בן יהוידע על יומא כ״ג

1 כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד הכונה דבנחש כתיב בראשית ג, טו 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' כן זה לא יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר מריש תגרא כי שמא זה המריבו ומחרפו ירגיש בחטאו ויתחרט ויבקש ממנו מחילה, אלא יתאפק וימתין עד סוף תגרא בעקב הענין ההוא שנפל בינו ובין זה המחרף ואם יראה שנשאר זה עומד במרדו ולא נכנע ולא נתחרט אז יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר בלבבו עליו.

2 הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". הא דדימה לכל אלו דנקיט בברייתא לשמש משום דכולהו איכא דוגמתם בשמש, והיינו נֶּעֱלָבִין נמצא דוגמתם בשמש שנעלבה בדברי הירח שלא רצתה שתהיה השמש גדולה עליה, אחר שאמר לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך' חולין ס: ובאמת מן הראוי שתהיה השמש גדולה והיא תמעט עצמה, יען כי השמש היא דוגמת הבעל והירח דוגמת האשה, ונמצא השמש נעלבה ולא העליבה את הירח. וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין יש דוגמה זו בשמש שיש הרבה חסירי דעת דחושבין גודל השמש הוא כמו שנראה לעיני בני אדם שהוא שיעור ככר אחד, ובאמת השמש גדולה כמה אלפים ורבבות יותר מן כמות הארץ כולה והיא שומעת חרפה זו מאותם חסירי דעת שעושים לה מדת ככר בגודל שלה ואינה משיבה כלום. וכן עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה שנותנת אורה לירח שהיא גוף חשוך מאהבה ולא להתגדל בזה, והראיה מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי שלא תתבייש ממנה. וכן וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין ישנו בשמש דכתבו התוכנים מהלך השמש הוא נגדיי אליה ועם כל זה הולכת בסדר הילוך זה לעשות רצונו יתברך אף על פי שקשה לה, נמצא מהלך שלה נחשב לה ליסורין ועם כל זה כתיב בשמש תהלים יט, ו 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח' שהולכת בשמחה. ולזה אמר עֲלֵיהֶם רוצה לומר על כל אלו שפרטנו הַכָּתוּב אוֹמֵר: שופטים ה, לא 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'.

3 אִיבָּעְיָא לְהוּ: הֵי מִנַּיְהוּ חֲמִירָא? שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזִילָא, וּדְכֵלִים כִּדְקַיְמָא. קשה מאי נפקא לן מזה מה דהוה הוה? וכהאי גונא פריך לעיל דף ה: 'כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן' מַאי דַּהֲוָה הֲוָה! ומשני למסבר קראי. וכאן לא שייך תירוץ זה. ונראה לי בס"ד דאמר לעיל דף ט: מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן חָרַב בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה זָרָה גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי חָרַב בִּשְׁבִיל 'שִׂנְאַת חִנָּם' לְלַמֶּדְךָ, שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. והנה זה הלימוד תלוי בהאי בעיא דאם תאמר שפיכות דמים הוות זילא במקדש שני שהיתה כמו מקדש ראשון דכתיב ביה מלכים ב' כא, טז 'וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה' אם כן ליכא למימר שחרב בשביל שנאת חנם אלא יש לומר דחרב בשביל שפיכות דמים וממילא ליכא ללמוד דשקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות, ואי אמרינן שפיכות דמים לא זילא במקדש שני אם כן לא נחרב אלא בשביל שנאת חנם וממילא אתה למד דחמירא שנאת חנם כנגד ג' עבירות. מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׁרֶת כו. קשה מה בכך וכי צרה עיניהם ח"ו בכהנים שיהיו עשירים? ונראה לי בס"ד כי מצות ההקטרה היא יקרה וגדולה מכל מצות של עבודה מפני שהיא בפנים בהיכל ועוד תיקון שלה גדולה גדול כנזכר בזוהר הקדוש ואם יתעשרו בה אפשר שיעשו מצוה יקרה זו שלא לשמה. או יובן אם יתעשרו אז אותם המתעשרים לא יבאו לעבוד עבודה, וכהאי גוונא מצינו דאנשי כנסת הגדולה התפללו על כותבי סת"ם ספרים, תפילין, מזוזות שלא יתעשרו כדי שיכתבו. ומה שאמרו הָא שְׁכִיחָא וְהָא לָא שְׁכִיחָא, נראה לי בס"ד דיש לדקדק זה מן הכתוב דכתיב דברים לג, יא 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' וקשה כיון דְיְבָרֵךְ חֵילוֹ בודאי פֹעַל יָדָיו יִרְצֶה ולמאי הוצרך לומר 'וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' אלא ודאי 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ' קאי על ישימו קטורה דלא שכיחה וגם שהיא עבודה בפנים, 'וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' קאי על וכליל על מזבחך שהיא עבודת הקרבת קרבנות.