בן יהוידע על קידושין כ״ב

1 "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה דברים טו, טז. נראה דבר זה קשה להתיישב על פי השכל שיהיה עבדו מתנת כספו כאדון לו! ונראה לי בס"ד כי עשה השם יתברך חוקים לעבד זה שיהיה כאדון לרבו כדי שיוכל רבו להשתמש בו, דאם לא כן לא היה יכול להשתמש בו כדי שלא יהיה נראה שהוא עבד לו ובאמת כל איש ישראל עבד לה' ולא תחול עליו עבדות של בשר ודם, אך אחר שעשה לו חוקים שמהם נראה שהוא כאדון לרבו אם כן חוקים אלו הם מעידין שאין זה עבד אף על פי שהוא משמש את רבו ולכך הוא יכול להשתמש בו. ונמצא חוקים אלו הם לטובת האדון כדי שיוכל להשתמש בו ולזה אמר 'כִּי טוֹב לוֹ' עשיתי חוקים שהם טוב לו כדי להודיע שהוא 'עִמָּךְ' רצונו לומר מן העם שלך ואינו עבד לך. ברם יש להקשות כיון דאמר תחלה עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, והדר מפרש שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה וכו' היה לו לומר גם כן 'עִמָּךְ בְּמִטָּה' כיון דהוא מפרש על המטה גם כן באומרו שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן? ונראה לי בס"ד כי לשון 'עִמָּךְ' משמע בהשוואה אחת ועל זה שפיר קאמר עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, ומפרש כיצד? שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר, שאם אין לך אלא ככר אחד נקיה וככר קיבר לא תאכל אתה הנקיה ותתן לו הקיבר אלא תהיו שוים בזה שאתה תאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר והוא יאכל חצי ככר נקיה וחצי ככר קיבר דהא ודאי אי אפשר לומר שהעבד יאכל ככר הנקיה כולה והאדון יאכל הקיבר דוקא דהתורה אמרה 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת ואין זה בהשוואה אחת אך אם שניהם יאכלו מזה ומזה הרי מתקיים מאמר 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת. וכל זה אפשר להיות בפת וביין אך במטה אי אפשר להיות בהשוואה אחת דאם יש לו כר מוכין וכר תבן אי אפשר שיחלקו אותם שיקח זה חצי כר המוכין וחצי כר התבן וזה יקח חצאים השניים אלא מוכרח שישן אחד על המוכין ואחד על התבן ואם יהיה האדון ישן על המוכין ויהיה העבד ישן על התבן הרי מגרע גרע לעבד ולא טוב לו, ואי אפשר לעשות ולכן מוכרח שישן העבד על המוכין והאדון על התבן ונמצא במטה אי אפשר לקיים 'עִמָּךְ' בהשוואה אחת אלא מוכרח שיהיה טוב לעבד יותר מרבו. ולכן התנא בתחלת דבריו שדרש עִמָּךְ בְּמַאֲכָל עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה שהוא רצונו לומר בהשוואה אחת, לא נקיט 'עִמָּךְ בְּמִטָּה' דזה אי אפשר להיות בהשוואה אחת לפי הסגנון שהוא מפרש בהם בהיכא דאין לו אלא כר מוכין וכר תבן שבזה מוכרח ליתן המוכין לעבד לקיים מאמר כי טוב לו והוא ישן על התבן. ובזה יובן היטב סיום דברי הברייתא 'מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ' כי הוא שוה עמו שאוכל ושותה כמוהו ואין נעשה אדון וגדול עליו אך מכאן ממאי דסליק שהוא חלוקת השינה גבי כר הנה בזה יהיה אדון עליו כי כאן אי אפשר להיות שוה עמו ואם יקח הוא המוכין ויתן לעבדו התבן נמצא אינו מקיים כי טוב לו ומוכרח שיהא העבד גדול מרבו כמו אדון לו דהא רבו ישן על כר התבן והעבד על כר המוכין.

2 מַה נִּשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכָּל הָאֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר־סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע ויקרא כה, נה. קשא ישראל לא שמעו בהר סיני אלא עשרת הדברות ופסוק זה לא נזכר בעשרת הדברות? ונראה לי בס"ד נזכר ונרמז בפסוק אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים שמות כ, ב ולמה הוצרך לומר 'מִבֵּית עֲבָדִים'? פשיטה דהכי הוה! אלא לומר הוצאתי אתכם מבית עבדים כדי שתהיו על ידי כך עבדים לי כי כן הענין מחייב וכן היא המידה ונמצא מאמר הכתוב 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' נאמר בסיני בפסוק זה. ברם מקשים, אם כן בכל דבר מצוה מעשרת הדברות אם עבר אדם עליו תרצע אוזנו משום דשמעה הצווי על הר סיני? ונראה לי בס"ד בדבר זה יש שייכות יותר לרציעת האוזן כי ידוע אוזן 64 גימטריא ס"ג שהוא סוד הבינה שמשם החירות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן רק בדבר הזה אשר לא בחר זה בחירות ואהב העבדות תרצע אזנו ששמעה בסיני מפני שהאוזן רומזת לבינה מקום החירות. אי נמי, קשא דבר זה יותר שצריך לו רציעת האוזן מפני כי להיות בוחר זה בעבדות של בשר ודם אם כן כל שכן שיבחר להיות עבד ליצר הרע וכיון שיהיה עבד ליצר הרע אז יעבירנו על כל התורה כולה ולכן רוצעו במרצע לעורר אותו על רע הנולד מזה שיהיה אחר כך עבד ליצר הרע שיעבירנו על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וידוע כי יצר הרע נקרא בשם 'כְּנַעֲנִי' דכתיב כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב הושע יב, ח ויצר הרע דעשה בפני עצמו ויצר הרע דלא תעשה בפני עצמו וכמו שאמרו בכונות השופר בראש השנה וב' פעמים כְּנַעֲנִי 200 הוא ארבע מאות כמנין מַרְצֵעַ 400. ועוד נרמז במרצע על עבדות היצר הרע על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בכסא דוד בשם הרב חסד לאברהם ז"ל שאם האדם ישתקיע בטומאה של עונות ארבע מאות יום רצופים בלתי תשובה בנתים לא יהיה לו תקנה וישאר תחת שליטת יצר הרע כל ימיו! עד כאן דבריו עיין שם. ולכן רוצע אזניו ב'מרצע' שהוא מספר ארבע מאות לעורר אותו דאפשר שיהיה אחר כך עבד נרצע ליצר הרע ארבע מאות יום רצופים כמנין מרצע ואז אין לו תקנה שיהיה כחרש לא ישמע קול תורה וקול מוסר.

3 מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? שמות כא, ו. נראה לי בס"ד שלשה אלה שהם אוזן ודלת ומזוזה שנבחרו לענין זה הם ראשי תיבות 'אדם' ותואר זה דאדם ניתן לישראל דוקא כמו שאמרו רז"ל יבמות סא. על פסוק אָדָם אַתֶּם יחזקאל לד, לא דאתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם, יען כי בישראל כתיב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם דברים ד, ד ושם הוי־ה במילוי אלפין עולה מספר אדם יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45. ולכן זה שבחר לדמות עצמו לעכו"ם שהם עבדים של בשר ודם ומרוחקים מהשם יתברך ששמו עולה מספר אדם ולכן אין להם תואר זה דאדם, ירצע באופן זה שירצע אזנו בדלת ובמזוזה שיש בשלשה אלו. או רמז לשם אדם כדי שיזכור מה שאיבד מידו תואר זה דאדם ובאמת יש ללמוד תוכחת מוסר מזה הענין של אוזן ודלת ומזוזה ובזה יובן רמז דברי התנא איזהו חכם הלומד מכל אדם משנה אבות ד, א, רצונו לומר שילמוד מוסר מן שלשה דברים הנרמזים באותיות אדם. ובזה יובן בס"ד מה שאמרו כאן שהיה רבי שמעון ברבי 'דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חֹמֶר' ופירש צרור מרגליות או צרור הבושם התלוי בצואר והיינו כי בדרשה זו עשה שם אדם צרור מרגליות המכונסים ביחד תוך הצרור וכן בתיבת אדם צרור יחד שלשה דברים שהם אוזן ודלת ומזוזה.