חידושי הרי"מ על כתובות י״א

1 בגמ' מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' והקשה בש"מ ובס' פ"י וס' הפלאה דאיך מלין אותו הא מילה אית לי' צערא ולא הוי זכות ואפשר לא הי' רוצה הצער ותירצו דמאי בכך דהמילה אינו זכות והוי באמת כגוי שהוא מהול דנעשה גר בטבילה לחוד והטבילה הוא שפיר זכות ולכך מהני ע"ש:

2 ויש להקשות לשיטת ר"ת הובא בטור י"ד ריש ס' רס"ח דנכרי שנימול בגייותו שוב אין לו תקנה כלל להתגייר דאין גר עד שימול ויטבול ורק לזרעו מהני אבל הוא אין לו תקנה ע"ש. וא"כ קשה קושייתם כיון דהמילה אינה זכות א"כ הוי נימול בגיותו וא"כ שוב אין לו תקנה ולא מהני הטבילה אח"כ ממילא. ונראה לישב דהנה כבר הבאתי לעיל דברי הרשב"א ז"ל שכתב דהכא כיון דהוא זכות באמת לעשותו ישראל לא בעינן כלל דעתו אף שהוא אינו רוצה מ"מ הוי זכות רק דאעפ"כ אי אמרינן דבהפקירא ניחא לי' לא מהני משום דאף דהוא זכות מ"מ אין אנו יכולין לכופו לזכות כיון שמוחה ואינו רוצה ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף שאם הי' יודע הי' מתיאש מ"מ עכשיו דלא ידע לא מהני ע"ש וא"כ ממילא הכא בקטן כיון דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא רק דאמרינן כיון שאינו רוצה אין יכולין לכופו וא"כ כיון דהוא קטן ממילא אף שאם הי' יודע לא הי' רוצה מ"מ עכשיו שאינו יודע ואינו מוחה ואין אנו יודעין שאינו רוצה הוי יאוש שלא מדעת ולא מהני ולא הוי מחאה וכיון דהוא באמת זכות אף שאינו רוצה כמ"ש הרשב"א ז"ל רק מחמת שמוחה וא"כ כיון שאינו יודע ואינו מוחה הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל ושפיר יכולין לזכות אף דניחא לי' בהפקירא. ונראה לישב לפי מה שהקשה בש"מ אמאי הוי כישראל למה לא חיישינן שמא ימחה כשיגדל ויהי' נכרי למפרע כיון דהגדילו יכולין למחות ותירץ כיון דאמרינן דקטן דלא טעים איסורא מסתמא ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא בודאי לא ימחה כיון דניחא לי' ע"ש בש"מ וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דבאמת בהפקירא ניחא לי' רק משום שאין אנו יודעין עכשיו שאינו רוצה הוי יאוש שמדעת ז"א דע"ז שייך שפיר החשש הנ"ל שמא ימחה כשיגדל כקושית הש"מ הנ"ל כיון דבאמת אינו רוצה רק שעכשיו לא ידעינן וחיישינן שפיר שמא ימחה כנ"ל וא"ש:

3 ולפ"ז מיושב שפיר קושיתם דאיך מלין אותו הא אית לי' צערא עכשיו ולא הי' רוצה אם הי' לו דעת ולמ"ש א"ש כיון דבאמת אמרינן דקטן דלא טעם איסורא ניחא לי' להתגייר רק דעכשיו שיש לו צער לא הי' רוצה א"כ ע"ז שפיר הוי יאוש שלא מדעת כמ"ש כיון דבאמת הוא זכות ואי"ל כמ"ש דניחוש שמא ימחה כשיגדיל דז"א דאח"כ ודאי לא ימחה דבאמת ניחא לי' כו' רק עכשיו דאית לי' צער ועכשיו שפיר הוי יאוש שלא מדעת וא"ש:

4 אמנם יש להקשות לשטת ר"ת ז"ל הנ"ל דבנימול בנכרותו אין לו תקנה. והנה התוס' ד"ה מטבילין הקשו איך יכולין לזכות לו הא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ותירצו דכיון דבזכי' זו נעשה ישראל מהני הזכי' כמו דאמרינן גיטו וידה באין כא' ע"ש בש"מ. ותירוץ הזה הוא העיקר והוא מוכרח דלתירוץ הא' דהוא מדרבנן ומשום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה קשה דאנן קי"ל דאין כח ביד חכמים כו' ע"ש ואעפ"כ קי"ל כר"ה בגר קטן וע"כ כתירוץ הב' דבקטן הוא מדאורייתא הזכי' ובנכרי הכא ג"כ אית לי' זכי' מדאורייתא משום דבזכי' זו נעשה ישראל ע"ש. והנה קי"ל דגר שמל ולא טבל לא הוי גר כלל והוא נכרי גמור וכן טבל ולא מל וא"כ אף אי נימא כתירוץ הב' שתירצו בש"מ דגם מילה הוא זכות אף דאית לי' צערא ע"ש מ"מ קשה כיון דבאותו המילה עדיין אינו נעשה ישראל כיון דלא טבל ואינו נעשה בר שליחות בזכי' זו א"כ ממילא לא מהני המילה אף דהוא זכות כיון דאין שליחות לנכרי דלא שייך גיטו וידה כו' וכיון דלא מהני הזכי' לענין המילה ממילא הוי נימל בנכרותו ושוב אין לו תקנה ולא מהני כלל הטבילה אח"כ דהוי טבל ולא מל וכן גם אם בהיפך אם טבל קודם המילה ג"כ קשה כנ"ל כיון דע"י הטבילה עדיין אינו נעשה בר שליחות ממילא לא מהני הזכי' ולא מהני הטבילה והוי אח"כ מל ולא טבל ולא מהני כנ"ל ושוב אין לו תקנה:

5 ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מי דחקו לתוס' לומר דגם לענין קדושין וכל הדברים הוי כישראל והוצרכו לומר דיש כח ביד חכמים כו' או דהוא דאורייתא כו' ולמה לא פירשו בפשיטות כדברי רש"י ז"ל דדוקא לענין מגעו ביין כשר דהוא ג"כ רק דרבנן אבל לענין מילי דאורייתא באמת לא מהני ע"ש ותירץ דמשמע הכא דלענין כל הדברים הוי גר ע"ש ועוד כתבו המפ' אף דהיכא דיש צורך וודאי כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה והכא ג"כ הוי צורך לגייר לעשותו ישראל כמ"ש תוס' אהא דמקבלין גרים בזה"ז אך הא אעפ"כ אין צורך לעשותו ישראל גמור לענין מילי דאורייתא ולעקור הדאורייתא לא הי' להם לעשותו גר רק לענין מילי דרבנן לענין מגע ביין כו' ולכך הוצרכו התוס' לתרץ דאית לי' זכי' מדאורייתא והוי כמו גיטו וידה כו':

6 והנה לכאורה י"ל לפי מאי שהקשה בי"ד ה' פדיון בכור גבי אין האב בפנינו והקשה שם בט"ז ובנקודת הכסף אהא דגר קטן דלמה אמרינן דהוא לו זכות הא נימא דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו ורוצה לגייר בעצמו כמו בתרומה ולא הוי זכות כלל ותירצו וכן שאר מפ' דכיון דזכי' מטעם שליחות ושלוחו של אדם כמותו א"כ הוי כקיים המצוה בעצמו כיון דהמה שלוחי' והוא כאלו עשה ג"כ בעצמו ולכך הוי שפיר זכותו ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה אי מדאורייתא אינו בר שליחות דאין שליחות לנכרי ולקטן רק מדרבנן נימא לענין מגע ביין דעשו אותו בר שליחות ולמ"ש ז"א דכיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ לא הוי זכות כלל כקושית הט"ז דניחא לי' לעשות המצוה בעצמו שיהי' גר מדאורייתא דלא שייך תירוצו כיון דשלוחו כמותו הוי כעושה בעצמו דז"א כיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ רוצה לעשות המצוה דאורייתא וא"כ כיון שאינו זכות כלל ממילא אף מדרבנן לא הוי גר אף דהוי בר שליחות מ"מ כיון שאינו זכות לא מהני וממילא אף לענין מגע ביין לא הוי גר וא"כ נראה דשפיר הוי גר מדאורייתא כדברי המפ' דכיון דיש צורך ממילא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואי"ל כתירוצם דאין כאן צורך לעקור דהי' להם לעשות רק לענין מילי דרבנן ולמ"ש ז"א דאם יעשו אותו גר רק מדרבנן ממילא גם מדרבנן לא יהי' גר כמ"ש דלא הוי זכות וא"כ שפיר הוי צורך שיהי' גר גם מדאורייתא ושפיר יש כח בידם לעקורוהוי גר מדאורייתא ולמה הוצרכו התוס' לטעם דגיטו וידה כו' כקושית מפ' הנ"ל:

7 אמנם ז"א דאעפ"כ הוי שפיר זכות גם אם הוא רק דרבנן דאם רוצה לעשות בעצמו המצוה שיהי' גר מדאורייתא א"כ גם עכשיו יכול לעשות בעצמו כשיגדיל דאח"כ כשיגדיל יכול לטבול לשם גירות וממילא עושה בעצמו דמדאורייתא כיון שלא הי' מהני הגירות הראשון בקטנותו דאינו בר שליחות ממילא מהני עכשיו הטבילה מדאורייתא ועושה בעצמו המצוה דאורייתא וגם הדרבנן עשה בעצמו דמדרבנן הי' שפיר בר שליחות ושלוחו כמותו ועשה ג"כ בעצמו וא"כ ממילא אף הוא גר מדרבנן שפיר הוי זכות וא"כ לא הוי גר רק מדרבנן דאין כאן צורך כנ"ל ואין כח לעקור ולכך הוצרכו תוס' לטעמא דגיטו וידה כו' כנ"ל:

8 ולפ"ז מיושב שפיר דברי ר"ת ז"ל הנ"ל מ"ש דלא שייך גיטו וידה דהוי נימול בגיותו כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלשיטת ר"ת ז"ל הנ"ל שפיר י"ל דכיון דהוא צורך יש כח ביד חכמים לעקור כנ"ל ואי"ל דלא הוי צורך דהי' להם לעשות רק מדרבנן ז"א כמ"ש דא"כ לא הוי זכות כלל ואי"ל דיכול אח"כ לטבול ויהי' גר מדאורייתא ז"א לשיטת ר"ת ז"ל דכיון דכשנתגייר בקטנותו לא הי' גר מדאורייתא וא"כ נימול כשהי' נכרי מדאורייתא ושוב אין לו תקנה מדאורייתא וממילא לא הי' מהני אח"כ הטבילה ג"כ ואינו נעשה גר כלל מדאורייתא גם עכשיו וממילא אינו זכות דניחא לי' לעשות בעצמו וא"כ אם יהי' רק גר מדרבנן לא יהי' גר כלל וא"כ שפיר יש צורך ויש כח ביד חכמים לעקור כו' וממילא הוי גר מדאורייתא גם עכשיו ואין אנו צריכין כלל לטעמא דגיטו וידה כנ"ל וא"ש:

9 ולפ"ז אפשר לישב דברי הרי"ף ז"ל שלא הביא הך דר"י דהגדילו יכולין למחות ותמהו עליו הראשונים ז"ל ע"ש. והנה הפ"י הקשה למה לא נימא דעקרו ותקנו החכמים ג"כ שלא יוכל למחות כשיגדיל ותירץ דזה אין צורך כנ"ל רק עכשיו הוא צורך ע"ש והנה הש"מ הקשה איך סמכינן עליו לענין שחיטה ושאר דברים ניחוש שמא ימחה ותירץ דהרוב אינם מוחים כיון שהוא זכות ולכך לענין ממון פריך שפיר דלא מהני הרוב ע"ש. והקשו המפ' דגם לענין שחיטה נימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' כו' ויהי' אסור ע"ש וא"כ לפ"ז לכאורה שפיר י"ל דאינו יכול למחות כלל כשיגדיל דגם לענין זה תקנו חכמים ואי"ל כדברי, הפ"י דלענין זה אין צורך דז"א דיש צורך דאם יוכל למחות גם עכשיו לא מהני כנ"ל. אך באמת ר"י סבר שם גבי יבמה דאין מחזקינן מאיסור לאיסור ע"ש וחזקת שאינו זבוח לא שייך לענין שחיטת נכרי לפי טעם הרמב"ם משום וקרא לך ואכלת מזבחו ע"ש ולכך שפיר אין צורך וסבר דהגדילו יכולין למחות אבל למאי דקי"ל כרבה שם גבי יבמה ממילא הוי חזקה והוא צורך ואינו יכול למחות כנ"ל וא"ש:

10 שם רש"י ד"ה ע"ד ב"ד אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. והוא תמוה דאין זה ענין להא דע"ד ב"ד רק אגר קטן הוי לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכי ובאמת נ"ב צ"ל גר קטן כו' ע"ש אך בב"י י"ד ס' רס"ח וכן בשיטה מקובצת כאן העתיקו דברי רש"י ז"ל אהא דע"ד ב"ד ע"ש והוא תמוה:

11 ונראה לישב דהנה בש"מ כתב דלכך כתב רש"י ז"ל אם אין לו אב ולא פירש דיש לו אב רק שאינו מגייר עצמו דא"כ בכה"ג באמת לא הי' מהני דכמו דאמרינן לקמן דאף דעבדא בהפקירא ניחא לי' מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו אמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה ממילא גם כאן בהיפך אף דזכות הוא לו בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא מ"מ כיון שהאב קיים ולא נתגייר ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר ולכך פירש"י ז"ל שאין לו אב ע"ש. והנה הש"מ כתב דהא דאמרינן ניחא לי במה דעביד אבוה אין הכונה דלכך הוא זכות לו ז"א באמת הזכות הוא לו בהיפך כיון דעבדא בהפקירא ניחא רק דאמרינן דהי' בוש מאביו אף שלא ניחא לי' באמת והי' מגייר עצמו ג"כ ע"ש. ויש להקשות דהנה התוס' כתבו הטעם דזכין לאדם שלא בפניו הוא משום דאנן סהדי דאילו הי' כאן הי' עושה אותו שליח ע"ש ולכאורה קשה למאי דקי"ל ב"מ פ' א"מ כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כגון שלא ידע כלל שנפל ממנו ואם הי' יודע שנפל ודאי הי' מתיאש כיון שאין בו סימן לא הוי יאוש כיון שעכשיו אינו יודע וכן גבי תרומה אף שאם הי' יודע הי' עושה אותו שליח מ"מ הוי יאוש שלא מדעת כיון שעכשיו לא ידע ע"ש. וא"כ קשה אמאי זכין לאדם שלא בפניו משום דאי הוי ידע הי' עושה אותו שליח הא מ"מ כיון שעכשיו לא ידע הוי לי' יאוש שלא מדעת ולא מהני דאינו נעשה שליח כלל וכן בקטן קשה ג"כ איך זכין לקטן הא אמרינן התם יתמי דלאו בני מחילה נינהו הוי ג"כ יאוש שלא מדעת אף דאם הי' גדול הי' הוא מתיאש מ"מ עכשיו הוא קטן ואינו בר דעת ולא מהני ע"ש וא"כ ממילא איך יכולין לזכות לקטן משום דאם הי' גדול הי' עושהו שליח הא לא מהני כנ"ל. אך באמת זה לא קשה למ"ש שם הש"מ דדוקא התם ביאוש כיון שאין זה רצונו באמת להתייאש רק דאעפ"כ הי' מתיאש כיון שאין בו סימן אף שבאמת אין זה טובה לו ואינו רוצה ולכך כיון שאינו יודע שנפל ממנו ואינו מתיאש לא הוי יאוש ולא אמרינן דכיון דאולי הי' יודע הי' מייאש הוי גם עכשיו כאילו יודע זה לא אמרינן כיון שבאמת. אין רצונו כך רק שהי' עושה כן וממילא כשאינו עושה כן לא מהני אבל גבי זכות כיון דהדבר הזה הוא רצונו באמת ממילא אף שאינו יודע הוי כאילו יודע ועשאו שליח כיון שזה דעתו באמת:

12 אמנם לפ"ז עדיין קשה הכא דאמרינן אף דעבדא בהפקירא ניחא לי' והוא לו זכות שלא להתגייר מ"מ ניחא לי' במה דעביד אבוה וכמ"ש הש"מ דאף דבאמת אינו זכות מ"מ הי' עושה כן שהי' בוש מאביו וא"כ קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שבאמת אין זה רצונו דבהפקירא ניחא לי' רק שאעפ"כ הי' עושה כן א"כ הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל דג"כ הי' מתיאש אם הי' יודע רק משום שאין זה רצונו ודעתו רק שאעפ"כ הי' מיאש לא מהני עכשיו כשאינו יודע וממילא גם הכא איך אמרינן ניחא לי' במה דעביד אבו' למ"ש הש"מ כנ"ל:

13 אך נראה לישב דהנה הרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין גבי עבד כתב דהא דבעינן דעת הזוכה ואם הוא דבר שאינו רוצה אינן יכולין לזכות לו שלא בפניו היינו דוקא בדבר שאינו זכות גמור כגון מתנה שבאמת אינו זכות דאדרבה שמ' יחי' כו' רק מחמת שהמקבל רוצה הוא זכות ולכך כשהוא דבר שלא ירצה אין יכולין לזכות לו אבל בדבר שהוא באמת זכות כגון שחרור לעשותו ישראל אף שאינו רוצה מ"מ הוא זכות ויכול הרב לזכות לו שלא בפניו והקשה הוא ז"ל בעצמו מהכא דמאי אמרינן מ"ד עבדא בהפקירא ניחא לי' מאי בכך הא כיון שבאמת הוא זכות כו' יכולין לזכות לו ותירץ דבשלמא התם גבי עבד שיכול לשחררו בע"כ רק שלא בפניו תלוי אם הוא זכות או לא וכיון שהוא זכות באמת מהני אף שאינו רוצה מ"מ הא אינו צריך דעתו דיכול לשחררו בע"כ אבל הכא גבי גירות כיון דרוצה בהפקירא אף שהוא זכות באמת מ"מ כיוןשאינו רוצה אין אנו יכולין לכופו לגייר בע"כ אף שהוא זכות באמת ע"ש היטב:

14 וא"כ לפ"ז מיושב מ"ש דכיון דאמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה שהי' בוש ממנו והי' עושה כן וא"כ לא קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שאינו זכות דניחא לי' בהפקירא רק שהי' עושה כן כמ"ש דז"א דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא כמ"ש הרשב"א ז"ל רק אם לא הי' רוצה לא היינו יכולין לכופו אף שהוא זכות א"כ ממילא כיון שרוצה דניחא לי' במה דעביד אבוה וג"כ הוא זכות לא הוי יאוש שלא מדעתו כיון שהוא זכותו באמת וכנ"ל וא"ש:

15 אמנם לפ"ז עדיין קשה על רש"י ז"ל למה פירש שאין לו אב כו' הלא שפיר נוכל לומר דיש לו אב ואינו מגייר עצמו ואי"ל כמ"ש הש"מ דאמרינן בהיפך ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר כנ"ל ולמ"ש ז"א דלענין זה הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון דבאמת קיימינן עכשיו דקטן דלא טעים טעמא דאיסורא הוי זכות לו להתגייר רק משום דניחא לי' והי' בוש מאביו הי' עושה בהיפך וא"כ הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון שאין זה דעתו באמת וכנ"ל דאי"ל כמ"ש דהכא אדרבה הזכות באמת הוא להתגייר ולענין שלא להתגייר הוי שפיר יש"מ כנ"ל. אמנם יש לישב למאי שהקשה בשיטה מקובצת איך מחזקינן אותו כישראל ניחוש שמא ימחה כשיגדיל כיון דהגדילו יכולין למחות ויהי' גוי למפרע ותירץ דכיון לאמרינן דבאמת ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא לא ימחה כשיגדיל כיון דניחא לי' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאם אביו אינו מתגייר וא"כ ניחא לי' במה דעביד אבוה ובוש ממנו ואינו רוצה להתגייר רק דמחמת דאין אנו יודעין שאינו רוצה אמרינן דהוי יאוש שלא מדעת וכנ"ל וא"כ שפיר יש לחוש שמא ימחה כשיגדיל כקושית הש"מ הנ"ל דאי"ל כתירוצו דהכא אדרבה באמת לא ניחא לי' רק דאין יודעין וא"כ מסתמא ימחה וכנ"ל ולכך פירש"י ז"ל שפיר דוקא באין לו אב אבל ביש לו אב ואינו מתגייר אמרינן בהיפך ניחא לי' וכנ"ל. אך לפי מאי שפסק הרי"ף ז"ל דלא כר"י דהגדילו אינן יכולין למחות משום מאי כח ב"ד יפה ע"ש א"כ ממילא שפיר י"ל ביש לו אב דלא שייך שמא ימחה דאינן יכולין למחות. והנה המפ' כתבו דלכך אמר ר"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד אף דבכל גר בעי ב"ד ותירצו דקמ"ל בזה כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף ז"ל דאף דהוא על דעת ב"ד לא מיחשב כדעתו ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה ויכולין שפיר למחות אח"כ ע"ש וא"כ מוכח מהא דע"ד ב"ד דיכולין למחות וממילא צ"ל דאיירי באין לו אב וכנ"ל ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירשו אהא דע"ד ב"ד אם אין לו אב דמוכח שפיר מהא וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

16 רש"י בא"ד ואמו הביאתו להתגייר כו' והקשה הש"מ למה לא פירש שבא מעצמו להתגייר ורוצה רק שאין לו דעת ע"ש. ונראה לישב דהנה המפ' הקשו אהא דאמר מהו דתימא עבדא בהפקירא ניחא לי' וכן נכרי כו' וכן התם גבי שיחרור סבר ר"מ דעבדא בהפקירא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש והקשו אמאי לא הוי שיחרור כלל אף מספק הא אין זה ברור דניחא לי' בהפקירא שמא ניחא לי' יותר השיחרור ועכ"פ הי' ראוי להיות ספק משוחרר וכן הכא גבי גר הוי גר מספק וממילא מגעו ביין כשר דהוא דרבנן וגם עכשיו דהוא ודאי גר ג"כ אינו רק לענין דרבנן לשטת רש"י ז"ל וא"כ מאי קמ"ל ר' הונא ע"ש. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה איך אמרינן זכין לאדם שלא בפניו משום דאם הי' כאן הי' רוצה הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים אף שרוצה וצריך לומר בפירוש ובלא"ה לא מהני וא"כ מאי מהני מה שודאי רוצה הלא גם אם הוא כאן והוא רוצה ג"כ לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים כיון שאינו אומר בפירוש. אך באמת זה לא קשה דקי"ל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב דברים וכן דעת רוב הפוסקים וא"כ ממילא הכא כיון דזכות הוא לו ואמרינן דמסתמא ודאי רוצה והוי אומדנא דמוכח ולכך מהני וא"ש:

17 ולפ"ז מיושב ממילא קושית המפ' הנ"ל דנימא דהוי עכ"פ ספק אם הוא זכות או לא. ולמ"ש א"ש דכיון דהוא ספק וליכא אומדנא דמוכח שרוצה א"כ ממילא אף אם הוא זכות לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים דאינו מוכח שרוצה דשמא ניחא לי' בהפקר כיון דהוא רק ספק ולכך אפילו ספק לא הוי וא"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל דהנה קי"ל חולין י"ג דקטן יש לו מעשה רק מחשבה אין לו וכתבו הפוסקים דגם דיבור יש לו רק דלכך לא מהני דיבורו בכל מקום משום שאין לו מחשבה והוי דיבור בלא מחשבה ולא מהני ע"ש. ולפ"ז מיושב דאי נימא דאיירי שהקטן רוצה להתגייר רק דלא מהני דיבורו משום שאין לו מחשבה וא"כ קשה קושית המפ' הנ"ל דאף אי נימא דניחא לי' בהפקירא מ"מ הוי עכ"פ ספק ואי"ל כמ"ש דכיון דהוי ספק הוי דברים שבלב בלא דיבור וכנ"ל דז"א כיון דהדיבור של הקטן הוי שפיר דיבור רק דלא הוי כונה א"כ ממילא כיון דהוא זכות והוי דברים שבלב והיא כונה א"כ ממילא שפיר מהני כיון דיש כאן גם דיבור וקשה קושית מפ' הנ"ל דמאי קמ"ל ר"ה ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאמו הביאתו להתגייר ולא הוא עצמו דא"כ קשה כנ"ל כמ"ש וא"ש:

18 בגמ' אמר ר' יוסף הגדילו יכולין למחות כו'. הנה הרי"ף ז"ל לא הביא כלל הך דר"י ותמהו עליו והביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שהרי"ף מפרש דר"י לא אמר רק בגר שנתגיירו בניו עמו ולא ע"י ב"ד אבל בדינא דנתגייר ע"ד ב"ד מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה ע"ש. ויש לתמוה דא"כ מאי פריך אביי ורבא ממתניתין דהגיורת וממתניתין דא"נ דלמא איירי בע"ד ב"ד כמו דאמר מעיקרא ע"ש ושאר מפ' תירצו דאף דר"י איירי ג"כ בע"ד ב"ד מ"מ לא ס"ל לר"י מה כח ב"ד יפה אבל הרי"ף ז"ל פוסק מה כח ב"ד יפה ולכך לא הביאו ע"ש וגם זה תמוה דאדרבה אנן קי"ל דגבי איסור לא אמרינן מה כח ב"ד יפה רק לענין ממון ור' יוסף סבר דאף לענין איסור אמרינן ע"ש גיטין פ' השולח סוגיא דבטלו מבוטל ע"ש. וא"כ הוא בהיפך וקשה כנ"ל:

19 ונראה לישב בפשיטות למאי דיש להקשות לכאורה למה יוכל למחות כשיגדיל וכן בכל זכות כתבו הרבה מפ' דהיכא דזכין לאדם שלא בפניו ואח"כ כששמע מוחה לא מהני הזכות ויכול למחות ע"ש הא באמת היכא שזוכה בעצמו אינו יכול לחזור אח"כ והנה ב"מ פ' א"מ אמרינן דאף לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מ"מ בדבר שיש בו סימן דאינו עומד ליאש לא מהני אף דשמעינן אח"כ דמיאש לא אמרינן דמסתמא גם מקודם הי' רוצה להתיאש ויאוש ש"מ הוי יאוש לרבא מ"מ כיון דמעיקרא לא הי' עומד לכך לא מהני ע"ש וכן בחולין דף ל"ט ע"ב קי"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולסוף צוח ובמה דשתק י"ל ב' פירושים או דלא איכפת לי' או שמודה ולא אמרינן דכשצוח לבסוף הוכיח על תחלתו דלא איכפת לי' ע"ש וא"כ קשה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואי הוי ידעינן שרוצה בשעת מעשה לא הי' יכול לחזור בו אח"כ וא"כ כיון דבזכותאמרינן דמסתמא לא יחזור ואין עומד לחזור וממילא אף אח"כ שחוזר לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמאי יכול לחזור כיון שהי' מהני הזכות מקודם. אך זה לא קשה כיון דכל הזכות במתנה הוא משום שהוא דבר שרוצה האדם בו אף שבאמת אינו זכות כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ כל שאינו רוצה אח"כ לא הוי זכות כלל ולכך לא מהני. אבל הכא קשה בהגדילו למ"ש לעיל דהרשב"א ז"ל כתב דהכא הוא זכות באמת לעשותו ישראל אף שאינו רוצה רק דהיכא דמוחה אין יכולין לכופו בע"כ ע"ש וא"כ כיון שלא הי' עומד למחות שפיר הוי גירות ואיך יכול למחות אח"כ הא הוי כאלו נתגייר בעצמו מקודם שאינו יכול לחזור בו והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן כנ"ל:

20 אך י"ל למ"ש לעיל דהט"ז הקשה הא לא הוי זכות כלל שמא רוצה לעשות המצוה בעצמו ולגייר א"ע ע"ש ותירצו המפ' דכיון דהגדילו יכול למחות ולא יהי' גר למפרע א"כ אם ירצה לעשות המצוה בעצמו יכול למחות אח"כ על הגירות הראשון ולגייר בעצמו ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דהגדילו אינן יכולין למחות ממילא לא הוי זכות כלל כקושיית הט"ז דרוצה לעשות בעצמו ועכשיו לא יוכל כנ"ל ע"ש וא"ש דלכך יוכל למחות. אך לכאורה ז"א כמ"ש לעיל למ"ש הפ' כיון דזכי' מטעם שליחות הוי כעושה בעצמו אך כיון דאינו בר שליחות רק מדרבנן א"כ י"ל דרוצה לעשות בעצמו המצוה דאורייתא כמ"ש לעיל אך ז"א כנ"ל דגם אח"כ יוכל לטבול עצמו וא"כ מדרבנן הוי כעושה בעצמו הטבילה בקטנות ומדאורייתא דלא מהני הטבילה ראשונה ממילא מהני עכשיו כנ"ל. אך ז"א כיון דיש כח לעקור הדאורייתא וזה הוא משום מה כח ב"ד ע"ש א"כ אינו מקיים כלל אח"כ המצוה דאורייתא דכבר מהני הטבילה הראשונה מדאורייתא כיון דחכמים תקנו ואעפ"כ אינו מקיים המצוה דאורייתא א"כ לא הוי זכות רק משום שיכול למחות ולכך סבר ר"י דיכול למחות כנ"ל. וממילא מיושב הרי"ף ז"ל שלא הביאו דאדרבה כיון דקי"ל דלא אמרינן מה כח ב"ד כו' ולא מהני רק מדרבנן וממילא יכול לטבול אח"כ והוי זכות אף אי אינו יכול למחות ולכך שפיר אינו יכול למחות וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

21 עוד יש לישב דברי הרי"ף ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות אהא דמשני הש"ס לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית אז נותנין לה הכתובה והקנס וכתבו הפ' דזה הוא עיקר הגירות במה שמחזקת עכשיו כשהגדילה במנהג יהודית ע"ש והנה בב"מ דף ע"ב ע"א איתא דהנכרי שלוה מעות מישראל בריבית כו' סבר ר"י דהישראל גובה הקרן והריבית והטעם משום כדי שלא יאמרו בשביל המעות נתגייר זה שאם הי' נכרי הי' צריך לשלם הריבית ולכך תיקנו וכן בכל הדברים תיקנו כן שלא יאמרו בשביל המעות ע"ש והכי קי"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה קשה הכא כיון דבהיותה נכרית אינה מגיע לה כתובה ולא קנס רק עכשיו שגדלה ונהגה מנהג יהודית חייב כתובה וקנס א"כ לא יתחייב ג"כ מטעם הנ"ל שלא יאמרו בשביל המעות נתגיירה ולכך מחזקת במנהג יהודית ליקח הכתובה והקנס. אמנם זה לא קשה למ"ש תוס' ד"ה שלא יהא כו' דאף דרבא ג"כ סבר האי סברא דשלא יהא חוטא נשכר מ"מ לא סבר רק היכא דמדאורייתא חייב רק משום תקנה הי' להם לקנסם ולכך משום שלא יהא חוטא נשכר אוקמא אדינא אבל הכא כשמיחתה אינה גיורת כלל ואינו מגיע לה כלל מדינא לא אמרינן דמשום שלא יהא חוטא נשכר יתחייב ולכך פריך שפיר ע"ש וא"כ ממילא מיושב מ"ש דמשני שפיר דנותנין לה לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית ואי"ל כמ"ש דאעפ"כ לא יתן לה משום שלא יאמרו כו' ז"א כיון דמדינא דאורייתא שפיר חייב דאינה יכולה למחות שוב כיון שגדלה רק משום התקנה שלא יאמרו לא יתחייב וע"ז שפיר חייב משום שלא יהא חוטא נשכר ומשני שפיר. אך מכתובה לכאורה קשה עדיין כמ"ש. אך גם ז"א דהפ' כתבו הא דלא סבר אביי האי תירוצא דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה משום כיון שהיא נכרית באמת תהא קלה בעיניו ע"ש וא"כ כיון דכבר גדלה ואינה יכולה למחות והיא ישראלית גמורה א"כ חייב ממילא מטעם שלא תהא קלה כו'. והנה יש מפ' כתבו דהאי שנויא דשלא תהא כו' לא שייך רק אי כתובה דאורייתא בישראלית בכ"מ ותיקנו כאן אבל אי בכל מקום אינה רק דרבנן ממילא כאן לא תיקנו כלל ע"ש היפך מדברי מהרמ"ש ע"ש וא"כ מיושב הרי"ף ז"ל למאי דקי"ל דכתובה דרבנן לא פסק כר"י דכיון דלא שייך שלא תהא קשה ממתניתין דלא שייך לכי גדלה כמ"ש וא"ש. אך יש לדחות דגם עכשיו היא ישראלית כמובן:

22 בגמ' שלא יהא חוטא נשכר כו' והביא השיטה מקובצת בשם שיטה ישינה שהקשה וניתבי' לעניים כיון שהוא רק משום שלא יהא נשכר ע"ש מה שתירץ ותמה עליו בש"מ מאוד הא זה הוא קושית הש"ס בב"ק אהא דר"מ דסבר דקנס קנסו בממונם דכותים ופריך ממתניתין דאלו נערות דבא על הכותית ומשני ג"כ שלא יהא חוטא נשכר ופריך וניתבי' לעניים ומשני דהוי ממון שאין לו תובעים וא"כ מאי מקשה הכא ע"ש והוא תמוה מאוד:

23 ונראה לישב דהנה המפ' הקשו שם מאי משני דהוי ממון שאין לו תובעים אעפ"כ קשה דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו המעות ויתנוהו לעניים ע"ש. ונראה דהנה לכאורה יש להקשות כיון דבא על הכותית הוא חייבי לאוין ע"ש. והנה בש"ס פריך אמאי חייב קנס הא חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ומשני דאיירי בנערה וממון ומלקות ממונא משלם ומילקי לא לקי ולכך חייב ע"ש ובתוס' שם הקשו למה אמרינן דממונא משלם הא כיון דממון קל ממלקות א"כ איתגורי איתגור הא קי"ל בשתי מיתות נידון בחמורה ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל וכן בקנס כדי שלא תפסיד שייך ג"כ חס רחמנא ע"ש במפ' ולכך חייבוהו ממון הקל ולא מלקות כדי שלא תפסיד ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה למאי דאמרינן הכא דבאמת קנסו ממון של כותים ולא הי' חייב ליתן לה רק משום שלא יהא חוטא נשכר חייבוה א"כ ע"ז קשה דאדרבה איתגורי איתגור כיון דמלקות חמור דלא שייך חס רחמנא שלא תפסיד דז"א דממונה קנסו ואינו צריך ליתן לה רק משום שלא יהא הוא נשכר וא"כ אדרבה אי נימא שאינו חייב ממון ודאי לא יהא נשכר שיתחייב מלקות החמור כנ"ל וקשה למה חייב קנס הא קנסו ממון כותים ואי משום שלא יהא נשכר הא אדרבה עכשיו איתגורי איתגור וחס רחמנא לא שייך כנ"ל. אמנם י"ל כיון דלר"מ קיימינן ור"מ סבר דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם ואין מיתה או מלקות פוטרים מקנס ע"ש בכתובות וא"כ שפיר שייך שלא יהא חוטא נשכר דבל"ז הי' חייב שניהם ממון ומלקות ועכשיו אם נפטרנו מממון לא יתחייב כי אם מלקות לחוד ולכך אוקמוה אדינא וחייב שניהם:

24 אמנם עדיין קשה למ"ש הפוסקים דאף ר"מ לא סבר רק בקנס דאורייתא אבל בקנס דרבנן שפיר מלקות פוטר דהוא כממון לענין כל הדברים ע"ש וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס וניתבי' לעניים שיתקנו שיתנהו לעניים ולא לוקמוהו אדינא הא כיון שיהי' רק קנס חכמים א"כממילא לא יצטרך ליתן כלל שיפטר אותו המלקות כנ"ל דמקנס חכמים שפיר פוטר וא"כ עדיין שייך שלא יהא חוטא נשכר וצריך ליתן לה ואף דאם יתחייב ליתן לעניים יהי' מלקות לזה ותשלומין לזה מ"מ הא קי"ל דאף מלקות לזה ותל"ז פוטר ע"ש וא"כ שפיר יפטר וגם חס רחמנא לא יהי' שייך לגבי העניים וגם עכ"פ יפטר מאחד. ואין לומר דאעפ"כ כיון דהקנס חייב מדאורייתא רק למי יתנהו תיקנו חכמים וא"כ אין המלקות פוטרו. ז"א דמ"מ להם אינו חייב רק מדרבנן ומאי בכך שחייב לאיש אחר וא"כ קשה כנ"ל:

25 אך ז"א דמ"מ פריך שפיר למאי דקי"ל דאף אי מלקות או מיתה פוטרת מ"מ מדבר שהוא לצאת ידי שמים אינו פוטר וזה מוסכם ע"ש וא"כ לענין ליתנו לעניים דאין הב"ד מוציאין ממנו רק שהוא חייב ליתן וא"כ ממילא אין המלקות פוטרו מזה ופריך שפיר וא"כ ע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים ומיושב קושית המפ' הנ"ל שהקשו דיתקנו שהב"ד יוציאו ממנו ויתנוהו לעניים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דלענין שהב"ד יוציאו ממנו שפיר יפטרנו המלקות כמ"ש ורק שיתן הוא עצמו וע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים וא"ש:

26 ולפ"ז מיושב שפיר דברי השיטה ישינה דהכא לענין גיורת דאין כאן חיוב מלקות מקשה שפיר כיון שאינו חייב רק שלא יהא חוטא נשכר קשה דניתבי' לעניים ואי"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ז"א כקושית המפ' הנ"ל דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו כנ"ל וגם תירוצו עולה יותר כהוגן עכשיו ע"ש וא"ש:

27 בגמ' רבא לא אמר כאביי היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' והקשה בס' קיקיון דיונה א"כ מאי הקשה אביי בשלמא רבא לא סבר טעמא דחוטא נשכר כמ"ש תוס' אבל האי סברא במאי מחולקים כיון דכ"ע סברי טעמא דכתובה משום שלא תהא קלה ע"ש:

28 ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל לקמן כרבנן דר"י בר"י דסברי אונס אין לה כתובה דלא שייך טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאינו יכול לגרשה ואף מאן דפליג סבר משום שייסר אותה עד שתתרצה ע"ש. והנה במשנה למלך פ"י מה' אישות כתב דלשיטת הרשב"א ז"ל שפוסק דאם קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף דקי"ל דתנאה הוי ולאחר ל' יום מקודשת למפרע מ"מ אינו יכול לגרשה בתוך ל' יום דבעינן שבשעת הגירושין יהי' הקדושין נגמרים מכל וכל ולא אמרינן לענין הגט איגלאי מלתא למפרע שהי' הקדושין נגמרים בשעת הגירושין ולא מהני הגט ע"ש. ומזה למד שם המשנה למלך דלשטתו גם היכא שאחד קידש אשה על תנאי אף בשב ואל תעשה כגון שלא תעשה דבר זה ואם תעשה לא תהא מקודשת א"כ אינו יכול לגרשה שעדיין הקדושין אינם נגמרים שהם תלוים שאם תעשה הדבר יתבטלו הקדושין ואף דלכאורה מהני הגט ממ"נ להתירה דאם תעשה הדבר א"כ בטלים הקדושין ואם לא תעשה א"כ מקודשת למפרע ומהני הגט ואעפ"כ לא מהני דשמא לא תעשה והוי קדושין ומ"מ גט לא הוי דלא הי' אז מבורר דהי' בידה לעשות ולבטל הקדושין ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז קשה הכא למאי דסבר אביי עכשיו דגם כשהגדילה ונהגה מנהג יהודית ג"כ יכולה למחות וכשהיא מוחה אח"כ נעשית גוי' למפרע וממילא נתבטלו הקדושין כמ"ש כל הפוסקים ע"ש וא"כ לכאורה אינו יכול לגרשה כלל כיון שבשעת הגירושין עדיין הקדושין תלוים שאם תמחה יתבטלו הקדושין למפרע ואין הקדושין גמורים עדיין וממילא אינו יכול לגרשה כמו בתנאי דשב וא"ת הנ"ל וא"כ כיון שאינו יכול לגרשה הוי כמו באונס ואין לה כתובה דלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שאינו יכול כלל לגרשה כנ"ל וא"כ מאי משני רבא דלא פריך ממתניתין די"ל שלא תהא כו' הא אעפ"כ קשה דלא שייך טעמא דשלא תהא כו' כלל כיון דיכולה למחות גם כשהגדילה וכמ"ש:

29 אמנם יש לומר דהנה הטעם דלא אמרינן בתנאי דשב וא"ת דאיגלאי מילתא למפרע הוא משום דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לקולא ולכך אזלינן לחומרא ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע ולא הוי גט. והנה הא דאמרינן דהגדילו יכולין למחות והוי נכרית למפרע אף שמקודם לא היינו יודעין רצונה תלוי ג"כ אי יש ברירה אי לא ואמרינן לחומרא דיש ברירה ואין יכולין לענשה ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דשפיר יכול לגרשה דממ"נ אי יש ברירה א"כ ודאי הוי גט דכשלא תמחה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דהיתה מקודשת כיון דיש ברירה ואי אין ברירה ג"כ הוי גט דאינה יכולה למחות כלל אח"כ כיון דאין ברירה והוי שפיר מקודשת עכשיו ונגמרים הקדושין והוי גט שפיר ממ"נ ושייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואית לה כתובה ומשני שפיר:

30 אמנם למ"ש תוס' גיטין דאף למ"ד יש ברירה מ"מ בגט מודה כיון דבעינן שיהא נכתב לשם כריתות וודאי אין ברירה ע"ש וא"כ אי נימא דיש ברירה ממילא לא שייך הכא הטעם דשלא תהא קלה כו' כמ"ש דלא יוכל לגרשה כיון דשפיר תוכל למחות אח"כ דיש ברירה ואעפ"כ לא הוי גט דאף אי לא תמחה לא שייך איגלאי מלתא למפרע דלענין הגט ודאי אין ברירה דלא הוי לשם כריתות כנ"ל ולמחות שפיר יכולה וממילא אינו יכול לגרשה כנ"ל ולא שייך תהא קלה כו' כמ"ש. אך הנה המפ' כתבו גבי פלוגתא דלמפרע גובה דאביי סבר דיש ברירה בודאי ויכולין להוציא ורבא סבר דאין ברירה לקולא כמו דקי"ל ולכך סבר מכאן ולהבא כו' ע"ש וא"כ ממילא משני רבא הכא שפיר דלא קשה ממתניתין די"ל שלא תהא כו' וכמ"ש דיכול לגרש ממ"נ כנ"ל. ולפ"ז ממילא מיושב קושית הקיקיון דיונה דלאביי דסבר יש ברירה ממילא לא שייך כלל שלא תהא כמ"ש ופריך שפיר וא"ש:

31 בגמ' מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ אני כו' וכיון דלא הכיר בה לית לה כלום מה טוענת ע"ש. והנה בירושלמי אמתניתין דהיא אומרת כו' משני קושית ר"נ דאיירי בהיא אומרת מוכת עץ אני והתניתי עמך אף אם אני מוכת עץ והוא אומר דרוסת איש את ולא התנית עמי ע"ש ותמהו עליו מאוד דא"כ למה אומר דרוסת איש את יאמר לא התנית עמי לחוד ואף אם היא מוכת עץ אין לה כלום ע"ש. ועוד יש להקשות כיון דכל הטעם דסובר ר"ג נאמנת הוא משום מיגו או חזקה כדאמרינן התם וא"כ טעמא דחזקה לא שייך לענין אם התנה או לא התנה מאי חזקה איכא ורק צ"ל טעמא דמיגו. והנה בב"ש אה"ע ס' ס"ח ובב"ח ובכה"ג כתבו הטעם דמהני המיגו אף דהוי מיגו להוציא רק משום דהוי ברי ושמא שפיר אמרינן מיגו להוציא בברי ושמא ע"ש וא"כ קשה כיון דאיירי בברי וברי שאומר לא התנית א"כ לא מהני המיגו וגם חזקה לא שייך כנ"ל ואמאי מהימנת לר"ג:

32 ונראה לישב דהנה בס' הפלאה הקשה למאי דקי"ל דקדשה על תנאי ובעל צריכה גט משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ גם הכא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אף דהוי מקח טעות מ"מ כיון דבעל אח"כ שייך חזקה הנ"ל וא"כ יתחייב להכתובה אף שאומר עד שלא ארסתיך ע"ש. ותירץ כמ"ש הר"ן ז"ל שם גבי קדשה על תנאי דלכך אין לה כתובה גם התם משום דכיון דאמרינן מחמת חזקה הנ"ל דבעל לשם קדושין וקי"ל דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה ולכך אין לה כתובה ואף דכל הפוחת הוי ביאת זנות מ"מ כיון דאין לה מן הדין לא הוי ביאת זנות ע"ש וממילא גם הכא בכנסה בחזקת בתולה כו' ג"כ אין לה כתובה כנ"ל אף דבעל לשם קדושין ע"ש. ויש להקשות דהנה לכאורה קשה אהא דאמר בקדשה ע"ת דלכך צריכה גט משום דבעל אח"כ ואמרינן חזקה הנ"ל ע"ש. והנה בב"ק פ' מרובה דף ע' ע"ב פריך הש"ס לר' עקיבא דאמרינן דבר ולא חצי דבר ואם ג' כיתי עדים מעידים על ג' שני חזקה לא מהני ופריך דאיך מהני בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל הא הוי חצי דבר דהעידי ביאה בלא העידי קדושין אינם פועלים כלום. ופירש שם הרשב"א ז"ל דקושית הש"ס הוא אב' אומרים קידש פלוני אשה זו וב' אומרים שבעלה אח"כ והיא נשואה דעידי הביאה אינם פועלים מאומה זולת העידי קדושין ע"ש דלא כדברי רש"י ז"ל ומשני התם דמ"מ כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה שהם פועלים שתהא ארוסה אף דעידי ביאה צריכין להם מ"מ דבר קרינן בי' ע"ש בש"ס. וא"כ לפ"ז קשה הכא כיון דקדשה על תנאי ולא נתקיים ולא הוי קדושין כלל וכן בכנסה בחזקת בתולה כו' רק משום דבעל אח"כ מהני וא"כ קשה קושית הש"ס דהוי חצי דבר והכא שפיר צריכים גם העידי קדושין להעידי ביאה דעידי קדושין אינם פועלים כלום דלא הוי קדושין כיון דקדשה ע"ת רק משום שבעל אח"כ וא"כ צריכים להעידי ביאה ולא מהני כלל דהוי חצי דבר כנ"ל ואמאי צריכה גט. אך לכאורה ז"א דהכא הוא בהיפך דהעידי ביאה אינם צריכין להעידי קדושין דמחמת הביאה לחוד שייך חזקה הנ"ל ושפיר דבר קרינן בי' כמו התם. אך ז"א דהנה הפוסקים הקשו לשטת הראב"ד ז"ל דבביאת פנוי' אין איסור כלל א"כ איך אמרינן חזקה הנ"ל דאין אדם עושה בעילתו זנות מאי בכך כיון שאינו איסור ע"ש ותירצו שם וכן. בס' המקנה ריש ה' קדושין דדוקא היכא שאינו לוקחה בתורת אישות אז מותרת דהוי כפילגש דהתירה התורה אבל היכא שלוקחה בתורת קדושין והקדושין לא הי' מועילים כמו בקדשה ע"ת ואז לא דמי לפלגש ושפיר יש איסור ולכך שייך חזקה הנ"ל ע"ש. וא"כ גם העידי ביאה צריכים להעידי קדושין דהעידי ביאה לחוד לא הי' פועלים כלום דלא שייך חזקה הנ"ל כיון שאינה בתורת אישות ואין איסור כנ"ל. ובל"ז קי"ל לדעת הרבה פוסקים דבראו איש אחד שבעל פנוי' בלא קדושין דאינה צריכה גט ולא שייך חזקה הנ"ל כיון שלא קדשה כלל מקודם ע"ש וא"כ ודאי קשה כמ"ש דגם העידי ביאה צריכים לעידי קדושין דזולתם לא הי' שייך חזקה הנ"ל וממילא כיון דצריכים שניהם זה לזה הוי חצי דבר ולא מהני כלל ואמאי צריכה גט. אמנם לכאורה ז"א דשפיר משכחת לה באמת בכת אחת מעידה על הקדושין ועל הביאה דלא הוי חצי דבר. אך ז"א דהנה ב"ק דף ע"ג ע"א אמרינן בעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה ואח"כ הוזמו פטורים מלשלם על הטביחה דכיון דהוזמו על הגניבה ממילא אם אין גניבה אין טביחה דטביחה בלא גניבה לא מהני וכיון שנתבטל עדות הטביחה אף אי הוזמו אח"כ גם על הטביחה פטורים כיון שכבר נתבטל ע"ש וכן אם העידו מקודם על הטביחה ואח"כ על הגניבה והוזמו על שניהם ג"כ פטורים דכשהוזמו על הטביחה איגלאי מלתא דכי אסהדי אגניבה פסולים הוי ואף שהוזמו גם על הגניבה מ"מ כבר נפסלו מקודם והוי כאלו באו עדים אחרים והעידו שפסולים היו בשעת עדות ע"ש ומשני דמשכחת לה בתוכ"ד דכדיבור דמי ע"ש. וא"כ לפ"ז נראה לכאורה הכא אם כת א' מעידה על הקדושין ועל הביאה ג"כ לא מהני כיון דביאה בלא קדושין לא הוי עדות כלל כמו טביחה בלא גניבה וכן קדושין בלא ביאה כמ"ש וא"כ הוי עדות שאי אתה י"ל דאם מעידים מקודם על הקדושין ואח"כ על הביאה א"כ איך נאמין אותם על הקדושין הא אי אתה יכול להזימם על הקדושין דאם יוזמו על הקדושין א"כ איגלאי מילתא דכי אסהדי אביאה פסולין הוו כיון שהעידו אח"כ והוי כמו שהיו באים עדים אחרים והעידו שבשעה שהעידו על הביאה היו פסולין וא"כ ממילא גם ההזמה על הקדושין לא מהני שכיון שהיו פסולין בעדותן על הביאה ממילא נתבטל גם עדות הקדושין דקדושין בלא ביאה לא מהני כנ"ל כמו טביחה בלא גניבה ולא מהני ההזמה כלל על הקדושין דבאמת אם היו מעידים עדים אחרים שפסולין היו בשעת עדותם על הביאה ודאי דלא הי' מהני ההזמה על הקדושין שכבר נתבטל גם עדות הקדושין דלא מהני לחוד וא"כ גם ע"י המזימין עצמם נודע שבשעת עדותם על הביאה הי' פסולין אף שאמת א"כ כבר נתבטל גם עדות הקדושין כנ"ל ולא מהני ההזמה וא"כ ממילא אינם נאמנים עכשיו על הקדושין דהוי עשאאי"ל ושמא אומרים שקר על הקדושין לחוד כמ"ש רש"י ז"ל ב"ק הטעם דעשאי"ל משום שקר ע"ש וכן אם מעידים על הביאה קודם שמעידין על הקדושין ג"כ קשה כנ"ל דשמא אומרים שקר על הביאה דאי אפשר להזימם על הביאה כנ"ל דגם הביאה בלא קדושין לא מהני כמ"ש. וגם הכא לא שייך תירוץ הש"ס דאיירי בהעידו תוך כדי דיבור דאינם נפסלין עדיין משום דיכולין לחזור בהם דז"א דהא קי"ל בכל התורה כולה תוך כ"ד כדיבור חוץ בקדושין וגירושין ע"ש וא"כ הכא לענין קדושין ממילא לא מהני אף שהעידו תוך כ"ד כיון שאינם יכולין לחזור ואף שלדעת הרבה פוסקים לא אמרו זה רק במקדש עצמו אבל בעידי קדושין שפיר יכולין לחזור מ"מ לדעת התוס' והרמב"ן ז"ל דתוך כ"ד אינו רק מדרבנן ובקדושין וגט לא תיקנו וגם העדים אינם יכולין לחזור ע"ש וא"כ ממילא אף בכת א' אינם נאמנים כמ"ש ובב' כיתות הוי חצי דבר יקשה אמאי צריכה גט כנ"ל:

33 אך באמת למאי דקי"ל דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ומהני אף עדות שאי אתה יכול להזימה א"כ א"ש דאיירי בכת א' ושפיר מהני. אך באמת הטעם הוא משום כיון דאיכא כתובה. למישקל כדיני ממונות דמיא ולא בעי דו"ח ע"ש סוף יבמות וא"כ הכא למ"ש הר"ן ז"ל דאף דבעל אח"כ מ"מ הוי ארוסה ולית לה כתובה וא"כ ממילא בעי דו"ח ע"ש באה"ע ס' מ"ב דהיכא דליכא כתובה בעי דו"ח וא"כ ממילא לא מהני הכא דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל ואמאי צריכה גט. ולפ"ז קשה בהיפך דאדרבה גם כתובה יהי' חייב למאי שהקשה הר"ן ז"ל שם אמאי אינו חייב כתובה הא קי"ל דכל הפוחת לבתולה ממאתים כו' הוי בעילת זנות וא"כ נימא ג"כ חזקה אין אדם כו' וודאי נתחייב גם בכתובה ותירץ דכיון דארוסה לית לה כתובה מן הדין לא הוי ביאת זנות דדוקא כל הפוחת כו' שמגיע לה מן הדין והיא מוחלת או שאר גווני משא"כ היכא שאינו חייב כלל ולכך לא שייך חזקה הנ"ל ופטור מכתובה ע"ש וא"כ לפ"ז קשה כיון דקי"ל דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אף שבאמת קידש א"כ למ"ש דכיון דהוי ארוסה ואין לה כתובה ממילא בעינן יכול להזימו ולא מהני כאן עדותם כמ"ש וממילא לא הוי קדושין אף שבעל לשם קדושין והוי בעילת זנות א"כ שפיר נימא כדברי הר"ן ז"ל דגם לענין כתובה נימאחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וודאי נתחייב גם בכתובה דאי"ל כתירוצו דכיון דלית לה כתובה לא הוי ביאת זנות ז"א דאם אינו מחייב עצמו בכתובה ממילא הוי ביאת זנות דהוי מקדש בלא עדים כמ"ש וא"כ נימא חזקה הנ"ל דודאי נתחייב בכתובה ולא בעינין עשאי"ל והוי קדושין בעדים וא"כ קשה דאמאי אין לה כתובה:

34 אמנם יש לישב למאי שהקשו שם הפוסקים מאי פריך הש"ס דאין העידי ביאה פועלין בלי עידי הקדושין הא פועלים שפיר שמעידים שהיא בעולה ואסורה לכ"ג וכן לענין כתובה אח"כ וכיון שפועלין דבר מה לא הוי חצי דבר כמו בחזקה ע"ש ותירצו דבאמת קושית הש"ס קאי על אלמנה או גרושה שכבר היתה בעולה מקודם בלא עדותם ופריך שפיר ע"ש וא"כ ממילא א"ש דהתם בקדשה על תנאי כיון דאיירי בבתולה א"כ פועלים שפיר העידי ביאה לעשותה בעולה וא"ש דלא הוי חצי דבר:

35 אך לפ"ז הכא עדיין קשה קושית ס' הפלאה הנ"ל בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה נימא חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ואי"ל כתירוצו כדברי הר"ן ז"ל דאעפ"כ אין לה כתובה כנ"ל דז"א הכא שפיר קשה כמ"ש דגם לענין כתובה נימא חזקה הנ"ל דכשאינו מתחייב בכתובה הוי ביאת זנות ולא שייך הכא מ"ש דעידי ביאה פועלים לעשותה בעולה ז"א כיון דעכשיו נמצאת בעולה מקודם א"כ אינם פועלים כלום והוי חצי דבר וממילא אית לה כתובה כמ"ש. וכן במוכת עץ בלא הכיר בה למאי דמדמי לה לבעולה קשה ג"כ כנ"ל ואמאי אין לה כתובה. אך י"ל למ"ש תוס' שם ב"ק גבי חזקת שלש שנים דלכך לא הוי חצי דבר משום דאם אין כאן חזקה ולא מהני ממילא מהני עדות כת א' בלא הב' שיצטרך הלוקח להחזיר הפירות שאכל דקי"ל הדרא ארעא ופירי ע"ש ולכך לא הוי חצי דבר ע"ש וא"כ גם הכא למאי דקי"ל דהיכא דלא הוי קדוש צריכה להחזיר הכסף קדושין ע"ש אה"ע ס' נ' וא"כ לא הוי כלל חצי דבר דהעידי קדושין פועלין שפיר דאם לא הוי קדושין דצריכה להחזיר הכסף קדושין. והוא כמו שם לענין פירות ולכך מהני. אמנם יש לדחות דהנה שם באה"ע לדעת הרבה פוסקים דבקדושי ספק אינה צריכה להחזיר הכסף קדושין אף דמדינא צריכה להחזיר דקי"ל לאו לטיבועין כו' מ"מ לכך אינה צריכה להחזיר דחיישינין שמא יאמרו דקדושין תופסין באחותה שיראו שמחזרת הכסף קדושין ויסברו דמסתמא לא הוי קדושין כלל ותופסין קדושי ודאי באחותה ולכך אינה מחזרת אבל בקדושי טעות שפיר צריכה להחזיר דלא שייך החשש הנ"ל דיאמרו כו' ז"א מאי בכך הא באמת הוא כן דלא הוי קדושין כלל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה הכא אף דלא הוי קדושין מ"מ אינה צריכה להחזיר דהנה הטעם דלא הוי קדושין הוא משום שהוא חצי דבר ורק דלא הוי חצי דבר משום שצריכה להחזיר הכסף קדושין ופועלים העדים והוי קדושין וא"כ ממילא אינה צריכה להחזיר כמו בקדושי ספק דשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה דאין לומר כנ"ל דהא באמת תופסין כיון דלא הוי קדושין ז"א דהא אם צריכה להחזיר באמת אין תופסין דהוי שפיר קדושין דלא הוי חצי דבר כיון שמחזרת כנ"ל א"כ אינה צריכה להחזיר וממילא לא הוי קדושין דאיך נימא שצריכה להחזיר א"כ הוי קדושין ושייך שמא יאמרו וכיון שאינה מחזרת ולא הוי קדושין וממילא גם כתובה אית לה וקשה כנ"ל ואף דלכאורה ז"א דמ"מ אם לא הי' כאן העידי ביאה הי' פועלין שפיר העידי קדושין לענין כסף קדושין דאז הי' צריכה להחזיר וא"כ לא הוי חצי דבר אך ז"א למ"ש שם דצריך דוקא שיהי' עכשיו כת א' פועלים דבר מה אי נימא דהוא חצי דבר ולא מהני מ"מ יהי' פועלין דבר ע"ש וממילא הכא אינם פועלים כלום אי נימא דהוא חצי דבר ולא מהני כנ"ל. אך י"ל למ"ש שם הפוסקים דאיך נימא בקדושי ספק דאינה צריכה להחזיר א"כ שייך החשש בהיפך שמא יאמרו אין קדושין תופסין בודאי ע"ש ותירצו דלא ילמדו ממה שאינה מחזרת רק דהוא ספק קדושין ולכך אינה מחזרת ומאין ילמדו דהיא ודאי ע"ש ובאמת הוא ספק ע"ש. וא"כ הכא ממילא י"ל דשפיר צריכה להחזיר דאי נימא דאין צריכה איכא חשש בהיפך שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואי"ל כנ"ל דלא יאמרו רק דהיא ספק וגם באמת אינם תופסין רק מספק כנ"ל דז"א דהכא אם נימא דאינה צריכה להחזיר ממילא לא הוי קדושין כלל דהוי חצי דבר וממילא תופסין קדושי אחותה בודאי ושייך שפיר חשש הנ"ל וממילא צריכה להחזיר כמדינא ושפיר לא הוי חצי דבר והוי קדושין וממילא אין לה כתובה כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל על הירושלמי דאיירי בברי וברי וקשה דהוי מיגו להוציא כנ"ל. ולמ"ש מיושב כיון דלענין הכסף קדושין שהיא מוחזקת שפיר מהני המיגו אף בברי וברי וא"כ כיון שאינה צריכה להחזיר הכסף קדושין ממילא אין העדים פועלים מאומה ולא הוי קדושין וממילא שייך שפיר חזקה הנ"ל ואית לה גם כתובה ולכך נאמנת לר"ג וא"ש:

36 ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא הראשונה על הירושלמי דהוצרך לומר דרוסת איש את. דהנה לכאורה קשה אמאי סבר ר"י דלא מפי' אנו חיין הא גם ר"י אזיל בתר חזקת הגוף רק משום דאיכא נגדה חזקת ממון לא אזיל בתרה כדאמרינן לקמן פ' המדיר לא תימא כו' ע"ש וא"כ קשה כיון דהכסף קדושין שהיא מוחזקת בו וליכא חזקת ממון שפיר ממילא מהני חזקת הגוף ואינה צריכה להחזיר וא"כ ממילא גם כתובה אית לה כמ"ש לעיל ואמאי אינה נאמנת. אך זה אינו כיון דמוקי לה שטוענין לענין לא התנית ולענין זה ליכא חזקת הגוף וא"ש. אך עדיין קשה למ"ש התוס' דגם ר"י מודה במיגו מעליא דאמרינן רק הכא משום דאף אם תטעון מוכת עץ אני תחתיך לא תהא נאמנת רק טענה טובה הוא ומיגו כי האי לא סבר ר"י ע"ש ד"ה ראוה כו' וא"כ קשה הא אם תטעון מוכת עץ תחתיך שפיר יהי' לה חזקת הגוף ותהא נאמנת לענין כסף הקדושין וממילא גם כתובה יהי' לה וא"כ גם עכשיו הוי מיגו מעליא דאז תהי' נאמנת וא"כ אמאי אינה נאמנת עכשיו לר"י. אך י"ל למ"ש המפ' לעיל דחזקה לחוד לא מהני משום דאיכא ס"ס שמא תחתיו ברצון כיון שטוען דרוסת איש את ע"ש וא"כ א"ש דלא תהי' נאמנת. וממילא מיושב דברי הירושלמי דהוצרך לומר דרוסת איש את דאם לא יאמר רק לא התנית א"כ ממילא היתה נאמנת בתחתיך וגם עכשיו נאמנת כנ"ל והוצרך לומר דרוסת איש את כנ"ל וא"ש:

37 ולפ"ז מיושב ג"כ מאי שהקשו הפוסקים מאי פריך הש"ס לקמן ריש פ' ב' מ"ש האי מיגו מהאי מיגו הא כאן הוי מיגו להוציא ושם הוא להחזיק ומאי פריך ולמ"ש א"ש דאי נימא דלהחזיק מהני א"כ לענין הכסף קדושין שפיר מהני המיגו ונאמנת ואינה צריכה להחזיר א"כ ממילא גם לענין הכתובה נאמנת מחמת חזקה הנ"ל כמ"ש וא"ש:

38 תוס' ד"ה הדר בי' רבא כו' והקשה דלימא דהדר בי' מהא וכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה כתובה מנה ע"ש ובמהרש"א ז"ל. ונראה לישב קושית תוס' דהנה לעיל דף ו' כתב הרא"ה ז"ל דלכך היתה נאמנת אם לא הי'לו חזקה דאין אדם טורח כו' משום דרוב נשים בתולות הן ע"ש וכתב שם בס' הפלאה דלכך א"ש דבכל מקום חייב קנס ולא חיישינן שמא בעולה היא ואין לה קנס והשתא א"ש דאזלינין בתר רובא ואף דאין הולכין בממון כו' ע"ש. ולכאורה יש להקשות דגם בנערה מאורסה ממעטינין בתולה ולא בעולה דבעולה אינה בסקילה וא"כ קשה איך מחייבינן סקילה נערה מאורסה ניחוש שמא בעולה היא ואי"ל דהולכין אחר הרוב כתירוץ הרא"ה ז"ל ז"א למ"ש תוס' חולין דף י"א דלא אזלינן בתר רובא רק היכא דאם לא ניזול לא יתחייב מיתה כלל אבל היכא דגם אם לא ניזול אחר הרוב ג"כ יתחייב רק מיתה קלה לא אזלינן אחר רוב לחייב חמורה כמו נשרפין בנסקלין ע"ש וא"כ אמאי חייבת סקילה שמא בעולה היא ואינה חייבת רק חנק ואף דרוב בתולות הן מ"מ לענין לחייב מיתה חמורה לא אזלינן אחר הרוב וקשה כנ"ל:

39 אמנם יש לישב למאי דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ולא הוי קדושין כלל וא"כ אם לא ניזול בתר הרוב ונימא דהיא בעולה א"כ לא הוי קדושין כלל וגם חנק אינה חייבת א"כ לא תתחייב מיתה כלל וממילא אזלינין אחר הרוב וחייבת שפיר סקילה וא"ש. אך קשה למאי דמוקי להברייתא זינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וסבר דכנסה בחזקת בתולה כו' אינה מקח טעות וא"כ קשה אמאי זינתה תחתיו בסקילה ניחוש שמא בעולה הוא דלא אזלינין אחר הרוב דגם אם בעולה היא בחנק. אך י"ל למאן דסבר דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל וא"כ כיון שהתרה בה לסקילה אם לא ניזול אחר הרוב גם חנק אינה חייבת דלא התרו בה וא"כ ממילא גם סקילה חייבת כנ"ל וא"ש:

40 ולפ"ז מיושב קושית תוס' דלמאי דסבר רבא וכן קי"ל דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל א"כ ליכא לאוקמי הכא דאמאי חייבת סקילה וע"כ סבר דכנסה בחזקת בתולה כו' הוי מקח טעות וא"ש כמ"ש וע"כ דהדר בי' מהאי דלעיל דלא הכיר בה מנה ולא מהא כנ"ל וא"ש: