בטא האתר בפיתוח
כניסה עם Google

פירוש קצר על פסחים ט׳

« פירוש קצר על פסחים ח׳:כ״ב פירוש קצר על פסחים י׳:א׳ »
מקור פסחים ט׳
1 מַתְנִי׳ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּירְרָה חוּלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לָעִיר — אֵין לַדָּבָר סוֹף.
2 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל, הָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל — חָיְישִׁינַן, וּבָעֵי בְּדִיקָה.
3 וְאַמַּאי? נֵימָא אֲכַלְתֵּיהּ! מִי לָא תְּנַן: מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם טְמֵאִים. וְכַמָּה יִשְׁהֶה בְּמָדוֹר וִיהֵא הַמָּדוֹר צָרִיךְ בְּדִיקָה — אַרְבָּעִים יוֹם.
4 וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה. וְכׇל מָקוֹם שֶׁחוּלְדָּה וַחֲזִיר יְכוֹלִין לַהֲלוֹךְ — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה!
5 אָמַר רַבִּי זֵירָא, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבָשָׂר, וְהָא בְּלֶחֶם. בְּבָשָׂר — לָא מְשַׁיְּירָא. בְּלֶחֶם — מְשַׁיְּירָא.
6 אָמַר רָבָא: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימוֹר הֲוָה, אֵימוֹר לָא הֲוָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲוָה — אֵימוֹר אֲכַלְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּוַדַּאי דַּחֲזֵינָא דִּשְׁקַל — מִי יֵימַר דַּאֲכַלְתֵּיהּ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.
7 וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָא תַּנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טְבִילִי הָנֵי פֵּירֵי, וְסָפֵק מְעוּשָּׂרִין וְסָפֵק לֹא מְעוּשָּׂרִין, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!
8 הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי מְעַשְּׂרִי, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵין מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן.
9 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: סָפֵק וְסָפֵק הוּא, דִּילְמָא מֵעִקָּרָא אֵימוֹר דְּלָא טְבִילִי, כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא.
10 דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ, וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.
11 וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל מֵצִיק אֶחָד בְּרִימּוֹן שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר,
12 וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם.
13 וְהָא הָכָא — דְּוַדַּאי הֵטִילָה, וְסָפֵק גֵּרְרוּהוּ וְסָפֵק לֹא גֵּרְרוּהוּ הָהִיא שַׁעְתָּא, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! לָא תֵּימָא ״שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר״, אֶלָּא אֵימָא: ״שֶׁהִפִּילָה כְּמִין נֵפֶל לְבוֹר״, וְהָוֵי סָפֵק וְסָפֵק.
14 וְהָא ״לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: לֵידַע אִם רוּחַ הִפִּילָה, אִם נֵפֶל הִפִּילָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר נֵפֶל הִפִּילָה: לֵידַע אִם זָכָר הוּא וְאִם נְקֵבָה הִיא.
15 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, כֵּיוָן דְּחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם — וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. נְהִי דְּשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיְּירָא — מִיגְרָר מִיהַת וַדַּאי גֵּרְרוּם בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: נְהִי דְּוַדַּאי אֲכָלוּם לָא אָמְרִינַן, וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ לְחוֹרַיְיהוּ — אָמְרִינַן.
16 וּמִי אָמְרִינַן אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חוּלְדָּה? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.
17 אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא הָא — בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, הָא — בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר דִּשְׁכִיחַ רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — לָא מַצְנְעָא. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּלָא שְׁכִיחָא רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — מַצְנְעָא.
18 אָמַר רָבָא: וְכִי חוּלְדָּה נְבִיאָה הִיא! דְּיָדְעָא דְּהָאִידָּנָא אַרְבֵּיסַר, וְלָא אָפֵי עַד לְאוּרְתָּא, וּמְשַׁיְּירָא וּמְטַמְּרָא?! אֶלָּא, אָמַר רָבָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר — יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁמָּא תִּטּוֹל חוּלְדָּה בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.
19 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל חָמֵץ אַחַר בְּדִיקָה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא תָּבוֹא חוּלְדָּה וְתִיטּוֹל בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.
20 רַב מָרִי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִּיחַ עֶשֶׂר וְיִמְצָא תֵּשַׁע.
21 תֵּשַׁע צִיבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל. וְלָא יָדְעִינַן אִי מַצָּה שְׁקַל אִי חָמֵץ שְׁקַל — הַיְינוּ תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת. פֵּירֵשׁ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל — הַיְינוּ סֵיפָא.
22 דִּתְנַן: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר.
23 וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.
24 שְׁנֵי צִיבּוּרִין, אֶחָד שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי בָתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק. וַאֲתוֹ שְׁנֵי עַכְבָּרִים, אֶחָד שְׁקַל מַצָּה, וְאֶחָד שְׁקַל חָמֵץ. וְלָא יָדְעִינַן הֵי לְהַאי עָיֵיל וְהֵי לְהַאי עָיֵיל, הַיְינוּ שְׁתֵּי קוּפּוֹת.
25 דִּתְנַן: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי סְאִין, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה. וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — מוּתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, וּתְרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה.
26 אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״
פירוש פירוש קצר על פסחים ט׳
1 כשני זבחים וכו'. צ"ל: כשני פסחים שנתערבו כגי' כי"ע. והואיל ואין פסח נאכל אלא למנוייו מפרשת התוספתא כיצד יעשה.
2 זה מושך לו אחד וכו'. היסוד בברייתות הללו הוא שהן בשיטת ר' יהודה, שאין מניחין את הפסח כמות שהוא, בלי בעלים, ואינו יכול למשוך את ידו מפסחו כל זמן שלא המנה אחר עליו, ופשיטא שאינו יכול להמנות על השני כל זמן שלא משך את ידו מן הראשון, שהרי אין אחד נמנה על שני פסחים.
3 זה ממנה עמו אחד וכו'. ופירשו בשני התלמודים שהלכה זו תתכן דווקא במקום פסחים של יחידים, מפני שר' יהודה לשיטתו, שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ואפילו הקדישו סתם המנוי השני הוא מנויו מתחילה, אבל אם היו שני מנויין על כל פסח ופסח, והיו שלשה פסחים אינו יכול למנות אחד מן השוק, שמא ישאר הפסח לרגע בחלקו של הנוסף, ואין עושין טפילה עיקר. עיין להלן, שו' 14–15, ועיין בבה"א, שו' 3–4.
4 שתים של שלשה שלשה וכו'. כלומר, שתי חבורות של שלשה שלשה אנשים שנמנו עליו תחילה וכולם עיקר ונמצא שמספר האנשים שבכל חבורה הוא יתר ממניין החבורות והפסחים. עיין בבה"א.
5 שלש של שנים שנים וכו'. כלומר, שהיו מספר האנשים בכל חבורה פחות ממספר החבורות והפסחים, וכאן הרי אי איפשר שכל אחד ימשוך לו פסח, ובהכרח ישאר פסח אחד בלי בעלים.
6 נמשכין להן וכו. כלומר, נוהגין כמו שנוהגין בזמן שמספר המנויין ומספר הפסחים שוים, ונשאר פסח אחד מותר הפסח וקרב שלמים.
7 נמצאו אוחזין את הטפילה וכו'. כלומר, הרי עכשיו נוסף על כל פסח אחד שלא היה נמנה עליו מתחילה, כגון שמתחילה היו חמשה פסחים שנמנו עליהם ארבעה על כל אחד ואחד, ועכשיו אחרי שעשו מה שעשו, לפנינו ארבעה פסחים של חמשה חמשה מנויין, ונמצא שבכל פסח ופסח יש כאן טפל, שעזב את העיקר. אבל אין למנות על כל אחד ואחד אדם מן השוק, ולנהוג כאילו היו מספר הפסחים והמנויין שוים, שהרי יתכן שהפסח יפול בחלקו של הנוסף, ונמצא שהפסח אחז את הטפל, והוא אסור לדעת ר' יהודה, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–3.
8 אמ' להן ואמרו לו וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ט, עיין בבה"א.
9 יפה שתיקה וכו'. כלומר, אף שלא יקלקלו בדבורם.
10 וקל וחומר לטפשים. שהם מקלקלים בדבורם, שאם אמר להם ואמרו לו, ואינו ידוע איזה נשחט ראשון, שניהם יוצאים לבית השריפה.
11 ואין צריך לומ' וכו'. הברייתא מוסיפה ומפרשת את הכתוב, שאם חכם מחריש בוודאי ובוודאי שמוסיף חכמה על חכמתו, ק"ו מטפש שאין שתיקתו מועילה אלא שייחשב לחכם.
12 נתערבו בעולה וכו'. כלומר, פסחים שנתערבו בעולה, ועכשיו אין אחד מהם ראוי ליקרב, שאינם שוים לא באכילה ולא במתן דמים.
13 כבר קרב פסחו וכו'. כלומר, אפילו כבר קרב פסחו לפני שנסתאבו, וכן אם כבר קרבה עולתו ונפטר מנדרו, ואח"כ נסתאבו ונפדו חלים על הדמים קדושת הקרבן, קדושת מותר הפסח, וקדושת עולה.
14 נתערבו בתודה וכו'. ופסח ותודה אינם שוין לא בזמן אכילתן, ולא במתן דמים, ותודה טעונה לחם וכו', ולפיכך נוהג כלעיל.
15 קרב פסחו וכו'. כלעיל, שו' 20.
16 נתערבו בחטאות וכו'. כלומר, בחטאות ציבור, שהן זכרים, אבל בחטאת יחיד, שהיא נקיבה, אין הפסח יכול להתערב.
17 קרב פסחו וכו'. כלעיל, שו' 20.
18 יביא בדמיה וכו'. שהרי בחטאת ציבור עסיקינן עיין לעיל, שו' 24, וחטאת ציבור אינה מתה, יביא בדמיה מותר חטאת עיין לעיל, שו' 20, כלומר קיץ המזבח, ועיין להלן שו' 28.
19 אשם אחר. אף כאן פירושו מותר אשם קיץ המזבח, דומיא ד"פסח אחר" לעיל, שו' 20 ו"חטאת אחרת" לעיל, שו' 26.
20 הבאין מחמת הפסח. כלומר, מותר הפסח שהוא בא שלמים.
21 ירעו עד שיסתאבו וכו'. שהרי לכל הפחות אין זמן אכילתן שוה.
22 אלא שהן נאכלין ליום ולילה. כלומר, שנאכלין גם ביום, מה שאין כן פסח שאינו נאכל ביום, משום שעדיין לא הגיע זמנו, והוא אינו שייך כלל בשלמים שבאים מחמת הפסח. ועיין בבה"א.
23 ירעו ויסתאבו וכו'. ואע"פ שפסח ובכור שוין במתן דמים, ואין טעונים לא סמיכה ולא תנופה ולא נסכים, ולא חזה ושוק, מ"מ אינם קריבים אפילו אם היו חבורות כהנים, משום שהוא ממעט בזמן אכילתם.
24 ר' שמעון אומ' וכו'. ור' שמעון לשיטתו בכ"מ שאינו חושש למיעוט הזמן, ועיין בבה"א.
25 בכור ומעשר וכו'. ואעפ"י שמתן דמן וזמן אכילתם שוה, מ"מ ממעט באוכליהם, שהרי הבכור אינו נאכל אלא לכהנים.
26 יאכלו כאחד. כלומר, לכהנים גרידא.
27 שנתערבו שחוטין וכו'. כלומר, שאין להם תקנה אחרת.
28 יאכלו וכו'. כלומר, לכהנים גרידא וליום ולילה עד חצות.
29 נתערבו וכו'. כלומר, השחוטין.
30 יביא מאילו וכו'. שהרי כאן יכול לקיים שניהם.
31 המעות וכו'. כר' יוסה לעיל, שו' 49, ואף במעות הראשון קודם, ובמעות הרי אינו שייך מובחר.
32 בשלשה עשר וכו'. ואם נמצא בשלשה עשר, הרי היה ראוי בתחילת זמן הקרבת הפסח, ואם לא הקריבו יש כאן דיחוי בידים, ואינו קרב כלל.
33 בארבעה עשר וכו'. כלומר, אפילו בשחרית, ותנא זה סובר כבן בתירה שבדיעבד כשר הפסח אפילו הקריבו בשחרית, והואיל והיה אבוד בתחילת היום, ולא היה ראוי באותו זמן, אין כאן דיחוי בידים, והוא עצמו קרב, ועיין בבה"א.
34 שלא קרב וכו'. כלומר, שהיה אבוד ולא קרב ודינו כמותר הפסח, יקרב ברגל שני, ואם משום איזה טעם לא קרב בשני יקרב ברגל שלישי. ובין רגל לרגל אינו עובר בעשה לשיטת בני א"י, עיין בבה"א.
35 יביאנו אחריו וכו'. ודינו כמשך האב את ידו ממנו, וזכה הבן בכל הפסח מחמת ירושה.
36 יביא בהן וכו'. בבבלי העמידוה שהפרישו האב אחר חצות ומת, וכר"א לעיל שו' 63 הסובר שחצות קובע, ומכיוון שבחצות היה עדיין חולין, ולא נדחה בתחילת הזמן, הוא עצמו קרב שלמים.
37 ולדן. כלומר, ולדן של הולדות. עיין בבה"א.
38 תמורת שלמים וכו'. גירסא זו בלתי אפשרית, שהרי מפורש במקרא שתמורת שלמים קריבה, ובבה"א שערנו שצ"ל: תמורה שלמומם של המומם, והיינו שהמיר בפסח שכבר נסתאב והומם, והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ט מ"ו. הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב. וכן תמורתו. ומוסיפה התוספתא את ההלכה של התמורה בפסח שכבר נסתאב. עיין בבה"א.
39 לעולתו עושה וכו'. משום שיש שם עולה בעוף נקיבה, מה שאין כן פסח ואשם, שלא יתכן בהם נקיבה כלל ירושלמי ובבלי.
40 דבר הרועה וכו'. מה שאין כן אם הקדיש נקיבה לפסח או לאשם, אין קדושת הגוף חלה עליהם כלל, וימכרו שלא במום, לשיטת ר"ש.
41 שמהמקדיש פסח באו שלמי'. צ"ל: שמה =שמא הקדיש פסח כעין גירסת המקבילות באו וכו', כלומר בתמיה, והרי כל זמן ששם פסח עליו, אינו בא שלמים, ולפיכך אין קדושת פסח חלה כלל על נקיבה. עיין בבה"א.
42 תרעה וכו'. וכת"ק לעיל, שו' 75, הסובר שקדושה חלה עליה.
« פירוש קצר על פסחים ח׳:כ״ב פירוש קצר על פסחים י׳:א׳ »