בן יהוידע על קידושין פ״א

1 נָפַל נְהוֹרָא בְּאִיפּוּמָא. נראה דאין הכונה שנפל אור ממש דרך פי העליה אלא הכונה על המראה היופי שלה שהיה חשוב וגדול מאד ולכן יכנו אותו בשם אור וכן הוא בלשון בני אדם וכן הוא אומר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה שיר השירים ו, י דמדמי היופי לאור הלבנה ואור החמה. או אפשר לפרש דנפל אור ממש אך לא היה טבעי אלא מעשה שטן דהראה לפני רב עמרם כאשר חלפה כאלו פניה מאירות כשמש ונפל האור בבית דרך פי העליה כדי להבעיר בו אש התאוה וגם כדי שישא עיניו ויראנה דאם לא כן לא היה נושא עיניו לארובה כי היה טרוד בעסק תורתו ולימודו אך כיון שראה נפל אור מארובה נשא עיניו לראות מה זה וראה אותה.

2 שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא. הנה ודאי דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שכל אחד יקח מוסר לעצמו וגם אם יזקין לא יאמין בעצמו עד יום מותו ולא יסיח דעתו ממורא העבירה ויברח מכל דבר שיש ממנו חשש תגבורת היצר וכיון שהרגיש שדבר זה נעשה בהשגחה כדי שילמדו הרואין מוסר לעצמם לכן השביע את יצרו שיצא ממנו כדי שיהיה נראה דבר חידוש לעיני העולם ויתפעלו ביותר ועשו רצונו מן השמים בזה ונראה לעיני הכל שיצא ממנו 'כִּי עַמּוּדָא דְּנוּרָא' ועל ידי כך אמר רב עמרם דברים כמדבר עם יצרו חָזִית דְּאַתְּ 'נוּרָא' וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא' וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ כדי להלהיב הלבבות של העומדים שם להיות להם חרדה ליראת שמים ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומה שאמר רָמָא קָלָא ואמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' פירוש תחלה רָמָא קָלָא קול גדול בלבד כדי להחרידם מחמת הקול ויתנו לב לדעת מה זה ואחר שכוונו דעתם על קולו לידע על מה הקול הזה אמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ותכף באו ורצו אצלו ונראה שהיה ביתו שכן לבית המדרש סמוך ונראה ממש ולכך כששמעו קולו באו תכף וכאשר באו נתמלא הבית כולו אנשים והוא הגיד תכף את הענין לפני הכל דהכי והכי הוה עובדא על כן צעקתי 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ובשמעם דברים אלו שהגיד על עצמו אמרו לו כסיפתנן. ומה שאמר אִפְשַׁח רָמָא קָלָא פירש רש"י הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחוזק ונראה הטעם כדי להחליש כח ירכותיו ששם הוא כח התאוה כי אבר התשמיש הוא בין רגליו ודרך שם יבא לו התגברות הכח.

3 חָזִית, דְּאַנְתְּ 'נוּרָא', וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא', וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ. פירוש כפי הטבע האש אוכל הבשר ושורפו ועתה כאן הוא להפך. או יובן בסד על פי מה שאמרו בסוטה דף ה' אמר חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר ישעיה סו, כג יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אמר רבי זירא בָּשָׂר כתיב ביה ויקרא יג, יח וְנִרְפָּא, אָדָם לא כתיב ביה וְנִרְפָּא ואמר רבי יוחנן 'בָּשָׂר' ראשי תיבות בושה שאול רימה. וידוע דהעניו יהיה לו כח לשלוט ביצרו לזה אמר אף על גב דְּאַנְתְּ 'נוּרָא' וקשה לעמוד נגדיך עם כל זה כיון דְּאֲנָא 'בִּשְׂרָא' עניו אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ ששולט בך.

4 רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. פירוש מלעיג בהם באופן דמוכח מדבריו דנקל לאדם להתגבר על יצרו ולכן לא ניחא קמי שמיא דברים אלו שבזה הוא מקטין ומקל במעלת הצדיקים ובעלי תשובה דנזדמן להם מעשים שנלחם היצר הרע בהם להחטיאם והם נתגברו עליו ולכך נתגרה בו השטן במעשה זו שהזמין לפניו בידים להודיעו תוקף כח היצר הרע ואז יכיר מעלת המתגברים על יצרם וישכיח אותם וכן הועיל דבר מעשה זו שנזדמן לפניו דאז מעתה הדר ביה והיה מפליג בשבח תגבורת האדם על היצר עד שהיה הוא עצמו אומר הזהרו בי מפני ביתי. והא דאדמי ליה כאיתתא באידך גיסא דנהרא נזדמן לו הדבר כך להורות שבזכות התורה שנמשלה למים הוא ניצול ולכן לא היה מפסיק בינה לבינו אלא המים הרומז לתורה. ומה שנזדמן שלא היה מברא ונקט מִצְרָא שהוא חבל עב רמז שהיצר הרע תחילתו דומה לחוטי עכביש וסופו דומה לחבל עב וכמו שאמרו בגמרא דסוכה סוכה נב. אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבות העגלה שנאמר ישעיה ה, יח הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה עיין שם. ומה שאמר הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ הכונה הזהרו ברבי מאיר מצד קדושת נשמתו ובתורתו כמשמעה.

5 יוֹמָא חֲדָא אִידְמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִתְּתָא בְּהַךְ גִּיסָא דְּנַהֲרָא. הא דעשה באופן זה שהוא נהפך להיות כצורת אשה ולא נתגרה בהם לחמוד אשה ממש שיזמן אותה לפניו ויתגרה בו לרדוף אחריה לתבעה, נראה לי בס"ד הטעם כי דבר זה מן השמים היה לפי שעה כדי שיודיעו לו כח ומעלה של המתגבר על יצרו בעבירה ולא יהיה קל הדבר בעיניו ואם היה נעשה כן באשה ממש הנה הנס דאחר כך ניצול מן מעשה עבירה שלא עשה עם כל זה לא ניצול ממראה עינים שראה אותה ונפתה לבא עליה וחמד אותה וזה הדבר בעצמו הוא איסור חמור וכמו שכתוב בשולחן ערוך אבן העזר סימן כא אסור להביט ביופיה של ערוה וכתב בית שמואל סעיף קטן ב דהרב רבינו יונה ז"ל כתב דאסור מדאורייתא מקרא דכתיב במדבר טו, לט וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם והרמב"ם סבירא ליה מדרבנן, ובאשה פנויה לכולי עלמא אסור מדברי קבלה עיין שם. ולהכי לא ניחא קמי שמייא שיהיה סוף דבר נכשל באיסור זה על כל פנים ועל כן נעשה הדבר באופן זה דלא היתה אשה ממש כי אם רוח ודמיון בעלמא שאין בו ממש דבזה ליכא איסורא. ועיין בירושלמי דפרק קמא דשבת הלכה ג באותה השידה שנצטיירה לפני חסיד אחד כצורת אשה יפה ונכשל ואחר כך נתחרט ונצטער ואמרה לו אל תצטער כי רוח אני ולא אשה, ועיין מה שאמר מהר"ש רבי שמואל יפה בזה ועיין להרב חיים שאל חלק א' סימן נג שכתב בשם מהר"ם די לונזאנו ז"ל שהבין במאמר הנזכר דאותו חסיד שכב עמה ממש ומשום דאין איסור זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין לכך אמרה לו אל תצטער כי לא נכשלת באשה עיין שם. ואנא עבדא כתבתי דהן אמת אין איסור של זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין אך ודאי הבא על השידה השחית זרע לבטלה כאלו השליך זרע על עצים ואבנים ואם כן איכא איסורא דהשחתת זרע לבטלה שהוא עון המבול ואיך לא יצטער על זה! אך באמת אותו חסיד לא בא עליה ורק הסתכל בה וחמד אותה ובא לשכב עמה ולא עשה מעשה אלא נתגבר על יצרו ופירש ועם כל זה היה מצטער על מראה עינים והסתכלות שהיה לו בערוה ועל זה אמרה לו אל תצטער כי מראה עינים שלך לא היה באשה ממש אלא ברוח וליכא בזה איסור ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ועוד נראה לי בס"ד הא דלא נתנו רשות מן השמים לשטן להתגרות בו אלא רק באופן זה שהוא עצמו יהיה נהפך לאשה יפה ולא יתגרה בו באשה ממש ויפרוש ממנו קודם מעשה משום דאם היה כך הוה נפיק תקלה מזה המעשה דאף על פי דפירש ממנו ולא חטא ח"ו הא על כל פנים נעשה חלול השם בדבר שאותה אשה הן יהודית הן גויה ידעה שבתחלה נפתה לבו אחריה וחמד אותה ורצה לעשות מעשה ועל כן נעשה הדבר בכהאי גונאדאז לא נעשה חלול השם בדבר זה.

6 הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתִינְהוּ לְדָמָךְ כְּתַרְתֵּי מָעֵי. צריך להבין מה הוא השיעור והקצבה הזה שדבר בו השטן? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל דף קסב. שיעור דם הנפש הוא י"ח דינרין וכל דינר הוא ששה מעין ומעה ארבע איסרין הרי תל"ב איסרין 18×4×6=432 הוא משקל דם הנפש והוא מספר תב"ל וכתב שם עוד שבכל יום התענית יתמעט שיעור איסר מן תל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם. ולפי זה המתענה תכ"ד 424 ימים יתמעט מדם הנפש תכ"ד איסרין וישאר לו רק ח' איסרין שהם שני מעין וידוע מה שאמרו רז"ל דהחוטא בזנות ישכח תלמודו וידוע מה שכתב מהרש"ם ז"ל שהקליפה המשכחת את התלמוד נקראת רי־ב ויש שם קדוש הנקרא כד־ת 424 שהוא חקוק על מצחו של משיח בן דוד שמספרו עולה מספר 'משיח בן דוד' 424 הנה השם הזה מציל מקליפה זו המשכחת את התלמוד ולפי האמור שהחוטא בזנות שולטת בו הקליפה של השכחה שישכח תלמודו יש לו תקנה להתענות תכ"ד יום כמספר שם הקדוש הנזכר הנקרא כד־ת כדי שיהיה לו כח הצלה משם זה להנצל מקליפת השכחה. והנה כאן בענין זה אם ח"ו היה נשאר באותה תגבורת של היצר והיה נשאר השטן בדמות אשה והיה עושה מעשה של ביאה ממש ח"ו אף על גב דאין כאן ביאה של ערוה עם כל זה היתה שולטת הקליפה של השכחה לשכח תלמודו ח"ו ואז אחר כך היה מוכרח להתענות תכ"ד יום כדי למשוך כח הצלה משם הקדוש כד־ת להסיר ממנו השכחה ואז לא היה נשאר בו מדם הנפש אלא רק שיעור ב' מעין שהם ח' איסרין כי דם הנפש הוא תל"ב איסרין ובכל יום נחסר שיעור איסר ואחר שיתענה תכ"ד יום שהלך ממנו תכ"ד איסרין נשאר בו ח' איסרין שהם ב' מעין.

7 רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. קשה והלא רבי עקיבה היה רבו של רבי מאיר והוה ליה לתלמודא להביא מעשה דרבי עקיבה ברישא? ונראה לי בס"ד דתלמודא הוה קשיא ליה כיון דרבי עקיבה קדים לרבי מאיר מסתמא הוה עובדא דידיה ברישא ואם כן אחר דרבי עקיבה ראה זה הנסיון שגלגלו עליו מן השמים כדי שלא יתלוצץ עוד בעוברי עבירה בודאי הגיד זה הדבר שקרה לו לתלמידיו כי מסתמא לפניהם היה מתלוצץ ועל כן בודאי היה מגלה להם מעשה זו שקרה לו להודיעם שחזר בו מאותם דברים כדי שהם לא ילמדו ממנו להתלוצץ בעוברי עבירה. ורבי מאיר דהוה תלמידו גם כן ודאי שמע דבר זה מפיו ואז גם הוא היה חוזר בו שלא יתלוצץ ואמאי נשאר רבי מאיר מתלוצץ בעוברי עבירה שהוצרך לעשות מעשה אחרת בו בעצמו כדי שיפרוש ולא יתלוצץ? על כן מחמת קושיא זו עשה תלמודא הכרח גדול דמעשה דרבי מאיר קדים למעשה דרבי עקיבה ואחר שנעשה מעשה זו עם רבי מאיר לא הגיד המעשה הזאת לרבי עקיבה רבו כדי שלא יהיה נראה שבא להוכיחו בהגדת המעשה הזאת על דרכו ומנהגו שהיה נוהג להתלוצץ בעוברי עבירה לכך שתק ולא הגיד לרבו מעשה זו שקרה לו ורק הוא עזב דרכו הראשון ולא היה מתלוצץ בעוברי עבירה עוד אבל רבי עקיבה נשאר מתלוצץ כדרכו עד שנזדמן מעשה השנית לו עצמו ולכן מסדר התלמוד סידר מעשה דרבי מאיר קודם מעשה של רבו להודיע כי מעשה זו קדמה בזמן למעשה רבי עקיבה ולכך לא הועילה לרבי עקיבה גם כן אלא הוצרכה מעשה אחרת להיות לרבי עקיבה כדי שגם הוא יעזוב מנהגו הראשון. ואם תאמר למה לא הקדימו מן השמים המעשה של רבי עקיבה כדי שתועיל בעבור רבי מאיר גם כן ולא יצטרך הדבר לעשות מעשה אחרת? אין זו שאלה כי מן השמים היה רצון להיות שני מעשים כדי לחזק הדבר הזה יותר ולכן הקדימו מעשה דרבי מאיר שבזה אין תועלת לרבי עקיבה והוצרך מעשה אחרת אליו ואז רבי עקיבה כאשר סיפר מעשה דידיה לתלמידיו אז גם רבי מאיר סיפר לפני רבו ולפני חביריו מעשה דידיה ונעשו שתים כהלכתן שבזה נתחזק הדבר יותר. ודע כי בזה נבין קדושה וחסידות של שני גדולי ישראל רבי עקיבה ורבי מאיר דאף על גב דשום אדם לא היה יודע במעשה שנזדמן להם הם גילו הדבר ולא בושו כדי ללמד דעת ומוסר לתלמידים ולשאר בני אדם יהי רצון זכותם יגן בעדינו. ומה שנעשה מעשה דרבי עקיבה בדקל שנזדמנה לו האשה עומדת על הדקל ועלה אליה מפני שהצדיק נמשל לדקל שעושה פירות דכתיב תהלים צב, יג צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כן הוא עושה פירות מתורה ומצות לרמוז לו שזכות תורה ומצות שלו עמדה לו בדבר הזה. או יובן רמזו לו על כוחו ועוצם ידו בתורה שהוא השיג גם הטעמים שהם עומדים למעלה מן האותיות וכן הדקל פירותיו גבוהים למעלה וזאת המעלה הגינה עליו בדבר זה.

8 פְּלֵימוֹ הֲוָה רָגִיל לְמֵימַר כָּל יוֹמָא: גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא. הנה ידוע לשון רָגִיל נאמר על שלשה פעמים והוא בכל יומא אחר שלשה תפילות היה אומר דבר זה נמצא בכל יומא ויומא הֲוָה רָגִיל דהיינו שהיה אומר זה שלשה פעמים ביום. והא דאמר גִּירָא ולא סכינא, כי הגירא כוחו יותר חזק שפועל פעולתו מרחוק והסכין מקרוב דוקא ואמר בעיניה הוא כח התאוה שמראה לאדם דנקראים כוחותיו בשם עינים וכמו שכתוב בספר הלקוטים במאמר מה מלא עינים דלכל אדם מראה לו תאוה כפי מזגו וטבעו וכפי דעתו וכמו שנאמר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם בראשית ג, ו ולכן אמרו רז"ל ברכות נח. גבי אנשי כנסת הגדולה כשרצו לבטל יצר הרע דעבירה כחלנהו לעיניה ולכן יצר הרע נקרא 'רע עין'.

9 יוֹמָא חַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי הֲוָה. הא דנתעורר השטן וחרד על דבורו של פלימו ביום ערב כיפור יותר משאר ימים נראה לי בס"ד כי היה ירא מקללה זו ביום כיפור יותר חדא מחמת קדושת היום ועוד דפלימו הוא בתענית ופועל יותר ועוד דאותו היום יש חמשה תפילות יחד והוא רגיל לומר כל יום שלשה פעמים קללה זו של השטן אחר כל תפלה ואם כן ביום כיפור מוכרח שיאמר אותה חמשה פעמים ולכן חש לה בעבור אותו יום יותר ובא לתקן הדבר ביום ערב כיפור גם עוד חש לקללה זו ביום כיפור יותר משאר ימים משום דאותו היום ריע מזליה דשטן שאין לו שליטה ולכן חשש על עצמו יותר באותו היום.

10 אִידְמִי לֵיהּ כְּעַנְיָא. רמז בזה כי פלימו בעוצם צדקתו ותורתו שלט ביצרו ועשאו עני שלא יכול לגזול כלום מתורתו ומצותיו והרי הוא עומד בחוץ שאין רשות ליכנס אם לא יתן לו רשות ולכן קרא אבבא וגם עשה לו בזה רמז תוכחה שמוכיחו ומתרעם עליו למה תקללני וכי מה עשיתי לך ומה נהניתי ממך ומתי נכנסתי לביתך ומה לך עמי שתקללני? ולכן עשה עצמו בדמות עני ועומד בחוץ לרמוז לו כי מצדו הנה הוא עני שאין לו הנאה של כלום ממנו ואפילו כניסה לביתו אין לו כי כל צדיק שאינו חוטא כלל עושה השטן והיצר הרע עני ועומד בחוץ. והא דמלא נפשיה שחנא וכיכי לרמוז כי הוא נקרא מאוס אצל החכמים כמו שאמרו קידושין ל: אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דקראוהו מנוול על כן בדין הוא דלעביד קמייהו מילי דמאיסותא לצערם בכך כאשר שפטו עליו הם.

11 לֵימָא מַר: "רַחֲמָנָא נִיגְעַר בֵּיהּ בַּשָּׂטָן". נראה דנתרצה בכך מפני שדבר זה כבר נאמר עליו גבי יהושע כהאי גונא דכתיב יִגְעַר הֳ' בְּךָ הַשָּׂטָן זכריה ג, ב ובעלי מקרא קורין פסוק זה בנביאים של זכריה ועוד גערה אינה קללה אלא מניעה שלא ישטין ולא יתגרה אבל מה שהיה אומר פלימו זו קללה הנוגעת לעצמו ובשרו שאומר גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא.

12 כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. נראה לי לא היה בתנור להבה שישרף דאם כן מאבד עצמו בידים אלא רק היה אש בקרקע התנור ורצה לעמוד בתוכו שתכוינה כפות רגליו דבזה לא יש סכנה כי אם צער כויה ורצה לעשות תיקון זה נגד הקלקול דהוא שוור פירוש קפץ והגביה רגליו מן הארץ כדי להביא לה הרמון בשביל אתנן ולכן עשה זאת להכוות כפות רגליו ואפשר דמכח הכויה העלה שם אבעבועות והאריך הצער הזה אצלו ימים רבים כי לא נתרפאו והיו מוציאין ליחה עד שנפטר באותו הצער. והא דבקשה הרמון כדי שאחר כך יהיה זה לסימן אך כונה עוד לרמוז כי הוא עודנו מלא מצות כרמון דלא נכשל באשה נכריה אלא זו אשתו היא.

13 וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין מחשבה רעה מצרפה למעשה? ונראה לי הא דאין מחשבה מצרפה למעשה היינו משום דיש לעשות לו התנצלות דאם היה מזדמן מעשה לפניו לא היה עושה אך זו דעשתה מעשה לפי דעתה באיסור אף על גב דלפי האמת היתה היתר דנין אותה אלו היתה המעשה של איסור ודאי גם כן היתה עושה דהא באמת היא חשבה מעשה איסור ועשתה ואפשר להעמיס תירוץ זה בתירוץ של הרב ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד דאף על גב דאין מצרפין מחשבה רעה למעשה היינו להביא עליו יסורין או גיהנם אבל ודאי צריך סליחה דדמי למצות עשה דאין מענישין על ביטולה אלא בעידן רתחא ועל כל פנים צריך סליחה וכפרה.

14 מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. קשא אם לענין עונש על אכילת חלב בא לעשות הקל וחומר הזה לא אצטריך דהא עונש אכילת חלב מפורש בכתוב והוא מן חיובי כריתות דהקל וחומר עביד על המחשבה בפני עצמו דאף על גב דאיכא מלקות וכרת על המעשה הנה ראוי לקבל עוד עונש פרטי על חלק המחשבה שהיה לו באותה מעשה.

15 רַבִּי עֲקִיבָא, כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי פְּסוּקָא, הֲוָה בָּכִי, אָמַר: וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, אָמְרָה תּוֹרָה: צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מקשים למה רבי עקיבה הוה בכי על זאת יותר משאר חכמים? ומתרצים בשם רבני אשכנז ז"ל משום דעשרה הרוגי מלכות היו גלגול השבטים ונתפסו בעון מכירת יוסף הצדיק ע"ה אך מצינו שאמר לו יוסף הצדיק ע"ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם וכו' בראשית מה, ה כלומר זו היתה סיבה מאת ה' כדי לכלכל העולם כולו ואם כן תיקשי למה נענשו עשרה הרוגי מלכות בעבור זאת מאחר שהמעשה היתה לטובה? אך לפי מה שאמר הכתוב במדבר ל, יג 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה משום מחשבתה הרעה אף על גב דגוף המעשה היה טוב לכן גם הם נתחייבו בשביל המחשבה עד כאן דבריהם. וראיתי מקשים על דבריהם דלא דמי הא להא דהכא הכתוב איירי במעשה של היתר ממש דעלה בידו בשר טלה אך המעשה של השבטים היתה באיסור דעל כל פנים הם מכרו אותו ועברו על פסוק וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת שמות כא, טז ורק הקדוש ברוך הוא סיבב מאותה מעשה טובה דנתגדל יוסף הצדיק ע"ה במצרים ובאה הטוב של השבע על ידו. ואנא עבדא אבא לקיים דברי רבני אשכנז ז"ל הנזכר באופן זה דכתבו בשם הרמ"ע ז"ל דהשבטים פטורים מן המיתה משום דאיתא בסנהדרין סנהדרין פו. וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא 'בְיָדוֹ' פרט למצוי אצלו כבן ואח ועוד טעם שני איכא דאיתא התם דאין חיוב אלא רק במי שגונב ומחזיק ותוקף בו לזכות תחלה ואחר כך מוכרו שנאמר וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ דברים כד, ז והם לא תקפו בו אלא מכרו אותו בעודו בבור ואותם שקנו אותו משכו אותו והעלהו ולקחוהו עד כאן דבריו. והנה טעם הראשון ליתיה כי הם לא היו נוהגים עמו מנהג אחים והפרו אחוה וכמו שאמרו חז"ל על פסוק 'נָסְעוּ מִזֶּה' בראשית לז, יז שהפרידו בני רחל מהם והוא לא חשוב מצוי אצלם ולא נשאר להם פיטור אלא מצד טעם השני שהם לא תקפו אלא מכרו אותו והקונים משכו אותו ולקחוהו, מיהו היכר זה לא היה במתכוון כי הם לא סלקא דעתייהו להתיר המכר בכך אלא נזדמן הדבר כן מאיליו ונמצא זה דומה דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דהם לא הרגישו בהתר זה ולא היתה כונתם בכך אלא מחשבתם באסורא. והנה בעיקר הקושיא במאמר הנזכר דהוה רבי עקיבה בכי, תרצתי בס"ד דהוה רבי עקיבה בכי בהאי קרא משום עובדא דשטן דנזדמנה לפניו דאדמי ליה כאיתתא בריש דקלא וראה אותה וחשק בה ועלה לדקלא לתבעה ובאמצע הדקל שבקיה יצר הרע וירד וידוע דאי אפשר שתתגבר התאוה בערוה אלא אם כן יסתכל בה ויראנה וכבר כתבתי לעיל דהבטה בערוה יש אומרים דאסור מן התורה מקרא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' ויש אומרים מדרבנן ובפנויה לכולי עלמא אסור מדרבנן. והגם דהבאתי לעיל דהסתכלות בשידה ורוחות ולא באשה ממש שאני דלא אתמר איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' בכהאי גוונא מכל מקום רבי עקיבה כשהיה מגיע למקרא זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דמוכח מיניה כל היכא דהמחשבה באיסורא הוות אף על גב דהמעשה היתר גמור צריך כפרה וסליחה לכן מזה היה דן בהך עובדא דאף על גב דאשר חישב בהסתכלות לא הוה באשה ממש מכל מקום צריך כפרה על מחשבתו והסתכלותו שהיתה על אשה ממש כי הוא חשב דזאת הנראית לו על הדקל היתה אשה ממש דשייך בה האי איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ'.

16 מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! במדבר ל, יג. קשה מה שנתחדש לו בחלוקה זו דעלה בידו בשר חזיר מכח האי קל וחומר והלא עונש המתכוין לאכול בשר חזיר מפורש בכתוב והוא חיובי כריתות ולמאי אצטריך האי קל וחומר? ונראה לי בס"ד דלא בא לחדש דבר על אכילתו במזיד אלא בא ללמוד קל וחומר לחייב על המחשבה שהיתה לו קודם אכילה דעדיין לא אכל ורק חשב לאכול והיא על פי מה שאמרו בגמרא לעיל בדף מ' מחשבה העושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שאין עושה פירות אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ופירש רש"י עושה פירות שקיים מחשבתו ועשה מצרפה למעשה שנפרעין ממנו אף על המחשבה עיין שם. וכוונתו היא דלאו על מחשבה דהיתה בשעת מעשה איירי דזה פשיטא אך קאי על המחשבה דקדמה למעשה דתחילה חשב לאכול חלב בכונה דנפרעין ממנו גם על אותה מחשבה שקדמה דלא הוות בעידנא דמעשה ועל זאת המחשבה שקדמה לשעת מעשה בא ללמד כאן דנפרעין עליה בפני עצמו מפני שסופה באה לידי קיום במעשה.

17 "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה ויקרא ה, יז. הא דרבי עקיבה היה בוכה בפסוק זה טפי מזולתו נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה חגיגה יד: תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת ובן זומא הציץ ונפגע ואחר יצא לתרבות רעה ורק רבי עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום ואף הוא באו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לזקן זה שראוי הוא להשתמש בכבודי! ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל דארבעה חכמים הללו היו מופלגים בחכמה והיו צופים ברוח הקודש ובמעשה מרכבה ועלה בדעתם לתקן הפגמים שפגם אדם הראשון בחטאו אך אי אפשר לתקן הפגמים ההם אלא עד שימשיכו ארבעה מוחין שהם חכמה ובינה ותרין עטרין דדעת שהם חסדים וגבורות וכולם יחד הם ד' מוחין, אמנם ארבע חכמים אלו עלה בדעתם שבין ארבעתם יחד יתקנו הפגמים הנזכר והיינו שכל אחד מהם יתקן וימשיך מוח אחד מאלו הארבעה מוחין הנזכר כי חשבו שאין כח בהם להמשיך הד' מוחין וכן עשו אבל טעו בזה כי היה צריך שכל הארבעה מוחין יושלמו על ידי אחד מהם בלבד. וכן גם לרבי עקיבה שנכנס בשלום ולא חטא בזה התיקון אשר עשה בקשו מלאכי השרת לדחפו והטעם כי באמת תיקון שלו היה שלם וטוב יותר מכולם ונעשה בו תועלת מפני כי אף על פי שהמשיך מוח אחד לבדו עם כל זה הועיל כי מחמת דאותו המוח שתיקן הוא היה עטרא דחסד אז על ידי תיקונו נתקנו כל המוחין ממילא אך עם כל זה שגג בזה שהיה צריך שהוא לבדו ימשיך כל הארבעה מוחין כלם ולכן בקשו מלאכי השרת לדחפו, והשם יתברך הצילו כי על כל פנים נתקנו כל הארבעה מוחין בסיבתו אף על פי שהוא עצמו לא נחת לתקן אלא מוח אחד בלבד, עד כאן דבריו זלה"ה בקיצור כי שם ביאר באורך פרטות הקלקול שנעשה מעשה כל אחד ואחד מהם וגם ביאר טעם מיני העונשים שנעשו לכל אחד ואחד כמ"ש. ולכן רבי עקיבה כשהיה מגיע לפסוק זה דאמר מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב דאמרה תורה 'וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' היה בוכה על חביריו שהיו עמו בשותפות עליית הפרדס דכולם חשבו לתקן וכוותם היתה לטובה לאכול שומן ורק שגו ברואה ועשו קלקול במעשיהם וכל אחד קבל עונש גדול כפי ערך הקלקול שהיה על ידו, זה מת וזה נפגע וזה יצא לתרבות רעה והיה בוכה עליהם ואמר אם כן המתכוון לקלקל ועשה קלקול על אחת כמה וכמה וגם על עצמו היה בוכה קצת כי על כל פנים הוא שגה בתיקון שעשה והיה בסכנה גדולה דרצו מלאכי השרת לדחפו לולי השם יתברך היה בעזרו והצילו.

18 לָא סָבַר לָהּ מַר דְּמִקַדְּשָׁא. פירש רש"י ז"ל אין אדוני יודע שהיא מקודשת. ולשון לא סבר אינו מתיישב במקום לשון 'אינך יודע' ונראה לי הכונה דאמר לו אם לא חשבת דהיא מקודשת דהיה לך לחשוב אולי היא מקודשת.