בן יהוידע על יומא ס״ו

1 וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא! טֹל וָצֵא. נראה לי בס"ד הטעם שכופלים דבריהם על פי מה שאמרנו בס"ד הטעם ד'קושר לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו' כי האשה נבראת מן העצם, ולכן קולה דק והאיש מן האדמה לכן קולו עב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא והכפרה תהיה ביום הכיפורים לזכרים ולנקבות ולכן קושר חציו בסלע רמז לזכרים שנבראו מן האדמה וחציו בין קרניו שהם עצם רמז לנקבות שנבראו מעצם וכשילבין זה וזה אז ידעו שנשלמה הכפרה לזכרים ולנקבות. לכן כופלים הדברים טֹל וָצֵא מן הזכרים טֹל וָצֵא מן הנקבות או חד כנגד עונות שבין אדם למקום וחד כנגד עונות שבין אדם לחבירו או כנגד המזידין והפשעים או כנגד כהנים וכנגד שאר ישראל דקיימא לן כרבי יהודה דסבירא ליה גם כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי סו: מקשים והלא משנה ערוכה בפרק חלק משנה סנהדרין י, ב דחשיב שלשה מלכים דוקא? ועוד דאתמר שם שרצו למנותו ולא יכלו דתחילה באה דיוקנו של אביו ואחר כך באה אש מן השמים ולחכה בספסליהם, ואחר כך יצאה בת קול מן השמים ואז הודו והסכימו שלא למנותו, ואיתא שם סנהדרין קד: דהם היו אנשי כנסת הגדולה, ואם כן קשה בין לשואלין בין לרבי אליעזר אמאי לא השיב להם דבר זה נפתח בגדולים אנשי כנסת הגדולה ויצא לאורה? ונראה לי בס"ד דמעולם לא עלה על דעת השואלין להסתפק אם יש לו חלק או לאו, והראיה לא שאלו 'פְּלוֹנִי, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא?' אלא שאלו כך 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' וכונת השאלה הוא כי ידוע יש צדיק שנקרא 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ויש נקרא 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' וזה גדול מן 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' שזה מעלה מ"ן מיין נוקבין במקום גבוה ביותר, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים והבאתי דבריו בסה"ק אדרת אליהו פרשת כי תבא יעוין שם. ולכן שאלו 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' רוצה לומר מאיזה מדרגה הוא אם מאותם שהם בני עולם הבא, או אם מאותם שמזומנים לחיי עולם הבא? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי, והלא שאלה זו שייכה על כל צדיק וצדיק! ובאמת הוא ידע ששלמה המלך ע"ה הוא מן מדרגה העליונה של 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' אך לא רצה להגיד דבר שלא שמע מפי רבו.

2 מַהוּ לְהַצִּיל כִּשְׂבָּה מִן הָאֲרִי? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל כִּשְׂבָּה. הנה ה'כִּשְׂבָּה' היא בת שבע שהנביא קראה במשל בשם כִּשְׂבָּה ו'הָאֲרִי' הוא דוד המלך ע"ה, ושאלתם היתה אם יש טענה להציל את בת שבע מענין שעשה עמה הָאֲרִי לומר דהיא אנוסה מכח אימת מלכות דחשיב ארי רביע עלה? והשיב ברמז דממקרא אין כאן עון ואמר 'לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הַכִּשְׂבָּה' היה לכם לשאל על הארי עצמו אם יש בידו עון אשת איש בדבר זה? ואז ממילא הייתם יודעים שאין עון אצל הכשבה! כי באמת דוד המלך ע"ה לא היה בידו חטא אשת איש דמגורשת היתה וראויה אליו והיתה טהורה שטבלה, וגם הבחנה שלשה חדשים הוה ואם כן אין כאן עון כלל! ומה שנחשב לו עון בשביל שאכלה פגה שהביאה בסתר ולא בגלוי דנראה לעיני הרואין כאלו היא אשת איש ולקחה בהסתר והיה בזה חלול השם ועון זה שייך אצלו דוקא אבל לגבי בת שבע עצמה ליתיה כלל. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לְהַצִּיל רוֹעֶה מִן הָאֲרִי? פירוש הָרוֹעֶה שהוא אוּרִיָּה שהיה רועה תחילה את הַכִּשְׂבָּה שנהרג בשביל דנחשב לו שמרד במלכות באומרו שמואל ב' יא, יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת 'וַאדֹנִי יוֹאָב' וְעַבְדֵי אֲדֹנִי וכו׳ מהו שנציל אותו מעון זה שתפס עליו הָאֲרִי שהרגו בעבור זה, והיינו לומר דסבירא ליה חולקין כבוד לעבד במקום הרב ולא חטא באומרו 'וַאדֹנִי יוֹאָב'? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה הוא אוּרִיָּה, דהיה לכם לשאל מעיקרא על הָאֲרִי עצמו אם חטא בדבר זה שהרג את אוּרִיָּה לחשבו מורד, ואחר שהיה מתברר אצלכם שאין עליו חטא ובדין הרגו אז לא היה נשאר מקום לשאל שאלה שלכם! גם רמז להם יפה כונתם לקראו בשם רוֹעֶה אף על פי שהיה חכם גדול, בהאי מלתא עשה עצמו רוֹעֶה שלא השכיל בדבריו לומר 'אַדֹנִי יוֹאָב' לפני דוד המלך ע"ה. ושוב ראיתי בפתח עינים שפירש בשתי חלוקות אלו קרוב למה שפרשתי בס"ד. ועוד שָׁאֲלוּ מַמְזֵר, מַהוּ לִירַשׁ? והשיב להם 'מַהוּ לְיַבֵּם?' פירוש היה לכם לשאל אם יוכל ליבם ואם תשמעו שיוכל ליבם תדעו שירש, דהא בהא תליא. ובאמת הוא לא יוכל ליבם וגם חליצה לא יוכל לעשות ד'כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה' ותשאר זקוקה עד שימות ותנשא. ועוד שָׁאֲלוּ מַהוּ לָסוּד אֶת בֵּיתוֹ? אם ימנע מן הסיד בשביל צרת החרבן והשיב היה לכם לשאל 'מַהוּ לָסוּד אֶת קִבְרוֹ?' כי מדין הקבר תבינו דמותר לסוד את ביתו דהא נותנין סיד על הקבר גם כן, ושמע מינה דאין בסיד שמחה וכן בביתו מותר ורק ציור וכיור יש בו שמחה.

3 שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה? אָמַר לָהּ: אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ. יש להקשות למה דחה אותה בדברים אלו ומה שייכות יש לשאלתה בדבר זה של פלך? ונראה לי בס"ד כי אותה אשה אף על פי שהיתה חכמה טעתה בשאלה זו טעות גדולה כי עשתה יסוד בטעות ובנתה עליו שאלתה דהיא הניחה במונח שמעשה העגל שוין ולכך שאלה 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' ובאמת יסוד זה כוזב דאין מעשה העגל שוין שיש בעדים והתראה ויש עדים בלא התראה ויש לא עדים ולא התראה וגם בגוף המעשה יש שינויים אחרים יש זִבֵּחַ וְקִטֵּר ויש גִּפֵּף וְנִשֵּׁק בלבד ויש שמח בלבו בלבד וכדאמר בגמרא. והנה ידוע שהחטא נדמה לחוט כמו שנאמר 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' וכתב הרב חסד לאברהם ז"ל נהר ל"ח וז"ל דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין והעון נמשל לחבל של שמונה חוטין והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין בסוד ראשי תיבות בּוּשָׁה חֶרְפָּה כְּלִמָּה וכו' עיין שם. ועוד מצינו בסוכה סוכה נב. דאמרו יצר הרע דומה לחוט של בכיא כלומר חוט דק ולבסוף דומה כעבותות העגלה עיין שם. והנה זאת האשה דחשבה כל מעשה העגל שוין נמצא טוותה בדעתה כל החוטין של החוטאין והיצר הרע שלהם ביחד ובאמת אינו כן אלא זה חוטו עב וזה בינוני וזה דק שאי אפשר לטוות אותם ביחד לעשותם שווים דאיך ישוו בטויה ורב המרחק בין זה לזה כדי שתבא לשאל 'לָמָּה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?' לכן אמר לה אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בַּפֶּלֶךְ שעושין בו חוטי צמר או פשתן שיודעת להשוות שם אבל בחוטין של עונות ופשעים אין לה חכמה שאין יודעת לעשות להם שיעור בדעתה ואינה מבחנת בין גס לדק והואיל וידע שהיא חכמה השיב לה ברמז.

4 אִיתִיבֵיה בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַבִינָא: דברים לג, ט "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ: לֹא רְאִיתִיו". הקשה מהרש"א ז"ל תיקשי להו לדידהו קראי אהדדי דהא כתיב שמות לב, כו 'כָּל בְּנֵי לֵוִי'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דידוע בתיבת 'כָּל' יש פלוגתא חד אמר כל ממש, וחד אמר רוב ככל, ולכן על קראי ליכא קושיא דיש לומר הוא רוצה לומר 'רוֹב' אבל לרבינא דמפרש 'כָּל' ממש קשיא ליה. ועוד הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשה לו מפרשת כי תשא עצמה, דכתיב שמות לב, כז 'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' וכן מפסוק שמות לב, כט 'מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַהֳ' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד ד'הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' יש לומר אתי למשרי קרובים, ואף על פי שלא היו עובדים עבודה זרה בשבט לוי כלל, לימד זה כאן להיות בנין אב לכל העניינים כאלה, דבמקום קדוש השם וקנאתו שרי גם בקרובים! אי נמי יש לומר לאו 'אָחִיו' ממש ואלא רוצה לומר אף על פי שהוא אהוב לו כאח, וכן פסוק 'אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו' גם כן יש לפרש בהכי, אך פסוק 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע' ליכא לפרושי בהכי, חדא כי זכר פרטים הרבה שהם אב ואם ואח ובן, ודוחק לפרש דכולהו נקיט על צד הדמיון. ועוד דהאריך לחלקם לכמה בבות לֹא רְאִיתִיו לֹא יָדָע לֹא הִכִּיר ולא כללם יחד בחד בבא, ולכן מוכרח לפרש אב ואם ואח ובן ממש.