בן יהוידע על פסחים קי״ט

1 זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה. נראה לי בס"ד שאם בחרו בו להיות ראש ישיבה, ויודע שחבירו גדול ממנו לא יקבל לישב. או יובן יש לו רוח הקודש שיוכל להכיר מקום חבירו בישיבה של מעלה דהיינו שורש נשמתו ובחינתו כמו השגת רבינו האר"י ז"ל. או יובן אם נתעכב חבירו היושב למעלה ולא בא לישיבה והוא בא קודם ממנו וראה מקום פנוי לא ישב בו שחולק כבוד לחבירו. ומה שאמר 'זֶה הַמְקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה' רוצה לומר ששמח בפנים אשר יסביר חבירו בהלכה ולא כאותם המתכוונים לסתור דברי חבריהם אף על פי דמכירים שדבריהם אמת.

2 זֶה הַמְגַלֶּה דְּבָרִים שֶׁכִּסָּה עַתִּיק יוֹמַיָּא. קשה והלא לִמְכַסֶּה כתיב ישעיה כג, יח והיכא רמיז מגלה? ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד שהוא מחובר למה שנאמר 'לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה' רוצה לומר מאכיל ומשביע לאחרים אותם טעמי תורה שכיסה עתיק יומין שלא נתפרשו בתורה להדיא.

3 מַאי דִּכְתִיב: תהלים ד, א "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד", זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ. מקשים מהא דסנהדרין סנהדרין קז. שאמר דוד המלך ע"ה 'גלוי וידוע קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה'. וקשה לן, יאמרו ומה בכך? דהא קאמר כאן נּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ! ותירץ הגאון חיד"א ז"ל דהתם היתה תשובה דרך בדיחות יעיין שם, ודוחק זה מאד. ונראה לי בס"ד דקושיא מעיקרא ליתא דודאי ניצוח מצד ידיעה או שיקול הדעת וסברא אי אפשר להיות כנגדו יתברך דאי אפשר לשום בריה הן צדיק הן מלאך שישיג דבר אמת מצד הסברא או מצד ידיעה אשר לא יהיה זה גלוי לפניו יתברך חלילה, והחושב כן הרי זה כופר בעיקר, ומה שאמרו בגמרא דמציעא בבא מציעא נט: בעובדא דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי דאמר הקב"ה 'נצחוני בני' לא שהיה נצחון ממש ח"ו שם אלא אמר כן בדרך חיבה שהיה מחבב אותם, והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל גם הקב"ה תמיה עמהם ואומר 'בני איך נצחתם?' הרי זה דכתיב זכריה ח, ו 'כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הָעָם הַזֶּה גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא', ובאמת הוא יודע שהם לא נצחו היצר הרע בכחם אלא בעזרתו ועם כל זה אומר להם כדי לשמחם ויטב לבבם. ומה שאמר כאן זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ היינו בענין בטול הגזרה בהא דגזר לכלותם בשביל מעשה העגל ובא משה רבינו ע"ה והתפלל לפני הקב"ה שיבטל הגזרה וקבל תפילתו וביטלה, וקרי לה 'נצוח' שלבסוף דבריו יתברך בגזירה לא נתקיימו, אך באמת מי ביטל הגזרה? הקב"ה בעצמו ביטל הגזירה על ידי שמחל! וכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל דכתיב שמואל ב' כג, ג 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים', לא אמרו צדיק מבטל אלא בלשון מושל דבאמת הקב"ה בעצמו הוא אשר ביטל גזירתו, ורק מפני שביטל גזרתו בעבור אהבתו בצדיק ותפלתו, לכך תלו הביטול בצדיק. וכן אמרו מוֹשֵׁל הוא לשון מושאל ואין נקרא נצוח מאחר דהקב"ה שגזר תחלה הוא אשר חזר וביטל דברי גזירתו ורק מחמת שביטל גזירתו כדי לעשות רצון הצדיק. וחוץ מדבר זה שהוא ענין ביטול גזירה לא שייך לומר לשון נצוח כנגדו יתברך, הן בענין ידיעה הן בענין הבנה וסברא ושקול הדעת כי הוא יתברך אלקי אמת ויודע מה שבלב ומה שהיה ומה שעתיד להיות אין דבר נעלם ממנו, וכן דבר הנגזר מכח סברא ושקול הדעת, הכל גלוי לפניו שיודע האמת ויודע מה שתחייב בו הסברא האמיתית ויודע מה שיוכל זה לטעון ולהשיב קודם שירגיש וקודם שישיג זה התשובה והטענה דאי אפשר לשום בריה שישכיל בדעתו דבר שלא יעלה במחשבתו יתברך, והחושב הפך זה הרי זה כופר בודאי. ומה שאמר הקב"ה לדוד 'אי מנסינה לך לא יכלת' ודאי כן הוא האמת שלא היה יכול לכוף יצרו אם היה הקב"ה עוזב אותו בבחירתו שלא יעזור לו לכבוש את יצרו, ודוד המלך ע"ה נמי ידע דהכי הוא האמת, ומה שאמר אחר כך 'גלוי וידוע לפניך דאי בעית למכפייה ליצרי הוה כייפינא' כוונתו דהוה כייף ליה על ידי תפילה שהי' משתדל להרבות בתפלה לפני הקב"ה שיעזרהו לשלוט ביצרו, וברית כרותה לתפילתו של צדיק שלא תשוב ריקם, ובודאי הקב"ה היה מקבל תפילתו והיה עוזרו לשלוט ביצרו, אך אמר אני לא השתדלתי על ידי תפלה לעשות לי עזר מאיתך כדי לכוף את יצרי, אלא הנחתי עצמי עזוב בבחירה שלי כי חששתי אם אעשה כן העולם לא ידעו האמת שאתה עזרתני לכוף את יצרי על ידי תפלה אלא אומרים 'עבדא זכי למריה' כי רואין שאתה אמרת בתחלה 'אי מנסינה לך לא יכלת לשלוט' ורואין דלבסוף שלטתי ביצרי! ולכך לא השתדלתי לעשות לי עזר מאיתך כדי לשלוט ביצרי אלא הנחתי הדבר על פי הבחירה שלי בלתי בקשת עזר ממך.

4 'יָדוֹ' כְּתִיב, זֶה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִיא פְּרוּשָׂה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת, כְּדֵי לְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין. נראה לי בס"ד אותיות שניות של ד' חיות שהם 'אָדָם אַרְיֵה נֶשֶׁר שׁוֹר' הם אותיות 'דִּרְשׁוּ'. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק ישעיה נה, ו 'דִּרְשׁוּ הֳ' בְּהִמָּצְאוֹ' אין דרישה אלא תשובה. והנה אות ראשון ואות אחרון אשר בכל תיבה ותיבה הם נקראים כנפים ונמצא אותיות דִּרְשׁוּ שהם אותיות שניות המה תחת הכנפים, ולזה אמר זה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוצה לומר כח התשובה שֶׁפְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רוצה לומר שרמוזה באותיות דִּרְשׁוּ שהם תחת כנפי שמות החיות. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל וז"ל: בזוהר הקדוש במקומות רבים אמרו כי ד' כנפי החיות הם ד' אותיות אדנ"י וארבע פני החיות הם ד' אותיות הוי"ה והכוונה כמו שהכנפים מכסים הפנים כן שם אדנ"י מכסה ומעלים שם הוי"ה הנקרא בשם אדנ"י וכמו שנאמר שמות ג, טו 'זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם' עד כאן לשונו, עיין שם. וזהו שאמר יָדוֹ פְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רמז לאותיות שם הוי"ה שהם מדת הרחמים כי כנפי החיות הם אותיות שם אדנ"י והוא יתברך מקבלם באותיות שם הוי"ה. ועוד נרמז ב'יָדוֹ' אותיות יו"ד רמז ליו"ד ימי תשובה.

5 עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוֹלָה זוֹ, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כִּמְצוּדָה, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. נראה לי בס"ד דלא פליגי דמאן דאמר כִּמְצוֹלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים מדבר ברכוש הגשמי שנתרוקנה מן הממון ומי שיבוא אליה אינו יכול להרוויח ממנה כי לא ימצא כלום בה כאדם היורד למצולה שלא ימצא שם דגים. ומאן דאמר כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן מדבר ברכוש הרוחני שלא נשאר בה ניצוץ קדוש שביררו הכל ממנה ולכן נאסר להם החזרה לתוכה כנודע, והיינו כִּמְצוּדָה, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן דאז אין עוף נפנה אליה כן נשמות ישראל שנקראו עופות אין נכנסים בה עוד כי לא ימצאו שם דגן שהם הניצוצי קדושה.

6 וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי. נמצא יוסף הצדיק ע"ה ליקטו והביאו לפרעה ואחר כך יצא מפרעה עד שנח ברומי מקום שליטת עשו שרמוז במלוי 'פרעה' כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א דהמלוי הוא מספר עֵשָׂו 376, נמצא מקום הראשון ומקום האחרון רמוזים זה אצל זה כי זה בפשוט וזה במלוי וסוף יבואו ישראל ויקחו אותו מרומי שהוא עשו! ומי הנוצח להוציאו מעשו? הוא משיח בן יוסף שהוא שטנו של עשו ד'אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל' בראשית רבה צט, ב. ומה שאמר 'שְׁלֹשָׁה מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם' נראה לי בס"ד הטעם שחילקם לשלושה כנגד שם ההצלחה שהצליח בו יוסף הצדיק ע"ה דכתיב תהלים קה, לז 'וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב' ופירש רבינו מהרש"ם ז"ל דשם כס"ה בפ"ז הוא אותיות 'כֶסֶף זָהָב' וכתבו המקובלים ז"ל ששם זה מסוגל להצלחה וכמו שכתב ב"י ושם זה עולה מספרו ב' פעמים 'חן' ולכן כתיב ביוסף בראשית לט, ב 'וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ'. ובזה יובן בס"ד משלי כב, א 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב' כי חלק אחד מן השלושה הנזכר שהוא כנגד חֵן אחד הוא גנוז לצדיקים שנקראו טוֹב דכתיב ישעיה ג, י 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב', ומה שזכו ליקח, זה המטמון שהוא כנגד חֵן אחד. ובזה יובן משלי ה, יט 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה חן ללומדיה עירובין נד: רוצה לומר מטמון שהוא כנגד חֵן אחד מן שלושה חנות ולפי דרשה דלעיל בפסוק ישעיה כג, יח וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַהֳ' שכל ממונם וגניזתם של רומי תהיה לצדיקים היושבים לפני ה'! נמצא גם חלק החן שנגלה לאנטונינוס אשר היה מלך רומי יקחו ישראל בכלל השלל והביזה והרי הם זוכים בשתי מקומות של חֵן חֵן. ובזה יובן זכריה ד, ז 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' וְאֶבֶן הָרֹאשָׁה אלו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב בראשית מט, כד 'מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל' והם עלו במחשבה תחלה להבראות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בראשית רבה א, ד.

7 מַשּׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח וְכוּלְּהוּ, אַקְלִידֵי וְקוּלְפֵי, דְּגִלְדֵּי. לפי פשוטן של דברים נקיט שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לשון גוזמא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא חולין צ: 'דברו חכמים בלשון גוזמא' דתנן משנה מידות ג, ח נמנו עליה שלש מאות כהנים וכן אמרו משנה תמיד ב, ב בהך דשלוש מאות כור. מיהו נראה לי רמזו כאן חז"ל סוד עמוק מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דנפש הבל היתה כלולה מכמה נפשות וכמה ניצוצות והיו מעורבות טוב ורע והניצוצות הרעות שבו היו ש"ח ואלו הש"ח הם היו בחינת עקריות נפש 'קֹרַח' 308 שהוא מספר ש"ח וכו' יעוין שם. וזהו שאמרו מַשּׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת רמז לש"ח הנזכר ולא זכרו מספר הקטן שהוא שמונה, וקראם פְּרָדוֹת כי הם רעות שאין עושים פרי כפרדה. גם לשון פירוד שהם בסוד רשות הרבים רוצה לומר נפרדים. וקראם לְבָנוֹת מפני שהם של הבל שהוא בסוד החסד והלובן רומז לחסד. וקראם מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שהם היו עקריות נפש קֹרַח. ואמר וְכוּלְּהוּ, אַקְלִידֵי וְקוּלְפֵי, דְּגִלְדֵּי שהוא רוצה לומר עור רמז שהם מצד הרע שהוא הקליפה והעור.

8 "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" תהלים קיח, כא אָמַר דָּוִד. נראה לי בס"ד דהשם יתברך אמר עליו תיבת לִי דכתיב שמואל א' טז, א 'כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ' ואמרו רבותינו ז"ל ספרי בהעלותך יא, טז 'כל מקום שנאמר בו לִי קיים לעולם' ולכן נתקיימה המלכות אצלו עד עולם, ואף על פי שחטאו זרעו לא פסקה המלכות מהם, ועל זה הודה להשם יתברך ואמר וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה רוצה לומר תיבת לִי שאמרת היתה לִישׁוּעָה שלא יוכלו המקטרגים לקטרג לפסוק המלוכה מזרעי. ופסוק תהלים קיח, כב 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' אמר ישי על פי מה שכתב הרב כלי יקר בשם מהר"ש אלקבץ ז"ל דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק תהלים נא, ז 'וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי דישי היה לו שפחה ותבעה לביאה שתבא אצלו בלילה לשם אישות והגידה לגברתה אשתו של ישי ובאה במקומה ונבעלה לבעלה ישי ונתעברה אותה הלילה בדוד, ולכן היה נחשב בעיני ישי ובעיני בניו כמו 'בן תמורה' מפני כי ישי לא היה דעתו על אשתו ונמאס בעיניהם והניחו אותו רועה צאן וכאשר בא שמואל הנביא ע"ה למשוח מבניו מלך הגיש כל בניו לפניו ולא עלה על דעתו שימשח את דוד לכך לא זכרו ולא הביא ורק אחר שאמר לו שמואל א' טז, יא 'הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?' אמר בָּרוּךְ זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות יש אחד בצאן וסוף הביאו ונמשח למלך עכ"ד. ולכן אחר שראה ישי אשר דוד היה נמאס בעיניו ויותר בעיני בניו עלה לגדולה שנמשח למלך אמר אֶבֶן הוא דוד מָאֲסוּ הַבּוֹנִים אל תקרי בּוֹנִים אלא בָּנִים שהם בניו הנה עתה הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה שנעשה למלך. ופסוק תהלים קיח, כג 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' אמרו אחיו כי עתה שראו שנמשח דוד אחיהם שהיה נמאס בעיניהם דנחשב כבני תמורה הבינו כי מה שקרה כך מקדמת דנא בעיבורו שתבא אמו במקום השפחה שבזה נעשה כמו בן תמורה מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת והסיבה של דבר זה הִיא נִפְלָאת רוצה לומר מכוסית בְּעֵינֵינוּ דוקא וגלויה לפני השם יתברך. ופסוק תהלים קיח, כד 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה הֳ' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ' אמרו שמואל, יובן על פי המדרש תנחומא על פסוק שמואל א' טז, ו 'וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחריו כשראה כך אמר לֹא בָחַר בָּזֶה הֳ' וכך היה השמן עושה לכולם כיון שבא דוד ראה השמן רץ מעצמו וניצוק בראש דוד ואמר תהלים צב, יא וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן וכו' עיין שם וכן בילקוט שמעוני שמואל א' טז, קכד, ובזה פירש הרב כלי יקר ז"ל הטעם דכתיב בדוד שמואל א' טז, יג 'וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו' ולא הוזכר הרקה או יציקה מפני שהשמן נצוק מאליו בנס בידי שמים וגבי שאול המלך ע"ה כתיב וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ שמואל א' י, א יעוין שם. נמצא בדוד המלך ע"ה היה משותף במשיחתו מעשה שמים דהשמן רץ וניצוק על ראשו בנס שהוא מעשה השם יתברך, ולכן בזה ידע שמואל שהמלכות לא תפסק ממנו עד עולם ולא יהיה בו כאשר היה עם שאול ועל ידי כך שמח שמואל הנביא ע"ה דהבין דמעשיו במשיחת דוד לא תתבטל דעל זה היה מצטער מתחלה בענין שאול כמו שאמרו רבותינו ז"ל ולכן עתה אמר שמואל זֶה הַיּוֹם עָשָׂה הֳ' כלומר יש במשיחה של היום הזה מעשה השם יתברך בנס מה שלא היה כן במשיחה הראשנה שמשחתי לשאול, ולכן אקוה כי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ שמשיחתי קיימת לדורות עולם ולא אצטער כמו צער שנצטערתי במשיחת שאול שנפסק כח המשיחה. והנה עד כאן מודים ומשבחים בענין מלכות דוד שנמשכה עד הגלות וחזרו להודות על מלכות בית דוד אשר תתחדש אחר הגלות שהוא זמן ביאת משיח צדקינו, ועל כן אמרו אחיו תהלים קיח, כה 'אָנָּא הֳ' הוֹשִׁיעָה נָּא' דהגאולה תהיה על ידו יתברך ודוד המלך ע"ה אמר 'אָנָּא הֳ' הַצְלִיחָה נָּא' שלא יהיה עוד גלות וחרבן ולא תפסק המלכות כלל אלא ירום ונשא וגבה מאד. גם אמר 'נָּא' רמז להארת שם אדני שהוא סוד המלכות שתמיד תהיה בתכלית הגדלות גם בחול שיהיו אותיות המלוי ומלוי דמלוי נ"א אותיות כמו שאמרו רבינו ז"ל בביאור הכתוב במדבר יד, יז 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי', וישי אמר תהלים קיח, כו בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם הֳ' דמשיח בן דוד נקרא בְּשֵׁם הֳ' דכתיב ירמיה כג, ו וְזֶה שְּׁמוֹ אֲ‍שֶׁר יִקְרְאוֹ הֳ' צִדְקֵנוּ וכנזכר בגמרא. ושמואל אמר שם בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית הֳ' הוא בית שלישי שהוא מעשה שמים שנקרא בֵּית הֳ' ולכן הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה שקראו בֵּית אֱלֹקִים דכתיב בראשית כח, יז 'אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים'. ואמרו כולם אֵל הֳ' וַיָּאֶר לָנוּ פירוש אֵל הֳ' שהוא סוד החסדים ששמות אלו מאירים ביצירה יאר בהם שם 'אֱלֹקִים' שרמוז בתיבת 'לָנוּ' שהוא מספר פ"ו 86. ואמר שמואל 'אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' כי אז נקריב תמידין ומוספים רבים כנגד כל אותם השנים שהיינו בגלות, וכנזכר במדרש ולכן רַבִּים הֵמָּה. ואמר דוד אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ שנודה לאל על כל נס ונס שנעשה בכל יום בתמידות, או הכוונה אף על פי שאני אהיה פלג קיסר והמשיח שהוא מזרעי יהיה קיסר שלם, אודך בזה ואשמח. ואמרו כולם 'הוֹדוּ לַהֳ' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' שיהיו נמשכים חסדים גמורים ימים ולילות כי 'לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר' תהלים קלט, יב.

9 מַאי דִּכְתִיב: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". נראה לי בס"ד דקשיא ליה דכתיב בראשית כא, ח 'וַיִּגְדַּל וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ', כולהו לשון עבר וסיים 'בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק' להבא כי המ"ם בציר"י והוה ליה למימר ביום שנגמל יצחק לכן דרש זה על העתיד לבוא ואמר הכתוב שאברהם עשה משתה שהוא זכר ורמז על סעודה של העתיד לבוא ביום שיגמול הקב"ה חסד עם זרעו של יצחק ונרמז זרעו בתיבת את שהוא יתר ונרמז שמו של הקב"ה באות ה' של הִגָּמֵל, כי ידוע שהשם נרמז באות ה' לבדה, וכתוב הטעם במקובלים ז"ל, וכך הוא המשך הכתוב ביום ה' גמל את יצחק רוצה לומר זרע יצחק. וגם נרמז באות ה' החסד שהוא חלוק לחמשה. והא דיחס את ישראל ליצחק ולא לאברהם ויעקב? יובן על פי הגמרא דשבת שבת פט: כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וכו', ושניהם ישיבו 'יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ' ורק יצחק אבינו ע"ה יגיש טענות להצלתם, ולכן אומרים לו כי אתה אבינו יעיין שם, וכיון דהוא מצילם לכך קראם על שמו זרעו של יצחק. או יובן אמר 'זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק' כי לעתיד תהיה הגאולה במידת הגבורה שהיא מדת יצחק, וכמו שאמרו רבינו ז"ל על פסוק ישעיה נב, ג 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' אלא מסטרא דזהב סטרא דיצחק. והנה מה שאמר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים מאמר זה אינו כפשוטו אלא מיוסד על דרך החידה והמשל בסוד כמוס, והוא מורה על ענין תכלית שלימות המיתוק שיהיה לגבורות שהם בסוד שם אלקים. ולזה אמר בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק רמז לגבורות, כי יִצְחָק הוא סוד מדת הגבורה ואותו היום נעשה תכלית שלימות המיתוק שאין למעלה ממנו. ונרמז ב'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה' כי 'כּוֹס' מספר 'אֱלֹקִים' 86 שהוא הגבורות והברכה רמז למיתוק. וענין הסעודה יש בו סוד עמוק דאיתא ברעיא מהימנא פרשת פינחס דף רכ"ו מסטרא דשכינתא עלאה סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא עיין שם. וזהו שאמרו עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים היא סעודה גדולה מסטרא דשכינתא עלאה שהיא בינה עילאה לצדיקים הם צדיק עליון וצדיק תחתון בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק כלומר שיתמתקו הגבורות שהם זרעו של יצחק בחסדים. ולכן אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו שעבדו אלהים אחרים נמנעים מלהיות על ידם גמר זה של תיקון הגבורות דשם אלקים שבקדושה. וכן יעקב אבינו ע"ה שנשא שתי אחיות שהם לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי גבורות אלו דשם אלקים וגם שלא טרח בתיקונם כמו שטרח דוד המלך ע"ה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון הזה של מיתוק גבורות שם אלקים, וכן משה רבינו ע"ה שלא נכנס לארץ ישראל שהיא סוד לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי הגבורות האלה נמנע מלהיות על ידו גמר התיקון והמיתוק הזה שלהם, וכן יהושע שלא זכה להוליד בן זכר שהוא בסוד החסדים, אלא רק הוליד נקבה שהיא סוד הגבורה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון והמיתוק גבורות אלו אשר יהיה על ידי החסדים. ורק דוד המלך ע"ה שטרח בחייו מאד מאד במלחמות ה' אשר נלחם למטה ובזמירות ושירות ותשבחות אשר נלחם למעלה השלים תיקון רחל בהיותו בחברון אשר מלך שבעה שנים והשלים תיקון לאה כשמלך בירושלם והשלים בניינם בתיקון ומיתוק הגבורות השייכים להם ביגיעה רבה לכן ראוי שיהיה על ידי גמר ותכלית מיתוק ותיקון הגבורות השייכים להם. לכך כשנותנים לו 'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה' לברך שהוא לשון מליצה על גמר התיקון ומיתוק הגבורות שהם בסוד 'כּוֹס' בחסדים הרמוזים בברכה כי 'הברכה' 232 מספר רל"ב כמנין ד' הויות במילואם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם סוד חסדים שבהם יתמתקו גבורות שם 'אֱלֹקִים' שהוא מספר 'כּוֹס' אז יאמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את רחל ולמתק הגבורות השייכים לה וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את לאה ולמתק הגבורות השייכים לה! ועיין בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק שמואל ב' יא, ב 'וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ' דדוד המלך ע"ה היה מבחינת עלמא דנוקבא לכן הוצרך לתקן מציאות כל הנוקבא בשלימותא וכו' ונודע כי הם שנים ונקראים לאה ורחל והיה צריך לתקן את שניהם ובתחלה תיקן את רחל. וזה סיבה למה נתעכב דוד המלך ע"ה בחברון שבע שנים כשמלך ואחר כך הלך לירושלם לפי שחברון היא קרית ארבע שהיא רחל כנודע ולאה היא ירושלם וכנודע בענין ציון וירושלם, וכשגמר בשבע שנים שישב בחברון לתקן את רחל הלך לירושלם לתקן את לאה וכו' עד כאן לשונו. הרי נמצא מפורש בדברי רבותינו ז"ל דעיקר התיקון שנעשה ללאה ורחל שהם בחינת ארץ ישראל היה על ידי דוד המלך ע"ה והוא הדבר אשר כתבנו לעיל בס"ד. עוד מצינו מה שפירש רבינו ז"ל בפסוק שמואל ב' כג, ח 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד' וז"ל אמרו רבותינו ז"ל כי דוד המלך ע"ה היה מצטער להשלים האלף והענין הוא כי שם 'אֱלֹקִים' הוא כח כל הדינין והגבורות ובכח שם זה היה דוד מתגבר על הקליפות שהם אויביו והנה אם תמלא שם זה בההי"ן יעלה אלף 1000 בסוד ריבועו הנקרא אחוריים מלאים כזה: אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם, והנה אחוריים אלה בהיותם פשוטים הנקראים שורש השם הזה יעלו בגימטריא מאתים כזה: א',א"ל,אל"ה,אלה"י,אלהי"ם אבל המלוי שהוא החלל והאויר שבתוך הפשוט הוא שמונה מאות ובכוחו היה הורג שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מצטער שיוכל להשלים השורש השם שהוא הפשוט שהוא מספר מאתים כדי להשלים האלף ולא עלה בידו זה סוד דברים לב, ל 'אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף' עד כאן לשונו יעיין שם. ובודאי מה שלא עלה בידו מפני שעדיין לא הגיע זמן גמר שלימות התיקון המיתוק הראוי להיות אך לעתיד יעלה בידו ויעלה וכאשר ביארנו ענין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה ולכן הוא נוטל את ה'כּוֹס' שהוא שם 'אֱלֹקִים' דקדושה המזומן לברכה לברכו ולמתקו ולתקנו כשהגיע זמן גמר התיקון שלו ואומר כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא שאעשהו ישועות דהיינו חסדים הנקראים ישועות יען כי בְשֵׁם הֳ' שהוא סוד החסדים אֶקְרָא. ובזה מובן בס"ד שיר השירים ח, יב 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' ודוק.

10 נוֹתְנִין לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְאַבְרָהָם לְבָרֵךְ. הגירסא בעין יעקב כתיב נוֹתְנִין בשלשה אבות ובשאר כתוב אוֹמְרִים ולא אמר נוֹתְנִים ורק בתלמוד הדפוס אין אומר נותנים אלא באברהם בלבד, ובספר דקדוקי סופרים הביא גרסת תלמוד כתב יד כמו גרסת בעל עין יעקב, וצריך להבין למה גבי ג' אבות דוקא נקיט נוֹתְנִין? ונראה לי בס"ד לפי פשוטו דחלקו כבוד לאבות יותר להיותם אבות וגם היו גדולים בזקנה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה הוא בסוד המלכות והוא תיקון שלה וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בש"ה דגדלות המלכות באורות המוחין נעשה על ידי האבות דאברהם תיקן מוח חכמה ויצחק מוח בינה ויעקב מוח דעת עיין שם ולכן בכוס של ברכה שהוא במלכות ותיקון שלה חולקים כבוד לאבות בנתינה. או יובן בס"ד האבות בחג"ת חסד, גבורה, תפארת שהוא מדרגה בפני עצמו ומשה רבינו ע"ה בנצח ויהושע ביסוד ודוד במלכות וידוע כי המלכות עומדת אחר הנה"י נצח, הוד, יסוד ונמצא האבות רחוקים ממנה לכן הכוס שהוא במלכות נותנים להם, אך משה רבינו ע"ה וכו' הם קרובים לה יותר לא אמר נותנים אלא אומרים טול וברך ולכן אמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד עצמי וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שאני קרוב יותר לסוד הכוס שהוא במלכות. ובזה יובן מ"ש דוד וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ ע"ה תהלים עג, כח 'וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב' כי אֱלֹקִים גימטריא כּוֹס 86.

11 אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. יש להקשות תיבת 'אֲנִי' לשון יתר וסגי לומר לֹא אֲבָרֵךְ? ונראה לי לומר אף על פי שסיבה זו קלה היא ואינה כדאי למנוע אותי מצד הדין עם כל זה אני הוא המחמיר על עצמי בזה, וכן הענין בכולהו דנקיט אני כך הוא הכוונה. ברם יש לדקדק בכולהו כתיב 'אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ' ורק ביצחק אמר 'אֵינִי רָאוּי לְבָרֵךְ', וכן היא הגרסא בעין יעקב וגם בתלמוד שהביא דברי סופרים, וצריכין להבין לגרסא זו למה יצחק דוקא אמר אֵינִי רָאוּי? ונראה לי בס"ד מפני דסיבה של יצחק שהיא מצד עשו לאו יצחק אבינו ע"ה חידש אותה, אלא היא אתיא מקל וחומר מתשובת אברהם אבינו ע"ה כי ישמעאל עשה תשובה ועשו לא עשה תשובה! ולכן יצחק שהוא אחר אברהם השיב אֵינִי רָאוּי כלומר כבר הורה זקן הוא אברהם שאיני ראוי ואיך תתנו לי לברך?!

12 אוֹמְרִין לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: טֹל אַתָּה וּבָרֵךְ. קשה למה לא אומרים לאהרן וליוסף שהם בכלל ז' כורתי ברית שאוחזים בשבעה ספירות הבנין? ונראה לי בס"ד כיון דמשה רבינו ע"ה נמנע בשביל כניסת הארץ וטעם זה ישנו גבי אהרן לכך לא אמרו לאהרן. והא דלא אמרו ליוסף מאחר דיעקב אבינו ע"ה עשה טעם למניעה מכח שתי אחיות אם כן כל שכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שבא מן רחל אחר שנשא את לאה והא דאמרו ליצחק אף על גב דכבר אברהם אבינו ע"ה אמר טעם למניעתו מכח ישמעאל, ואם כן כל שכן הוא גבי עשו נראה לי בס"ד מפני שיש טעם יותר ביצחק בדבר זה מצד בחינתו שהוא היה בסוד הגבורה ושייך הוא לתיקון הכוס הנזכר יותר, ועם כל זה אמר שלא יברך.