בן יהוידע על סנהדרין ל״ט

1 "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" ירמיה לא, כח. בתשובת הגאונים ז"ל הובא משל נאה בזה עיין שם. והמשל שהביא רש"י ז"ל יש לומר הנמשל שלו על אדם הראשון דקודם שאכל מן העץ היה מתפרנס במנוחה בלי יסורין כלל וכך היו צריכין להתפרנס כל זרעו ואחר שחטא נגזר עליו ועל זרעו דוחק פרנסה ויסורין קשים ומרים, וידוע שאם היה אוכל מן העץ אחר חשיכה בלב שלם היה מתקן באכילתו ממעל ממעל, ולא היה נשאר רע בעולם ולפי זה אכל עץ הדעת במדרגת 'בֹסֶר' שעדיין לא הגיע זמן אכילתו. ועל זה יבא המשל לזאב שנכנס בערב שבת לאכול והכוהו במקלות וזה משל היא לעולם הזה שנקרא 'ערב שבת' וְכָל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ קהלת ו, ז וסופו לוקה בשביל פרנסתו במקלות אלו היסורין שרואה האדם בעולם הזה בשביל פרנסתו ואמר לו השועל מה שאתה לוקה היא בשביל אביך שבא בערב שבת וחטף בשר שמן ואכל ולכן לקה הוא במקומו עתה. וכן הענין אצל אדם הראשון שאכל בערב שבת מעץ הדעת ולכך לקה ביסורין הוא וזרעו מצד הפרנסה. ולזה אמר אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר קודם זמן אכילתו שלא המתין עד ליל שבת ולכן שִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה בצער ומלקות הפרנסה. ומה שאמר 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ' משלי יא, ח נראה לי הצדיק מייחד בכל מעשיו שם הוי־ה ושם אדנ־י שהם מספר צ"א 26+65=91 ובזכותו אומר הקדוש ברוך הוא צא צדיק מצרה והיינו מספר 'צָּרָה' 295 עולה במספר 'צֵא צַדִּיק' 295 וזהו שנאמר 'צַדִּיק מִצָּרָה' רצונו לומר מרמז הרמוז בצרה מורה שהוא 'נֶחֱלָץ'. ובזה יובן הֳ' אֲדֹנָ־י חֵילִי וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי חבקוק ג, יט פירוש אֲדֹנָ־י הֳ' שמספרם צ"א הם 'חי לי' ובזה עַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידֵנִי תהלים יח, לד.

2 אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שַׁבְקֵיהּ, דַּאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ בראשית ב, כא. הא דהכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב על דברי אביה נראה לי בס"ד לכבוד עצמה ושאר נשים נתכוונה כי הבינה מדברי אביה שכונתו לגנות הנשים בדבר זה דנראה מדבריו דאין האיש צריך לאשה ואין האשה חשובה בעיניו כי לכן לקחה ממנו בתורת גניבה שאם היה מגלה לו הדבר לא היה רוצה בה ולכך לקחה בצנעה ותיקנה והביאה לו ולכך אמר 'גַּנָּב הוּא' רצונו לומר הוצרך לגנוב אותה ח"ו שאם לא כן לא היה אדם חפץ בה מדעתו ונמצא זו זלותא בכל הנשים וגם בבת קיסר כי היא גם כן אשה ולכך הכניסה עצמה בעובי הקורה להשיב אך רצתה שאביה יפרש דבריו יותר ולכך אמרה לה לִיסְטִין בָּאוּ וכו' כדי שיהיה מפרש דבריו יותר וכיון שאמר אחר כך 'לִישְׁקְלֵיהּ לְהֶדְיָא' אז השיבה לו תשובה נכונה.

3 אָמְרָה לֵיהּ: אַיְתּוּ לִי אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא. יש להבין באומצא דבשרא מה יש מאיסות לאדם טפי אם רואהו קודם צליה? ונראה לי בס"ד 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' דנקיט הכא הוא שהיה מנהגם לתת חתיכת בשר חי לתינוק שהיה אוחזה בידו וימצוץ אותה ולא היו נותנין לו בשר מבושל כדי שלא יתפרך בפיו שהוא עדיין אין לו שינים ללעוס ולזאת החתיכה שמנהגם לתת ביד התינוק קאי עלה הכא וקוראה 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' ולכן אף על פי שנצלית תחת הרמץ נמאסה לאביה מחמת שהיתה ביד התינוק והיה מכניסה ומוציאה בפיו ובזה עשתה לו הנמשל שגם אדם הראשון אם היה רואה אשתו נחתכה ונבנית מבשרו היתה נמאסת עליו כמו 'אוּמְצָא דְּבִשְׂרָא' שנמצאה ביד התינוק כי בשר האדם אחר שנחתך ממנו נמאס בעיניו.

4 אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֵימָא לִי, כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ. קשא למה לא אמר לו 'מִסְפָּר שַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וּזְקָנֶיךָ כַּמָּה הֲווּ'? ונראה לי בס"ד דעל זה היה משיב אלו אינם נחשבים כלום דמגלחים אותם וזורקים אותם לאשפה ולכך לא טרחתי למנותם אבל כוכבים יקרים הם טרחתי ומניתי אותם ולכך אמר לו על שינים שלו דודאי יקרים הם אצל האדם. ועוד נראה לי בס"ד אם היה אומר לו על שערות ראשו וזקנו היה מכזב ואומר לו כך וכך מספרם ומי מכחישו? היתכן שיאמר לו תביא ראשך בידי ואמנה השערות לראות אם אמת דבריך אם לא? ובעל כרחו היה שותק ומודה! אך השינים ידועים כמה הם ויוכל האדם למנותם ולכך הוכרח הקיסר למנותם עתה בידו ואז נצחו בכך באומרו מספר שיניך אינך יודע ועתה אתה בא למנותם ואיך תאמר שאתה יודע מספר הכוכבים?! ועוד נראה לי בס"ד הטעם דאמר לו 'אֵימָא לִי כָּכִיךְ וְשִׁינַיִךְ כַּמָּה הֲווּ' דאמרו בגמרא דשבת שבת קנא: והכוכבים אלו הלסתות דהיינו לחיים שיש בהם שינים שעומדין בהם כמו הכוכבים שעומדים ברקיע עיין שם. נמצא השינים הם כוכבים בעולם הקטן התחתון שהוא גוף האדם דקראם הכתוב 'כוכבים' ולכן אחר שאמר לו על כוכבים שעומדין ברקיע הם מנויין אצלו אמר לו אם כן תגיד לי על כוכבים הקרובים אצלינו שקבועים בגופך שגם הם נקראו כוכבים כמה הם.

5 אִם כֵּן הֵיכִי שָׁבִיק לֵיהּ אַהוּרְמִיז לְהוּרְמִיז, לְאַעֲבוּרֵי מַיָּא בְּאַרְעֵיהּ. קשא למה נקיט מים ולא נקיט מאכל? ונראה לי בס"ד כי המאכל הוא לצורך כל הגוף וניכר כוחו בכל אברי הגוף וכמו הרגשת חצי העליון בהנאה כן הוא הרגש חצי התחתון וכמו שלוקח זה כן לוקח זה להכי שביק ליה לאעבורי מאכל בארעיה מפני שגם הוא צריך לזה מה שאין כן מים עיקר הנאתו בפה שהוא בחצי העליון ששם הפה ששם חיך וגרון ובו נרגש הצמאון והרוויי. והנה הדרשנים כתבו דאותו אמגושא היה הולך כדעת האומרים פועל טוב אינו פועל רע וסבר חלק עליון בראו הטוב והשני הרע, ובזה פירשו מאמר רבותינו ז"ל ברכות יד: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה. והכונה שלמה בלי שיתוף ח"ו יפנה רצונו לומר יעשה צרכיו תחילה אשר מזה יתברר דפועל טוב הוא פועל רע ואחר כך יקרא קריאת שמע שהוא קבלת מלכות שמים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אֱלֹקִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לִפְנוֹת בֹּקֶר תהלים מו, ו פירוש כאשר אֱלֹקִים בְּקֶרֶב אומת ישראל ששורה שכינה בתוכם אז בַּל תִּמּוֹט אומת ישראל בטענת העכו"ם שאומרים לעבוד עבודה זרה משום דאומרים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו דכיון שהשכינה שורה בקרב ישראל אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו, ואם תאמר עדיין יש טענה לעכו"ם שאומרים פועל טוב אינו פועל רע לזה אמר יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לאומת ישראל בטענה זו משום לִפְנוֹת בֹּקֶר שכל אחד נפנה ועושה צרכיו בבוקר. ובזה פרשתי בס"ד דברי לבן שאמר ליעקב אבינו ע"ה וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת בראשית כד, לא ואמרו רבותינו ז"ל בראשית רבה ס, ז פניתי הבית מעבודה זרה. והיינו שבא להגיד לו שיצא מדעת הנפסדת של עובדי עבודה זרה דסבירא ליה איכא שתי רשיות פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד יען כי אָנֹכִי פִּנִּיתִי 'הַבַּיִת' הוא הגוף שלי 'וּפִּנִּיתִי' לשון יפנה ויטול ידיו אשר מזה ידעתי דפועל טוב הוא פועל רע.

6 אָמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. יש לדקדק כפל הלשון דסגי לומר 'שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ'? ונראה לי בס"ד דרבי תנחום שתי אמירות אמר חדא 'אַנָן דְּמַהֲלִינָן לָא מָצִינָן מִיהֲוֵי כְּוָתַיְכוּ' ובזה סתר דבריהם שאמר לו שתהיו אתם כוותן ועוד הוסיף לומר 'שֶׁאַתֶּם תְּמוֹלוֹ וְתִהְיוּ כְּוָתָן' כלומר ראוי והגון שתעשו כן ולא יהיה כל אחד עומד בשלו. ושתי אמירות אלו הם טובים ונכוחים אך כיון שנצחת בזה למלך תתחייב משפט כתוב להנוצח את המלך. ואם תאמר במה נצח את המלך והלא גם עתה לפי דבריו יתקיימו דברי המלך על ידי שיהיו הם נימולים ואז יהיו לעם אחד? ויש לומר כי המלך אמר לו 'תָּא לִיהֲוֵי כּוּלָן לְעַמָּא חַד' וכיון דאמר לו 'תָּא' משמע שרוצה שישראל יהיו כמותם ולא הם יהיו כמו ישראל ובזה נצח למלך דבאמת אי אפשר שישראל יהיו כמותם כיון דהם נימולים.

7 שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר וְלָא אַכְלוּהָ. קשא אמאי 'שַׁדְיוּהָ לְבֵיבָר' והלא הם אין משליכים לביבר אלא למי שנוצח את המלך וזה לא נצח את המלך? ונראה לי בס"ד דגם זה חשיב נצח את המלך לפי דבריו שאמר הא דלא אכלוהו משום דלא כפין ואם כן לפי דברי המלך לא הבין ולא השכיל בדבר זה שגזר להשליכו לרבי תנחום קודם שידע אם החיות רעבים או שבעים והיה לו להמתין עד שירעבודאי.

8 וּמַה שִּׁמְשָׁא, דְּהוּא חַד מִן אַלְפָא אַלְפֵי רִבְוָון דִּמְשַׁמְּשֵׁי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נַיְחָא אַכּוּלֵי עָלְמָא, שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הנה בזה יובן הכתוב מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם הֳ' תהלים קיג, ג ובזה יובן מה שאמר על הרשעים כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ תהלים נח, ט רצונו לומר הם אבודים 'כְּמוֹ שַׁבְּלוּל' וכמו 'נֵפֶל אֵשֶׁת' יען 'בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ' ללמוד ממנה דבר המוכיח על אחדותו יתברך.

9 אִם רַחֲמָן מָלֵא רַחֲמִים הוּא. נראה לי בס"ד אמר 'רחמים' תרתי חדא שנתרצה בגדולים דוקא והשני שלא ענש במיתה אלא ביסורין. ונראה לי גבי יחזקאל הנביא ע"ה הוה תלתא מיני רחמים חדא נתרצה ביסורין והשני נתרצה בגדולים והשלישי ימים ראשנים של ארבעים יום לא היו נחשבים ליסורין כי אם לטובה והוא חשבם ליסורין קשים שכפרו בעד ארבעים יום ולזה אמר רַחֲמָן חד מָלֵא רַחֲמִים תרי הרי תלתא.

10 וְתַעֲבֹר הָרִנָּה בַּאֲבֹד אַחְאָב בֶּן עָמְרִי משלי יא, י. הנה כתב מהרש"א לפי פירוש רש"י מדכתיב הרנה בה"א דריש לה דברוח הקודש אמר שלמה המלך ע"ה 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' על אחאב ואמר רשעים עליו ועל כל בני ביתו עד כאן. ועדיין צריך להבין היכא נרמז אחאב בפסוק זה? ועוד תלמודא למה הוצרך לפרש כאן שם אביו, ודי לומר באבוד אחאב רנה? ונראה לי בס"ד דריש תיבת רְשָׁעִים בהפוך אתוון ש' עָמְרִי ואות ש' רצונו לומר שלשלת עמרי ולזה אמר 'בַּאֲבֹד רְשָׁעִים' שלשלת עמרי הוא אחאב וזרעו 'רִנָּה'.

11 מַאי דִּכְתִיב: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה"? שמות יד, כ. קשא מעיקרא הוה ליה להביא דרשה זו של רבי יונתן דקאי על פסוק תורה ולמה הביא עיקר דרשה האמורה על פסוק דברי הימים ב' כ, כא הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ? ונראה לי בס"ד מכאן ליכא הוכחה גמורה דיש לומר הא דלא רצה שיאמרו מפני שהיה הנס קשה לעשות מסיבת חטאם שלא היו ראויים לנס כמו שטען עוזה 'מה אלו אף אלו, ורק כי השם יתברך בחסדו הצילם שאמר איני דן אונס כרצון ושוגג כמזיד ולכן הביא עיקר דרשה אשר על פסוק 'הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' דליכא למתלי בהאי טעמא.

12 רָבָא אָמַר: לְתַמֵּם שְׁתֵּי חֶזְיוֹנוֹת מלכים א כב, לח. קשא לתומו קאי על האיש אשר משך בקשת ומהיכא למד חזיונות? ועוד שתים מנא ליה? ונראה לי דידוע שהנבואה והחזון נמשכים מן נצח והוד שהם ב' ירכין ונקראין וָוֵי הָעַמּוּדִיָם שמות לח, י ולזה אמר לְתֻמּוֹ מלכים א' כב, לד אותיות 'לתם' רצונו לומר להשלים הנבואה הבאה מן וא"ו וא"ו שהם נצח והוד.

13 אַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ, וְאַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ מלכים א כב, לח. קשא נבואה שאמר אליהו זכור לטוב מלכים א כא, יט בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים וכו' קדמה לנבואה שאמר מיכיהו הנביא ע"ה מלכים א כב, כח אִם שׁוֹב תָּשׁוּב וכו' ואם כן הוה ליה למימר אַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ וְאַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ? ונראה לי בס"ד כי מיכיהו נתנבא על מפלת אחאב קודם הנזכר והוא מה שאמר לאחאב כֹּה אָמַר הֳ' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ מלכים א' כ, מב וקבלו רבותינו ז"ל דנבואה זו מיכיהו הנביא ע"ה אמרה אך בזאת אמר לו 'עַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ' ובאמת לא נהרג אלא אחאב בלבד, ואמרו רבותינו ז"ל הטעם שהדם שיצא מן הנביא כשאמר לו 'בִּדְבַר הֳ' הַכֵּינִי נָא' מלכים א' כ, לה בזה כפר בעד כל ישראל ולא נשפך דם אפילו לאחד מהם ולכן אחר כך אמר לו 'אִם שׁוֹב תָּשׁוּב' מלכים א כב, כח ולא אמר לו 'תשובון' לשון רבים כי ניבא כולם ישובו לשלום ורק אחאב לא ישוב נבואה שנתנבא על אחאב שיהרג ולא ישוב אינה חדשה אלא כבר הגיד נבואה זו קודם נבואה הנזכר של אליהו זכור לטוב לכך כאן הקדים מיכיהו.

14 וּבֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, לָא קָא מִבְרִיךְ מלכים א יח, ג. קשא מה היה חסר ומה היה צריך עוד הלא מצד העושר אמרו רבותינו ז"ל לא היה עשיר כאחאב בן עמרי מאתים ושלשים ושנים מלכים עבדו אותו, גם בנים היו לו רבים דכתיב מלכים ב' י, א וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן? ונראה לי בס"ד שראה באצטגנינות שכל שבעים בנים ימותו ביום אחד וכן הוה ליה דכתיב במלכים מלכים ב' י, ז וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ. גם העושר בא יהוא לשומרון והטמין כל עושרו של אחאב נמצא טובה שהיה לו חשיבה לדידיה רעה מאחר כי רבוי הבנים ורבוי העושר הכל יסתלק ברגע אחד לכך אמר ליה 'בֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא לָא קָמִבְרִיךְ'.

15 גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֹבַדְיָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ מלכים א יח, ד. אין הכונה דעובדיה גדול מן אברהם אבינו דזה לא יתכן! אלא הכונה כל צדיק עובד את השם יתברך צריך שתהיה עבודת הקודש שעושה כלולה מיראה ואהבה כדרך האמור בזוהר הקדוש אך צדיק עצום כאברהם אבינו ע"ה גובר בו חלק האהבה יותר ולכן קראו 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' ישעיה מא, ח ושאר צדיקים גבר בהם חלק היראה יותר. והכי הוה עובדיה ולכן כתוב ביה וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת הֳ' מְאֹד מלכים א' יח, ג שזכר מאד בחלק היראה אך באברהם אבינו לא אמר לו יְרֵא אֱלֹקִים 'מְאֹד' אַתָּה בראשית כב ,יב ולכן לא אמרו 'גָּדוֹל עוֹבַדְיָה' מאברהם אלא 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר'.

16 לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמְּעָרָה מַחֲזֶקֶת יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים עובדיה א, א. ועוד יש לומר עשה כן כנגד הקטורת שמקטירין בכל יום חמשים מנים בבוקר וחמשים מנים בערב. והנה יש להקשות לרבי אבהו דאמר מיעקב למד, למה הוצרך הכתוב ללמדינו דבר זה? ונראה לי בס"ד דלספר בשבחו הכתוב נתכון דסיכן עצמו בשני מקומות ולשומרם שלא יתגלה מקום אחד מהם והטורח גם כן כפלים. ועוד נראה לי נתכוון בחמשים וחמשים כי בברכה כתיב וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה ויקרא כו, ח הרי נחשב כל אחד כעשרים אם כן חמשים נחשבים כאלף וחמשים כאלף הרי שני אלפים והם כנגד נצח והוד שמשם יניקת הנביאים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר סנהדרין צז. שתא אלפי שנה הוי עלמא, ולכך הפרישם חמשים כאן וחמשים כאן.

17 מַאי שְׁנָא עֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם? עובדיה א, א. נראה לי בס"ד הטעם דשאל רק על עובדיה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דיוסף הצדיק ע"ה זכה לנשמה שלקח חנוך שהיתה נקראת זהרא עילאה דאדם הראשון וכתב שגם אלישע הנביא ע"ה הוא משורש חנוך הנזכר. נמצא יוסף ואלישע שייכי אהדדי וכיון דיוסף הוא שטנו של עשו, היה ראוי כי אלישע הנביא ע"ה יתנבא על אדום לכך בא לשאול מאי שנא עובדיה לאדום כיון דעובדיה בזמן אלישע היה והשיב היתה ראויה נבואה זו לעובדיה מטעם אחר.

18 יָבוֹא עֹבַדְיָה, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְנַבֵּא עַל עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם עובדיה א, א בראשית כה, כג. פירש רש"י יצחק ורבקה. ויש להקשות אמאי לא חשיב יעקב גם כן ויאמר דר בין ג' צדיקים ולא למד ממעשיהם? ונראה לי בס"ד כיון דיעקב היה קטן ממנו והיה מתקנא בו ולא היה אהבה ביניהם אין עליו אשמה בזה מצד יעקב ולא חשיב 'דר עמו' דלא היה רואה ומביט במעשיו. ועוד הא איכא כמה שנים שדר עם יצחק ורבקה בלבד אחר שנסע יעקב אבינו ע"ה.

19 "וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא, לֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא שמואל ב' ח, ב עובדיה א, א. פירוש דוד המית למואב והוא מרות המואביה, נראה לי בס"ד בא לרמוז במשל הזה טעם למה עשה שני חבלים להמית וחבל להחיות? מפני כי היא יצא מרות המואביה והיינו כי עובד זקינו נולד ממנה ושלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו נידה לא. נמצא זקינו שני שלישים של הקדוש ברוך הוא ובועז ושליש של רות הבאה ממואב ונתגדלה שם ולכן ויתר להם שליש כנגד שליש שיש לרות בעובד זקנו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שדקדק למדוד שני שלישים ושליש, כי מואב בימי בלק בקשו לפגוע בישראל ולכלותם ועסקו בזה במחשבה ובדבור ובמעשה והיינו המעשה ששכרו את בלעם לקלל והדבור שדברו עמו על זאת והמחשבה הרעה היא היתה בלבבם אמר דוד המלך ע"ה אני בשר ודם אנקום מהם בעבור שתים הגלויים שהם מעשה ודבור וחטא המחשבה הקדוש ברוך הוא יפרע מהם כי הוא יודע כמה היא שיעור מחשבתם לכך עשה שני שלישים להמית ושליש להחיות. ומה שהיה מודד בחבל כיון שיהיה לו עזר בזה מזכות תורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין וזכות תורה שבכתב המתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד הרי נרמז אותיות 'חֶבֶל'.

20 יָרֵךְ, מִתּוֹכָהּ מַסְרַחַת . נראה לי בס"ד הכונה הרעה שראה עליהם להיות שני שלישים להמית זה נודע משם מוֹאָב 49 עצמו שמספרו מ"ט וכמנין 'וי וי טוב' 49 דהיינו שלשים ו"י ואחד טוב. אי נמי אותיות מוֹאָב במילואם כזה מ"ם וי"ו אל"ף בי"ת יהיה המלוי אותיות 'מפולת וי' כלומר מפולת שיש בה שיעור שראוי לומר עליה וי.

21 בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָרְדוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה מלכים ב' ג, כז. צריך להבין מה ענין מדרגה התחתונה ואיך מפיק זה מאומרו 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ'? ונראה לי בס"ד דידוע השפעה הגדולה של ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום היא משמות הוי־ה וזו נקראת השפעה דגדלות אך השפעה דקטנות היא משמות אלקים. וידוע כי שמות אלקים שהם סוד ה׳ גבורות נרמזו במלוי אותיות ה'אָרֶץ' כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י עולה המלוי עם הכולל=435 מספר תל"ה כמנין חמשה שמות אלקים 86 אֱלֹקִים×5=430 עם חמש אותיות השורש. ובזה פרשתי בס"ד לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ תהלים מו, ט רצונו לומר שמות אלקים בתוך מילוי הארץ כי השפעה זו לא נפסק. והנה ישראל כשהלכו להלחם בתחילה הצליחו שבא עליהם השפעה מן מדרגה העליונה שהיא גדלות דשמות הוי־ה ברוך הוא ולכך זכו לנס בענין המים אך אחר שהיה קצף על שונאי ישראל שבו למדרגה התחתונה שהיא השפעה זו דקטנות של שמות אלקים הרמוזים באותיות ה'אָרֶץ' ולזה אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ירדו שונאיהם של ישראל למדריגה התחתונה.

22 "וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד", אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה לַחֲצִי יָפְיָהּ שֶׁל שָׂרָה, דִּכְתִיב: 'עַד מְאֹד', וְלֹא 'מְאֹד' בִּכְלָל מלכים א א, ד. דבשרה כתיב 'כִּי יָפָה הִוא מְאֹד' בראשית יב, יד ואף על גב דגם ברבקה כתיב וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בראשית כד, טז נקיט שרה דקדמה לרבקה. ועוד נראה לי כי היופי הוא בשתי חלוקות תואר ומראה וכמו שנאמר ברחל יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה בראשית כט, יז וכן ביוסף הצדיק ע"ה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה בראשית לט, ו וכשהוא אומר יָפָה בסתם קאי אתרווייהו אך ברבקה פירש 'טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' נמצא משבחה ביופי המראה ולא ביופי התואר ולכך לא חשיב את רבקה בהדי נשים יפיפיות ועל כן הזכיר את שרה ולא הזכיר את רבקה. ברם הא קשיא מה שייכות יש למאמר זה כאן? ורש"י ז"ל נדחק לפרש. ונראה לי בס"ד דמסדר הש"ס הביא קודם זה דרשה דרבי חנינא בר פפא עצמו על פסוק 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָשֻׁבוּ לָאָרֶץ' מלכים ב' ג, כז דדריש מיניה שירדו למדרגה התחתונה, והנה יש לפרש דבריו דקשיא ליה בכתוב אמאי אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ודי לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ומסתמא שבו לארצם? ולכך בא לפרש למ"ד של 'לָאָרֶץ' משמש במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ודומה לזה וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת שמואל ב' יג, ב שהוא כאלו אמר 'עד התחלות' וכן כאן דריש אות למ"ד במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ולכן אמר שירדו למדרגה התחתונה שהיו כעפר לדוש שהם עצמן היו ארץ שהיא מדריגה התחתונה שבארבע יסודות. ולכן בא מסדר הש"ס והביא דרשה זו דרבי חנינא בר פפא דדריש 'עַד מְאֹד' עד ולא עד בכלל, אם כן משמע הך דרשה של 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' אין לומר כונתו לדרוש אות למ"ד של 'לָאָרֶץ' במקום עַד, דאם כן איך תתיישב הדרשה הזאת של ירידתם למדרגה התחתונה בהאי קרא דהא האי קרא קאמר 'עד הארץ' ורבי חנינא בר פפא סבירא ליה כל מקום שאומר עד הוי פירושו עד ולא עד בכלל ואם כן אדרבה הכתוב אומר שלא ירדו למדרגה התחתונה שהיא הארץ דהא קאמר 'עד הארץ' ולא עד בכלל? לכן מוכרח לומר דאין כונתו לדרוש אות למ"ד במקום עַד אלא מפיק לדרשה זו דירדו למדרגה התחתונה מיתור הכתוב שאמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' דלא הוה צריך לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כיון דאמר 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו' אלא ודאי כונת הכתוב לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כלומר שבו למדרגה התחתונה כי הארץ היא מדרגה התחתונה ושבו להיות עפר לדוש כמו הארץ שהיא תחת רגלי בני אדם ונמצא תלמודא הביא דרשה זו של רבי חנינא בר פפא כדי ללמוד ממנה דרשה קמייתא דרבי חנינא בר פפא.