בן יהוידע על פסחים ס״ח

« בן יהוידע על פסחים ס״ו ×¢×´×‘ בן יהוידע על פסחים ע״ב ×¢×´×‘ »

1 שבת פתח ↗

רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהּ, וְחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, וְאִי בָּעֵי מִינֵּיהּ כׇּל חֲלָלֵי עָלְמָא הֲוָה אָמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עִיזֵּי מְסַגָּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אִימְּרֵי? אֲמַר לֵיהּ כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא. מַאי טַעְמָא הָנֵי מְכַסְּיָין וְהָנֵי מְגַלְּיָין? הָנֵי דְּמִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְכַסְּיָין, וְהָנֵי דְּלָא מִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטַר גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּאָכֵל כִּיסֵי. מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּדָיֵיר בְּאַגְמֵי, וּבָעֵי לְכַרְכּוֹשֵׁי בָּקֵי.

2 פסחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר״.

2 בבא בתרא פתח ↗

צַדִּיקִים – הָא דַּאֲמַרַן. מָשִׁיחַ – דִּכְתִיב: ״וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה׳ צִדְקֵנוּ״. יְרוּשָׁלַיִם – דִּכְתִיב: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף, וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה״, אַל תִּקְרֵי ״שָׁמָּה״ אֶלָּא ״שְׁמָהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן ״קָדוֹשׁ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ״.

3 סנהדרין פתח ↗

וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל?

4 פסחים פתח ↗

רַב חִסְדָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

5 פסחים פתח ↗

רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. הַשְׁתָּא אַחוֹיֵי מַחֲיֵי, מְרַפֵּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה שֶׁאֲנִי מֵמִית — אֲנִי מְחַיֶּה, כְּמוֹ שֶׁמָּחַצְתִּי — וַאֲנִי אֶרְפָּא.

6 פסחים פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

7 פסחים פתח ↗

עב״ם סִימָן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב בֵּיהּ.

8 פסחים פתח ↗

רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדִי לִי עִגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָא הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרֵים — כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא.

9 פסחים פתח ↗

רַב שֵׁשֶׁת כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ, וְתָלֵי וְקָאֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא, וַאֲמַר: חֲדַאי נַפְשַׁאי, חֲדַאי נַפְשַׁאי, לָךְ קְרַאי לָךְ תְּנַאי. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״! מֵעִיקָּרָא כִּי עָבֵיד אִינִישׁ — אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבֵיד.

10 פסחים פתח ↗

10 כריתות פתח ↗

בָּבוּאָה לְבָבוּאָה דְבָבוּאָה, נִידַּע דְּאָתֵי לְבֵיתֵיהּ. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דִּילְמָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ, וּמִתְּרַע מַזָּלֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִילְקָא וְתַמְרֵי. אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְנֵיהּ: כִּי בָּעֵיתוּ לְמֵיזֵל לְמִגְמַר קַמֵּי רַבְּכוֹן, גְּרוּסוּ מֵעִיקָּרָא מַתְנִיתִין וַהֲדַר עוּלוּ קַמֵּי רַבְּכוֹן, וְכִי יָתְבִיתוּ קַמֵּי רַבְּכוֹן, חֲזוֹ לְפוּמֵּיהּ דְּרַבְּכוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וְכִי גָּרְסִיתוּ שְׁמַעְתָּא, גְּרוּסוּ עַל מַיָּא, דְּכִי הֵיכִי דְּמָשְׁכִי מַיָּא תִּמְשׁוֹךְ שְׁמַעְתְּכוֹן. אַקִּילְקֵי דְּמָתָא מַחְסֵיָא, וְלָא אַפַּדְנֵי דְפוּמְבְּדִיתָא. טָב גִּילְדָּנָא סַרְיָא לְמֵיכַל מִכּוּתָּחָא דְּרָמֵי כֵּיפֵי. ״וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה׳ רָמָה קַרְנִי״, ״רָמָה קַרְנִי״ וְלֹא ״רָמָה פַּכִּי״ – דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן – נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָם, שָׁאוּל וְיֵהוּא שֶׁנִּמְשְׁחוּ מִן הַפַּךְ – לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָם. הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת לְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמוֹסְרָהּ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, לְהָרִיחַ בָּהּ – חַיָּיב. וְהַמֵּרִיחַ בָּהּ פָּטוּר, אֶלָּא שֶׁמָּעַל. וּמִי אִיכָּא מְעִילָה? וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה! רֵיחַ אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה, אֵין לְךָ דָּבָר אַחֵר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ. אַלְּמָה לָא? וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתָהּ וּמוֹעֲלִין בָּהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים. הָנִיחָא לְרַבָּנַן, אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: כְּשֵׁירִין הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִנִּיחָם שָׁם״? שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. וּלְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, הָכָא וַדַּאי אֵין מְלַמְּדִין, מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרֵי מִיעוּטֵי. בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן כְּתִיב: ״וְשָׂמוֹ״ – הָדֵין אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא, גַּבֵּי עֶגְלָה עֲרוּפָה כְּתִיב: ״הָעֲרוּפָה״ – עֲרוּפָה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: פִּיטּוּם הַקְּטֹרֶת: הַצֳּרִי, וְהַצִּיפּוֹרֶן, וְהַחֶלְבְּנָה, וְהַלְּבוֹנָה – מִשְׁקַל שִׁבְעִים שֶׁל שִׁבְעִים מָנָה. מוֹר, וּקְצִיעָה, שִׁיבּוֹלֶת נֵרְדְּ, וְכַרְכּוֹם – מִשְׁקָל שִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁל שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. הַקּוֹשְׁטְ – שְׁנֵים עָשָׂר, קִילּוּפָה – שְׁלֹשָׁה, וְקִנָּמוֹן – תִּשְׁעָה. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָה – תִּשְׁעָה קַבִּין, יֵין קַפְרִיסִין – סְאִין תְּלָתָא קַבִּין תְּלָתָא. אִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוַּרְיָין עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית – רוֹבַע. מַעֲלֵה עָשָׁן – כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף כִּיפַּת הַיַּרְדֵּן כׇּל שֶׁהוּא. וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ – פְּסָלָהּ. חִיסַּר אַחַת מִכׇּל סַמְמָנֶיהָ – חַיָּיב מִיתָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָה, שֶׁשָּׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּיפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין, שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּיפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם לַמִּקְדָּשׁ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: דְּאָמַר ״קֹדֶשׁ הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״ – כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא יְהוּ אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ. מֵיתִיבִי: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר – יִנָּתְנוּ לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן. הָנֵי דְּבָרִים הָרְאוּיִין, מַאי נִינְהוּ? אִי בְּהֵמָה וְחַיָּה – תְּנָא לֵיהּ! אִי יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת – תְּנָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו קְטֹרֶת? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בְּאוֹתָהּ הַנִּיתֶּנֶת לְאוּמָּנִים בִּשְׂכָרָן. דְּתַנְיָא: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? הָיוּ מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִים וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: הָא בְּכוּלְּהוּ מוֹתָרוֹת תָּנֵי חוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, וְהָכָא לָא תָּנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּאֶחָד מִסַּמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: קְטֹרֶת הָיְתָה נַעֲשֵׂית שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה, שְׁלֹשָׁה מָנִין יְתֵירִין, שֶׁמֵּהֶן מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חׇפְנָיו בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְהַשְּׁאָר נִיתֶּנֶת לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן. כִּדְתַנְיָא: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.

1 מַאי דִּכְתִיב: ישעיה ה, יז "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם". נראה לי בס"ד דריש 'כְבָשִׂים' על ישראל משום דכתיב ירמיה נ, יז 'שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל' וידוע שישראל הם בסוד החסדים דרמוזים בכבשים ואומות העולם בגבורות שרמוזים בעזים וכמו שאמרו במאמר הגמרא שבת עז: 'מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר לו כברייתו של עולם דאחר חשוכא אתי נהורא' ולכן כתיב בראשית כה, כו 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו'.

2 עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵּתִים. נראה לי בס"ד מה שיהיה להם מעלה זו לעתיד מפני דעתה על ידי מעשיהם הטובים מחיים ניצוצי הקדושה בבירור שעושים להם מן הקליפה וכן מבררים ניצוצי נשמות המגולגלים בדצח"ם דומם, צומח, חי, מדבר ומחיים אותם ולכן בזכות זה יזכו להחיות גופים המתים. ובזה יובן בס"ד הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ דברי הימים א' טז, לה שאנחנו מהללים אותך שאתה מחיה המתים גם אנחנו נתהלל בה שנהיה גם אנחנו מחיים מתים. וכיוצא בזה פרשתי הפסוק הנזכר על מאמר בבא בתרא עה: עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר ישעיה ד, ג 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ‍ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'. והנה בגמרא דריש הכא 'כְּדָבְרָם' על אליהו זכור לטוב ואלישע הנביא ע"ה ונראה דנרמזו באות מ"ם סתומה דתיבת 'כְּדָבְרָם' שמספרה ת"ר 600 והם כל אחד יש בשמו חמשה אותיות וידוע מה שאיתא בספר יצירה, חמשה אבנים בונים ק"ך בתים ואם כן כל אחד יש לו ק"ך צרופים של חמש אותיות שמספרם ת"ר אותיות כמנין מ"ם סתומה וזהו 'כְּדָבְרָם' רוצה לומר 'כדבר מ"ם' ולעיל דרש כְּדָבְרָם 'כמדובר בם' רוצה לומר 'כמדובר במ"ם'.

3 "בָּשָׁן", זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן. קשה למה הקדים אלישע לאליהו זכור לטוב? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ותירץ לפי שאלישע החיה שנים יעיין שם. ואני ההדיוט נראה לי בס"ד לפי כי באלישע הנביא ע"ה איכא רבותא טפי מפני דאליהו ז"ל קודם שבא לעולם הזה היה מלאך בשמים ואחר כך עלה בסערה בשמים וחזר להיות מלאך שם וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל על בתרא דף ק"ט עיין שם. וכיון דהיה תחילתו מלאך וסופו מלאך אין בזה חידוש כל כך שהחיה את המת כאשר היה באלישע הנביא ע"ה שהיה אדם ילוד אשה ממש ולכך הקדים את אלישע הנביא ע"ה. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ דגבי אלישע איכא רבותא טפי משום דגבי אליהו זכור לטוב יש לומר זכות העולם וזכות הצדיקים אשר בישראל גרם בזה דאיתא בגמרא דסנהדרין דף קיג אחר דבעי רחמי ויהבו ליה מפתח של גשמים דעל ידי כך עשה עצירת גשמים חזא קודשא בריך הוא דאיכא צערא בעלמא ולכך אמר לו 'קוּם לֵךְ צָרְפַתָה' מלכים א' יז, ט כדי לגלגל הדבר שיחזיר את מפתח של גשמים וירד מטר דעל ידי כך מת בנה של צרפתית ובקש מהקב"ה שיתן לו מפתח של תחיית המתים להחיותו ואמר לו הקב"ה כבר יש בידך מפתח של גשמים ואם אתן לך גם מפתח זה יהיו בידך שתים וישאר בידי רק אחד ואין משורת הכבוד, על כן תחזיר לי מפתח של גשמים ואתן לך זה וכן עשה, ועל ידי כך ירדו גשמים ורווח עלמא. ואם כן יש לומר זכות הרבים וזכות העולם גרם בזה כדי שיהיה מטר על פני האדמה מה שאין כן באלישע דלא הוה הכי אלא הוי רבותא דידיה לגמרי לכך הקדימו עכ"ד נר"ו. ודע אף על גב דאמרו בגמרא סנהדרין צב: מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא התם לא החיה אותם הוא בעצמו אלא ניבא על תחייה שלהם דכתיב יחזקאל לז, ה 'כֹּה אָמַר אֲדֹ' הֳ' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם'.

4 לָא קַשְׁיָא, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. נראה לי בס"ד לכן תהיה השמש נוספת מנין גֶּשֶׁם 343 על מה שהיא עתה לרמוז כי זה היתרון גם כן אינו אלא רק בעוד שהגשם על הארץ דהיינו לימות המשיח שעדיין יש גשמיות בעולם אבל לעולם הבא שמזדכך הגשם לגמרי אז גם זה האור לא יהיה נחשב כלום לכן אמר שיר השירים ב, יא 'כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ' פירוש 'הַסְּתָיו' 481 גימטריא תפ"א כמנין פלונית לילית=480 עם כללות שלה עבר כוחה לגמרי אז גם ה'גֶּשֶׁם' 343 שהוא יתרון אור השמש הגדול שהוא שמ"ג פעמים 'חָלַף הָלַךְ לוֹ' שלא נצטרך אליו עוד דכתיב ישעיהו כד, כג 'וּבוֹשָׁה הַחַמָּה' כי אור לנו באור השכינה וזהו שנאמר תהלים עב, ז 'וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ' שנזכה לאור באור השכינה שלא נצטרך לאור הירח כמו שנאמר ישעיהו כד, כג 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה' דאז יתקיים משום הכי ישעיה ב, ה 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר הֳ''.

5 רָבָא רָמִי: כְּתִיב: דברים לב, לט "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", וּכְתִיב: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" הַשְׁתָּא אַחוּיֵי מְחַיֵּי, אַסּוּיֵי, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן. נראה לי בס"ד דקשיא ליה דתחלתו נקיט לשון עתיד אָמִית וַאֲחַיֶּה וסופו נקיט לשון עבר מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא דלא אמר 'אמחץ ואני ארפא' ועוד קשיא ליה נמי יתור לשון הַשְׁתָּא אַחוּיֵי וכו'. ותירץ כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא וכו' פירוש אין נחשב פלא מצידי שגם דברים שהם נעשים הפך הטבע המה לגבי דידי נחשבים בעשייתם כמו מה שנעשה בטבע וכאלו הם דבר ההוה ורגיל תמיד וכמו שכתב הרב בינה לעתים ז"ל על פסוק תהלים קיח, כג 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' כדבר הווה ורגיל אך מה ש'הִיא נִפְלָאת' אין זה אלא 'בְּעֵינֵינוּ' עיין שם. ולזה אמר כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי וכו' פירוש כמו שרפואת המחץ הוא דבר הווה ורגיל ואינו פלא כן כְּשֶׁאָמִית אֲחַיֶּה אותם בנקל שאין נחשב בזה מצידי לדבר פלא.

6 "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. נראה לי בס"ד טעם לזה כי יום טוב יש לו שתי שמות שהם מוֹעֵד 120 בלשון תורה וְ'יוֹם טוֹב' 73 בלשון חכמים ומספר שניהם עולה קצ"ג וידוע דשם כוז"ו שהוא אותיות הדבוקים בשם הוי"ה במילואם כזה כ"ף וא"ו זי"ן וא"ו עולה מספרם קצ"ג 193 וגם סְעוּדָה גְּדוֹלָה 193 שהיא כל היום כולו עולה מספר קצ"ג לכן סבירא ליה אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם כי מספר שמותיו שהם קצ"ג הם מספר שם כוז"ו המחובר עם אותיות השם וגם הם מספר 'סעודה גדולה' שנמשכת כל היום כולו וזהו גדולתה. אבל רבי יהושע סובר חציו של יום זה שמספרו קצ"ג נחשוב אותו לה' שהוא מספר שם הנזכר וחציו של יום זה נחשוב אותו על פי מספר 'סעודה גדולה' שתהיה נמשכת כל חציו של יום. או הכוונה חֶצְיוֹ לַה' דהיינו נלך בתר מספר שם אחד שהוא בלשון חכמים 'יוֹם טוֹב' שעולה ע"ג לַה' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי יודי'ן יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72 עם הכולל ומספר שם השני שהוא מוֹעֵד בלשון תורה נחשב אותו על חצי השני של היום כי 'מועד' גימטריא ק"ך שעולה מספר 'מזון טוב' 120 שהוא רומז על רבוי אכילה ושתיה וזהו לָכֶם.

7 הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי 'לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. קשה אדרבא כיון דנתנה בו תורה יהיו כולו קודש לה' בעסק התורה? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים ז"ל מאחר דיעקב ועשו חלקו העולמות, איך יש לזרע יעקב מותרות בעולם הזה שהוא חלק עשו ותירצו דזוכים במותרות מכח עסק התורה המקיים העולם כדין מציל מזוטו של ים עד כאן דבריהם. ולפי זה ראוי שיום זה שניתנה בו תורה נרבה באכילה ושתיה כדי להורות שאנחנו זוכים ברבוי אכילה ושתיה מכח התורה ואינם גזל בידינו. ונראה לי בס"ד שבת פורים עצרת ראשי תיבות 'שפע' כי בהם נרבה בשופע.

8 רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר: אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. הנה המפרשים ז"ל פירשו דרב יוסף היה לו יתרון גדול מצד הזכירה שהיה זכרן ולא שלטה בו שכחה, גם אמרו דהשכחה שלטה בעולם בשביל שנשתברו לוחות ראשונות, גם אמרו הטעם דנשתברו בשביל שנתנה תורה ביום ושלטה עין הרע של אומות העולם ואם היתה בלילה לא היה עין הרע ולא נשתברו, ולכן אמר רב יוסף 'אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא' עד כאן דבריהם. ועדיין צריך להבין מה קשר יש לדברים אלו בְּעֶגְלָא תִּלְתָּא? ונראה לי בס"ד דמה שאכל עֶגְלָא תִּלְתָּא ביום שבועות זכר לשלשה ימים שקידש משה רבינו ע"ה את ישראל בהם כדי לקבל התורה וידוע כי השם יתברך לא אמר לו אלא 'הַיּוֹם וּמָחָר' שני ימים בלבד ורק יום אחד הוסיף מדעתו, והטעם שהוסיף יום אחד שרצה שיהיה הקידוש שלם בשלשה ימים ושלשה לילות, ולכן כיון שאמר לו השם יתברך ביום רביעי בשבת 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' שמות יט, י וכנזכר בגמרא שבת פז. מה עשה? חשב יום רביעי וליל חמישי ליום אחד ויום חמישי וליל שישי ליום אחד ויום שישי וליל שבת ליום אחד, ובזה נשלם קידוש שלהם, ולכך ניתנה תורה ביום שבת וכיון דנתנה ביום שלטה עין הרע ונשברו הלוחות ונעשה שכחה ואז נמצא יש רבותא גדולה לרב יוסף בענין הזכירה וזה עולה כפי הרמז של עֶגְלָא תִּלְתָּא. אבל אם לא היה מוסיף משה רבינו ע"ה יום אחד אלא היה דן בדברי השם יתברך כפשטן דאמר ליה ביום רביעי 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' דקאי על יום רביעי ויום חמישי בלבד. נמצא נשלם קידוש שלהם בסוף יום חמישי ואז היה זמן נתינת התורה חל בליל שישי והיתה התורה ניתנת בלילה ולא היה שולט עין הרע ולא היו משתברים הלוחות ולא היתה שולטת השכחה ואם כן מאי רבותיה דרב יוסף בכח הזכירה שיש לו ולכן הוה אמר כן כד הוו עבדין ליה עֶגְלָא תִּלְתָּא. ובזה יתורץ דקדוק אחר למאי נפקא מינה הביא הגמרא דברי רב יוסף? ובזה ניחא ללמדינו דיש לחוש לעין הרע אפילו בדברים שבקדושה.

9 רַב שֵׁשֶׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא. נראה לי בס"ד הטעם שאומר דבריו אלו כשהולך ועומד אצל הפתח כדי לרמוז בזה המוסר אשר אמר שלמה המלך ע"ה בפסוק 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ' משלי כו, יד שפירשו המפרשים ז"ל הכוונה דהדלת כבד מאד ואי אפשר להניעו ורק על ידי שיש לו ב' ציר למעלה ולמטה אז גם ילד קטן יוכל להניעו לפתחו ולסגרו וכן העצל שאינו עוסק בתורה תדמה בעיניו משא כבד מאד וכל זה הוא בשביל שאין לו רצון מצד העליון שהוא המוח ומצד התחתון שהוא הלב ולזה אמר 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהֶעָצֵל עוֹדֶנּוּ עַל מִטָּתוֹ'? בתמיה! כי אם הוא רואה את התורה משא כבד כל זה בשביל חסרון הצירים שהם רצון המוח והלב עכ"ד. ולכן רב ששת שהיה זהיר וזריז בלימודו דהוה מְהַדַּר לֵיהּ כָּל תְּלָתִין יוֹמִין היה אומר דברים אלו השייכים לעסק התורה אצל הדלת כדי לעורר לב השומעין והתלמידים שיקחו מוסר מן הדלת כמו שאמר שלמה המלך ע"ה ויזדרזו בעסק התורה כמוהו והיה עושה זה כל שלשים לחדש תלמודו כי ישראל נמשלו ללבנה שמתחדשת כל ל' יום וגם הם עתידים להתחדש כמותה. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף ז' שפירש במאמר זה דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא ולכך היה אומר כך יעיין שם נראה לי בס"ד, לכך היה אומר דברים אלו 'כַּד הֲוָה תָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא' לרמוז על גלגול בבא בן בוטא יען כי 'בבא' בלשון תלמוד הוא 'דשא' ודוק היטב.

10 חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי. נראה לי בס"ד כפל לשונו, האחד על עולם הזה ואחד על עולם הבא דהצדיקים יש להם שמחה גדולה בתורה ומצות בעולם הזה מעין עולם הבא על דרך מה שאמרו ברכות יז. 'עולמך תראה בחייך' ובזה יושלם שמחתם בעולם הבא דלא בהילי לאסתכולי באפי שכינה. או כפל דבריו אחד על חלק המעשה ואחד על חלק התלמוד, וזהו חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק המעשה חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק התלמוד, ואם תאמר והלא אתה עיקר עסקך בחלק התלמוד שהוא תיקון הרוח והוא שמחת הרוח, ואיך תאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי שהוא הנפש בחלק התלמוד? ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי, כי התלמוד מביא לידי מעשה ואם לא יש תלמוד איך ידע לעשות ולכן ראוי שהנפש תשמח גם בחלק התלמוד. או יובן בס"ד הטעם שכפל הלשון חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' כי אנחנו עושים שני בחינות בירור בי"א סמני הקטורת האחד בבחינת התפארת בפסוקים תורה שבכתב כפסוק קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה וכו' שמות ל, לד שבזה נרמזו י"א סימנים והב' בבחינת המלכות באמירת הברייתא ד'תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד וכו' כריתות ו. שהיא תורה שבעל פה בסוד המלכות. ולזה אמר 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' רמז בתיבת 'אֵי' הראשון על בירור י"א סימנים שהם בבחינת התפארת בסוד אמירתינו פסוקים תורה שבכתב, ורמז בתיבת 'אֵי' השניה באומרו 'וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' על בירור י"א סימנים של בחינת המלכות באמירת הברייתא דתנו רבנן שהוא סוד תורה שבעל פה שהיא סוד המלכות. וכן כאן אמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי כפלים כי חֲדָאִי אותיות ח"ד י"א וזהו חד אֵי שהוא בסוד המקרא חד א"י שהוא בסוד המשנה והברייתא ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, המקרא בעבור בירור חד אֵי וְלָךְ תָּנָאִי הברייתא בעבור בירור חד א"י. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהתורה נקראת אם דכתיב משלי ב, ג 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא', אַל תִּקְרֵי אִם אֶלָּא אֵם, וכמו שהאם הגשמית יש לה ב' דדים להניק את בנה כן אֵם הרוחנית יש לה ב' דדים דכתיב משלי ה, יט 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' והם דד ימין זו תורה שבכתב ודד שמאל זו תורה שבעל פה ושני דדים אלו הם מניקים לנפש והנה דד בלשון חכמים הוא חדיה וזהו שאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי את תשמחי בדד ימין ובדד שמאל יען לָךְ קָרָאִי המקרא שהוא דד ימין לָךְ תָּנָאִי המשנה שהוא דד שמאל. ומה שהיה רב ששת מדבר בדברים אלו יותר משאר חכמים מפני שהיה סגי נהור ולא היה גופו נהנה מן הכבוד שעושים ההמון לתלמידי חכמים הן מצד הקימה הן מצד מושב המקום מאחר דאינו רואה בעיניו מה שאין כן שאר חכמים שרואים בעיניהם איך קמים כל העם מלוא קומתם מפניהם ואיך הם יושבים בראש הנה בעל כרחו נהנים מן הכבוד הזה אף על פי שאין לבם חפץ בו ולכן הוא היה אומר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי שהנאת הלימוד מגעת לך דוקא ולא לגופי.

1 פסחים פתח ↗

״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, אָמַר מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה אָמַר רַב: כַּמְדוּבָּר בָּם. מַאי כַּמְדוּבָּר בָּם? אָמַר אַבָּיֵי: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא אִי כְּתִיב ״חׇרְבוֹת״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וְחׇרְבוֹת״, מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר.

2 ספר יצירה פתח ↗

שבע כפולות כיצד צרפן. שתי אבנים בונות שני בתים. שלש בונות ששה בתים. ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים. חמש בונות מאה ועשרים בתים. שש בונות שבע מאות ועשרים בתים. שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. ואלו הן שבעה כוכבים בעולם חמה נוגה כוכב לבנה שבתאי צדק מאדים. ואלו הן ז' ימים בשנה שבעה ימי בראשית. ושבעה שערים בנפש שתי עינים שתי אזנים ושני נקבי האף והפה. ובהן נחקקו שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבע שעות. לפיכך חבב שביעי לכל חפץ תחת השמים:

3 פסחים פתח ↗

בָּשָׁן — זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן״, וּכְתִיב: ״פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ״. גִּלְעָד — זֶה אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתּוֹשָׁבֵי גִלְעָד וְגוֹ׳״.

8 שבת פתח ↗

בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּאַרְבְּעָה עֲבוּד פְּרִישָׁה. וְרַבָּנַן סָבְרִי — בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא; בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי״; בְּאַרְבְּעָה אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּחַמְשָׁא עֲבוּד פְּרִישָׁה. מֵיתִיבִי: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי!

10 ברכות פתח ↗

כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״.

« בן יהוידע על פסחים ס״ו ×¢×´×‘ בן יהוידע על פסחים ע״ב ×¢×´×‘ »