות שתיקנו חכמים ואם לא רצתה לינשא עד שיסלק א"ע כנ"ל א"כ לא היה מהני כלל דיכול לומר משטה כטול דינר והעבירני וחלוץ שתתן ר' זוז כיון שמחויבת כנ"ל וע"כ דבלא"ה היתה נשאת ושוב הוי מתנה דמספק אין מחזיקן כנ"ל:

64 ומיושב ג"כ דלא מוקי בכ' קודם אירוסין אי מהני דא"כ הי' כמכר דאפשר שלא רצתה להתקדש רק אם יסלק א"ע ולא היה שייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל. ואדרבא ס' אם זכה כנ"ל ודוקא אחר אירוסין כנ"ל:

65 ואימא מ פירא כו'. למאי דלא תני במשנה תק' אושא כדאמר לעיל. תמוה מה פריך הא אי סליק ופירי ממילא מכרה קיים בחיי' לפירות. וי"ל דאי מפירי מ"מ מפירי פירי לא סליק נפשיה גם לת"ק דר"י דדוקא במפורש פירות ס"ל גם פ"פ בכלל פירות משא"כ בנכסיך אלא דמשום יד בעה"ק עה"ת נימא דמפירי סליק א"כ ודאי פ"פ לא. ושוב יועיל מכירתה. משא"כ אי ממכירה דלגמרי מהני. גם י"ל כיון דהוא אף דאית לי' פירי מ"מ א"י למכור גוף לפירי משום רוח ביתא ממילא סילק א"ע ג"כ רק ממה שהיה לו שתוכל היא לעשות עם הפירות מה שתרצה אבל לא למכור בב"א גוף לפירי דג"כ יהיה רווח ביתא לו. ואף דאביי לטעמי' דא"י למכור רק משום שמא תכסוף ולגבי דידה לא שייך זה קודם תק' אושא דגוף בלא זה מהני מכירתה ולא יהי' לו גוף הקרקע לעולם מ"מ ע"כ מודה אביי דרווח ביתא חשיב הנאה רק דא"י לגרוע זכותו מש"ה דאין חיוב עליו שיהי' רווח כו' וצריך לטעם שמא תכסוף אבל מ"מ כיון דהוא א"י למכור שמא תכסוף שוב בסלוק דיד בעה"ש עה"ת לא סילק רק ממה שהיה לו בפירות לא שתוכל למכור דשייר כדי שיהיה רווח ביתא ולא סילק לענין מכיר' וממילא א"י למכור גם בחייה לפירות כנ"ל:

66 עוד י"ל למ"ש לעיל דלו ב' זכותים גוף לפירי וגם הפירי א"כ עכשיו דנימא דסילק רק מפירי הסלוק רק כשיבא לעולם כמוכר פירות דקל רק דנימא דמהני סלוק בדבר שלב"ל אבל מצי הדר ביה קודם שבא לעולם משא"כ אי ממכירה דע"כ סילק מגוף לפירי וזה חל מיד וא"י לחזור. ופריך ואימא מפירי ויהיה יכול לחזור בו לגמרי ומשני כיון דבוצינא טב אינו נכלל בהסילוק רק מכירה כיון דהיה סבור דמהני הסילוק מפירי בשעת מעשה. ויש לדחות דלמא באמת כדי שיוכל לחזור בו היה הכונה כנ"ל. אך י"ל דהב"ש הקשה דפירי הוי כנכסים שיפלו דלא מהני סלוק לתו' ע"ש. וי"ל דבאמת קאי על פירות שישנם בשעת נשואין מחוברין דג"כ זוכה בפירות גמורים כדקי"ל לעיל וכבר בעולם. וא"כ פריך שפיר אימא מפירי ולא מהני רק על אותן שכבר הם לא על שאר הפירות דהוי כנכסים שיפלו וממילא א"י למכור ג"כ ומשני בוצינ' כו' דכבר הן אלו הפירות כנ"ל:

67 עוד י"ל למ"ש לעיל דראוי להיות דמי המכירה שלו ורק משום דסילק א"ע מנכסיך לדמיהן ג"כ אבל אי מפרשינן לפירי לא סילק א"ע רק מנכסים לפירות לא לדמיהן כשתמכור ועדיין לזכות זה שלו ולא דמי לט"ה. ואינו מוכרח. עוד י"ל דלמ"ש רשב"ם דסילק א"ע מפירות אינו חייב לפדותה דפרקונה תחת פירות וכיון דעודה ארוסה נסתלק אינו מתחיל חיוב פרקונה דלטובתו נתקן א"כ הא ודאי דכשסילק רק ממכירה דעדיין חייב בפרקונ' כיון דפירות שלו א"כ פריך שפיר אימא מפירי וטוב לו לפטור מפרקונה כיון דעתה חייב וגם ספק מכירה ומשני בוצינא טב מקרא היינו דטוב לו שיהי' פירי שלו אף דיש ספק מכירה דלא שכיח מפרקונה שהוא אם יזדמן אח"כ:

68 וכל הנ"ל למ"ש אין הוכחה לדברי תוס' ב"ק דבסילק א"ע מפירות ג"כ שייך תק' אושא דמרש"י משמע שם דהיה תק' אושא שיהיה קנין פירות כק' הגוף אף דבכ"מ לאו כק' הגוף משא"כ כשאין לו ק"פ י"ל דגם תק' אושא לא שייך. וגם לתו' אינו מוכרח רק למ"ד ק"פ כקנין הגוף דע"כ תק' אושא רק בסילוק מפירות אבל למאי דקי"ל לא כקנין הגוף י"ל דהיה התקנה רק כנ"ל. אולם מש"ס דהכא הי' מוכח גם לדידן דא"כ מאי פריך אימא מפירי הא א"כ מהני מכירתה גם אחר תק' אושא אולם למ"ש אין הוכחה די"ל כנ"ל. אולם מרש"י ותוס' מוכח כן ע"ש בפי' לקוש' הש"ס כנ"ל:

69 תוס' ד"ה ר' אשי כו' דל"ל לר"א יבעה"ש כו' לכתחלה נמי תמכור ופי' מהרש"א גם דאית ליה מ"מ כאן כיון דבודאי כו' לכתחלה נמי משא"כ לטעמא דיד בעה"ש דמספק שפיר לכתחלה לא תמכור ע"ש. ולשון התוס' לא משמע כן דלא הול"ל משום דל"ל יבעה"ש עה"ת רק לר"א דמטעם ודאי ועוד קשה דלהנ"ל לטעם ספק למה מכרה קיים גם דיעבד הא כיון דמספק חשוב מוחזק רק דטוב מכירה מירושה משום דהא שכיח ומכירה לא שכיח אבל כשמכרה לא שייך ל"ש וא"כ יכול לבטל המכירה ולומר שסילק א"ע מירושה דב"כ וב"כ לא ירש. וצ"ל בלא מכרה הכל דאין נוח לו משום השאר ולא משמע כן במשנ' דסתמא קתני. וגם אין סברא כלל דיהיה הברירה בידו אי מכרה ואמר דמירושה סליק ואם לא מכרה ירשנה דיאמר דסליק ממכירה. אך י"ל דמה"ט האריך הש"ס בירושה הא שכיח כו' וכי מסלק אינש נפשי' כו' לא מסלק כו' הא סגי במה דאמר הא שכיח כמו בפירי דאמר בוצינא טב כו'. ולהנ"ל י"ל דזה אינו ספק כלל דלא מסלק אינש ממידי דשכיח כו' וא"י לומר אח"כ דמירוש סליק רק לענין פירי. וזה צריך שיברר מיד כשהתחיל לאכול פירות ממילא הודאה דלא סליק מפירי רק ממכיר' ושוב אח"כ אם מכרה קיים. ואם קודם שהתחיל לאכול פירות אומר דלא סליק אלא מפירי וקרא טוב ליה.באמת א"י למכור וא"א פירות כנ"ל. ובזה היה מדויק לשון המשנה ה"ז אוכל פירות א"כ למה כתב כו' קיים והיה לו לכתוב הדין מיד דמכרה קיים ואוכל פירות שזה קודם הרבותא דמהני הסילוק. ולהנ"ל בדוקא נקיט דאוכ' פירות ואח"כ מכרה קיים כנ"ל דקודם דאוכל יכול לומר דלא סליק ממכירה כנ"ל:

70 אמנם עיקר נראה כמו שמבואר בח"מ סי' מ"ב ס' י"ד גבי סלעין דנרין בכ' בשטר לא מהני תפיסה על יותר דכיון שהוא להוציא היה לפרש יותר וזה ראיה שרק ב' משא"כ בשובר לא היה צריך לפרש כיון דידו על עליונה. ואם היה מחייב א"ע במה שאינו חייב סלעים אין החיוב רק ב' שמשמע לא יותר. ומה"ט לא מהני כאן תפיסה שלה בפירות שתאמר מכל מילי סליקת כיון שספק כמו בשטר הנ"ל כיון שהוא סילק ומחילה בדיבור זה של דו"ד אין לו אינו מסולק רק כפי משמעות של הדיבור וכיון דיד בעה"ש עה"ת אינו במשמע רק הפחות שוב אינו ספק ובאמת מסולק רק מהפחות שאין בדיבור הנ"ל יותר. ואף אם היה כונתו לדבר אחר חשיב דברי' שבלב שא"ד כנ"ל. ושוב נראה דגם נגדו לא מהני מה שיאמר אח"כ שטוב לו יותר סלוק מירושה או מפירות כיון דסתמא בוצינא טב כו' ומכירה לא שכיח כו' שוב ממילא משמעות הלשון דו"ד אין לי סילוק ממכירה ממילא נסתלק ממכירה בדיבור זה ולא מהני כונתו לדבר אחר דהוי דברים שבלב כנ"ל וכיון דיד בעה"ש עה"ת כנ"ל שוב לא חשיב ספק כנ"ל. וא"כ לכאורה קשה דברי תוס' הנ"ל דגם לטעמא דיד בעה"ש עה"ת למה לא תמכור לכתחלה כמו לר' אשי. אך הטעם פשוט כיון דמבואר לעיל פ' האשה בכמה דברים שלא תמכור ואם מכרה קיים א"כ שוב כיון דיד בעה"ש עה"ת שסילק מהפחות שוב אמרינן גם ע"ז שלא סילק א"ע רק לענין דיעבד אם תמכור לא יהיה לו דו"ד לערער ולא לענין שתוכל למכור לכתחלה כנ"ל:

71 ולכך הקשו ר' לר' אשי דל"ל יד בעה"ש עה"ת ולא אמרינן כלל שהסילוק מהפחות רק לשון בנכסיך א"כ תהי' רשאי למכור כו' והטעם דר"א ל"ל נראה דסבר כיון דסלק עודה ארוסה ספק אם התחיל זכותו כלל כמ"ש לעיל. ועוד י"ל דר"א על אביי קאי דשני יד בעה"ש עה"ת ופליג דלאביי לטעמי' דרק ידו כידה א"כ הוי כס' ויבם בנכסי סבא דאיהו ודאי אף אם לא נסתלק והוא ס' ואין ס' מוציא מ"ו. והי' מיושב מה דהשמיט הרי"ף כל הגמ' ושנוי' דר"א דהי' צריך להביאו דנ"מ לדינא בלא אמר בלשון בנכסיך רק בשדות אלו וכה"ג דלא ס"ל יד בעה"ש עה"ת. ולמ"ש א"ש דלמאי דקי"ל כרבא דידו עדיפא מידה מודה ר"א דיד בעה"ש עה"ת כנ"ל:

72 גם י"ל טעמא דר"א דספק בתקנה לא חשיב מוחזק כדאמר בירושלמי לקמן זו תורה כו' ע"ש. גם י"ל למ"ש תוס' ב"ב וגטין פ' הזורק דהיכא דאם מכרה קיים שוב לא שייך מה שקנתה אשה כו' וחשיב בחזקתה. א"כ כאן כיון דעכ"פ סילק ממכירה דאי מכרה קיים א"כ שוב נימא דמכל מילי סילק נפשי' דעכ"פ לא חשיב מוחזק ולא שייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל:

73 גם י"ל דסבר שיהי' הברירה בידו כנ"ל א"כ לא יהי' סילוק משום דבר דלא תוכל למכור שיאמר מירושה סילק וכשלא תמכור ירשנה דיאמר ממכירה. ושוב כיון שיהי' בטל לגמרי לא אמרינן כלל יד בעה"ש עה"ת כמו אחר הפסח בח"מ סי' מ"ב ע"ש. ושוב נימא דמכל מילי סילק וצריך לשנוי' כנ"ל:

74 וקושית תוס' על ר' אשי נראה לישב. דלר"א הפי' בנכסיך ולא פירותיהן. היינו מה שיש לו זכות בקרקעות לפירותיהן דזה בגוף הנכסים דמ"ה לא הוי דשלב"ל דקל לפירותיו מזה סילק א"ע. אבל גוף הפירות כשבאים לעולם זה שלו דמזה לא סילק וממילא מהני מכירתה דכשהיא של לוקח לא זכה בפירות של אחרים. וא"כ נהי דלא יחשב מזיק שיעבודו מה שמכרה שתתחייב לשלם לו כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ אסור לכתחלה ככל גרמא דקי"ל דאסור ושפיר לא תמכור דמזיקת זכות הפירות שלו דלרוב הפ' אף דמתכוין לטובתו כיורש מוחל דמ"מ אסור כנ"ל. והסילוק לא חשיב כאומר קרע כסותי דהוא רק סילוק כנ"ל:

75 עוד י"ל דהא מבואר לעיל פ' האשה דמן אירוסין לא תמכור ואי מכרה קיים. וא"כ כיון דלשון דו"ד אין לי לא מהני לזכות שיש לו כבר רק על מה שיזכה כמו שפירש"י לעיל וא"כ כיון שכ' לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי א"כ לא מהני רק לענין לבטל המכירה בדיעבד שמכרה שזכות זה עדיין לא הי' לו בעודה ארוסה רק שיזכה בנשואין הועיל דו"ד כנ"ל. משא"כ לענין שלא תמכור לכתחלה זכות זה כבר היה לו גם בעודה ארוסה ולא מהני כלל לשון דו"ד ושפיר גם אח"כ לא תמכור אלא שמכרה קיים כנ"ל:

76 גמרא רא"א בנכסיך ולא לאחר מיתה כו'. לכאורה גם לענין מכירה דהא קי"ל ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר דלא חשיב ביתו. א"כ כמו דאמעיט מנכסיך לא לא"מ שאינו שלה כמו כן אם מכרה כנ"ל:

77 אך לא קשה דלענין ביטול המכירה היא רק מצד שא"י למכור דמשועבד לו א"כ הסילוק על שעת המכירה שיהי' שלה שתועיל מכירתה וכיון שמועיל ממילא אינו שלו דשל לוקח הוא. דבשלמא שם דמהני המכירה שוב אינו ביתו כמו מת משא"כ כאן דאחר המכירה א"צ לסילוקו רק שתועיל המכירה ושפיר בנכסיך קרינן כנ"ל. משא"כ לא"מ דעכ"פ אינו שנה כנ"ל:

78 לכאורה בכ' בנכסיך ובפירותיהן למה א"א פירות נימא דסילק מפירות דומיא דנכסיך שאם תמכור הפירות יהי' קיים. בשלמא לר"א א"ש דרק ממשמעות נכסיך לא בפירות אבל בפירותיהן הוא לגמרי משא"כ לאביי דמשום יד בעה"ש עה"ת מפרשינן בנכסיך לענין שמכרה קיים אף דהן שלו כן נפרש בפירותיהן אף שלא תמכור הנכסים והפירות שלו מ"מ אם תמכרם יהי' קיים. ולטעם א' שכ' לעיל דלא אמרינן תרתי דסתרי שיהי' שלו ושמ"מ תוכל למכור רק בגוף הנכסים ששלה מסתלק מזכות הגוף וממילא מהני מכירה א"ש דבפירות לא שייך זה כיון דשלו לגמרי לא שייך שיהי' מכרה קיים וע"כ נסתלק מהפירות. אבל לטעם הפשוט שכ' דהוי כאומר שבשעת שתמכור מסתלק שייך גם בפירות. וצ"ל כיון דבשלו לא מהני דו"ד וסילוק רק קנין אלא בשלה בעודה ארוסה מהני גם על שמכרה קיים דגם אז אחר נשואין גוף שלה מהני הסילוק אף דנשואה לא מהני כנ"ל. אבל הפירות דאז לגמרי שלו לא מהני הסילוק ודו"ד א"ל על כשכבר יהי' שלו יהי' מסולק בשעת מכירה כנ"ל. דבשלמא כשמסתלק מהפירות לגמרי מהני הסילוק שאינו מתחיל לזכות בהפירות כלל משא"כ כשיהי' מסולק בשעת מכירה ואז כבר שלו ובשלו לא מהני סילוק ודו"ד א"ל כנ"ל. וכמו באומר שדה שאני לוקח ממך כשאקחנה לא יהא לי דו"ד כנ"ל. ואינו מוכרח גם בהנ"ל. אך עכ"פ קנין לא הוי דו"ד אין לי במה ששלו רק הפקר וכיון שכ' לה חשיב ג"כ שיבטל ול"א יד בעה"ש עה"ת. ויש לדחות דלא מיקריבטל כיון שמסולק ויכולה לזכות בהם ומהני מכירתה דבאין כא' זכייתה ומכירתה כמ"ש הר"ן ביאוש וש"ר. ויש לחלק:

79 ת"ר אלו הן פ' כו' מכר פירות ולקח קרקע כו'. למה שפי' הפ' דקאי הך ברייתא אר"י בסילק א"ע מפירות קשה למה תני מכר פירות כיון דא"א פירות א"י למכור והול"ל מכרה ולרמב"ם דהדין ימכרו וילקח בהן קרקע א"ש. משא"כ לשאר פ' ומסתמא דש"ס לקמן בדשיירא דוקא לא שייך מכר כנ"ל. ואפשר דבשיירא הדין ימכר ודוחק דלא חלקו הפ' כנ"ל וגם לרמב"ם הול"ל הדין ימכרו כו'. ויש לפרש דלא קאי אסילק כלל רק אעלמא קאי ומפרש מה פירות ומאי פ"פ ושייך שפיר מכר פירות דהן שלו. אך א"כ למה רק אוכל פירות מקרקע שקנה הלא גם גוף הקרקע שלו שקנאה בעד פירותיו. ולע"ד מוכח מזה כפי' הרי"ף לעיל פ' האשה וכפשטא דש"ס ע"ט ע"ב פ' תקינו לי' ופ"פ לא תיקנו דלעולם לא תיקנו לו רק חדא פירא ולכך כפל דולד מלוג לאשה רק הכא משום דמכר הפירות ולא אכלן ולקח בהן קרקע בזה פירי פירות במקום פירי קיימא ע"ש. מפורש ברי"ף ז"ל דבלא סילק א"ע הדין כן ג"כ דרשאי לאכול הפירות או כשמכרן ולוקח קרקע יש לו פירות השניים והגוף דאשה. ומ"ש הרא"ש כאן דלרבנן הקרקע שלקח בעד הפירות שלו ולא משכחת פ"פ היינו לשטתו לעיל משא"כ להרי"ף לא קשה כלל דמיד בהקרקע אין לו זכות רק לפירי אחת או לאוכלן ויהי' רוח ביתא או למכור הפירות וליקח קרקע דאין רוח ביתא מגוף הקרקע שוב יאכל פירות שניים והגוף שלה דלענין כשאין רוח ביתא אין לו זכות דמה"ט פסק הש"ס דמכר קרקע לפירות לא עשה כלום ואין אומרים ישלם לה הרוח ביתא בשומא דלענין כשאין רוח אינו שלו כלל. ולא קשה מה שתמה הרא"ש פ' האשה דלרי"ף ולד ולד לאשה וכ' ולא מסתבר כלל דכיון דולד דידי' וא"ב שחיט ואכיל לי' וולד ליהוי דידה ע"ש ולמ"ש א"ש דמיד יש לה זכותה בבהמה שהולד כשלא יאכל שלא יהא רוח ביתא לא יהי' שלו כלל רק לפירות יש לו שיאכלם לא לענין לגדל שיהי' מהפירות פירות ולא יהי' רוח ביתא מהפירות. וכשמגדל הולד שיהי' מהן ולדות שוב בזמן הגידול הולד שלה וממילא ולד ולד שלה שאותן פ"פ שמחמת שאינו אוכל פירות הראשונים הם באין משלה דלענין זה לא הי' לו פירות כלל. ועדיין הברירה בידו או שיהי' ולד ראשון שלו ויאכלם וממילא ולד ולד שלה או שיעשה מולד ראשון קרן ויהי' ולד ולד שלו רק כיון שהוא מטלטלין כבר זכה בא' ואם רוצה לפירות צריך ליקח קרקע כמו נפל מטלטלין. וא"ש הלשון פ' תיקנו פ"פ לא תיקנו ליה לרי"ף. והא מהצורך לתקן פ"פ כיון דתיקנו לי' פירי ממילא פ"פ שלו. רק כמ"ש דמיד בנכסים לא תיקנו לי' רק לפירי א' ולא לפ"פ דזה שלה כשלא יאכלם ויקנה קרקע יהי' הגוף שלה ויהי' לו רק חדא פירי ואינו יכול לגדל שיעשה לו מהפירות קרן לקנות בהן דבר קיים שיהי' שלו ושיהי' לו מהם פירות דהיינו פ"פ כנ"ל:

80 ומיושב ג"כ תמיהת הרא"ש ז"ל שם בהכניסה עז לחלבה דאחרים ופירות דקל כיון דאין לה יותר כלי' קרנא ע"ש. ולהנ"ל יש לה שיור דשלה הפירות לגמרי ושלו אינו רק לאוכלם ולענין לפירות הפירות שלה כנ"ל. וממילא לרי"ף ז"ל א"ש כאן לשון מכר פירות ולקח בהן קרקע ה"ז פ"פ וגוף הקרקע שלה אף דיכול לאכלן מכל מקום כשמכר הדין כנ"ל דחשיב רק פ"פ ומיירי בלא סילק כנ"ל:

81 ומיושב מה דתמוה לרא"ש ז"ל דבשלמא אי אין הסילוק דבנכסיך על נכסים שיפלו לה אחר הנשואין שייך לחלק בין פ' לפירי פ' דאותה קרקע שקנתה אח"כ בעד הפירות הוי כנכסים שנפלו אח"כ ומזה לא סילק מצד עצמם. רק אי נכללין בכלל פירות נכסי הראשונים שהי' לה ושפיר פליגי ר"י ורבנן אי פ"פ בכלל פירי או לא. משא"כ להפ' דבכלל בנכסיך גם הנכסים שיפלו אחר נשואין א"כ מה עדיפות דהך קרקע שקנתה בעד הפירות שסילק א"ע הא נכלל בכלל הסילוק נכסים ופירותיהן שהן פ' הראשונים מנכסים שקנתה ומה להם ללשון פירי פירות כשאר נכסים שנפלו לה שסילק א"ע מפירותיהן כנ"ל. ואדרבא הני נכסים שלה יותר שהי' בידה לאכלן לגמרי משאר נכסים שנפלו כנ"ל. ובשלמא לרמב"ם ז"ל דפ' דהדין ימכר א"ש דמיד לא נסתלק רק לענין שלא יהי' הפ' שלו לגמרי לאכלן אבל עדיין יהי' כמו שאר נכסי מלוג ליקח בהן קרקע ויאכל פירות א"כ שפיר עדיף משאר נכסים שנפלו אח"כ דשפיר סילק את עצמו מפירותיו משא"כ אלו שהי' שלו לפירות לא סילק רק לפ' ולפ"פ נשאר שלו היינו שימכרו וילקח קרקע ויאכל פ' כנ"ל. רק לכל הפוסקים וכדאמר בש"ס בדשיירא א"כ הוי כשאר נכסים ואדרבא כנ"ל:

82 ולרי"ף ז"ל מיושב דיש לו ב' זכותים בפירות לאכלן או למכרן וליקח קרקע שיהי' קרן שלה ופ"פ שלו דהו"ל חדא פירי כנ"ל. ושפיר בסלק א"ע לר"י אמרינן יד בעה"ש עה"ת שלא נסתלק רק מזכות זה לאכלן אבל לא מזכות זה למכרן ליקח ק' שיאכל פ' ויהי' הקרקע שלה דזה קרוי פ"פ אינו בכלל הסילוק דבנכסיך ופירותיהן דרק פירי ראשון בכלל דהיינו לאכלן זכות שיש לו בפירי מצד עצמם וכלשון בנכסיך לר' אשי לא לפירותיהן היינו ליקח קרקע ולרבנן דר"י גם פ"פ בכלל פירות וגם זה בכלל הסילוק דפירותיהן ואינו ספק כלל כנ"ל. או דטעמא דרבנן דהסילוק חשיב כאלו קיבל הפירות והריני כאלו התקבלתי וממילא ל"ל פ"פ כמו אם אכל פ' הראשונים דחדא פ' הוא דתקינו לי' כנ"ל:

83 בנכסיך ובפ"פ אי אוכל פירי והקשו על הרי"ף ז"ל הנ"ל אי א"ל פירי ממילא אין הפ"פ שלו. ולק"מ למ"ש דמיירי בלא סילק א"ע כמפורש בדבריו ויש לו זכותם כנ"ל א"כ אי לא סילק א"ע מפירי ויכול לאכלן מ"מ כשלא יאכלם ויקח בהם קרקע דהדין דגוף שלה ואוכל פ' דזה נקרא פ"פ מזה סילק א"ע דיהי' פ"פ אלו שלה כנ"ל. ומיושב שפיר כל לשון הש"ס דבעי למידק דע"כ מכל מילי סליק דאי אכיל פ' פ"פ מהיכא היינו דק' הש"ס דהא אי כנ"ל ודאי מסתמא יאכל הפירות דאם יקנה בהן קרקע יהי' הכל שלה דמפ"פ סילק א"כ כיון דמסתמא יאכל ולא יהי' פ"פ שוב ראוי להיות כאלו בטל לגמרי דלא אמר יד בעה"ש עה"ת. ודייק דא"כ גם לר"י דשייר לעצמו פ"פ ג"כ קשה כנ"ל דמסתמא תאכל הפ' דאם תקנה קרקע יהי' פ"פ שלו מ"מ אמרינן כיון דבדשיירא יהי' אפשר שיהי' פ"פ לא חשיב בטל לגמרי כן כאן כנ"ל:

84 הנה הרמב"ם פ' דהדין ימכרו ויקנה קרקע ויאכל פ"פ. והיינו דלר"י לא סילק א"ע מהפירות רק מלהיות שלו לגמרי אבל עכ"פ יהי' הפירות כשאר נכסים שנפלו לה ככספים ופירות תלושין דהדין ימכר וילקח קרקע ויאכל פירות ע"ש ותמוה דבש"ס להדיא בדשיירא דא"כ מה מדמי לה:

85 ונראה דהנה תמוה לענ"ד להרא"ש ז"ל וש"פ בסילק מפ"פ כיון דהפירות שלו וכשקונה קרקע בעד הפירות גוף הקרקע שלו כמו שכ' הרא"ש ז"ל בהדיא וא"כ מה שייך סילוק מהפ"פ הא ודאי דצריך קנין ככל דברששלו שמקנה לה הפירות מקרקע שלו וממילא לא מהני קנין ככל דבר שלב"ל דהוי לכשאקח קרקע קנוי לך הפירות דגם לר"מ לא מהני לרויה תוס' בכמה דוכתי דלכשאקחנה קני' מהני לר"מ אף דלא עבידא דאתי משום דהקרקע כבר בעולם ע"ש. ובפירות דקל משום דעבידא דאתי ע"ש בגמ' אבל לצרף שניהם שדה לכשאקחנה יהי' הפירות קנוים לך דלאו בעולם ולא עבידא דאתי שיקנה י"ל דגם לר"מ לא מהני ועכ"פ לדידן ודאי דלא מהני. וא"כ ע"כ גם מפירי סליק כנ"ל. ובדר"י דשייר פ"פ אף דג"כ לא מהני שיור דשלב"ל מ"מ בשייר פירא לעצמו קי"ל דמהני ע"ש. ובזה שייר לעצמו הפירי פירות י"ל דמהני:

86 אך באמת גם לר"י קשה דהטעם בשייר לעצמו ע"מ שהפ' שלו דאמרינן דשייר מקום פירי היינו הקרקע לפירות ע"ש אבל בבעל דאין לו רק הקרקע לפירות ממילא כיון שנסתלק מהפירות רק אם תקנה קרקע שייר שיאכל מקרקע שתקנה מהפ' שסילק עצמו והוי שייר לאחר כיון דמדפירי לא נשאר סילק כלום שלו. ולרמב"ם א"ש דהפ' כשאר נכסי מלוג דימכרו משא"כ להרא"ש כמ"ש לעיל. ובפרט כיון דסלק בעודה ארוסה לא התחיל זכותו בפירות כלל ולא שייך דשייר מקום פירי לעצמו כנ"ל. ונראה לענ"ד דנהי דכשכבר יש פירות ומקנה הפירות לא' לא יועיל כשמקנה לאחר שכשימכור זה הפירות ויקנה קרקע יקנה זה הפירות מקרקע שיקנה דגרע מדשלב"ל. מ"מ כשעדיין אין פירות רק דקי"ל דיכול להקנות דקל לפירותיו והיינו דזכותו שבקרקע עצמו יכול להקנות עכשיו לזכות מיוחד ולענין זכות זה הקרקע שלו ואפילו עבדו לקנס מהני לחד לישנא. ואף דזה מזיק עבדו של המוכר מ"מ לזכות זה לגמרי של הקונה. וא"כ י"ל דשפיר יכול להקנות לא' דקל לפירותיו ולשני הדקל לפירי פירות היינו כשימכור הראשון הפ' ויקנה קרקע יהי' הפירות מהקרקע של זה שני ולא חשיב דשלב"ל דמי שהדקל שלו וממילא הפ' וחלופי הפירות היינו קרקע שקונה בעדם ופירי דקרקע שני' הכל לבעל הדקל וא"כ גם זכות הפ"פ ישנו בהדקל ושוב שפיר יכול להקנות הקרקע גם לפ"פ כמו לפירי דלענין פ"פ יהי' הדקל שלו כמו חלופי חליפין וגדולי גדולין. וא"כ מהני אף שמקנה לא' קרקע לפ' ולשני הקרקע לפ"פ והדין כשבאים הפ' והראשון לא אכלם רק קנה בהן קרקע פ"פ של השני דכבר זכה בהקרקע לפ"פ כשיהי' כנ"ל כיון שגם הפירי לא הי' בעולם כשקנה רק הזכות בהקרקע הנ"ל. וא"כ מיושב הכל ב"ה דשפיר בעי בכ' בנכסיך ובפ"פ דלא סילק עצמו מפירות ומ"מ פ"פ שלה היינו דנשאר זכותה בקרקע לפ"פ והוא זוכה רק לפירות כיון שעדיין אין פירות וכ' עודה ארוסה סילק א"ע מזכות שבקרקע לפ"פ א"כ זה נשאר שלה אף דלפירות שלו מ"מ אם יקנה בהן קרקע הפ' שלה וא"צ קנין אחר כנ"ל:

87 אמנם פ' השולח גבי עבדו לקנס בעי' דלא איפשטא אי מהני דכיון דלא עבידי דאתי לא מהני ע"ש. וא"כ אי לא מהני שאין זה חשיב זכות בהדקל מה שאינו עבידא דאתי ע"ש. א"כ גם כאן לא יועיל כלל דבשלמא לענין הפירות מהני קרקע לפ' דעבידא דאתי משא"כ לענין הפ' אם יהי' הדין דלא כהרמב"ם רק בדשיירא א"כ אינו עבידא דאתי כלל שתקנה בעד הפ' קרקע ושיהי' מהן פ' א"כ א"א להקנות ולשייר כלל זכות זה בהנכסים לענין פ"פ כנ"ל. ושוב יתבטל לגמרי או דסילק עצמו מכל מילי כנ"ל. או דיהי' הדין כהרמב"ם דהי' כונתו לסלק רק שלא יהי' שלו אבל יהי' הדין ימכר וילקח בהן קרקע דהוי עבידא דאתי כנ"ל ומהני מעכשיו השיור והקנין נ"ל. אולם לאותו צד הבעי' דגטין דמהני עבדו לקנס אף דלא עבידא דאתי שפיר אמרינן כאן דסילק ושייר כנ"ל אם יהי' אף שלא יהי' הדין ימכר כנ"ל:

88 וא"כ בעי הש"ס הכא להך צד דמהני כנ"ל בסילק מפ"פ אי אוכל פ' ומ"מ מהני שיהי' פ"פ שלה אף שזוכה בקרקעותיו לפירות מ"מ כיון שסילק עודה ארוסה שעדיין אין פירות נשאר שלה הזכות בנכסי' לענין פ"פ כנ"ל. ופריך עלה כיון דאכלינהו לפ' כו' אף דידע דמשכחת בדשייר מ"מ שם לא עבידא דאתי ולא חשיב זכות בקרקע וממילא לא קנה פ' מקרקע שלו וצריך קנין ולא מהני ומשני בדשייר דגם דלא עבידא דאתי חשיב זכות כנ"ל. ודייק שפיר מר"י דג"כ בדשיירא ומ"מ חשיב זכות כנ"ל. אבל לצד הבעי' דגיטין דעבדו לקנס לא מהני א"א שיהי' בדשיירא דא"כ לא קני כלל ויבטל לגמרי וע"כ לר"י דלא סליק רק מפירות להיות שלו לגמרי אבל הוי כנ"מ שילקח בהן קרקע ויאכל פירות והוי עבידא דאתי כנ"ל דלא סילק כלל מזה כנ"ל. וא"כ למאי דלא איפשטא שם פ' הרמב"ם ז"ל שפיר דמוכרן כר"י דכיון דלצד דלא מהני ע"כ הדין ימכרו א"כ אף דלצד דמהני י"ל בדשיירא שוב יד בעה"ש עה"ת וממילא הדין ימכרו כנ"ל. ועוד דכיון דמס' א"י להוציא א"כ אם סילק מהפ' לגמרי רק בדשיירא יהי' שלו פ"פ שוב לא יוכל כלל להוציא גם בדשיירא דאז תהי' היא חשיבה מוחזקת דגוף ה ודאי שלה וס' אם זכה במה ששיירא דשמא לא מהני בלא עבידא דאתי. וממילא לר"י כיון דלא רצה להסתלק מפ"פ אמרינן דהסילוק רק שיהי' הדין ימכר דמהני כנ"ל. אך יש לדחות דאז כשתשייר יוכל ליקח פ"פ ממ"נ אי מהני עבדו לקנס א"כ מהני בדשיירא וקנתה ק' שיאכל פ' ואי לא מהני שוב הי' הסילוק שיהי' הדין ימכר וג"כ מהני. אך ז"א דעכ"פ לא יוכל לכוף מספק שימכר דשמא מהני בשיירא ושוב לא עבידא דאתי ולא יוכל ליקח בשיירא מספק. ולכך אמרינן שוב בוודאי דכוונתו שימכר ופ' הרמב"ם שפיר:

89 עוד י"ל דהא תמוה לר"י כמ"ש לעיל אי מהני ההסלוק על נכסים שיפלו א"כ לא שייך כלל ענין פ"פ דעכ"פ נסתלק מקרקע שתקנה בפ' הראשונים. וע"כ כהרמב"ם דהדין ימכר א"כ מיד לא נסתלק וגרע מנכסים שיפלו כמ"ש לעיל. וא"כ י"ל דדייק דאמר ר"י ר"י לעולם אוכל פ"פ מאי לעולם כדדייק לעיל מ"ח בגמ' ע"ש. וי"ל הפי' בין שיש לה נכסים עכשיו דאז סתם בנכסיך על שישנם לא על שיפלו וכתנאי דאמרו לו כמ"ש תוס' ובזה אוכל פ"פ בדשיירא כנ"ל דנקרא פ"פ כיון שהוא רק מצד סילוק הראשון כנ"ל. ובין דאין לה עתה דפי' בנכסיך רק על שיפלו ואז חשיבי פ' ראשונים מ"מ אוכל פ"פ בזה הדין ימכר כנ"ל. ודייק שפיר דבדשיירא אפשר ולא אמרינן כיון דאכלינהו כנ"ל. וא"כ לפי משמעות סתם גמ' לעיל ע"ח ע"ב דפריך ארב ושמואל כמאן דלא כר"י כו' דגם לר"י הלכה כר"ג. וה"א דרבותינו הי' תקנה בתר מתני' כמ"ש הר"ן וא"כ א"א אף בנכסיך סתם לומר דסילק רק מנכסים שישנם דבל"ז מכרה קיים א"כ ע"כ שיפלו כמ"ש הרא"ש. א"כ מוכח לר"י דימכר ופסק שפיר כנ"ל:

90 או י"ל דגמ' דייק למ"ד פ' החובל דט"ה בעל אכיל פירי ואף דבא לה מצד ספק שימות קודם וזה מה שאין לו זכות מ"מ כיון דהיא תחתיו אית לי' פירי שייך גם כאן לר"י דסילק לגמרי מהפירות מ"מ כשקונית קרקע בעד הפירות א"ל פירי אף שלא יהי' הדין ימכר כנ"ל בדשיירא כו'. אבל למאי דקי"ל שם ט"ה לאשה ואין אוכל פירי כו' והפ' פד"פ לא תיקנו היינו הפרי מדבר שאיןלו זכות בו כנ"ל. א"כ אי סילק לגמרי מהפירות לא הי' לו פירי כלל כשקנתה ק' בעדם כמו בט"ה כיון שאין לו זכות כנ"ל. א"כ ע"כ הדין ימכר כו' ולא נסתלק לגמרי כנ"ל:

91 עוד י"ל דר' אשי דבנכסיך ולא בפירותיהן כו'. והא נהי דק"פ לאו כקנין הגוף מ"מ זכות חשיב בגוף הנכסים לפירותיו וע"כ כמ"ש לעיל דבאמת נסתלק גם מזכות זה שבנכסים לפירותיהן ומה"ט מכרה קיים גם לפירות. אלא דמ"מ זוכה בפירות כשבאים לעולם ע"ש. וא"כ בכ' בנכסי' ופירותיהן בשלמא לת"ק גם פ"פ בכלל פירותיהן ולא דמי לנכסיך שאין פ' בכלל אבל לר"י לטעמי' דאין פ"פ בכלל פירותיהן אבל עכ"פ מהפירות נסתלק לגמרי ואם יהי' הדין ימכר וילקח בהן ק' ויאכל פירותיהן א"כ יש לו זכות עדיין בפירות לפירותיה דע"כ קנין פירות חשיב זכות כנ"ל והא נסתלק מפירות דומי' דבנכסיך רק שם מהני דזוכה כנ"ל. משא"כ בהפ' אם הדין ימכר כו' וע"כ דבאמת נסתלק גם מהזכות שיהי' הדין ימכר רק אם תשייר וזה לא חשיב זכות בגוף הפירות הראשונים כנ"ל. וא"כ למ"ש לעיל דהא דר"א נד מיד בעה"ש עה"ת כמ"ש תוס' היינו דקאי לאביי דידו כידה לא אמרינן יבעה"ש עה"ת כנ"ל ורק מטעם ודאי משמעות נכסיך ולא בפ'. וא"כ לדידי' דייק הש"ס שפיר דע"כ לר"י רק בדשיירא דאין הדין ימכר דא"כ היה זכות בפ' ויד בעה"ש עה"ת לא אמר משא"כ לדידן לרבא דידו עדיפא מידה ושייך יד בעה"ש עה"ת ואף בלא משמעות כנ"ל. שפיר כהרמב"ם ז"ל לר"י נהי דסילק מפ' מלהיות שלו לגמרי מ"מ מלהיות כנ"מ לא סילק שימכר כו' ואף דחשיב זכות בהפירות מ"מ אמרינן יד בעה"ש עה"ת ולא סילק מזה אף שנכלל בפ' כמו לענין בנכסיך כנ"ל. עוד י"ל דלכאורה כיון דכ' בנכסיך ובפירותיהן ע"כ הדין ימכרו לר"י דאי כונתו בדשיירא א"כ למה כ' בנכסיך הי' סגי בפ' נכסיך דג"כ היה מכרה קיים בחיי' לפירות בודאי כיון דאין לו זכות בפירות רק אם שיירה וכשמכרה לא שיירה רק משום תק' אושא א"כ למ"ש לעיל דבסילק מפ' לגמרי להרבה פ' לא שייך תק' אושא דתיקנו רק שיהי' ק"פ כקנין הגוף ע"ש א"כ למה כ' בנכסיך בל"ז יועיל מכירתה בין בחיי' בין לגמרי להסוברים דלא כתוס' פ' החובל. וא"כ ע"כ שלא סילק א"ע רק מלהיות שלו אבל ימכרו ליקח בהן ק' כו' ושפיר לא הי' מהני מכירתה והוצרך בנכסיך. אך אימא מירושה דמשני לעיל רק דעדיף ממכירה דשכיח כנ"ל. אבל בזה כיון דמוכרח דמסתמא סילק מהפירות לגמרי רק בדשיירא וא"א לפרש בנכסיך למכירה מפרשין לירושה כנ"ל. ושפיר אמר הגמ' בדשיירא כו'. א"כ זה דוקא לאביי דנכסיך ספק לירושה ג"כ רק משום יד בעה"ש. וגם לר"י דוקא דמהני סליק מירושה. משא"כ לר' אשי דלשון בנכסיך לא לאחר מיתה א"כ אא"ל לירושה. וכן לרמב"ם שפ' דתנאי בטל מירושה. א"כ כשכ' בנכסיך ע"כ הדין ימכר כנ"ל:

92 עוד י"ל נהי דנימא בהך לישנא דגטין דבלא עבידא דאתי ג"כ חשיב זכות וא"כ לר"י בסילק מפירות מ"מ יש לו פ"פ אף דרק בדשיירא וע"כ כמ"ש לעיל דנשאר לו זכות זה בהנכסים לפ"פ אף ששלה לפ' דגם זה חשיב זכות בנכסים וא"כ זה שפיר ר"י לטעמיה אבל לדידן דקי"ל כר"ש לעיל דנכסים שאין ידועים לא זכה בהן בעל כלל אף דהספק ידוע ע"ש וא"כ כיון דרק בדשיירא הו"ל נכסים שאין ידועין אותן הפ' ולא שייך כלל מ"ש שנשאר זכותו בנכסים בשעת נשואין לפ"פ הא כיון דמסולק מפ' שוב אין לו זכות בפ"פ משום אין ידועים וע"כ הדין ימכר דשפיר ידועים כנ"ל. והש"ס אמר לר"י דאין מחלק לעיל ולדידי' רק בדשיירא דג"כ יהי' מהני אף שאין ידועים משא"כ לדידן דק"ל כר"י ולעיל כר"ש שוב ע"כ הדין ימכרו כנ"ל:

2 כתובות פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵירוֹת, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מַאי דְּקָנֵי לַהּ אַקְנִי, אוֹ דִלְמָא: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירוֹת לְבַעַל —

18 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים: אִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל; יוֹרְשֵׁי אִשָּׁה אוֹמְרִים: בַּעַל מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשָּׁה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים – בְּחֶזְקָתָן, כְּתוּבָּה – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב. גְּמָ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: הוֹאִיל וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ, יַחְלוֹקוּ. מַתְנִי׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִין שֶׁיַּחְלוֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזוֹ, שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין; אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין?! גְּמָ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי אִילָא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאֵם. רַבִּי זֵירָא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבֵּן. כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, קָם בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרַבִּי אִילָא. קָם רַבָּה בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא, שְׁמַע מִינַּהּ – אַוֵּירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הוֹאִיל וְהוּחְזְקָה נַחֲלָה בְּאוֹתוֹ שֵׁבֶט. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי, עֲדָא אָמְרָה – בֶּן עַזַּאי תַּלְמִיד חָבֵר דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ ״שֶׁבָּאתָ״. שְׁלַחוּ מִתָּם: בֵּן שֶׁלָּוָה בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. לָוָה – מַאי מַפֵּיק? וְעוֹד, לָקוֹחוֹת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי

29 בבא מציעא פתח ↗

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

34 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי גּוֹי הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. מַאי טַעְמָא? גּוֹי – מִכִּי מָטוּ זוּזֵי לִידֵיהּ אִסְתַּלַּק לֵיהּ, יִשְׂרָאֵל לָא קָנֵי עַד דְּמָטֵי שְׁטָרָא לִידֵיהּ. הִלְכָּךְ הֲרֵי הֵן כְּמִדְבָּר, וְכׇל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן.

58 כריתות פתח ↗

מֵיתִיבִי: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״, ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״, וְ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְהָא ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ כְּאִי אֶפְשִׁי דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא אָמַר כְּלוּם!

62 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. וצריך לומר דבדכתב לה נמי ובפירותיך כדתנן בהכותב כתובות דף פג. ושם דאי לא כתב לה אלא בנכסייך אכתי אוכל פירות ולא מהני בנכסייך אלא שאם מכרה ונתנה קיים:

« חידושי הרי"מ על כתובות ע״ה ע״א חידושי הרי"מ על כתובות פ״ד ע״א »