בן יהוידע על סנהדרין ל״ח

1 'שְׁאַלְתִּיאֵל', שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵ־ל דברי הימים א' ג, יז. פירש הרמ"ה ז"ל שביטל השבועה כאלו נשאל עליה עיין שם. מיהו במדרש רבה סוף פרשת טהרות אמרו להדיה שאל הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה והתירו לו נדרו, ובודאי הגמור לשון מליצה הוא זה לפי הפשט! אמנם נראה לי בס"ד לפרש דבריהם על פי הסוד דהשבועה יצאה מן מדת התפארת ואז הבינה שנקראת בית דין הגדול היתירה השבועה וקרו לבינה בשם בית דין הגדול משום דהיא גבורות מתערין מינה וענין ההתרה הוא שהיה מן ענין גילוי והמשכת אור שנמשך ממנה אל מדת התפארת ודוק היטב.

2 אַגְבְּרוּ חַמְרָא אַדַּרְדְּקֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ מִלְּתָא. נראה לי בס"ד הכונה תתנו להם יין ישן שהוא גדול מהם בשנים כדי שיתבסמו יותר ויוציאו סוד וקראם דַּרְדְּקֵי 318 שהוא מספר שִׂיחַ 318 שרצונו היה לשמוע שיח שלהם. והא דאמר להם 'קוֹצִים אַתֶּם מַטִּילִים לִי בְּעֵינַי' לא נתכוון על עיניו ממש דרבינו הקדוש אשר דבריו כגחלי אש ופועל בדבורו אינו מוציא מפיו דבר המזיק לומר קוצים בעיניו ח"ו, אלא כונתו על היין ששתו ונתבסמו בו כי יין 70 מספר ע' ותיבת עֵינַי בהפוך יַיִן ע' כלומר קוצים אתם מטילים ביין שהוא מספר עין אשר שתיתם ורבי חייא חש פן יזיקו דברים אלו בעיניו לכך תכף ברכו 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ' שלא יגרום דבר זה רע בעיניך ונתכוון רבי חייא בדברים לברכה. ברם יש לדקדק מה שאמר להם 'קוֹצִים' לשון רבים והוה ליה למימר קוֹץ אַתֶּם מַטִּילִים? ונראה לי בס"ד דהם הטילו בדבריהם שני קוצים אחד שדרשו על סילוקו מן העולם ואחד שהקדימו את ראש שבבבל קודם ממנו והשיב לו רבי חייא 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד' והוא כי אתה כבר גלית סוד לפנינו שאמרת אם יעלה רב הונא ראש גולה מבבל לארץ ישראל אושיב אותו למעלה ממני יען שהוא מן הזכרים ואני מן הנקבות וכנזכר בגמרא ומאחר שאתה גלית זה שתושיב את ראש גולה אשר בבבל למעלה לכן גם הם כוונו לדבריך ונקט את ראש גולה למעלה ממך ואף על גב דרבי היה עניו סגי לאו משום גדולה הקפיד אלא משום כבוד ארץ ישראל.

3 אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ'סוֹד' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. נראה לי בס"ד הכונה לומר לו אל תחשוב ממני שמעו דרשה זו שהיא נוגעת בכבודך אלא יין ניתן בשבעים וכו' והם חדשו זה מלבם. ועוד נראה לי שרמז לו בזה הדבר שאמר התורה נקראת סוד 70 שהוא מספר שבעים והטעם כי שבעים פנים יש לתורה ודרשה זו היא אחת מן השבעים ואין אתה צריך לחוש לה כי ודאי יש עוד ס"ט פנים דרבו עלה ולהכי לא תקום ולא תהיה שתתבטל בס"ט דרשות אחרים. ועדיין צריך להבין אומרו 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת דאם יַיִן 70 מספרו שבעים מה זה אומרו 'אוֹתִיּוֹת' דמשמע המספר של שבעים היא על אותיות ממש? ונראה לי בס"ד אם תמלא אותיות אלפא ביתא כזה אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת ה"י וי"ו זיי"ן חי"ת טי"ת יו"ד תמצא בהם שלושים אותיות נמצא אות יו"ד משלמת מספר שלושים ולכן נחשבת בשלושים ושני יודי"ן יש ביין הרי כאן ששים ועוד תמלא אחר יו"ד עד נו"ן כזה כ"ף למ"ד מ"ם נו"ן הרי כאן עשרה אותיות דאות נו"ן משלים העשרה ולכן נמצא באותיות 'יַיִן' יש רמז לשבעים אותיות ממש.

4 שֶׁלֹּא יְהוּ צַדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק. נראה לי בס"ד שאם אומרים כן אז יהיו בטוחים שיתערבו ויתחברו עם הרשעים ולא יהיו נזוקין מהם ובאמת התנא הזהירנו הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע משנה אבות א, ז והרשעים היו אומרים שהם בני רשע ואין עליהם עונש בשביל רשעתם כיון דאביהם רשע מוכרח שיהיו רשעים. ברם הא קשיא מהיכן יודעים שאביהם שנברא בששת ימי בראשית היה רשע? ונראה לי בס"ד שהאומרים כן הם אותם שנולדו מן הנברא ראשון ולכן מוכרחים לומר שהוא היה רשע כי זה כלל גדול בתורה שבכל דבר ודבר יש בו קליפה ופרי ומוכרח שתהיה הקליפה קודמת לפרי על כן מוכרח שזה הנברא ראשון הוא קליפה שהוא רשע והשני שנברא אחריו הוא הפרי שהוא צדיק. ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ' כלומר זאת אומרת יחוסה יותר טוב ונקי ואידך להפך וזו אומרת יחוסה הוא הטוב והאחרת להפך.

5 דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים. פירש רש"י ז"ל שיאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון. קשא גם עתה שנברא אחד ימצא כך דראובן ושמעון הם אחים שירשו קרקעות מאביהם וחלקו אותם ואחרי זה יבואו בני ראובן ויגזלו קרקע של בני שמעון באומרם של ראובן היתה וזאת אשר נפלה לאביהם בירושה? ונראה לי בס"ד דהכונה באומרו מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים שאם יהיו נבראים שנים יאמרו לאחד נתן לו כל הקרקעות ולאחד נתן לו כל המטלטלין ועל כן עתה יבא זה ויגזול הקרקע מיד בני האחד באומרו שאביך לא קנה הקרקעות אלא לאבינו נתנו כל הקרקעות ואביך ירד לקרקע זו בתורת שכירות ועתה אין לנו חפץ להשכיר תחזיר לנו הקרקע.

6 וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא איוב לח, טו. מקשים כיון דהצורות שוים ואין הפרש בין זה לזה אם כן לא יש אשה נאה ואשה אינה נאה? ונראה לי בס"ד דבאמת אפילו אם יהיו הצורות שוין אי אפשר שלא יהיה הפרש קצת מעט מן המעט אך זה ההפרש הדק אינו נרגש אלא להרגילים זה בזה ויושבים זה אצל זה תמיד אבל להרואין זה את זה באקראי אינם יכולים להבחין ולהבדיל בין זה לזה. ולכן אם קדש אשה בפני עדים וראה אחרת נאה ממנה יאמר זו היא שקדשתי ואין העדים מרגישים בהפרש הדק שיש בין זו שקידש לבין האחרת ואפשר שיעידו לו לומר כן היא כדבריו. אי נמי נאה דנקיט כאן הוא על חכמתה ושכלה או על מעשיה ולעולם הצורה והיופי שוה. אי נמי נאה בגובה קומתה ועוביה ושומנה אבל הצורה והמראה שוים.

7 וּבְדַעַת, מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וְהַחַמְסָנִים. פירש רש"י שכל אחד ידע היכן מונח ממון חבירו ויבא ויגנוב. וקשא גם עתה הכל יודעין שהממון הוא בחנות או באוצר שבבית ועם כל זה נשמר על ידי הסגר במנעול ועל ידי שומרים ואין מעלה ומוריד השוואת הדעת בזה? ונראה לי בס"ד הכונה עתה האדם שומר ממונו על ידי תחבולה כמו מעשה דתלמידי רבי עקיבה שמצאום לסטים בדרך ושאלו מהם להיכן אתם הולכים? אמרו להם לפונדק פלוני אמרו הלסטים לכשיגיעו לאותו פונדק נקפחם כי לא היו צריכים לטרוח הרבה להסיע הממון כי בתיהם של אותם לסטים קרובים לאותו פונדק והם כשהגיעו לפונדק שהוא קודם אותו הפונדק שסיימו להם נכנסו בתוכו אז הבינו הלסטים שבתחבולה השיבו להם להציל ממונם מידם. וכן איתא במדרש מעשה באחד שהיה הולך במדבר ונשא כלי שיש בו אבנים טובות פגעו בו לסטים אמרו לו מה יש אצלך אמר להם אבני זכוכיות, אמרו לו הראם לנו, והראה להם. אמרו לו זו בכמה? אמר להם בעשרים פרוטות, זו בכמה? בשלשים פרוטות, וכן על זה הדרך אחר כך נכנס לעיר התחיל למכור זו במאתים זהובים וזו בשלש מאות זהובים נמצא שמר ממונו וגופו על ידי תחבולה ואם היו שוים בדעות היו מכירים בכל התחבולות כולם ואין מציל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹקִים תהלים נה, כ והיינו קֶדֶם ראשי תיבות 'קוֹל דַּעַת מַרְאֶה' וְיֹשֵׁב לשון 'שכוב' כלומר עשאם מושכבין שאין שוין זה לזה בשביל כדי שלא יהיה חֲלִיפוֹת לָמוֹ שלא תתחלף אשה זו באשה אחרת ביום מפני שינוי המראה ובלילה מפני שינוי הקול ושינוי הדעת שלא יהיה שוה בכולם מפני הגזלנין שֶׁלֹּא יָרְאוּ אֱלֹקִים ואין אלקים אלא דיינין שנאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים שמות כב, ז וכנזכר בגמרא והכונה מפני אותם הגזלנין שלא יראו אלקים הדיינין והיו טוענין שקר לגזול זה את זה.

8 שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בראשית א, כז. קשא אמאי נקיט יתוש ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונראה לי יתוש הוא ממין הפורחים. ועוד נראה לי בס"ד נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר גם כן דאיתא בגמרא דגיטין גיטין נו: יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה? משום דמעליינא אית ליה מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי לית לה עיין שם. ואם כן תוכחת מוסר לאדם מן היתוש דהיא עדיף מיניה שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון.

9 כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד. פירש רש"י למצות שבת. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש רבה בראשית בראשית רבה יא, ח תני רבי שמעון בר יוחאי אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה: כנסת ישראל בן זוגך. ופירש הרב מ"ך מתנות כהונה ז"ל ימי החול הם שלשה זוגות ונשאר שבת יחידי אין לו זוג בימים, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ישראל ששובתים בך הם בן זוגך. נמצא אדם הראשון הוא בן זוגו של שבת ולכך בראו בערב שבת כדי שיתחבר עם זוגו מיד. ועוד נראה לי כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד זו מצות פריה ורביה דעונתה היא בליל שבת והורה לנו בזה שכל העולם תלוי וקיים על מצוה זו כדכתיב לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ישעיה מה, יח.

10 דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. קשא אם היה בוראו ביום חמישי בערב גם כן היה מוצא הכל מזומן לפניו! ונראה לי בס"ד דכתבו גורי האר"י ז"ל בימות החול המותרות לא יעלו אל הקודש פנימה אבל בשבת גם המותרות יש בהם מצוה ולא יהיה מזון לקליפה אלא הכל הולך לקדושה ולכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה דקדושה שכולה קודש מיד. ובזה ניחא דנקיט 'סְּעוּדָה' ולא אמר 'אֲכִילָה' כי באותיות סְּעוּדָה נרמז השפעת היסוד במלכות שתהיה האכילה והיינו ראש וסוף סְּעוּדָה ס"ה מספר שם אדנ־י 65 שהוא במלכות בסוד וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ חבקוק ב, כ ובתוך סְּעוּדָה יש אותיות 'עוד' 80 שהוא מספר יסוד 80 ובסעודת שבת יהיה השפעת יסוד במלכות כי השבת הוא כנגד מלכות בסדר הימים והוא גם כן בחינת יסוד כמו שאמרו בזוהר חדש כנודע.

11 כְּתִיב: 'עַל גַּפֵּי', וּכְתִיב: 'עַל כִּסֵּא'. במשלי סימן ט' אחר פסוק משלי ט, ג עַל גַּפֵּי כתיב קרא אחרינא וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת משלי ט, יד ומשני תחילה קודם החטא 'עַל גַּפֵּי' ולבסוף אחר החטא 'עַל כִּסֵּא'. עיין תוספות מה שכתבו דבמסכת עבודה זרה משמע ד'כִּסֵּא' עדיף מן 'גַּפֵּי'. ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר רבינו האר"י בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים בישוב ב' פסוקים ויברא וייצר עיין שם אם כן לעולם 'כִּסֵּא' בריאה עדיף מ'גַּפֵּי' שהוא יצירה אך נזכר בריאה שהיא כסא לגריעותא דידיה שבחטאו גרם גדר דבריאה ליצירה. ודרך דרש נראה לי בס"ד דאדם הראשון קודם החטא זכה לתואר אָדָם 45 שהוא מספר לֵב אֶחָד 45 וגם הוא מספר שם הוי־ה במילוי אלפין יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45 וגם הוא מספר ג' פעמים י־ה 45×3=15 ואחר חטא נפגם אות א' דְּאָדָם ונפרד ונשאר 'דָּם' שהביא דם לעולם. ונודע 'פִּי' רצונו לומר חלק כמו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי מלכים ב' ב, ט ואמרנו לעיל דשם אָדָם הוא ג' פעמים שם י־ה וזהו שאמר בתחילה קודם החטא 'עַל גַּפֵּי' חלק התיבה לשתים וקרי בה ג' פִּי, כלומר שלשה חלקים שהיה אצלו שם אָדָם שלם באות א' דאז מספרו עולה ג' חלקים של שם י‏־ה ואחר החטא 'עַל כִּסֵּא' דהיינו כִּסֵּא כס א', וכס לשון כסוי שנתכסה אות א' ולא נשאר בגלוי אלא רק אותיות 'דָּם' שאין בהם שיעור ג' חלקים של שם י־ה.

12 "מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה"? אִשָּׁה אָמְרָה לוֹ, דִּכְתִיב: שם ו "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" משלי ו, לב. נראה לפרש בס"ד הכונה באיש הוקבע אות יו"ד משם הוי־ה בתוך שמו כי היו"ד היא באמצע אותיות איש והיא לב כי כל תוך נקרא לֵב ולכן נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב כי תסתלק ממנו אות יו"ד שהיא לֵב שלו וזהו שנאמר 'חֲסַר לֵב' וידוע אות יו"ד במספר הקדמיי עולה חשבון נ"ה כזה אבג"ד הו"ז חט"י 55 ואות ה' של תיבת 'הֵנָּה' תהיה אותיות השמוש ועיקר התיבה נ"ה כמו הַהוּא אָמַר במדבר כג, יט, הֲבוֹא נָבוֹא בראשית לז, י וכיוצא בזה וזהו שנאמר 'מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה' רצונו לומר יסיר את נ"ה שהיא אות יו"ד שמספרה נ"ה בקדמיי ובזה יהיה 'חֲסַר לֵב' רצונו לומר אות יו"ד שהיא לב באותיות איש יסור ממנו. ועוד נראה לי בס"ד האשה נקראת 'חֲסַר לֵב' כי אינה חייבת בעסק התורה שהיא לב דמתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד ולכן דעתה קלה שתתפתה בנקל ולזה אמר מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה? אִשָּׁה שהיא נקראת 'חֲסַר לֵב' היא אמרה לו ופיתתה אותו. ולכן גם הנואף נקרא 'חֲסַר לֵב' כמו האשה כי הזנות מפרידתו מעסק התורה. או יובן האשה נקראת 'חֲסַר לֵב' כי היו"ד שבאיש בארבעה מילואין של עסמ"ב מספרם שמונים אבל אות ה"א שבאשה בארבע מילואין כזה ה"י ה"י ה"א ה"ה עולים מ"ו כמה תחסר מן יו"ד של איש תחסר מספר לב"ב שעולה ל"ד.

13 אָדָם הָרִאשׁוֹן גּוּפוֹ מִבָּבֶל וְרֹאשׁוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תהלים קלט, טז. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים היה לו גרסא אחרת בש"ס גּוּפוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַגְּבוֹתָיו מִבָּבֶל וּמֵאַקְרָא דְּאַגְמָא עיין שם. ובודאי נוסחה של רבינו האר"י היא האמיתית ועל פי נוסחתו של רבינו ז"ל פרשתי רמז הכתוב כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ במדבר כג, ט דקאי על זכות התורה שעוסקים בארץ ישראל שהיא ראש צורים שמשם נברא ראשו וגופו של אדם הראשון וכתיב כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וכו' ישעיהו ב, ג, 'וּמִגְּבָעוֹת' בהפוך אתוון 'ומעגבות' רמז לזכות תורה שהיה בבבל שמשם העגבות של אדם הראשון, והכונה כי השם יתברך גזר על עפר ארץ ישראל שיעקר ממנו שיעור מסויים מחלק הטוב שבו ויהיה צרור במקום אחד בגן עדן וגזר על עפר בבל ואקרא דאגמא שיפרד ממנו חלק מסויים ויהיה צרור בגן עדן אצל אותו ציבור ועוד גזר על עפר שאר ארצות נמי בהכי ואחר כך גזר על צרור עפר ארץ ישראל שיתהוה ממנו ראש וגוף וגזר על עפר בבל שיתהוה ממנו עגבות וכן היה ונתחברו ביחד בנס ועלה הנס הזה שיהיה מכל זה גולם אחד של אדם הראשון.

14 שְׁבִיעִית, נִזְדַּוְּגָה לוֹ חַוָּה תהלים מט, יג. נראה לי בס"ד לכן עושין נשואין שבעת ימים ומילה בשמונה ימים כי שעה שביעית נזדווגה לו חוה ושעה שמינית עשה מצות פריה ורביה ונולדו לו הבנים ולכך מברכין שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם.

15 תְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן הָאִילָן, וַעֲשִׂירִית סָרַח תהלים מט, יג. הנה מאמר זה חולק עם שאר מאמרי רבותינו ז"ל וזוהר הקדוש דמוכח מנייהו כי לידת קין והבל היתה אחר החטא וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ובשער הגלגולים שכתב קין והבל כל אחד היה כלול מטוב ורע, טוב מסטרא דאדם ורע מסטרא דזוהמת הנחש עד כאן לשונו. והכי מסתברא מלתא ואפשר להגיה כאן שְׁמִינִית נִצְטַוָּה עַל הָאִילָן תְּשִׁיעִית סָרַח עֲשִׂירִית עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם אַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן מיהו כאן אמר וְיָרְדוּ אַרְבָּעָה ובמקום אחר אמרו רבותינו ז"ל בראשית רבה כב, ב 'וְיָרְדוּ שִׁבְעָה' כי היו תאומה עם קין ושתים עם הבל, וכן מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ בראשית ד, א וזה לשונו לדברי האומר כי בגן עדן עצמו עלו למטה שנים וירדו שבעה עד כאן לשונו. ואפשר אמר כאן 'אַרְבָּעָה' דלא חשיב התאומות דטפלים היו לקין והבל או אפשר עלו למטה ב' פעמים בזה אחר זה ובפעם ראשונה נתעברה בקין ותאומתו הרי כאן ארבעה דוקא ואחר שירדו ארבעה חזרו אדם וחוה ועלו למטה לבדם ונתעברה בהבל ושתי תאומות וירדו חמשה. ובעל כרחך צריך אתה לומר דקין והבל באו משני זווגים חדא מחמת כי שרשם ובחינתם חלוקים זה מזה מאד ולפי סודם של דברים צריך שיהיה לכל אחד זיווג בפני עצמו. ועוד דאם לא כן במה זכה הבל בשתי תאומות וקין רק תאומה אחת דאם נאמר מפני שתאומה אחת יצאה מן הבטן אחר שיצא קין ושתי תאומות יצאו אחר שיצא הבל אין דבר זה מספיק לזכות את הבל בשתים ויפסיד קין הבכור מאחר דכולם יצאו מבטן אחת בלידה אחת אלא ודאי היו חלוקים בזווג שלהם. ומה שאמר שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ פירוש נִטְרַד מגן עדן וְהָלַךְ לוֹ לעשות תשובה שקבל עליו יסורין קשים ק"ל שנה. גם אמר 'הָלַךְ לוֹ' רצונו לומר הָלַךְ ממנו מה שאמר הקדוש ברוך הוא אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ בראשית ב, יח לּוֹ דייקא ומאחר שבסוף היום יצא בדמוס שרצה הקדוש ברוך הוא בתשובה שעשה לכן עושין סדר התשליך בסוף היום.

16 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "מָה אֶנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם, וּשְׂרָפָם תהלים ח, ה. קשא למה שרפם, והלא הוא שאלם תחילה כדי שישיבו מה שיעלה בלבבם כפי רצונם ודעתם? ונראה לי בס"ד כי שאלו בתחילה מה מעשיו? והשיב כך וכך, רצונו לומר טוב ורע שעל ידי כך יתחייב להוליד צדיקים ולהוליד רשעים ולכן בשמעם זו היה צריך לקטרג על לידת רשעים בלבד ולא על הרשעים ועל הצדיקים דהא אמרו 'מָה אֶנוֹשׁ' הוא לידת הרשעים 'וּבֶן אָדָם' הוא צדיק גמור נמצא קטרגו גם על הצדיקים ולכך נענשו. או יובן בס"ד נענשו על התשובה שהשיבו כי הוא יתברך אינו צריך לעצתם ורצונם ורק אמר להם רצונכם נעשה אדם כדי ללמד דרך ארץ שיהיה הגדול נמלך בקטן אף על פי שאינו צריך לו ולכן היה להם להשיב כמו שאמרו כת שלישית: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. וכן יחזקאל הנביא ע"ה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? והשיב: וָאֹמַר הֳ' אֱלֹקִים אַתָּה יָדָעְתָּ ד' אלקים אתה ידעת יחזקאל לז, ג וכיון שהשיבו מָה אֶנוֹשׁ וכו' משמע ומוכח שהקדוש ברוך הוא היה צריך ח"ו לעצתם ולדעתם והגידו לו מה שדעתם נוטה לכך הענישם בשריפה. ודע כי מה שאמר הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם לשון מליצה הוא זה והכונה ששרפם באש הגבורה כי הגבורה מכונית בשם 'זרת' שהיא אצבע קטנה בתחתונים כמו שאמרו בתיקונים זהר חלק ב' קעה: וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן ישעיה מ, יב דא גבורה. ואין זה סותר למה שאמר רבינו זלה"ה זכרונו לחיי העולם הבא בדרוש הציצית בשער הכונות בסוד חמש אצבעות שהגודל חסד ואצבע הסמוך לגודל גבורה וזרת שהיא אצבע קטנה הוד עיין שם. כי באמת גם ההוד הוא בסוד הגבורה ועומד בקו שמאל תחת ספירת הגבורה ממש ורק היא גבורה קטנה לגבי גבורה העקרית שלמעלה ממנה ולכן אמר כאן אצבעו הקטנה ודוק.

17 וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה תהלים ח, ה. יש להבין והלא כת שניה ודאי ידעה מה שאמרה ראשונה דאפילו אם נאמר נבראת אחר שריפת הראשונה ודאי ידעה ברוח הקודש מה שאמרו הראשונה דהא כת שלישית אמרה 'מה הועילו ראשנים' נמצא ידעה מה שהיה לראשונה ולשניה, וכיון דידעה דנשרפה הראשונה למה השיבה כאשר השיבה הראשונה? ונראה לי בס"ד דהשניה חשבה מה שנשרפה הראשונה לאו בשביל שאמרה 'מָה אֶנוֹשׁ' אלא בשביל ששאלה 'מַה מַּעֲשָׂיו' כי משאלתם זו מוכח שחשבו היה צריך ח"ו לתשובתם ולכך רצו לעמוד על הדבר היטב כדי שישיבו ובאמת הקדוש ברוך הוא שאל אותם כדי ללמד דבר אחר וכדכתיבנא לעיל והם היה ראוי להשיב תכף ומיד מה שיבא בפיהם דלכך נענשו ולכן נזהרו שלא לומר 'מַה מַּעֲשָׂיו' אלא תכף השיבו מה אנוש ובאמת גם אלו נשרפו דלא היה להם לומר 'מָה אֶנוֹשׁ' אלא יהיו משיבין כמו השלישית עשה כרצונך. ועוד נראה לי בס"ד השניה חשבה שנענשה הראשונה בשביל ששאלו תחילה 'מַה מַּעֲשָׂיו' שבזה ניכר שהם השכילו יותר ח"ו בדבר זה לידע מה מעשיו תחילה כדי שישיבו ובאמת לא היה להם לשאול אלא היו צריכים להבין מדעתם שאין התשובה נוגעת לשאלה זו דאם נוגעת היה מן הראוי שיודיע להם השם יתברך דבר זה מאליו כדי שישיבו תשובה נכונה, וכיון דמוכח מדבריהם דאי אפשר להם להשיב תשובה נכונה אלא עד שידעו תחילה 'מַה מַּעֲשָׂיו' דבזה גילו שהם השכילו יותר ח"ו לכך שרפם ולכן השניה לא שאלה 'מַה מַּעֲשָׂיו' אלא תכף השיבו מָה אֶנוֹשׁ וכו' אך באמת גם אלו נענשו על אשר השיבו תשובה מדעתם מָה אֶנוֹשׁ וכו' ולא השיבו ככת השלישית 'כָּל הָעוֹלָם הוּא שֶׁלְּךָ עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ'. ולכן נתחכמה כת שלישית שלא תשיב דברים משלה כלל וכך אמרה 'רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ' דברים 'מָה הוֹעִילוּ' כלומר אין אתה צריך לעצה ולדעת אחרים ח"ו כי הראשנים שחשבו כן לחדש תשובה מדעתם ואמרו לפניך דעתם מה הועילו דהא ודאי דברים שהשיבו הם גלויים וידועים לפניך ומה הועילו בדברים אלו נגדיך? לכן ראוי לנו שלא נדבר כלום ולא נגיד דעתינו ורצונינו דמה נדע אשר לא תדע אלא כך נאמר 'כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה'.

18 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? תהלים ח, ה. נראה לי בס"ד אין כונתם להצדיק דברי אותם שקטרגו על הבריאה של אדם כולה דאם כן גם הם עתה היו צריכין שריפה כאשר עשה בראשנים כי באמת מה שעשו דור המבול ודור הפלגה היה יודע הקדוש ברוך הוא כל זה מתחילה בעת שדבר עם אותם שלשה כיתות ואין כל חדש לפניו יתברך אך כונתם להצדיק קטרוג שקטרגו על הרשעים באומרם 'מָה אֶנוֹשׁ' והם חשבו כי הראשנים לא נענשו על זה אלא נענשו על בריאת הצדיקים באומרם 'וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' דזה קאי על הצדיקים כמו שכתבתי לעיל ולכן אמרו יפה קטרגו על הרשעים שאמרו 'מָה אֶנוֹשׁ' ובוודאי אתה לא כעסת עליהם ושרפת אותם בעבור קטרוג זה אלא רק בעבור קטרוג שקטרגו על בריאת הצדיקים. והשיב להם 'וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל' ישעיה מו, ד כלומר גם על בריאת הרשעים אין קטרוג כהוגן כי מעשה הרשעים יש להם תקנה על ידי הצדיקים והיינו אני אסבול ואשא קלקולם של רשעים אלו עד שיבא אברהם שהוא בעל הזקנה והשיבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבא מציעא פז. עד אברהם לא היה זקנה עד שבא אברהם ונגלית הזקנה שהיה לו שערות לבנות והגיד להם בזה שכל קלקולים של אלו יהי נתקנים על ידי אברהם בעל הזקנה והוא לקח שכר כולם כי קלקול שסופו נתקן על ידי הצדיקים עדיף טפי מאם לא היה קלקול כלל שיש בזה הרוחה גדולה על מה שהיה קודם הקלקול וכמו שאמרו המקובלים ז"ל בענין בעל תשובה שמהפך העונות לזכויות ולהכי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ברכות לד:.

19 אָדָם הָרִאשׁוֹן, בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי סִפֵּר. הנה ודאי אדם הראשון היה יודע שבעים לשון אך כל הספור שלו היה בלשון הקודש דהא אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת בראשית ב, כג הרי כינה לה שם שהוא גזור מלשון הקודש כי אִישׁ הוא לשון הקודש אך בא המאמר כאן לומר דגם בלשון ארמי היה רגיל לספר מאחר דמצינו מאמר 'וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ' תהלים קלט, יז ותיבת יָּקְרוּ הוא תרגום של כבוד כמו שנאמר כְּבוֹד הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל תרגומו יקרא דה' ומוכיח הגמרא דפסוק זה אמרו אדם הראשון מהא דאמר ריש לקיש מאן דאמר וכו'.

20 כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ, וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ. נראה לפרש בס"ד שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ על אשר דרש אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא דברים ו, יג לרבות תלמידי חכמים בבא קמא מא:. וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ שראה סיבת מיתתו נוגעת אליו והיינו כי חקרנו במקום אחר למה נתגלגלו עשרת השבטים בעשרה הרוגי מלכות כדי שיהיו נהרגים בעון מכירת יוסף, והלא עון מכירת יוסף נתקן בקושי השעבוד במצרים וגם בגלות יון כמו שאמרו רבותינו ז"ל? ותרצנו שלא היה גלגולם בעשרה הרוגי מלכות בשביל המכירה אלא בעבור מחשבתם שחשבו להרגו דכתיב וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ בראשית לז, יח ולכן נתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות ונהרגו. ונמצא ממיתתו של רבי עקיבה נודע לו שהקדוש ברוך הוא מעניש הצדיקים על המחשבה כמעשה ולכן נעצב בעבור עצמו כי הוא במעשה של אכילת עץ הדעת לא עבר אלא על איסור לאו אך במחשבה עשה פגם גדול וקלקול רב מאד בענין כונתו בעולמות ופרצופי הקדושה למעלה כמפורש בשער הפסוקים בפרשת בראשית ובמקום אחר. ומה שאמר אדם הראשון על רבי עקיבה 'וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵ־ל' תהלים קלט, יז נרמז רבי עקיבה בתיבת 'רֵעֶיךָ' שהוא ראשי תיבות 'רבי עקיבה ידרוש כתרים' שהשיג בתורתו לדרוש כתרי אותיות.

21 אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִין הָיָה. ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב וזה לשונו: כתב רבינו חננאל, רב ורב יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים דאדם הראשון מין היה כמותם ומושך ערלה וכופר בעיקר היה ומביאים ראיה לדבריהם מאלה הפסוקים והגידו זאת להודיע שתהיו זהירים ללמוד תשובות מה שתשיבו להם וכן פירוש כל כיוצא באלו אבל חכמי התלמוד ח"ו שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין עד כאן לשונו רבינו חננאל ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל על דבריו וזה לשונו: ואנן אמרינן דודאי מרן לשם שמים נתכוון מיהו גמרא לא משמע הכי דהיכי אפשר דמייתו ראיה מקראי דסתרי למלתייהו דהא אי מייתו ראיה דמין היה מדכתיב 'אַיֶּכָּה' בראשית ג, ט להיכן לבך נוטה גריעותא היא ולאו שפיר עבד וכו' ומאי דקאמר דח"ו דחכמי התלמוד לא אמרו על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם מאי קשיא ליה, אי מהוה הוה אמאי לא הוה אמרינן? עד כאן לשונו. ואחר המחילה מה שטען מחמת קראי, הנה לפי דברי רבינו חננאל גם הוכחות דקראי הם מדברי המינים שאומרים כך וכך היה ומוכח מקראי ומה שטען אי מהוה הוה אמאי לא אמרינן, אחר המחילה זה אינו דהא מצינו שבת צו: דדרש רבי עקיבה 'מקושש' זה צלפחד ואמרו לו ממה נפשך אתה עתיד ליתן את הדין! אי הוה כן, התורה כיסתו ואתה מגלהו, ואם לא היה כן, נמצא אתה מוציא לעז על אותו צדיק! וכן כאן בתורה לא נזכר אלא אכילת עץ הדעת שהוא איסור לאו ולפי דברי רב ורבי יצחק ורב נחמן לא נשארו עוללות והתורה כסתו והם מגלים וזה היה טעמו של רבינו חננאל להחליט הדבר הזה ולומר שלא באו לספר בגנותו של אדם הראשון אלא אמרו כך המינים אומרים. ברם אנא עבדא אימא מילתא בס"ד דכונתו אינו רצונו לומר שהיה מין ח"ו ממש לפקור כפקרות המין חלילה אלא כונתו לומר פגם חטא שלו דומה לפגם חטא של מין שפוגם מאד יותר מפגם עבודה זרה כן אדם הראשון לרוב גודל מעלת נשמתו ואחיזתו למעלה למעלה אז חטא קל שעושה שהיא רק איסור לאו עשה בו פגם וקלקול גדול כמו פגם של מין. דכיוצא בזה תמצא אצל ראובן דכתיב ביה וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה בראשית לה, כב דאמרו רבותינו ז"ל שבת נה: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא מחמת שבלבל יצועי אביו נכתב עליו כך. וכן כתוב בשלמה המלך ע"ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים וכו׳ אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב מלכים א' יא, ז ואמרו רבותינו ז"ל שבת נו: נכתב עליו כך אף על פי שלא בנה ולא הלך אלא בשביל שלקח נשים נכריות. וכן הענין בבני עלי דכתיב בהו אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים שמואל א' ב, כב ואמרו רבותינו ז"ל שבת נה: בשביל ששהו הקרבה שלהם ומחמת כן לא הלכו לשכב עם בעליהם העלה עליהם כאלו שכבום. כי מי שהוא גדול במעלה נחשב לו חטא קל לחטא גדול וכל שכן אדם הראשון שהיה עליון על כל בני אדם והיה לו אחיזה במקום עליון וגבוה מאד דחטא קל שלו פוגם למעלה כפי גודל ערכו לכן אמר רב 'מִין הָיָה' כי חטא לאו שעבר עליו פגם וקלקל בו כמו פגם של מין שאין פגם יותר ממנו. וכן כיוצא בזה הוא הכונה בדברי רבי יצחק ורב נחמן דרצונו לומר חטאו גרם פגם וקלקול כמו הכופר בעיקר ומושך בערלתו וכן על דרך זה יש לפרש דברי רבותינו ז"ל במקום אחר שאמרו אדם הראשון עבר על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שלא עבד עבודה זרה ממש ח"ו ולא גילוי עריות ולא שפיכות דמים אלא רצונו לומר פגם שלו כמו פגם שעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דהיינו לפי ערך מעלתו. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'מִין הָיָה' רצונו לומר מעשה דומה למעשה מין שנטה מדרך האמת כן הוא נטה מדרך האמת והלך בדרך הנחש ועצתו שעשה לו צד היתר. ומה שאמר 'מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה' לשון מליצה הוא זה והכונה על זוהמת הנחש שנמשכה על זרעו היוצאים מאמתו. ומה שאמר 'כּוֹפֵר בָּעִקָּר הָיָה' רצונו לומר עיקר אחד מין שלש־עשרה עקרים והוא מה שאמר 'שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים' שאם לא כפר בעיקר זה לא היה אוכל מעץ הדעת אלא חשב אף על פי שיחטא יוותר לו הקדוש ברוך הוא. ומה שאמר 'כָּל מָקוֹם שֶׁפָּקְרוּ הַמִּינִין, תְּשׁוּבָתָן בְּצִדָּן' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ משלי כג, א ונראה בצד אותיות 'מִין' מקודם יש אותיות 'מלט' פירוש מלט עצמך בתשובה שתמצאנה לפניך.