בן יהוידע על קידושין ל׳

1 וְאִי הֲוָה נָסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר, הֲוָה אֲמִינָא לַשָּׂטָן: 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. הנה הרב עוללות אפרים ז"ל כתב אף על פי שיצר הרע בא לאדם מעת הלידה אין לו דין חזקה בכל השלש עשרה שנים דהאדם עודנו קטן ואין מחזיקין בנכסי קטן אך בתחילת שנת ארבע עשרה שנעשה גדול אחר שנכנס בו יצר הטוב אז יהיה ליצר הרע חזקה בגוף הנקרא 'בית' אם יחזיק בו שלשה שנים עיין שם. וידוע שנות חזקה הם שלשה שנים אך דירת קבע שנים עשר חדש וכמו שכתוב בשולחן ערוך ריש הלכות פסח לענין חיוב לתת לכללות העיר במצה שמורה שאם דר שנים עשר חודש חייב לתת לזה עיין שם. וידוע לכל תאוה של עבירה יש כח יצר הרע בפני עצמו ואם כן אם נשא אשה בששה עשר שנים בזה דוחה כח היצר הרע של תאוה רעה יען כי עדין לא נעשה לו שנות חזקה שהם שלש שנים אבל אינו יכול לדחותו ביד רמה כי על כל פנים היה לו אצלו דירת קבע של שנים עשר חודש ויותר מה שאין כן אי נסיב בשנת הארבע עשרה דאז אפילו דירת קבע של שנים עשר חודש אין לו אז יוציאנו ביד רמה שיאמר לו 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. ולזה אמר יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר משלי י, ד רצונו לומר היד של אותם חרוצים שנושאין בארבע עשרה שנה תמשול ביצר הרע. ולפי זה אם לא נשא עד שנת שבע עשרה דאז נעשה ליצר הרע בבית זה חזקה של שלשה שנים זה קשה דחייתו וצריך לה סייעתא דשמיא. ובזה יובן 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' משלי יח, כב כלומר כשמצא אשה לא מצאה במהרה אלא המתין למצוא אותה בשנת טו"ב 17 שהוא י"ז אז לזה צריך ש'יָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' לעזור אותו בדחיית היצר הרע. והא דאמר 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ' ולא אמר גירא בך או גירא בשטנא? נראה לי בס"ד כי השטן הוא היצר הרע וכמו שכתב רש"י ז"ל וידוע כי כל דבר כחו באותיות השם שלו והקדוש ברוך הוא קראו 'יצר הרע' דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו בראשית ח, כא והארס של יצר הרע הוא באות עין שבשמו כי באות עין נשלם הרע וגם אות עי"ן רומז לשבעים כחות שלא ואם תסיר מתיבת הרע אות עי"ן ישאר 'הר' וזה כוחן של צדיקים שמפרידים ממנו אות ע' וישאר הר. ולכן אמרו רז"ל סוכה נב. לעתיד יצר הרע נדמה לצדיקים כהר אבל הרשעים נדמה להם כחוט השערה כי הרשעים אין מפרידים ממנו כלום אלא מחזיקים בידו כל אותיות שלו ואם כן אצלם כל אותיות של יצר הרע הם שלמים ולכן נדמה להם כחוט השערה כי יצר 300 גימטריא ש' ועם אותיות 'הרע' הרי אותיות 'שערה' אבל הצדיקים מפרידים ממנו אות ע' ששם הארס שלו ומשם כל כחו וישאר אצלם 'יצר הר' ולכן נדמה להם היצר שלהם כמו הר ולכן אמר כאן 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ' רצונו לומר באות עין שלך לעקור אותה ממך. ומה שאמר 'גִּירָא' ולא אמר סכין או דבר אחר? נראה לי בס"ד כי הסכין אינה הורגת אלא מקרוב אבל גירא הורג למרחוק ואית ביה רבותא טפי. ועוד נראה לי בס"ד כי הנלחם עם היצר הרע נדמה לארי כמו שאמר התנא משנה אבות ה, כ וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, והוא נלחם במחשבה ובדיבור ובמעשה אם כן צריך להיות במחשבה ארי בדיבור ארי במעשה הרי שלשה ארי ונרמז זה באותיות 'גִּירָא' שהוא ג' ארי.

2 אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ, מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם משלי כב, ו. נראה לי בס"ד נקוט האי לישנא מפני כי על הרוב הבן שוה לאביו בקומה מכל מקום על דרך שאמרו משנה עדיות ב, ט האב זוכה לבן בנוי בכח ובמספר השנים וכן הענין כאן ואם כן כשהבן הוא בר ששה עשר שנים שעדיין לא השלים קומתו אז כשיעמדו האב עם הבן יגיע צואר הבן כנגד ידיו של אביו ולהכי קאמר אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

3 וְאַמְרֵי לָהּ: מִתַּמְנֵי־סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. נמצא לכולי עלמא משך שנות החנוך הם ששה שנים ולכן אמר משלי כב, ו 'חֲנוֹךְ לַנַּעַר' בוא"ו ולא אמר 'חַנֵּךְ לַנַּעַר' בציר"י תחת הנו"ן אלא אמר 'חֲנוֹךְ' רמז בזה חנך וא"ו שנים ורמז לדבר וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ יחזקאל טז, י ואמר לפי דרכו דידוע האב כנגד יו"ד שבשם והאם כנגד ה"א ראשונה דאיש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם נזיר יז., והבן הנולד מהם כנגד וא"ו והבת כנגד ה"א אחרונה ולזה אמר 'לְפִי דַרְכּוֹ' רצונו לומר לפי שרשו שהוא בוא"ו כן משך החנוך שלו יהיה שש שנים.

4 רַבָּה בַּר הוּנָא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא דברים ד, ט. יש להקשות הוה ליה למימר' לָא טָעִים עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא' ולמה הוצרך לפרש ולומר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא בשר כמו שפירש רש"י? וכן על רבי חיא בר אבא נמי פירש לא טעים אומצא. ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל בגמרא עירובין כא: על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר קהלת יב, יב כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר, ופרשנו בס"ד הכונה דיעקב ועשו חלקו העולמות ואין לבני יעקב בעולם הזה אלא כדי קיום הנפש שהוא לחם בלבד ואיך אוכלים בשר ושאר מיני אוכלים שהם מותרות? ותרצו המפרשים ז"ל מפני דעולם הזה קיים על התורה שלומדים ישראל דכתיב ירמיה לג, כה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, ואם כן לולי עסק התורה שעוסקים ישראל היה העולם אבד ועל כן יש להם זכות במותרות מדין מציל מזוטו של ים, נמצא לפי זה ישראל אוכלים הבשר מכח עסק התורה. ובזה פרשנו היטב המאמר שאמרו רז"ל כל הלוהג בהם טועם טעם בשר, דאז אין עליו טענה ותביעה משום חלק עשו וידוע דהעולם מתקיים יותר על ידי תורה של תינוקות שהם הבל שאין בו חטא ולזה אמר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא הבשר אלא על דמייתי לינוקא לבי מדרשא כדי ללמוד תורה. וכן רבי חיא בר אבא לא טעים בשר אלא עד דמקרי לינוקא וכל זה עושים כדי להורות שאנחנו אוכלים הבשר שהוא מותרות מכח התורה של תינוקות של בית רבן דהעולם קיים עליה ואנחנו זוכים במותרות בעבור למודם.

5 אַל תִּקְרִי, 'וְשִׁנַּנְתָּם', אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'! דברים ו, ז. נראה לי בס"ד דמחליף נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה באותיות 'של' דנו"ן כפופה תתחלף בל"ד בדטלנ"ת ונו"ן פשוטה תתחלף בשי"ן באלפא ביתא דאטב"ח שהוא ש"ן ת"ם ולזה אמר אַל תִּקְרִי 'וְשִׁנַּנְתָּם' אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'. ומה שאמר 'שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד' נראה לי בס"ד מקרא משנה תלמוד ראשי תיבות 'תמם' 480 למפרע רמז לדבר מה שאמר בסוף פרשת וילך עַד תֻּמָּם דברים לא, כד ואותיות אלו גימטריא 'תלמוד' 480 רמז שתלמוד שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ובזה תתגבר על פלונית שמספרה ת"ף לילית=480 כמספר תמם.

6 'סוֹפְרִים' שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה ויקרא יא, מב. אף על גב דהם סופרים גם תיבות ופסוקים וכמו שאמרו בתר הכי נקיט אותיות הכא לרבותא טפי שיש טורח גדול ועצום במניינם. ומלבד טעם הגמרא נראה לי נקראו 'סוֹפְרִים' לשון ספיר שהוא ענין אור והארה דכתיב חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו קהלת ח, א וכתיב נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר משלי ו, כג. גם 'סוֹפְרִים' אותיות 'יוסף רם' דאמרו רז"ל מעילה כה. תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם והיינו אותיות יוסף רומזים על זה. גם אמרו רז"ל נדרים נה: שעולים לגדולה דכתיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת במדבר כא, יט והיינו אותיות 'רם' רמז שעולים לגדולה כי מנחליאל במות. ועוד נראה לי מ"ם וסמך של 'סוֹפְרִים' רמז למ"ם סמ"ך שבלוחות שהוא סוד בינה ותבונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה שהוא סוד סמך ויעקב אבינו ע"ה לתבונה שהוא סוד מ"ם ונשאר באמצע אותיות 'יפרו' שהם פרים ורבים בתורה שעושים בה פריה ורביה.

7 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ', חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת ויקרא י, טז. קשה למה כאן זכר שתי תיבות 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' וגבי אותיות נקיט אות אחת של 'וָאו' דְּ'גָחוֹן'? ונראה לי בס"ד כי כפי הכתוב במסרה סך האותיות של התורה הם שלש מאות אלף וארבעה אלפים ושמונה מאות וחמשה ולפי זה אי אפשר שיתחלקו לשני חלקים שוים אלא יהיה אות אחד נפרד ביניהם ונמצא אומרם 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' חֶצְיָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת הוא קאי על אות הנפרד שיש בין שני החצאין שעומד בין חצי הראשון ובין חצי השני שאינו נחשב עם חצי הראשון ולא נחשב עם חצי השני. אבל סך התיבות אשר כתוב במסרה הוא תשעה ושבעים אלף ותתקע"ו ובזה הסך אין נפרד ויתחלק הסך הזה לשני חצאין שלמים ועל כן אמר בזה 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת כלומר תיבת דרש האחד הוא סוף חצי הראשון של תיבות ותיבת דרש השני הוא ראש חצי השני של התיבות ואם היה אומר כאן רק תיבה אחת של 'דָּרֹשׁ' הייתי חושב שהוא כמו ענין 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' שהוא אות נפרד יושב בין שני החצאין כן זה תיבת 'דָּרֹשׁ' היא תיבה נפרדת עומדת בין שני החצאין של התיבות ובאמת אינו כן כי מספר התיבות אין שם נפרד והחצאין שוים הם במספרם ורק הסימן בא כאן באופן זה שסוף חצי הראשון הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' וראש החצי השני הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' אבל סך הפסוקים הכתוב במסרה הוא חמשה אלפים ושמונה מאות וארבעים וחמשה וזה הסך יש בו נפרד ומוכרח לומר כי פסוק 'וְהִתְגַּלָּח' ויקרא יג, לג הוא הנפרד העומד בין שני חצאין של פסוקים.

8 תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הַוְיָן פְּסוּקֵי תּוֹרָה ויקרא יג, לג. ידוע דהמאמר הזה הוא מוקשה כפי מה שכתוב במסרה פסוקי תורה הם חמשה אלפים תתמ"ה וסימן וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם ישעיה ל, כו. וראיתי בספר שער החצר דף קעג שהביא בשם ספר כתר תורה שיש מ"ג פסוקים מן פסוקי תורה הנמצאים בדברי הימים ובתהלים כלשון תורה ממש ויש מהם פסוקים משלש תיבות על פי האתנחתא ומן אלו המ"ג פסוקים יש מהם שמונה פסוקים שהם נמצאים בתהלים והשאר נמצאים בדברי הימים ובזה יישב המאמר הנזכר עיין שם. ונראה דאינו מתיישב בזה כלום יען כי מצאתי ראיתי פסוק אחד שהוא כתוב בתורה ונמצא כתוב בספר יהושע והוא מה שנאמר בפרשת וישלח בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה בראשית לג, יט וכן נמצא ביהושע יהושע כד, לב ושם יש אתנח בתיבת קְשִׂיטָ֑ה. ואין לומר כיון דראש הפסוק דיהושע מתחיל בלשון אחר ולא יש על תיבה שקודם בְּנֵי חֲמוֹר אתנח לכן אין נחשבים תיבות של בני חמור וכו' לפסוק בפני עצמו, זה אינו דהא הוא הביא בכלל אותם פסוקים של תהלים פסוק וְאַתָּה אֲדֹנָ־י אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן תהלים פו, טו האמור במזמור פ"ו וכנגדו יש בתורה בפרשת כי תשא וַיַּעֲבֹר הֳ' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא הֳ' הֳ' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן שמות לד, ו וקודם אֵ־ל רַחוּם לא יש אתנח הרי לא קפיד בזה, ועל כן מאחר דאיכא פסוק זה ביהושע נמצא צריך להוסיף עוד פסוק אחד על פסוקי תורה והוה ליה תתפ"ט ואיך אומר תתפ"ח? ואנכי לא חפשתי על זה הרבה ויתכן שימצא עוד כיוצא בזה ובלאו הכי ביאור הרב ז"ל בברייתא הוא דחיק ורחיק ואי אפשר להולמו ומה שהקשו בתוספות ישנים היא קושיא חזקה ומה שרצה מהרש"א ז"ל ליישב כבר השיגו הרב פני יהושע ז"ל ולכן נראה לי על הרוב דברייתא זו יש בה חסרון לשון בגרסא וברוך היודע.

9 וְאוֹמֵר "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ". דקדק מהרש"א ז"ל דכמה קראי מקמיה האי קרא כתיבי בכהאי גונא דכתיב משלי ז, ג קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, ולמה הביא האי קרא ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל מעשה תתייחס לידים ואם לא יהיו ההלכות מחודדים בפיו מפני שלא ירד לעומק הדברים והבנתם באמיתות אז ודאי יהיו הדברים רפויין אצלו לענין מעשה כי כאשר יבא לידי מעשה המתייחסת לידים לא יוכל להורות הלכה בהן מאחר דרפויין הם אצלו אבל אם יהיו מעיקרא מחודדים בפיו מפני שירד לעומקן היטב אז יורה בהם הלכה לענין מעשה המתייחסת לידים ולכן אמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' על ענין מעשה כי המעשה תתייחס לידים ששם האצבעות. ועוד נראה לי בס"ד הביא פסוק זה ד'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' שבו רמז על שם אהו־ה במילואו אל־ף ה־י וי־ו ה־י שעולה מספר אצבע 163 שהוא סוד הדעת וצריך לכוין בשם זה בהסתכלותו באצבע שלו שעל ידי כך מגיע לו הארה גדולה משם זה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות וזהו שנאמר 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ' למשוך שפע השגה בדברי תורה מכח השם הרמוז באצבעותיך שהוא סוד הדעת.

10 וְאוֹמֵר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" תהלים קכז, ה. פירש רש"י משום דדימנהו לחצים נקיט מלוי אשפה. וקשא אם כן למאי הביא הברייתא פסוק זה שנאמר בלשון אגב? ונראה לי בס"ד דהתורה היא פתו של אדם מצד הנפש דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי משלי ט, ה וכמו דפת הגשמי הוא נאפה על ידי האש כן פת הרוחני שהוא דברי תורה נאפה באש החריפות של האדם כי כח החריפות שבאדם הוא חום כמו אש ועל שם זה נדמית התורה לאש ירמיה כג, כט, ולזה אמר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ חלק תיבת 'אַשְׁפָּתוֹ' לשתים וקרי בה 'אש פתו'. גם בתיבת 'אַשְׁפָּתוֹ' יש אלף שהוא רצונו לומר אַלּוּף תהלים נה, יד דהיינו לימוד ונשאר אותיות 'שפתו' כסדרן. או א' של אשפתו הוא את ונמצא מלת אשפתו הוא 'את שפתו' כלומר ימלא את שפתו מהם שיוציא דברי התורה בשפתיו.

11 אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה במדבר כא, יד. נראה לי בס"ד על דרך זה אתמר בגמרא דפסחים פסחים קיג: דתלמידי חכמים שבבבל שונאין זה את זה, והיינו דמחמת חריפות שיש להם נלחמין זה בזה בדברי תורה ונראין כשונאין זה את זה וכדאמר הכא 'נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה' אך באמת 'אֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה' שהשנאה תתהפך לאותיות אהבה! כיצד? ב' אותיות אחרונות של שנאה שהם 'אה' הם שני אותיות ראשנות של אהבה ונשאר שני אותיות של שנאה שהם אותיות שי"ן ונו"ן המה יתחלפו בשתי אותיות אחרונות של אהבה שהם בי"ת וה"א. כיצד? שי"ן בא"ת ב"ש תתחלף בבי"ת ואות נו"ן באי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך תתחלף באות ה"א הרי נמצא השנאה נהפכה לאותיות אהבה.

12 שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה', אֶלָּא 'בְּסוֹפָהּ' במדבר כא, יד. פירשו בשם הרב שדה יצחק ז"ל הכונה אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' בלא מפיק בה"א דאז יהיה פירושו לים סוף כתרגומו וכמו שפירש רש"י בחומש אלא 'בְּסוּפָהּ' במפיק בה"א דקאי אמלחמה. ועוד פירשו בשם הרב הנזכר אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה' הפ"ה ברפ"א שהוא לשון סוף אלא 'בְּסוּפָּה' הפ"ה בדגש שפירושו סף השער מלשון וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים עמוס ט, א וכמו שומרי הסף, כלומר מה שהיו שונאים בשער יהיו אוהבים בסף השער כשיצאו ממנו וזהו 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' ואהבת בסופה עד כאן דבריו.

13 תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשַׂמְתֶּם", סַם־תָּם דברים יא, יח. פירוש על דרך מה שפירש הרב מקור ברוך ז"ל על פסוק רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ משלי ג, ח שעושה פעולה של רפואה שני הפכיים בנושא אחד. או יובן סַם־תָּם דידוע בסוד כונת תורה לשמה שהוא להמשיך ארבעה אלפין אשר פשוטם מספר ארבעה ומילואם אלף=110 מספר תם 440 ולכן יש בתורה פרד"ס פשט רמז דרש סוד כנגד ארבעה אלפי"ן שהם ארבעה מיני לימוד אלף לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה איוב לג, לג. ועוד נראה לי נקראת סַם־תָּם כי יעקב נקרא תם בסוד ווְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם בראשית כה, כז וכנגדו בקליפה פלוני נקרא מת ובזה פירש הרב ל"י מאמר רז"ל תענית ה: יעקב אבינו לא מת, כי הוא תם והתורה היא סם של תם הוא יעקב אבינו ע"ה ועל ידי עסק התורה נעשה פלוני מת ממש לגמרי. והא דנקט במשל חמין וצונן שאמר לו 'וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן' הוא כנגד הנמשל שהיא התורה שנקראת אש ומים תענית ז..

14 בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר־הָרָע, וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין בראשית ד, ז. נקיט בָּנַי לומר בשביל שאתם בני שיש לכם דין בנים לכך זכיתם לתורה שהיא תבלין ליצר הרע ונצחתם כנגד טענת המלאכים מדין בן המצר. ומה שכינה התורה בשם 'תַּבְלִין' לרמוז תורה בלי לב לא תועיל ולכן קראה תבלין שהוא אותיות 'יתן לב' שצריך העוסק בה ליתן לב שלו בה. ועוד נראה לי בס"ד קראה 'תַּבְלִין' כי תיבה ראשונה שבתורה היא בְּרֵאשִׁית בראשית א, א ראשה בית וסופה תי"ו הרי ת"ב של 'תַּבְלִין' וסוף התורה תיבת יִשְׂרָאֵל דברים לד, יב ראשה יוד וסופה למ"ד הרי לי של 'תַּבְלִין' ונשאר אות נו"ן רמז לחמשים שערי בינה כי התורה קבלנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה שיש בה חמשים שערים מספר נון של תבלין ובזכות התורה שנקראת תבלין יבא אליהו זכור לטוב לבשר טוב ומשיח בן דויד לגאל אותנו שעולה מספרם תבלין כי תבלין גימטריא 'משיח בן דויד ואליהו' 492 עולה מספר 'תַּבְלִין' 492. ומה שנאמר 'אִם תֵּטִיב שְׂאֵת' בראשית ד, ז רמז בזה שא ת' על פי מה שכתב הרב חסד לאברהם שאם יהיה האדם דבוק בקדושה ת' יום רצופים אינו שולט בו יצר הרע וזהו אִם תֵּטִיב 'שְׂאֵת' שא ת'. ומה שאמר 'אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ' דאיתא במדרש בפסוק וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל בראשית מ, טז-יז שהמלכיות מכונים בשם סל עיין שם. ונראה נרמז ה'סַּל' בראש וסוף שם פלוני שהם צדדין של סמאל והצדדין מכונים בשם ידים שגם הם צדדין של הגוף ולזה אמר 'אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ' פירוש אין אתם נמסרים למלכיות שרומזים בידו כלומר צדדיו כי היצר הרע הוא נמשך מן פלוני אשר בצדדיו רמוזים המלכיות באותיות סַּל.

15 וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ בראשית ד, ז. פירוש ההשטנה והקטגוריא שהיא מלאכתו והיא עסק המשא ומתן שלו לא תהיה אלא כך שמניח רשעי אומות העולם ויעסוק במלאכתו כך. 'וְאִם אַתָּה רוֹצֶה תִּמְשֹׁל בּוֹ' פירוש רוצה מצד בחירתך ורצונך וחשקך בלימוד התורה כרבי אלעזר בן חרסום וכדומה ולא מחמת הכרח כמו שאומרים העולם 'חסורי מחסרא והכי קתני'. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם אתה רוצה בתשובה מאהבה שהיא נעשית ברצון ולא מיראה הנעשית מחמת הכריח וסיבה אז אתה תמשול בו שתהפך העונות אשר קבץ ואסף ממצותיו לעשותם זכיות עד כאן דבריו נר"ו. או יובן תמשל בו לעשותו יצר טוב ולהשתמש בו במעשים טובים.

16 קָשֶׁה יֵצֶר־הָרָע, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע' בראשית ח, כא. קשא למה קראו רע מאחר שהוא יצר אותו? ועוד מנא ליה דהוא קשא, כי מה שקראו רע הוא על שם מלאכתו שהוא מיעץ רעה אבל אין הכי נמי בנקל יוכל האדם להתגבר עליו, ומנא ליה דקשה? ונראה לי בס"ד כי היצר הרע בראו הקדוש ברוך הוא שיבא לאדם בגלוי ומיעצו לחטוא בעיצה גלויה בלתי מרמה ותחבולה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש משל לבן המלך והשפחה אך היצר הרע הוסיף ברע שיבא לאדם בדרך ערמה ותחבולה שמראה לו שהוא מיעצו לעשות מצוה כדי להפילו ברעה ועל זאת לא צוהו השם יתברך בכך ובעבור זאת קראו הקדוש ברוך הוא 'רע' וזה הוא הקושי שיש לאדם מצד היצר הרע שאם היה בא היצר הרע בגלוי לומר לו עשה עבירה פלונית ודאי לא יוכל היצר הרע על האדם בכך דאיך ישמע לו לעבור פי ה'?! אך דא עקא וקשה לאדם עד אשר מתחפש היצר הרע בבגדי יצר הטוב ומראה לאדם שהוא מיעצו לדבר מצוה ובאמת תחתיה תעמוד הבהרת לטמאו בה! וזהו שאמר קָשֶׁה הַיֵּצֶר־הָרָע יען שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע' וקשה למה יקראנו רע והלא הוא יצר אותו? אלא ודאי קראו רע על אשר הוא בא במרמה ועקיפין לאדם ועל זאת לא יצר אותו ואם כן אתה למד שקשה היצר הרע כי כל דבר הנעשה בדרך מרמה ותחבולה קשה להנצל ממנו מאחר דאינו מרגיש ברעה שלו וחושב שהוא דבר טוב וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי תהלים קיח, ז.

17 יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם בראשית ו, ה. הקשה הרי"ף ז"ל מאי בינייהו דזה נקיט מִתְחַדֵּשׁ וזה נקיט מִתְגַבֵּר? ונראה לי בס"ד למאן דאמר מִתְחַדֵּשׁ יש לאדם שכר על שנצח היצר הרע בכל יום ויום בפני עצמו יען כי יצר הרע של יום זה אינו של אתמול ואם כן האדם השלים מלאכתו ומצותו בנצוח יצר הרע של אתמול ויש לו שכר דהשכירות משתלמת לבסוף וכבר גמר הנצוח שנצטווה בו וכן על יצר הרע של כל יום ויום יש לו שכר בפני עצמו כי בכל יום ויום יש לו גמר מלאכה. אבל למאן דאמר מִתְגַבֵּר אין נשלם מלאכת הנצוח אלא עד יום הפטירה דאז אותו יום הוא סוף המלאכה דמשתלמת לבסוף. ועוד נראה לי בס"ד כל חד מדבר ביצר הרע בפני עצמו כי יש יצר הרע בא מצד התולדה מזוהמת הנחש ועל זה נקיט מִתְגַבֵּר אך יש יצר הרע שנקרא מלאך רע שבא מן הקליפה של כל יום ויום בפני עצמו וכנגד זה נקיט מִתְחַדֵּשׁ כי לכל יום יש קליפה בפני עצמו כנגדו. ומה שאמר מִתְגַבֵּר מִדִּכְתִיב 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַדִּיק' תהלים לז, לב ש' דרשע גימטריא יצר 300 הרי רשע הוא יצר רע. ונראה לי אדם במילוא אל"ף דל"ת מ"ם עולה המילוי מספר תקף 580 כמנין 'היצר הרע' 580 לרמוז כי היצר הרע חונה בקרב האדם ולזה אמר הכתוב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע בראשית ח, כא אמר 'לב האדם' לרמוז על מלוי האדם.

18 אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ ירמיהו כג, כט. קשה מָשְׁכֵהוּ משמע שמוליכו עמו לבית המדרש, ומה יעשה בו שם? והוה ליה למימר ברח לבית המדרש! ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש הנעלם סדר תולדות דף קלח דשאל רבי יצחק לרבי יהודה אם יצר הרע לעתיד יתבטל מן העולם חוץ מן שעת הזווג ואמר לו אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתתא לא ליהוי לכן ישאר יצר הרע בעולם ורק לא יהא מנוול כקדמיתא למחטי ביה הדא הוא דיכתיב ללֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי ישעיה יא, ט עד כאן עיין שם. ובזה מובן המאמר כאן כמין חומר אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאוה גשמית אל תדחהו ותשליכהו לגמרי אלא מְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ להשתמש בו בדבר טוב ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאוה להסביר סברה ולעשות חדושי תורה ויהיה לו מכחו חדוותא דשמעתתא כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יכלו לפתרו ולפרשו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפתרו במה שעתה יגיע לך מזה הוא הדבר אשר אמר אדונינו דוד מלך ישראל שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב תהלים קיט, קסב. ולזה אמר 'אִם אֶבֶן הוּא נִמּוֹחַ' כנגד מדת תאוה שהאבן בהיותה לבינה קודם שריפתה בכבשן אם תשפוך עליה מים שואבת אותו וחוזרת ושואבת אחר שתיבש וכן על זה הדרך ולא נודע כי באו מים אל קרבנה וכן מדת התאוה עושה פועל באדם וגם ברזל הוא מתפוצץ כנגד מדת הקנאה כי הקנאי תמיד משתדל לחתוך מחבירו קניינו וכבודו וכל רכושו מחמת קנאתו בו והרי הוא נעשה לו כברזל שמלאכתו לחתוך ולקצר. ומה שקרא ליצר הרע בשם מנוול כי נמשך מן ס"מ סמאל=131 שמספרו עם הכולל גימטריא מנוול 132. ועוד נראה לי נקיט אבן וברזל כי שניהם מן הדומים אך האבן רב הכמות ומעט האיכות והברזל מעט הכמות ורב האיכות וכן בעבירות של יצר הרע יש עבירות חמורות שהם רב האיכות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא אך הם מעט הכמות כי לא ימצאו הרבה מהם ביד האדם ויש עונות רבי הכמות שהם לשון הרע ושקר וליצנות שנמצא ביד האדם הרבה בכל שעה ושעה אך הם מעט האיכות. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש 'אִם אֶבֶן הוּא' על יצר הרע שהוא בא מזוהמת הנחש 'וְאִם בַּרְזֶל הוּא' על יצר הרע הבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע ולכן בזה נקיט נִמּוֹחַ ובזה נקיט מִתְפּוֹצֵץ עד כאן דבריו נר"ו.

19 הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַמָּקוֹם. פירוש השוה אותם בלשון דהכא נקיט כַּבֵּד שמות כ, יא והכא נקיט כַּבֵּד משלי ג, ט אבל לא במדרגה ומעלה ותנא דברייתא זו סבירא ליה דמשלי ברוח הקודש נאמרה. ומה שאמר נֶאֱמַר מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, קשה הוה ליה למימר האי חלוקה קודם חלוקה של פסוק אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, כי פסוק 'מְקַלֵּל אָבִיו' הוא בספר שמות שמות כא, יז ופסוק 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו' בספר ויקרא ויקרא יט, ג? ונראה לי בס"ד נקיט לחלוקא ד'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו' בראשונה משום דכאן השווה אותם ממש דנקיט כאן כבוד ומורא אבל בחלוקה ד'מְקַלֵּל' לא השווה אותם השוואה גמורה דבחד נקיט 'מוֹת יוּמָת' ובחד נקיט 'וְנָשָׂא חֶטְאוֹ' לכך נקיט לחלוקה זו באחרונה.

20 שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. נראה לי בס"ד אלף ד'אָדָם' שמספרו אחד רומז להקדוש ברוך הוא יחידו של עולם ואותיות דם 44 עולין מספר 'אב אם' 44 ולזה אמר שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִים 'בָּאָדָם' דייקא שהם רמוזים באותיות אדם. ולזה אמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ שמות כ, יא פירוש כַּבֵּד 26 גימטריא שם הוי־ה הוא רמוז אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ שאות א' דאדם הרומזת להקדוש ברוך הוא רמוז בה מספר שם הוי־ה ברוך הוא שעולה כ"ו וכן צורת אות א' הוא וא"ו ושני יודי"ן שעולה מספרם כ"ו כמנין שם הוי־ה ברוך הוא.

21 בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם וְכִבְּדוּנִי. פירש מהרש"א דהיינו שם י־ה המחבר ושיתף שם איש ואשה. וקשא אם על קביעות אותיות י־ה בשמם קאמר 'דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' אם כן דר ולמה אמר 'כְּאִלּוּ דַּרְתִּי' בכף הדמיון? ועוד מה שאמר אחרי זה תָּנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה עָשִׁיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וקשא והלא כבר דר ביניהם שכבר נקבע יו"ד באיש והא' באשה? ועוד בגמרא דסוטה סוטה יז. אתמר מסתלקין אותיות י־ה וישאר אש ואש בעבור חטא האיש והאשה עצמן ולא בעבור שהבנים לא כבדום? ונראה לי בס"ד דאות יו"ד וה"א לא היו שתיהם ביחד באיש ושתיהם באשה כדי שנחשב בזה שמו יתברך שהוא י־ה דר ביניהם אלא נחלקו אות א' באיש ואות א' באשה ולכן אמר 'כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' כאלו בכף הדמיון דלא דרתי ממש ולכן אמר אחרי זה 'יָפֶה עָשִׁיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם' רצונו לומר שלא דרתי בשלימות אותיות שמי דהיינו שם י־ה כולו ביחד אלא דרתי אות א' באיש ואות א' באשה שאם היה שמי י־ה כולו ביחד אצל האב ושמי י־ה כולו כאחד אצל האם אז היה זלזול הבנים באב ואם נוגע בכבודי דכאשר מצערים אביהם ואמם היו מצערים אותי גם כן כביכול.