בן יהוידע על פסחים ג׳

1 לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. נראה לי בס"ד אומרו 'לְעוֹלָם' רוצה לומר בין במילי דשמייא בין במילי דעלמא. ונראה רמז לדבר זה שֶׁפֶּה במילואה כזה פ"ה שי"ן ה"א המלוי הוא אותיות 'נָאֶה' לרמוז שיוציא משפתיו דָּבָר נָאֶה ולא דָּבָר מְגֻנֶּה. גם יש לדקדק אותיות 'פֶּה' במילואם כזה פ"ה ה"י הוא אותיות הַיָּפֶה, פירוש הפה צריך לדבר בו בלשון הַיָּפֶה ולא מְגֻנֶּה.

2 שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. לא אמר שֶׁהֲרֵי הֶאֱרִיךְ אלא שֶׁהֲרֵי עִקֵּם לרבותא כי מלבד האריכות נקיט לשון מעוקם שלא קראה טמאה כשמה בלשון ישר אלא עִקֵּם הלשון ואמר 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' ולפי זה נמצא אמר י"ג אותיות במקום שהיה די בחמשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא איוב יד, ד, רוצה לומר שהוצרך לומר לשון טהור במקום לשון טמא, לֹא אֶחָד כלומר בפסוק זה שכתב מספר 'אֶחָד' 13 אותיות במקום שהיה די לכתוב חמשה אותיות. או הכוונה 'לֹא אֶחָד' על יחידו של עולם שהוא יתברך דבר בתורה בלשון טהור במקום לשון טמא.

3 רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: דברים כג, יא "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". הא דלא הביא רבי יהושע בן לוי דקדים לרב פפא פסוק זה שיש בו רבותא יותר מפני דיש לומר היכא דמדבר דברים לנכח שאני, ולכן כאן שאומר 'כִּי יִהְיֶה בְךָ' דמדבר לנכח, לכך דקדק למנקט לשון נקיה, ולזה הביא 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' דאינו מדבר לנכח. והא דרב פפא לא חשיב וא"ו ד'טָהוֹר'? אפשר כי יש הפרש בחסרות ויתירות בין ספר תורה דרבינא ובין ספר תורה דרב פפא וכמו שאמרו התוספות ז"ל במקום אחר דהיה שנויים בספרים שלהם זה מזה, או אפילו דכתוב אצלו 'טָהוֹר' מלא בוא"ו לא חשיב ליה רב פפא מפני שאינו יוצא במבטא אלא מובלע בין האותיות ואות ה"א שהוא בסוף תיבה מנכר טפי. והא דלא הביאו רבי יהושע בן לוי ורב פפא פסוק שהביא רב אחא בר יעקב כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר שמואל א' כ, כו דאית ביה רבותא טפי שהאריך בט"ז? היינו משום דניחא להו יותר להביא פסוק מן התורה וגם שהוא דבר היוצא מפי הגבורה, מה שאין כן פסוק רב אחא בר יעקב הוא מן הנביאים וגם הוא דבורו של שאול המלך ע"ה ופשוט. אך מקשים מאי קא מוכח מפסוק זה דהכא, בלאו הכי ראינו שהאריך שלא לצורך דאף על גב דאמר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' האריך ואמר 'כִּי לֹא טָהוֹר'? ומתרצים מה שנאמר 'כִּי לֹא טָהוֹר' לא האריך בכדי אלא כיון לגנותו בזה דרוצה לומר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' הוא מחמת קרי ולא ראה הקרי מחמת אונסו אלא ראה מחמת 'כִּי לֹא טָהוֹר' בלב שיש לו הרהורים רעים ח"ו, ולכך רואה קרי עכ"ד. ולפי זה לא נתרצה הקושיא דהשתא אינו מוכח שהאריך ט"ז אותיות כיון דאם היה אומר מקרה טמא הוא היה גם כן מוכרח להוסיף ולומר 'כִּי טָמֵא' הוא כדי שלא יאמר שהיה לו הקרי מחמת אונס ואם כן עתה דלא נקיט טמא לא הוסיף ט"ז אותיות אלא רק י"ג אותיות? ונראה לי בס"ד דאם נקיט הכי כי אמר 'מִקְרֶה טָמֵא' הוא לא היה נצרך להוסיף 'כִּי טָמֵא הוּא' כדי להודיע שלא ראה הקרי מחמת אונסו כי זה מוכח בלאו הכי מן הכפל של 'מִקְרֶה טָמֵא' דהיה די לומר 'מִקְרֶה הוּא' והוסיף 'טָמֵא' לומר זה המקרה הוא טָמֵא בעצם שלא ראהו לאונסו אלא בא מצד טומאת עצמותו ונמצא כי עתה שהוצרך לעקם ולומר 'מִקְרֶה לֹא טָהוֹר' הוצרך להוסיף 'כִּי לֹא טָהוֹר' כדי לגנותו ביותר.

4 וְהָכְּתִיב: בראשית כד, סא "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. יש להקשות וכי סלקא דעתך דאסור לרכוב האשה בפיסוק רגלים כדי שבא לתרץ הכי? והלא אין דבר זה אמור אלא כדי שיהא מספר בלשון נקיה ואם כן אף על גב דרבקה רכבה על הגמלים עם כל זה מן הראוי שיאמר הכתוב 'וְתֵשֵׁב עַל הַגְּמַלִּים' שיכנה את המרכב בלשון מושב! ונראה לי בס"ד כי באמת מדברי רבי ישמעאל שפירש ואמר הכתוב קראו 'מוֹשָׁב' משום לשון נקיה יש לנו ללמוד דאף על גב דאין איסור לאשה לרכוב בפיסוק רגלים מכל מקום אורח ארעא שתהא יושבת על הבהמה בלתי פיסוק רגלים כמנהג הנשים בערי אירופא דמלמדין את הנשים לרכוב מן הצד בלתי פיסוק רגלים וזה יקרא 'מוֹשָׁב'. ודבר זה נלמד מדברי רבי ישמעאל מכל שכן, דאם לשון רכיבה המורה על פסוק רגלים לא נקיט באשה משום דלאו אורח ארעא, כל שכן הוא דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפסוק רגלים. והשתא שפיר מתרץ התם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים כלומר הן אמת דהיה מן הראוי למנקט קרא גבי רבקה לשון 'מוֹשָׁב' דהוא לשון נקיה, מכל מקום נקיט לשון רכיבה המורה על פיסוק רגלים ללמדנו דבר אחר לפי דרכו והיינו דכל כי האי גוונא דאיכא 'בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים' אוֹרְחָא הִיא דגם האשה תרכב בפיסוק רגלים. והוצרך ללמד דבר זה יען כי מלשון דנקיט גבי זבה מוכח דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפיסוק רגלים ולכן כדי שלא נחשוב דאזהרה זו היא בכל מקום ובכל גוונא לכך נקיט הכתוב לשון רכיבה בגמלים ובהר ללמדנו במקום בִּיעֲתוּתָא שאני. ולכן בארצות הערב שאנו דרים בהם כיון דאין דרך הנשים לרכוב בשביל טיול כאנשים על כן לא נתלמדו הנשים בין ישראלים בין נכרים מנהג ערי אירופא שרוכבים מן הצד בלי פיסוק רגלים שזה נקרא 'מוֹשָׁב' אלא רוכבים בפיסוק רגלים.

5 וְהָכְּתִיב: שמות ד, כ "וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר"? הָתָם, מִשּׁוּם בָּנָיו, אוֹרְחָא הוּא. עיין פירוש רש"י ז"ל שהן זכרים כתב לשון רכיבה ונראה לי בס"ד הכוונה, כיון דבניו היו עמה על חמור אחד שהם קטנים וצריכה לאחוז אותם אי אפשר שתשב על החמור מן הצד אלא מוכרח שתשב בפיסוק רגלים כדי שתוכל לאחוז בהם שלא יפלו. או יובן הכוונה כיון דבניו גם כן היו עמה על חמור אחד אינו מספיק גב החמור שתהיה הרכיבה מן הצד בלי פיסוק רגלים. או יובן הכוונה כיון דבניה עמה שרוכבים אחד מלפניה ואחד מאחריה אז אין גנאי לרכוב בפיסוק רגלים יען כי פיסוק רגליה יהיה מכוסה בבניה מכאן ומכאן.

6 חַד אָמַר לְהוּ: "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה". זו גרסת עין יעקב דגריס 'לְהוּ' דקאי על הלל או על רבי לחד לישנא וכן הוא גרסת תלמוד כתב יד אבל בתלמוד שבידינו לא גריס 'לְהוּ' וצריכים להבין לגרסת 'לְהוּ' מאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרשב"ץ ח"ג סימן ע"ח מפני מה שיבח התלמיד שאמר 'אֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אדרבא הוה ליה לשבוחי לאידך שקיצר בלשונו דהא אמרינן פסחים ג: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'? והשיב הרשב"ץ ששמע מהגאון מו"א ז"ל שתירץ בשם הרבנית אשתו של הרב רבי יוסף ז"ל דמה שאמרו 'ישנה דרך קצרה' דוקא הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש התלמיד בלשון ארוכה, אבל התלמיד ששואל מן הרב עדיף לדבר בלשון נקיה ולא בעי לשון קצרה, כי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה יעיין שם. ולכן דקדק מסדר הש"ס למנקט 'לְהוּ' דפירושו להלל או לרבי לחד לישנא לומר כיון דהיה התלמיד שואל לרב לכך יאות לו השבח שדיבר בלשון נקיה אף על גב שדיבר בלשון ארוכה. ובזה ניחא נמי לתרץ דקדוק אחר דאמר 'מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' ויש להקשות מה שייכות יש לזה בזה כי מה שנמצא שדבר בלשון נקיה ראוי שיאמר שיהא חסיד ופרוש כי סימן זה נוגע לכך? אך כפי האמור ניחא כיון שדיבר בלשון ארוכה לרבו, והיינו נמצא דחלק כבוד לרבו לומר שיש לו לב רחב ואינו משתבש בלשון ארוכה, לכן בזכות שחלק כבוד לרבו ודאי יזכה לכך שכל הנזהר בכבוד רבו זוכה להיות הוא רב מורה הוראות בישראל מדה כנגד מדה.

7 מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מקשים מה שייכות יש לזה בזה? והוה ליה למימר שיהא חסיד ופרוש משום שדבר בלשון נקיה! ונראה לי בס"ד דמלבד דבר טוב זה שמצא בו שדבר בלשון נקיה עוד מצא בו חריפות שכל וחכמה יתירה דהוה דייק לישנא שלא אמר לשון דמשתמע לתרי אנפי כמו חבירו והוא כי חבירו אמר 'מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה' דבריו אלו סובלים שני פירושים הא' לומר כונתו לשאל רק על המסיקה של זתים למה יעשו בטומאה ובאמת כך היא כונתו בשאלה זו, אך דבריו אלו סובלים עוד פירוש אחר אשר אין זה מטרת שאלתו והוא שהשומע יפרש שאלתו כך 'למה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה ואין עושין להפך להיות בוצרין בטומאה ומוסקין בטהרה?' דכונתו לשאל על שניהם לתת של זה בזה ושל זה בזה, ובאמת הוא לא היתה כונתו כך אלא שדבריו סובלים גם פירוש זה ונמצא אינו חכם להיות דייק בלשונו לתפוס שאלתו בלשון ברור שאינו סובל אלא פירוש אחד דוקא. אך זה השני שלא זכר בדבריו טומאה בחד וטהרה בחד אלא שאל 'מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה' אין דבריו סובלים שני פירושים אלא רק פירוש אחד דמוכרח לפרש דבריו שכל שאלתו היא רק על הטהרה למה אין עושין אותה גם במסיקה, ולא אפשר לפרש דבריו ששואל בשתים לתת של זה בזה. ושל זה בזה. ולכן כיון שראה חכמתו דדייק בלשונו למנקט לשון ברור אמר 'מֻבְטָחַנִי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' כי דבר זה דדייק בלישנא הוא סימן טוב לזה וכמו שאמרו בעירובין עירובין נג. בני יאודה דהוו דייקי לישנא הוו גלי מסכתא מה שאין כן בני גליל. ועדיין יש לדקדק במה שאמר 'בְּיִשְׂרָאֵל' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש מורה הוראות בבית המדרש ואין זוכה שתתפשט הוראתו לעשות מעשה בקרב כל ישראל על פי הוראתו אלא הוראתו תשאר עצורה בבית המדרש דאין הלכה כמותו. ויש שזוכה שיקבעו הלכה כמותו לענין מעשה הנה זה הוראתו יוצאה בבית המדרש ומתפשטת בקרב ישראל דעבדי עובדא כוותיה ועל זה נאמר משלי ה, טז יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה. הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי, חַד אָמַר לְהוּ: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל ג: קשה הנהו תרי קמאי למה הזכירם פה? וסגי לומר 'הַהוּא כַּהֲנָא דְּאָמַר הִגִּיעַנִי כְּזָנָב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו'? ונראה לי בס"ד דאם לא היו אלו עמו שקדמו ודברו בשבח לא היו בודקים אחריו מחמת שאמר כן דהיו אומרים משגה שכך נפל בפיו בשגגה והיה נשאר בחזקתו ולא היו בודקין אחריו אך מאחר דהוו יתבי תלתא והיה האחד מחבב הקדשים שהיה מיצר על רוע מזלו שלא הגיע לו מבשר הקודש אלא דבר מועט והשני היה מחבב הקדשים באומרו אני זכיתי לחלק חשוב יותר ממך שהגיע לי כזית וזה השלישי לא הלך בדרך חבריו שחבבו הקדשים אלא ענה אחריהם בדבר בזיון לדמות הקדשים לשיעור זנב הלטאה תו ליכא ללמד עליו זכות ולומר בשגגה דבר בלשון זה לכך בדקו אחריו! אי נמי יש לומר אין הבית דין בדקו אחריו דאין צריכין מן הדין לבדוק אחריו בעבור דברים אחר שהיה מוחזק בכשרות אלא אותם השנים שהיו עמו חרה להם על דבריו וּבָּדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁמֶץ פְּסוּל וביררו אותו אחר כך בבית דין. ברם איכא למידק איך יגיע לזה כפול ולזה כזית מלחם הפנים והלא צריך לחלקו ביניהם בשוה חלק כחלק? ודוחק לומר זה בעל הזית חטף מאחרים ונשלם חלקו לשיעור זית. ונראה לי בס"ד דאלו השלשה לאו מחד משמר הם אלא כל אחד מן משמר אחר ולכן במשמר של זה היו החלקים כולם על שיעור פול ומשמר זה כולם זית. אי נמי לעולם שלשתם משמר אחד והחלקים היו שיעור פול לכך אמר הראשון הגיעני כפול והשני אמר אני חלקי היה חשוב בעיני כשיעור זית שהוא גדול מפול והג' אמר שהיה נראה בעיניו כזנב שהוא קטן מפול.

8 וַאֲנָא, הָא קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי. יש להקשות אם היה אוכל מן האיברים החשובים סגי ליה לומר קָאֲכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי ומה כונתו לומר 'שּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן דף נז. מלכא אמר הגדי משובח יותר ומלכתא אמרה הכבש משובח יותר ושאלו לכהן גדול, והשיב הכבש משובח יעיין שם. ודינו של פסח בא הן מן הכבשים הן מן העזים שיש נמנים על כבש ויש נמנים על עז והוא כדי להתפאר היה נמנה על כבש שהוא שּׁוּפְרֵי והיה אוכל מן האברים החשובים שבו ולזה אמר 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי'. ובאמת דבר זה שדקדק בו היה סיבה למפלתו דאם היה נמנה על עז וגדי לא היה אפשר לרבי יהודה בן בתירא לפרוש לו רשת ללכדו בדבר זה שאמר לו 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' כיון דבעז וגדי לא יש אַלְיָה אך על ידי שדקדק לאכול 'מִשּׁוּפְרֵי דְשׁוּפְרֵי' בזה נלכד בדבר זה של אַלְיָה.

9 אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ. פירש עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' דרך רמז דישראל נשפעים ממקום עליון מהחסדים והרחמים והאומות מלמטה והחכמים ז"ל כל שיחתם היא דברי תורה שגם בעת שידברו דברים פשוטים משתעו בלשון חכמה ולכן רבי יהודה בן בתירא שם בפיו של זה לומר 'סְפוּ לִי מֵאַלְיָה' שיש רמז בתיבה זו 'מא"ל י"ה' כי ראהו אוכל מן הקודש בגזל ואיסור ואמר כשיזכיר שמות א"ל י"ה בפיו הם ינקמו ממנו וכן היה לו שהם הרגישו ברוח קדשם בזה ואמרו לו שלא במתכויין א"ל י"ה לגבוה אלו ישראל דוקא סלקא. ומחמת שהוזכרו באותו מעמד שמות הקודש אלו לכך עשו פעולה זו לעורר את לב השומעין לבדוק אחריו ובדקו ומצאו ובערו הרע מן העולם עכת"ד ז"ל.

10 אֵימָא לְהוּ: "סְפוּ לִי מֵאַלְיָה". הדבר יפלא איך האמין זה העכו"ם שיהיה רבי יהודה בן בתירא רבן של ישראל מיעצו לעשות דבר הפך התורה אשר צותה 'עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ' שמות יב, מח דודאי מאחר שעלתה בידו ערמתו בתחלה וגם את המקראות ידע להו לא היה טפש? ונראה לי בס"ד דאותו עכו"ם כשאמר דבר זה לרבי יהודה בן בתירא היתה כונתו לזלזל בישראל באומרו שאין מדקדקים לשמור מצות ה' אלהיהם כראוי שהרי הם מאכילים בידים את הפסח גם לנכרים וערלים ואין מרגישים! והשיב לו רבי יהודה בן בתירא 'מֵאַלְיָה מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכונתו לומר מה שצותה תורה 'כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל' לא צותה על בשר הפסח אלא רק על חלק המשובח שבו שהוא האליה ולכן כל אדם שאינו בדוק אצלם שהוא ישראל אין מאכילין אותו מן האליה אבל על שאר בשר הפסח כיון דאין עליו אזהרה מן התורה מאכילין אותו לכל אדם שיבא ויאמר ישראל אני אף על פי שאין בודקים אותו ורק לנכרי וערל ודאי לא יאכילוהו מבשר הפסח דמעלה וסלסול נהגו בו לבלתי יאכל ערל מבשר הפסח אבל מן התורה אין מונע בזה, ואתה אם תרצה להבחין ולידע שדברי אלה אמת או לאו תלך ותאמר להם לספות לך מן האליה ותראה שלא יאכילו אותך אלא אם כן יבדקו אותך תחלה. וזה הנכרי נכנסו בדעתו דבריו של רבי יהודה בן בתירא ולא עלה על לבו שאם יבדקוהו וימצאוהו ערל יהרגוהו כי מה עשה איסור שיתחייב עליו כך והלא מקודם לא היה אוכל אלא מן הבשר דוקא דאינו אסור מן התורה לנכרים וערלים דהא כתיב 'לֹא יֹאכַל בּוֹ' דייקא דהיינו מחלק החשוב והמובחר שבו ולכך הלך לנסות כמו שאמר לו רבי יהודה בן בתירא וניצוד ונלכד! ונראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי יהודה בן בתירא 'מִי קָא סָפוּ לָךְ?' וכן אמר לדידיה שיאמר להם בלשון זה 'סְפוּ לִי' דנקיט לשון ספו ולא אמר 'הֶאֱכִילוּנִי'? הנה בחר רבי יהודה בן בתירא בהאי לישנא לרעתו של זה כי ספו הוא סובל, גם כן ממשמעות הרג וכליון כמו יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם הֳ' ישעיהו סו, יז וברית כרותה לשפתים הכריח שיהיה הוא פותח ברעתו.

11 שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד אם אתה בִּירוּשָׁלַיִם וּמְצוּדָתְךָ בִּנְצִיבִין אין זה חידוש ופלא כי זכות ארץ ישראל מסייעה אותך, וכן היא המדה דכתיב ישעיה ב, ג 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם' אך החידוש והפלא הוא דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין חוץ לארץ, וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם דאסתייעא מילתא טובא. ודע שיש קבלה ביד אנשי נְצִיבִין אשר רבי יהודה בן בתירא קבור אצלם רחוק מעט מהעיר, שפעם אחת באו גוים ולקחו אבנים מן הבנין הבנוי על קברו ונשאום על הגמלים ונסתמו עיניהם של הגמלים ואומרים דבעבור נס זה קורין אותו הגוים מעא"מי פירוש מסמא על שם המופת הזה. ואנא עבדא בשנת תרכ"ט עליתי לעה"ק תובב"ב ובחזרתי לעיר בג'דאד באתי על דרך נְצִיבִין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון זכותו יגן בעדינו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון!

12 אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים". קשה וכי השעורים הם קללה בעולם, והלא גם בהם יש צורך לבני אדם כי בני אדם צריכין לבהמות והם צריכין לשעורים, ויש בני אדם שאוכלים פת שעורים, ואמאי הקפידו על בשורה שבשרם בשעורים והלא מצינו שהכתוב שבח את ארץ ישראל בשבעת המינים שבכללם השעורים דכתיב דברים ח, ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה אטו יאמרו ח"ו לפסוק 'צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים'? ונראה לי בס"ד כי רצו שבראותו החיטים של אותה שנה אינם יפות יפתח פיו לטובה להזכיר שם יפות על החיטים, דאולי יתן השם יתברך ברכה באותו המועט להספיק במקום מרובה כמו שמצינו שפתח אברהם אבינו ע"ה פיו לטובה על יצחק וחזר לשלום, ולכן היה יותר נכון שיאמר 'אֶשְׁתַּקֵּד נַעֲשׂוּ חִטִּים יָפוֹת' דעל כל פנים זוכר שם יפות על החיטים, והם היו מבינים מדבריו על חיטים דאותה שנה איך הם, ונח להם בלשון זה שפותח פיו לטובה על שם חיטים. ודע דהא דקאמר הש"ס הוה ליה למימר 'אֶשְׁתַּקֵּד' לאו דוקא אֶשְׁתַּקֵּד אלא הכוונה על איזה שנה שעברה שנעשו בה חיטים יפות כדי שלא יוציא שקר מפיו, וכן מה שאמרו עֲדָשִׁים לאו דוקא עֲדָשִׁים אלא הכוונה שיתפוס איזה מין ממיני מאכל שנעשה יפה באמת.