בן יהוידע על סנהדרין ק׳

1 כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנֵי לָן רַבָּנַן מֵעוֹלָם לֹא שָׁרוּ לָן עוּרְבָא וְלֹא אָסְרוּ לָן יוֹנָה. הא דנקטי הני תרי מינים בלבד, מפני דאלו הפכיים בטבעם ומזגם ומדתם כי העורב להוט הרבה אחר תאות המשגל דהא הוא שמש בתיבה וכל בעלי חיים לא שימשו, והיונה להפך דהא אינה נזקקת אלא לבן זוגה כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

2 מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע" מלכים ב' ח, ה. כתב הרב עיון יעקב אף על גב דבתר הכי הוי זה שקראו בשמו, מכל מקום שמעינן מינה דודאי הוה רגיל לקראו בשמו מקמי הכי נמי עיין שם. ואף על גב דקודם שנצטרע מפורש להדיה בכתוב כשהלך אצל נעמן קראו אדוני ולא קראו בשמו דכתיב אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ מלכים ב' ה, כב התם שאני שאם היה קוראו בשמו לא היה מאמין בו נעמן לתת לו הכסף ובגדים בראותו שהוא מזלזל ברבו לקראו בשמו. אך קשה והלא מפורש בכתוב שנצטרע בשביל שלקח הכסף מנעמן ושיקר ברבו ונשבע לשקר? ונראה לי בס"ד הכונה מפני מה נענש גחזי שדחה אותו אלישע הנביא ע"ה בשתי ידים ולא קבל למחול לו ולרפאתו אחר כך? מפני שקראו לרבו בשמו.

3 עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם ישעיה נד, יב. נראה לי בס"ד הא דמביא אבנים טובות שהם שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים לרמוז בזה על אות צד"י דמנצפ"ך שבו תהיה הגאולה העתידה להיות בב"א במהרה בימינו אמן שמספרו תת"ק ושלשים פעמים שלשים עולה תת"ק 30×30=900. ומה שחוקק בהם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים לרמוז על אות רי"ש שיהיה לעתיד במקום אות תי"ו בתיבת שית כמו שכתב הרב שם שמואל ז"ל דף ך' בשם זוהר הקדוש על פסוק יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ תהלים עג, ו שבזמן הגאולה יסיר הקדוש ברוך הוא ההוא נחש עקימא ואז מן אות תי"ו יהיה רי"ש דאז אותיות שִׁית יהיו שִׁיר עיין שם. ואני הוספתי על רמז זה דקאי על זמן הגאולה בתיבת לָמוֹ שהוא ראשי תיבות לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי דניאל יב, ז לכן חוקק בהם 'עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים' להורות על הארת אות רי"ש הנזכר שמספרו מאתים וכן עשר פעמים עשרים עולה מאתים 20×10=200 ועיין מה שכתבתי בס"ד עוד ברמז מאמר זה לעיל בבא בתרא דף ע"ה. ובזה יובן בס"ד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ שיר השירים ח, יב דידוע אדם הראשון בחטאו פגם באות א' ד'אָדָם' ונשאר דָּם ופגם באות א' ד'אֱמֶת' ונשאר מֵת שהביא מיתה ודם לעולם וכאשר האלף רצונו לומר 'אָלֶף' דאדם ואל"ף דאמת 'לְךָ שְׁלֹמֹה' אז אותו זמן יהיה 'מָאתַיִם' הוא אות רי"ש 'לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' אלו ישראל. ובזה יובן בס"ד שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר תהלים לז, לז כלומר תשמור התמימות שתהיה תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ דברים יח, יג ואז וּרְאֵה 'יָשָׁר' בהפוך אתוון 'רֵישׁ' במקום אות תי"ו. ובזה יובן וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר קהלת ז, כט כי שִׁית הם שִׁיר שהוא אותיות 'יָשָׁר' אך 'הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' שבחרו באות תי"ו שחשבונה כפלים על רי"ש שבחרו להיות שִׁית ולא שִׁיר. והנה בזמן העתיד שיהיה השם יתברך שִׁיר אז יהיו כל הלילות טובים כליל התקדש חג וזהו הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג ישעיה ל, כט.

4 מַאי "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"? חַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה, וְחַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה יחזקאל מז, יב. נראה לי בס"ד שני מקומות אלו הם של פריה ורביה בדבור שהוא בפה העליון נעשה פריה ורביה בתורה שהיא אשה הרוחנית דעסק התורה וחדושיה הם בפה וכן בפה התחתון נעשה פריה ורביה באשה הגשמית. והנה עָלֶה 105 הוא מספר כַּלְכָּלָה 105 שהוא סוד חיבור היסוד הנקרא כלכל בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל כלכל זה יוסף בראשית מז, יב עם אות הא' אחרונה שהיא סוד המלכות ומן חיבור יסוד ומלכות נמשך שפע לפריה ורביה הן ברוחניות הן בגשמיות לכך העלה היא מספר ז' פעמים י־ה שבשם הוי־ה ושם אהי־ה שהם מספר עָלֶה 15×7=105 כנזכר ביחודים.

5 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. כלומר לרפואה. ומקשי מַאי 'לִתְרוּפָה', הוה ליה למימר 'וְעָלֵהוּ לִרְפוּאָה'? ומשני נקיט לִתְרוּפָה נוטריקון 'תואר פנים של בעלי הפה' כלומר לאו לרפואה של חולאים אלא לרפואה של תואר פנים ויהיה זה להם מדה כנגד מדה, הם השחירו פניהם כדי לעשות פנים להלכה כן יהיה להם לעתיד הארת פנים וכמו שנאמר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו קהלת ח, א כלומר חכמת אדם בעולם הזה שטורח בה גורמת לו הארת פנים לעתיד לבוא יען כי עוז פניו ישונה בלימודו בעולם הזה עתה. ונראה לרמוז תרופה 'תורה פה' כי התורה שיוצאת מפיו עתה גורמת לו תרופה שהיא נוטריקון 'תואר פנים' לעתיד.

6 עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק מְלֹא עוּמְסוֹ תהלים סח, כ. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו מלוי אותיות עמסו שהם עי"ן וי"ו מ"ם סמ"ך ו"ו עולים אותיות המלוי קפ "ב 182 כמנין שם פא־י 91 ושם סא־ל 91 שמהם נמשך טוב הפרנסה כאשר מכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ תהלים קמה, טז וזהו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' ואות וי"ו ראשונה תתמלא ביו"ד ואחרונה בלא יו"ד ובזה יהיה החשבון מכוון. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו מְלֹא עוּמְסוֹ רמז שישלשל לו מן חמשה ספירות הבנין שהם חסד גבורה ותפארת ונצת והוד שבהם יהיה התפשטות חמשה חסדים כנודע. וידוע דאלו החמשה ספירות הנזכר רמוזים בחמש אצבעות היד וזה סדרן הגודל חסד אצבע גבורה אמה תפארת קמיצה נצח זרת הוד וכמו שכתב רבינו ז"ל האריז"ל בשער הכונות דף ה' עיין שם. והאדם שהוא עושה מצוה 'מְלֹא עוּמְסוֹ' שכולל חמשה אצבעות אז הקדוש ברוך הוא נותן לו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' טובה דהיינו משלשל לו שפע מן החמשה ספירות הרמוזים בחמש אצבעות שבהם הוא התפשטות החמשה חסדים. וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן' ישעיה מ, יב פירוש תכונת השמים שהוא העולם כולו היתה בהשתלשלות השפע של חמש ספירות מחסד עד הוד שהם רמוזים מגודל עד זרת ואיך האדם שהוא עולם קטן סובל ומכיל שיעור טובה כמדת שיעור העולם הגדול הזה כולו? ותירץ לו דלעתיד ירחיב הקדוש ברוך הוא גבולו של כל צדיק וצדיק שיהיה לו ש"י עולמות ואם כן יש בגבולו שיעור מספיק לרוב טובה הזאת אשר קבל 'מְלֹא עוּמְסוֹ'. ומה שאמר לו 'מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ בְּאַגַּדְתָּא' כלומר אם היית בדרשה שדורשין ביום שבת לא היית מתקשי בכך כי בדרשה דרשו שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ואם כן ברבוי עולמות אלו ימצא יותר משיעור זה שבאמת אין הצדיק נוחל עולם אחד בלבד. והנה על זה מקשים העולם אמאי אמרי לה להא משמיה דרבא בר מרי והלא משנה ערוכה היא בסוף עוקצין משנה עוקצין ג, יב משמיה דרבי יהושע בן לוי? גם מקשים איך אביי נעלמה ממנו משנה זו? ונראה לי בס"ד במשנה נקיט 'לְהַנְחִיל' ויש לפרש דהם עולמות קטנים אשר כולם יהיו שיעור עולם אחד דהא אפילו גוף האדם נקרא עולם בפני עצמו כמו שאמרו בגמרא תענית כה. בעובדא דרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאחרביה לעלמא. אבל רבה בר מרי נקיט עתיד הקדוש ברוך הוא 'לִיתֵּן' ש"י עולמות, ולמה שינה לשון המשנה דנקטה 'לְהַנְחִיל'? אלא בא ללמדנו העולמות אלו עולמות גדולים הם דכל הנותן בעין יפה הוא נותן ולכן נקיט 'לִיתֵּן'. אי נמי לשון 'לְהַנְחִיל' יש לפרש שלא יתן לו כל ש"י עולמות כולם אלא ינחיל אותו חלק בכל עולם ועולם מהם שיקנה לו בהם דוקא אך לשון 'לָתֵת לְכָל צַדִּיק' משמע שיתן לו הכל. ונראה לפרש בס"ד טעם למספר ש"י עולמות כי הצדיק מהפך מדת הדין למדת רחמים ומגביר מדת החסד בעולם וידוע שם אֵ־ל הוא מדת החסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם תהלים נב, ג ולכן אברהם אבינו ע"ה שהוא אחוז במדת החסד נוסף לו אות ה' בשמו כדי שיהיה מספר שמו רמ"ח שהוא מספר ח' פעמים א‏־ל 31×8=248 ולכן כתיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בראשית ב, ד ואמרו רבותינו ז"ל זוהר חלק א׳ דף פו: ועוד בְּ'אַבְרָהָם' 248 שהיא מספר ח' פעמים אֵ־ל שהם ארבעה לארבעה רוחות השמים וארבעה לארבע רוחות הארץ דכתיב אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה תהלים פט, ג שהשמים והארץ קיימים בחסד, ולכן אותיות האבות והאמהות הם ל"א שהוא אותיות אֵ־ל שהוא חסד כי יעקב אבינו ע"ה נקרא בשם ישראל גם כן. וידוע דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן יו"ד פעמים אֵ־ל הוא מספר ש"י 31×10=310 לכך הקדוש ברוך הוא יתן לכל צדיק ש"י עולמות על אשר הגביר במעשיו הטוב שם אֵ־ל בשלימותו בעולם. ונראה לרמוז בס"ד רמז הכתוב וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם דברים יא, יג והיינו 'אִם שָׁמֹעַ' ראשי תיבות 'אִם מְבַקְּשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' צריך שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם שהם רמ"ח מצות בסוד החסדים. ובזה יובן הפסוק בישעיה כֹּה תֹּאמַר אֶל הָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ ישעיה ו, ט רצונו לומר איך אעשה ואתנהג עמכם? אם אומר לכם שכר עולם הבא כדי שתתפעלו על ידי זה אינו מועיל עמכם! וזהו אם אומר לכם שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ ראשי תיבות 'שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' הנה אתם עושים עצמכם בל תדעו מדבר זה ולא תועיל השמועה זאת לכם שתטיבו דרככם, ואם אמרתי להביא יסורין עליכם כדי שתראו ראו לשון יראה הנה אתם עושים עצמכם כאלו אינכם מבינים דברים אלו שאני מפחיד אתכם בם הכלל העולה אין אתם חוזרים למוטב לא בכך ולא בכך.

7 כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיוָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" שיר השירים ה, טו. יש להקשות היכא רמיזה השחרה בכתוב? ומה שפירש רש"י ז"ל דכתיב לעיל מיניה שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב שיר השירים ה, יא נראה דוחק דבשלמא חִכּוֹ מַמְתַקִּים שיר השירים ה, טז היא סמוך ממש דכתיב שיר השירים ה, טו בָּחוּר כָּאֲרָזִים חִכּוֹ מַמְתַקִּים אבל שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב כתיב קודם חמשה פסוקים. ונראה לי בס"ד דנרמז זה בגוף הפסוק הזה עצמו דידוע תוכו של דג מראהו שחור מה שאין כן בשאר בריות לא נמצא כן כי דוקא תוכם וקרבם שהוא מקום הכרס מראהו שחור ונרמז זה בתיבת כַּלְּבָנוֹן שתחלק התיבה לשתים וקרי בה 'כְּלֵב נוּן' והיינו הדג שנקרא נון, ולב היינו תוך וזהו שנאמר 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' שהוא שחור כלומר מי שהוא בעולם הזה מראה פניו שחור בעבור דברי תורה כמו תוכו של נון כי כל תוך נקרא לֵב אז לעתיד יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן' שיתלבן ויבהיק זיוו ופסוק זה נדרש כפלים 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' אז יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן'. וסמך לזה 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים' לומר דזה איירי בתלמידי חכמים שמשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה.

8 כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא , שֶׁנֶּאֱמַר "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" תהלים לו, ט. נראה לי בס"ד דבר זה רמוז בגופו של פסוק והוא כי 'בֵּיתֶךָ' הוא בית המדרש ושם לא יש דשן גופניי אלא דשן נפשיי היא התורה שנהנית בה הנפש וידוע דהמתרווה מדשן הנפשיי מוכרח שיהיה רעב מדשן הגופניי וכמו שאמר רב לרב כהנא 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' איוב כח, יג לא תמצא כמי שמעדן עצמו וכו'. ולזה אמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' הוא דשן הנפשיי הבא על ידי רעבון של דשן הגופניי על ידי כך זוכים כי 'נַחַל עֲדָנֶיךָ' שהוא שפע גן עדן 'תַשְׁקֵם' לעתיד בעולם הבא. ובדרך הלצה נראה לי בס"ד כי 'דֶּשֶׁן' רצונו לומר אפר שהוא קטמא כמו וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ויקרא ו, ד והנה אמרו על חכם אחד מימיו לא אכל תבשיל בחול שהוא חם מחום גחלים אלא רק מחום אפר שהוא חמום מעט כי בני ביתו אוכלין התבשיל לעת ערב והוא עוסק בלימוד עד שעה חמשית או ששית מן הלילה ומניחים לו אכילתו על הכירה ועד שעה חמשית יכבו הגחלים וישאר אפר שהוא חם מעט. וזהו שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' רצונו לומר ירויון מאכילתם רק מחום הדשן בלבד בשביל שהם עוסקים בתורה כאותו חכם הנה אלו זוכים כי 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' לעתיד 'וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם'. ובזה יובן מה שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' נדרש כפלים כלומר אותם אשר ירויון רק מדשן מחמת חשקם בתורה זוכים שֶׁיִּרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.

9 רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא נַמִי אָסוּר לְמִיקְרֵי אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּכָתַב בֵּיהּ "לָא תִּינְטוֹשׁ גִּילְדָנָא מֵאוּדְנֵיהּ לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים" אִי מִפְּשָׁטֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא נַמִי כָּתַב "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" אִי מִדְּרָשָׁא אוֹרְחָא דְּאַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא לִיבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ דברים כ, יט. פירש רש"י ז"ל אין נכון לאדם לשנות את דרכו והיינו דקאמר 'מֵאוּדְנֵיהּ'. ולפי זה שאר דברי המשל הכי משמעותם 'דְּלֹא לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא' רצונו לומר שלא ילך הזרע לבטלה 'אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא' כלומר תשמש על פי חוקת התורה שנמשלה לאש 'וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים' רצונו לומר בתשמיש זה תעשה פריה ורביה שהם זכר ונקבה.

10 וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: בַּת לְאָבִיהָ מַטְמוֹנֶת שָׁוְא . פירוש הבת נקראת מַטְמוֹן כי מַטְמוֹן ראשי תיבות 'מַזָּל טוֹב מַזָּל נוֹבֵט וְעוֹלֶה' דכן מברכים העולם לאבי הבת כשתוולד מזל טוב מזל צומח ועולה וצומח היינו נובט, ואמר בן סירא זה המטמון שוא הוא מאחר שאביה כל ימיו לבו מלא פחד בעבורה כי 'מִפַּחְדָּהּ לֹא יִישַׁן בַּלַּיְלָה' שהוא זמן שהאדם נח מטרדת עסקיו הנה הוא באותו זמן יבא לו הרהורים ומחשבות של פחד בעבורה. ומפרש ואזיל חדא לחדא 'בְּקַטְנוּתָהּ שֶׁמָּא תִּתְפַּתֶּה' ויבעלו אותה על ידי פתוי 'וּבְנַעֲרוּתָהּ שֶׁמָּא תִּזְנֶה' מעצמה ברצון דכיון שנבעלה בקטנותה וטעמה טעם ביאה וידעה דרך הנאה של ביאה אז היא תבקש מעצמה לזנות, וכאשר בגרה יחוש 'שֶׁמָּא לֹא תִּינָּשֵׂא' דאחר שזינתה אז כשיגיעו ימי בגרותה ויבקשו להשיאה לא תרצה להנשא מחמת בושתה דיודעת שפתחה פתוח ואין לה דם בתולים ותתגלה חרפתה לפני החתן. 'וְהִזְקִינָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה כְּשָׁפִים' פירוש דאפשר לפעמים כאשר תנאף בנערותה ותחוש שמא תתעבר אז יביאו לה המנאפים סם לבטל ההריון ואחר כך תנשא לאיש ותסמוך על תחבולה שתעשה שלא ירגיש הבעל שאין לה בתולים ומוכרח שתשב תחתיו כמה שנים בלא הריון מחמת הסם ואז זה ישא אשה אחרת ותעשה כשפים שישנא את צרתה ויאהב אותה או תעשה כשפים שיהיה אוהב אותה ולא ישא אשה אחרת.

11 וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב "מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתְךָ" משלי יח, כד. פירש רש"י ז"ל 'מְנַע רַבִּים' אותם שאין לך עסק עמהם 'וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא' אותם שאתה מתעסק עמהם. וקשא אם כן נשתוו אותם שאין לו עסק עמהם עם אותם שיש לו עסק עמהם דהא גם באותם שאין לו עסק עמהם קאמר 'מְנַע רַבִּים' למידק הא מועטים שפיר דמי? ונראה לי דכולא חדא מלתא היא דאם האדם מכניס רבים בתוך ביתו כאילו כל בני עירו נכנסו לביתו כי דרכן של בני אדם לספר בחוץ מה שרואין בפנים וכיון דהנכנסים רבים ודאי יספרו כל מה שראו ואז נמצא כל אנשי העיר ידעו מה שיש בביתו וסדר הנהגתו ואכילתו ושתייתו וכל אשר עושה בביתו וזהו שנאמר 'מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ' ועל ידי כך נמצא 'שֶׁאֵין הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתֶךָ' אבל אם לא מנעת רבים כאילו כל אנשי העיר תביא ביתיך.

12 אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן, עַבְדְּקָן סַכְסָן דִּנְפַח בְּכָסֵיהּ לָא צָחֵי. פירוש כוס יין רמז לתורה דלפעמים יתעורר בלב האדם התלהבות לעסק התורה והוא מכבה ומשפיל את התלהבות זו הנה בידוע שמעיקרא לא היה צמא לתורה ונולדה התלהבות זו מכח הצמאון דאי הוה הכי לא היתה נכבית תכף. ומה שאמר, אָמַר 'בְּמַאי אֵיכוּל לַחְמָא נַהֲמָא סַב מִינֵּיהּ' פירוש התורה נקראת לחם דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי משלי ט, ה שהיא לחם רוחני וכשאתה בא להאכילו לחמה של תורה ללמדו אומר לך תן לי תחילה לחם הגשמי כדי שאוכל לחם הרוחני דְּאִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה משנה אבות ג, יז זה 'סַב מִינֵּיהּ' לחמה של תורה מאחר שנותן עיניו במזון הגשמי תחילה ואין לו בטחון בהשם יתברך לא יתקיים לימוד התורה בקרבו וכל מה שילמוד ימהר לאבד. ובזה פרשתי רמז הגמרא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ביצה טז. כלומר הולכים לאכול נהמא של תורה אצל בעלי בתים שלומדים שם למנוחת המתים בנהמא הגשמי בשביל שיאכלו ויעמדו שם ויתנו להם שכר לקנות בו סעודה לביתם.

13 זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן עַבְדְּקָן סַכְסָן משלי יח, כד. זל דקן קירטמן: נראה לי 'זל דקן' כלומר מזלזל בזקן שלו לגלחו וגם תולש שערות ומשליך הרי זה 'קירטמן' מלשון מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל משנה מעשרות ג, ג כן זה מקרטם אורות אשר רומזים עליהם שערות הזקן. ואמר 'עב דקן' מי שהוא חסיד שוטה שכל שערות הנתלשים מזקנו חוזר ותוחב אותם בזקנו עד שעשאו עב הרבה כמשא כבד הרי זה סַכְסְכָן רצונו לומר חסיד שוטה.

14 מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ. נראה לי בס"ד רמז בזה על תיקון השלישי ותיקון החמישי כי תיקון השלישי שהוא ארחא פנוי בלתי שער תחת אמצע החוטם וכן תיקון החמישי שהוא ארחא תניינא פנוי בלתי שער באמצע שפה התחתונה וכתב הרב מהר"י רבי יעקב צמח ז"ל בספר 'מבוא שערים' מציאות זה לא ניכר בחוש הריאות בבני אדם ואולי דיש הפרש בנו שאנו בחינת ז"א זעיר אנפין ולא כנגד א"א אריך אנפין ולכן יש לנו שערות קטנות בתיקון שלישי תחת חוטמא וכן בתיקון החמישי באמצע שפה תחתונה עד כאן דבריו ז"ל. וכתב הרב 'אמת ליעקב' דף ק' שראה אדם אחד שיש לו ארחא פנוי בלי שער תחת אמצע החוטם חלק לגמרי והוא פלא גדול בעיני וכו' וכשאנו רואין אדם שיש לו סימן מובהק מא"א אריך אנפין זה מורה שיש לו יניקה מא"א אריך אנפין מעט יותר משאר אדם עד כאן לשונו. ואפשר על זה קאמר כאן 'מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה' שהוא ארחא פנוי בלתי שער למעלה בשפה העליונה ולמטה בשפה התחתונה 'כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ' כלומר זה יורה שיש לו יניקה מאי אפשר יותר מכל העולם ולכן כולי עלמא לא יכלי ליה מחמת רוב מעלתו ביניקה זאת.

15 "אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף יא. וזה לשונו לפעמים יתגלגל האדם כדי ליקח בת זוגו כי לא זכה בראשונה לקחתה ופעמים שכבר לקח בת זוגו אלא שחטא באיזו עבירה והוצרך להתגלגל לתקן אותה ואז אינו בא יחידי וכו' ולכן אף על פי שהיא אינה צריכה להתגלגל מחזירים אשתו עמו עד כאן לשונו. נמצא שיזדמן שהאשה כבר נעשית טובה ומחזירים אותה לעולם הזה מתנה לבעלה שתהיה לו לעזר וזהו שאמר 'אִשָּׁה טוֹבָה' כלומר שנתקנה ונעשית טובה אפשר שיתנו אותה בסוג 'מַתָּנָה טוֹבָה' לבעלה שתבא עמו לעולם הזה עד שישלים חיוב התיקון שלו, לכן מן הראוי כשתחזור לעולם הזה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' כלומר בחיק אדם כשר כדי שלא תפסיד בביאתה זו. או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו זלה"ה זכרונו לחיי העולם הבא בשורש האיש והאשה שהנקבה נאצלת מכנגד החזה של הזכר ולמטה ולכן מהחזה ולמטה היא כלולה בזכר ולכך מצוות עשה שהזמן גרמא שהם כנגד איברים שהם מן החזה ולמטה נשים פטורות כי מאחר שמשם ולמטה כלולים בזכרים יועילו מעשים של הזכרים שהם בעליהם להם ואין צורך לנקבות לעשותם ורק מצות שאין הזמן גרמא שהם כנגד איברים אשר למעלה מן החזה נשים חייבות בהם כי שם אין נכללות בזכרים. וזהו שאמר על האשה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' בְּחֵיק דייקא כי מן החזה ולמטה נכללת עם בעלה ותשתלם ממנו. או יובן בס"ד אומרו 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בבא מציעא נט. אתתך גוצא גחין ולחוש אשתך קטנה גחון ולחוש לה לה רצונו לומר אם היא גוצא שתראה עצמה שוה לך אז זו אשה טובה שראוי לקבל עצה טובה ממנה ואז גחין ולחוש לה לקבל ממנה עצה וזהו שאמר אשה הטובה היא בחיק ירא אלקים שאינה משוה עצמה עם בעלה אלא כאלו היא מגעת עד חיקו דוקא.

16 אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יְגָרְשֶׁנָּה מִבֵּיתוֹ וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. נראה לפרש הטעם שקראה צָרַעַת כי האשה היא שרשה דין וגבורה ולכן היא יכולה לכפות הדינין יותר מן האיש שהוא שרשו בחסד ועל כן באירות שחפר אברהם אבינו 'סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר' בראשית כו, טו בא יצחק אבינו ע"ה וחפר אותם הבאירות שכפה את הדינין ולא יכלו לו מפני שהוא שרשו בגבורה אבל אברהם אבינו ע"ה שרשו בחסד וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים והלקוטים. ועל כן האשה כוחה גדול שהיא 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' שמות טו, ו. וכל זה אמור באשה טובה שהיא תרעץ אויב ותהיה עזר לבעלה וכמו שנאמר בראשית ב, יח 'אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר' באותה שהיא 'כְּנֶגְדּוֹ' כלומר שהיא בגבורה שהיא כנגדו שהוא בחסד, אבל אשה רעה לא מבעיא שלא תרעץ אויב לעזור לבעלה כי תִּרְעַץ בהפוך אתוון צָרַעַת. ומה שאמר 'הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן' הכונה נראה דכל אשה אסורה לאדם כמו אשת איש או שאר ערוה דרכו של שטן ויצר הרע לעשות לה חן בעיני בני אדם כמו שנאמר מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם משלי ט, יז ולכן כל אשה ערוה נקראת אשת חן.