בן יהוידע על קידושין ל״א

1 כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה ישעיהו סו, א. עיין מה שכתבי בס"ד על זה במסכת ברכות דף מ"ג.

2 אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לרבי אליעזר לא שאל שאלה זו דנתגרשה? עיין שם. ונראה לי בס"ד שזה השואל לא היתה צריכה לו שאלה זו דנתגרשה אלא רק היתה צריכה לו שאלה הראשונה ושאלה זו הראשונה היה רוצה לשאול אותה מן רבי אליעזר וגם מן רבי יהושע כדי שתהיה תשובתה ברורה בידו מפי שניהם אמנם קשה בעיניו לשאול את רבי יהושע אחר שישאל מן רבי אליעזר וישיב לו תשובה דחש לכבודו של רבי אליעזר שלא יהיה נראה דאינו סומך על דבריו אלא עד שישאל מן רבי יהושע גם כן. ועל כן התחכם לשאול מן רבי יהושע עוד שאלה אחרת דנתגרשה אף על פי שלא היתה צריכה אליו כדי שיהיה נראה לעיני הרואין הא דבא לפני רבי יהושע שנתחדש לו שאלה אחרת שלא שאל אותה מן רבי אליעזר ואגב זו שאל אותו שאלה הראשונה כדי לתפוס הענין מתחילתו ואם לא נתחדש לו שאלה שנית לא היה בא לשאול מן רבי יהושע כלום, ככה נראה לעיני הרואין על ידי שאלה הזאת דנתגרשה ששאל מן רבי יהושע בלבד ועל ידי כך אין כאן חשש משום כבוד רבי אליעזר. והנה הרב פתח עינים ז"ל הביא תירוץ על קושיא הנזכר בשם המפרשים ושפיר דחה התירוץ ועוד יש לדחות דגם לדעת הטור ז"ל יש מקום לשאול היכא דעשתה תשובה דעושה השתא מעשה עמך וחייב בכבודה? מיהו נראה לי בס"ד לתרץ הקושיא על פי הקדמה של המפרשים ז"ל שהביא בפתח עינים באופן אחר והוא דלעולם יש מקום לשאלה הנזכר בין לדעת הטור בין לדעת הרמב"ם והוא כיון דגירושין מדעת שניהם ורצונם, הוא מילתא דלא שכיחה לכן זה השואל חשש פן רבי אליעזר והתלמידים שלו כששומעין השאלה יתלו בדעתם שנתגרשה משום ערות דבר דרחוק הדבר לתלות ברצון שניהם, ועל כן משום זילותא דאמו שלא יצא לה זילותא מתוך דברי שאלתו לא שאל שאלה זו דנתגרשה מן רבי אליעזר אלא שאל אותה לרבי יהושע דהוא אזיל ודאי בתר סברת בית הלל דמסתמא גם תלמידיו השומעין אזלי בתר האי שיטה דיכול לגרש אפילו הקדיחה תבשילו ולא יתלו בערות הדבר ח"ו אלא יתלו בקטטה ומריבה בעלמא דאין לחשוב על בנות ישראל מחשבה של ערוה ואיסור, וקטטות ומריבות הם דברים המצויין ושכיחי ואין יוצא מזה זילותא לאמו כיון דאין כאן דבר נוגע בערוה. ואם תאמר ישאל לרבי אליעזר גם כן שאלה זו ויפרש בדבריו שנתגרשה מרצון שניהם בלא ערות דבר, דיש לומר לא רצה השואל להרבות דברים שאין נוגעים לעיקר שאלתו דמה לו להודיע שנתגרשה מחמת קטטה דאין זה נוגע במטרת שאלתו ולכך בחר לו לשון קצר לשאול מן רבי יהושע נתגרשה מהו.

3 אָמַר לוֹ: מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִכָּר, שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה. פירש רש"י ראה שנשרו ריסי עיניו מן הבכי ודן שהוא יתום מאביו מחמת שבכה עליו. ומקשים למה לא אמר לו רבי יהושע כן אחר ששאלו שאלה הראשונה דמתחילה היה רואה אותו כך דאז יאמר לו דמן ריסי עיניך ניכר דבן אלמנה אתה ואין אתה צריך דין זה לענין מעשה דהא אין אביך קיים? ונראה לי בס"ד דבתחילה אף על פי שראה שנשרו ריסי עיניו לא מצא בזה הכרח לתלות בכייתו על מיתת אביו דלעולם אביו קיים והוצרך שאלה זו לענין מעשה ומה שנשרו ריסי עיניו מן הבכיה הוא שבכה על בנו או על אשתו וכיוצא ולעולם אביו ואמו בחיים והוצרך לשאלה זו באמת. אך אחר ששאל אותו 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' נראה לו הכריח לומר שאין זה שואל הלכה למעשה דאביו אינו קיים יען כי הדין הוא אם גרש האדם את אשתו לא תדור עמו בשכונה אחת וכל שכן בבית אחד ואיך יצוייר שאביו ואמו דרים ביחד זה אצל זה במקום אחד כדי שאביו יאמר לו 'הַשְׁקֵנִי מַיִם' ואמו אומרת 'הַשְׁקֵנִי'? דבשלמא אם היה תופס סגנון הבקשות שלהם דאביו אומר לו לך למקום זה ואמו אומרת לו לך למקום אחר יש לפרש דהם אינם דרים יחד אלא כל אחד דר בחצר ואביו צוהו היום שלמחר בבוקר תלך למקום פלוני ואמו אמרה לו שילך בבוקר למקום אחר ולעולם יושבין כל אחד בחצר אחרת, וכן אם היה תופס סגנון הבקשות שאביו אמר לו תביא לי מים מן הנהר ואמו גם כן אמרה לו כך דאפשר שניהם פגעו בו בדרך וצוו אותו בכך, אבל השתא שתפס אביו אמר לו הַשְׁקֵנִי מַיִם' וכן אמו אמר לו 'הַשְׁקֵנִי' לשון זה משמע שהיו יושבין שניהם במקום אחד וכל אחד אמר לו שיביא לו מים הכד לשתותו ואיך יצוייר זה שהמגרש והמתגרשת דרים במקום אחד ובקשו כן? ואפילו אם נאמר שהיו קרואים בבית של אדם אחד לפי שעה, גם זה רחוק שאין משורת דרך ארץ לקרות ולהזמין המגרש והמתגרשת ביחד ומנהגו של עולם לא תכנס המתגרשת במקום שיושב בו המגרש ולא להפך. ולכן דן בהשערת השכל מכח שאלה זו ד'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' להכריח שלא היתה שאלה זו צריכה לו למעשה דלעולם אביו אינו קיים גם לא חשב לומר לעולם אביו קיים ומה ששאל 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' היינו דשואל אם אחר כך נתגרשה דזה אינו דודאי לא יפתח פיו לשטן וגם אין זה דרך ארץ לשאול על אמו אם תבא לידי גרושין ועל כן דן שהוא בן אלמנה שאביו אינו קיים ולכך נשרו ריסי עיניו. מיהו מהרש"א ז"ל דקדק אם דן מנשירת ריסי עיניו שהיה לו כן מחמת הבכיה מהיכן נודע לו שהוא בן אלמנה ובכה על אביו, ודילמא הוא בן אלמון ובכה על אמו עיין שם? ונראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל בגמרא דנדה נידה לא. הלובן שבעין הוא נעשה מצד האב וחלקו הוא והלובן הוא עומד בין ריסי העין ממש. ונראה לי דרבי יהושע צפה ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ואינו בן אלמון וכמו שצפה רבן גמליאל ברוח הקודש על אותו גוי ששמו מגבאי ואמר לו מגבאי טול גלוסקין מאלעאי ואמרו בגמרא דעירובין עירובין סד: שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש ששמו מגבאי, כן הכא כיון רבי יהושע ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ומרוב ענוה לבלתי ירגישו התלמידים והחברים בשבחו שכיון ברוח הקודש שהוא בן אלמנה תלה הדבר בלובן אשר בין ריסי עיניו שהוא חלק האב ואמר שניכר לו על ידי איזה סימן שיש לו בלובן העין שאביו שממנו בא הלובן הוא אינו חי שיבינו השומעין שיש לו בלובן סימן טבעי לידע אם מולידו חי הוא אם לאו ולעולם הוא צפה כן ברוח הקודש.

4 הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל, וְקַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין. הנה מה שאמר לו 'הַטֵּל לָהֶם מַיִם בְּסֵפֶל' הכונה דיתן להם בשוה ולא יקדים לאחד מהם וכמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל אך מה שהוסיף לומר לו 'קַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים' צריך להבין מאי קא משמע לן בזה? ונראה לי בס"ד הכונה רמז לו שיפייסם בדברים דודאי כיון שנתגרשה כל אחד מהם יקפיד על אשר לא קידם השמוש שלו ולכן צווהו בעת שיניח המים לפניהם שהוא משוה אותם בכבוד יפייסם בדברים שיקרקר בדברי פיוס וזכר תרנגולים דאמרו רז"ל בעירובין עירובין ק: למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל ולזה אמר כתרנגולים שיש להם מדת הפיוס שדרכם לפייס.

5 דָּרַשׁ עוּלָא רָבָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה תהלים קלח, ד. הא דהוצרך תלמודא לסיים המקום שהיה דורש ללמדנו כי כונתו בזה ללמד מוסר לבית הנשיא שלא יגזרו גזירות על הציבור לכבודן אלא תהיה כונתם לטובת ישראל דהאדם צריך ללמוד ממדת קונו וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ דברים יג, ה ומצינו שגם אומות העולם שאמרו בתחילה לכבוד עצמו דורש חזרו והודו שכל המצות צוה את ישראל בעבור טובתם ופעולתם.

6 אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִכָּר, שֶׁ"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת". הקשה מהרש"א ז"ל היכן הוזכר סּוֹף דְּבָרְךָ במקרא? ונדחק בזה עיין שם. ונראה לי בס"ד דהמפרשים פירשו המאמר הנזכר בתחילה חשבו 'לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ' רצונו לומר כמו צווי האדון לעבדו לעשות לו מלאכה שאין העבד נהנה כלום מן המלאכה אלא האדון ואחר ששמעו דבור של 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' שמות כ, יא שהוא דבר שהשכל מחייבו אף על פי שלא היה מצוה השם יתברך האדם בו הבינו שצוה האדם בו כדי שיתן לו שכר על קיומו ואז ממילא הבינו שגם מצותו בדברות ראשונות היתה כדי להטיב לאדם שיקיים ויקבל שכר עד כאן דבריהם. וידוע שכל דברים שהשכל מחייבם נקראים משפט ולזה אמר רֹאשׁ דְּבָרְךָ שהיו טועין בו שלא הבינו כונתך בו אחר כך נתאמת אצלם כוונתך בו ומהיכן נתאמת אצלם כי ראו שאמרת וגזרת על העולם גם ב'מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ' תהלים קיט, קס רצונו לומר דברים שהשכל מחייבם שנקראים משפט.

7 צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד. צריך להבין מאי 'צְאוּ' דקאמר להו ודי לומר 'רְאוּ מֶה עָשָׂה'? ונראה לי בס"ד הכונה אין אני מביא לכם הוכחה מאיש ישראל כדי שתאמרו אין זה חידוש כי ימצא בישראל חסידים שעושים מילי דחסידותא עשר ידות על חיובם וכי כולי עלמא להוו חסידים?! לכן אמר לו 'צְאוּ' לחוץ להתבונן באומה אחרת שהיא חוץ לאומה שלנו 'וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ' כלומר שמו מורה שיש לו מדה טובה שצריך כל אדם להיות דומה לו בה ודמה לשון דמיון.

8 לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. מה שפרע לו שכרו בפרה אדומה ולא פרע לו שירויח כל זה הריוח באופן אחר מכמה טעמים האחד שבזה ניכר הדבר הזה אצלו יותר ולא יתלה בטבע והשני כדי לזכות את ישראל שיקנו הפרה בדמים מרובים ונמצא מוציאין בעבור המצוה ממון הרבה שבזה יגדל זכותם והשלישי כדי שהם ירגישו ויקחו קל וחומר לעצמם וכאשר אמרו חכמים אחר כך וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה כָּךְ! מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! והרביעי הוא עשה מצות הכבוד בדבר שהיה נצרך להקדש פרע לו השכר בדבר שהוא צורך הקדש כי פרה אדומה מאוצר ההקדש ניקנית. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בפסיקתא שיש שני סימנים לפרה אדומה לידע שלא נתנו עליה עול האחד בעינים שלה שאם נתנו עליה עול לא יהיו שוים זה בזה והשני בשערות שיש לה מעת לידה ב' שערות בצוארה זקופות ואם נתנו עליה עול יהיו כפופים עיין שם. ולכן פרע לו שכרו בפרה אדומה שסימן כשרותה הוא בעינים לרמוז שבזה הכבוד שעשה לאביו בתחלה יהיה הוא לעינים לישראל כלומר יקחו ממנו קל וחומר וכמו שאמרו רז"ל על מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' במדבר י, לא ורמזו לו בסימן השערות שלה שהם זקופים שזה הממון שדומה לשערות שלוקח בשכר המצוה יהיה זקוף וקיים אצלו ולא יאבד מידו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם שניתן לו שכרו בפרה אדומה כדי שיצא מזה סניגורייא על ישראל כי הוא בזבז ממון בעבור מצות כבוד אב שהשכל מחייבה וישראל בזבזו ממון רב הזה בעבור פרה אדומה שהיא מצוה חוקית שאין השכל מחייבה ואומות העולם מונין את ישראל עליה לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה עד כאן דבריו נר"ו.

9 מַאן דְּאָמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. קשה והלא מעיקרא היו אומרים לו דאין הלכה כרבי יהודה דלכך נדר אם יאמרו לו הלכה כרבי יהודה יעשה יום טוב? ונראה לי בס"ד כי הוא היה רוצה בתחלה ובסוף שיאמרו לו שמועה מפי רבנן קמאי דאז יסמוך על השמועה בלתי ספק ולכן מקודם יש אומרים הלכה כרבי יהודה ויש אומרים אין הלכה כרבי יהודה אך בין אלו ובין אלו לאו בני סמכא נינהו ולכן תחילה נדר אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי בני סמכא דהלכה כרבי יהודה עביד יומא טבא ואחר ששמע להא דרבי חנינא נדר להפך אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי דהם בני סמכא דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא.

10 כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. קשה מאי רבותיה בדבר זה שהולך לפתוח הדלת לאביו והלא רבי טרפון גחין וסלקא אימיה לפוריה על גבו וגם הלכה פעם על כפות ידיו ועם כל זה אמרו לו 'עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד'? ונראה לי בס"ד דאין כונתו לשבחו בשיעור הכבוד אלא כונתו לשבחו שהיה עושה מצות כבוד לשמה ולא בעבור שכר, דידוע מה שאמר התנא משנה אבות ו, ז גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ופרשנו הכונה דעל עסק התורה מפורש שכר של אריכות ימים דכתיב 'וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים' דברים לב, מז וכן נאמר 'כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים' משלי ט, יא ואף על גב דשכר זה של אריכות ימים נאמר גם במצות כבוד אב ואם ובמצות שלוח הקן התם אינו אלא בעולם הבא ולא בעולם הזה כמו שאמרו רז"ל קידושין לט: בגמרא לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ דברים ה, טו לעולם שכולו ארוך. אך אריכות ימים האמור גבי תורה היא בעולם הזה ובעולם הבא ולכך בא רבי אבהו לעשות הוכחה לאבימי בריה שהיה עושה מצות כבוד אב לשמה ואין כונתו בשביל השכר יען כי כאשר היה אביו קרי אבבא היה פוסק מלימודו והולך לפתוח הדלת לכבודו ואם היה בשביל שכר אדרבא ישאר במקומו ללמוד עדיף ליה כי שכר לימוד התורה הוא בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הכיבוד אב ואם הוא רק בעולם הבא. והא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' ללמד כיון דחמשה כולם סמוכים אי אפשר שלא ימצא להיות תמיד לומדים עמו כולם או מקצתם ונמצא יש מצויים לפתוח ועם כל זה קם הוא לפתוח ואינו מניח לאחד מבניו לקום לפתוח. ועוד נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' דלא תימא מה שהיה קם לפתוח לאביו מפני שלא היה אחד מן בני הבית הולך לפתוח ובעל כרחו היה פוסק לימודו וקם לפתוח לו כי כולם עצלים, לזה אמר דהיה לו חמשה בנים סמוכים ואם כן מסתמא היו מצויים אצלו ללמוד עמו ביחד ומסתמא גברי רברבי אלו לא יהיו עצלים בדבר הזה אלא היו חפצים בשמחה רבה לעשות שימוש אלא רק הוא לא היה מניחם כדי לעשות הכבוד בעצמו.

11 וְאָמַר: 'אִין אִין', עַד דְּמָטָא הָתָם. קשא למה הוצרך לומר 'אִין אִין' כל משך הליכתו עד שהיה מגיע אצלו, ודי בפעם אחת להשמיעו קולו שהוא בא לפתוח ולא יהיה קָרִי אַבָּבָא? ונראה לי בס"ד כיון בזה לעיני הרואין ההולכים ובאים בתוך החצר דשמא בעת שאמר 'אִין' היו עסוקים בפנים ולא שמעו זאת ואחר שרואין אותו רץ והולך בתוך החצר חושבין שהוא רץ בעבור צורך עצמו להביא איזה חפץ או דבר אחר שיש לו שם אצל הפתח ואגב פתח לאביו אכן עתה רואין שהוא רץ וקורא 'אִין אִין' בזה ניכר שעושה לכבוד אביו. ועוד נראה לי שהוא רוצה לעשות המצוה של הכבוד במעשה ודבור ומחשבה ביחד בבת אחת ולכן בעת שהוא מהלך שעושה מעשה היא מחשב במצוה זו וגם מדבר בפיו 'אִין אִין' נמצא מקיים המצוה במחשבה ודבור ומעשה בבת אחת.

12 אִיסְתַּיְעָא מִלְּתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי: "מִזְמוֹר לְאָסָף" תהלים עט, א. נראה לי בס"ד שייכות לדרשא זו כאן על פי מה שכתבו התוספות בשם המדרש דחרבן בית המקדש היה טובה לבני קרח כי על ידי שטבעו השערים אחזו בהם כדי לעלות עמהם לעתיד ולכך אמרו שירה בטביעת השערים ולכן אסף שהיה מבניהם אמר מזמור על חרבן בית המקדש עד כאן. וקשא בשלמא קרח ובניו שהם עצמן עומדים בצרה גדולה לכן כשראו שצמחה להם טובה בטביעת השערים אמרו שירה אך אסף דאינו עומד בצרה זו של אבותיו איך מלאו לבו לומר 'מזמור', ו'קינה' מבעי ליה! אך התשובה לזה כי אסף היה כבוד אבותיו חביב ואהוב לו מאד ובאמת אמרו בראשית רבה נה, ח גדולה אהבה שמקלקלת את השורה, לכן אמר שירה גם לעת כזאת שלא היה מן הראוי לאומרה דחביבה ליה טובת אבותיו וכבודן ולכן עתה שהיה אבימי עוסק בכבוד אביו אסתייעא מלתא ודריש הכתובים של מזמור שאמרו אסף בשביל כבוד אבותיו וטובתם. ועוד נראה לי בס"ד על פי הטעם דאיתא במדרש מה שאמר אסף מזמור בחרבן בית המקדש מפני שראה טובתו יתברך עם ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא לכלותם ואמרו במדרש על זה משל לאב עם בנו שאהב אותו עיין שם ולכן בשביל שהראה אבימי עתה אהבתו עם אביו דהוה גחין קאי ליה עד דאתער לכך זכה לדרוש במזמור זה דאסף המדבר בעד אהבה שיש בין האב הוא הקדוש ברוך הוא ובין הבן שהם ישראל.

13 כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב. אַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא, וְאִמָּא מַזְגָא לִי, הֵיכִי אִיעָבִיד. יש להקשות למאי אצטריך למימר 'עַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב' לימא בקיצור כגון 'אֲנָא דְּאַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מַזְגָא לִי הֵיכִי אִיעָבִיד' ומה לו להודיע אם עושים לו זאת בעת שבא מבית המדרש או בשאר עתים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אם עושים כן בשאר עתים ודאי לא אקבל אך אני מסופק בדבר זה שהם עושים לי כן בזמן שאני בא מבית המדרש דוקא דהענין מוכיח מתוכו לאו משום יקרא דידי בלבד עבדי אלא הם מתכוונים גם כן בשביל אהבת ויקרת התורה שלמדתי בבית המדרש שהם שמחים מאד על אשר הלכתי ללמוד תורה ומכיון דמצורף עם זה אהבה ויקר וחבוב של תורה גם כן אפשר דמותר לי לקבל מהם ואמר לו אף על פי כן מאמך קבל ומאביך לא תקבל כיון דבר תורה הוא.

14 עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנְקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם, וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ. קשא איך חלקו שיעור הכבוד לחצאין ונתברר אצלם שלא הגיע בזה לחצי שיעור הכבוד? ונראה לי בס"ד כי במה שנאמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ שמות כ, יא נרמז באותיות כבוד שצריך האדם לכבד אב ואם בין אם מגיע לו צער מצד הגוף שלו כמו רבי טרפון בין אם מגיע לו צער מצד הממון שלו כגון שזרקו לו ארנקי לים. והיינו כי כבוד 32 גימטריא ל"ב כמנין ב' פעמים וי 16 וכל וי הוא לשון צער כלומר בין אם עשו לו וי בגופו כמו אמו של רבי טרפון שהיתה עולה על גבו למטתה וגם לפי דברי הירושלמי שהלכה פעם אחת על כפות ידיו, בין אם עשו לו וי בממון שזרקו לו ארנקי לים. נמצא מצות הכבוד חציה על וי של הגוף וחציה על וי של ממון ולכן כאשר שבח עצמו רבי טרפון בכבוד שהיה לו בו צער הגוף דכל זמן שהיתה עולה למטה הוה גחין וסלקא עלויה אמר לו הן אמת שקיימת החצי של וי הגוף אך עדיין לא הגעת לחצי הכבוד השני שהוא וי של הממון, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?!

15 בָּעִינָא גַּבְרָא! נִיעַיֵּין לָךְ. אין כונתו לדחותה בשקר ח"ו אלא בקושטא קאמר שהיה רוצה לפייס אדם אחד בממון שיתרצה ליקח אשה זקנה כמוה אך אחר שאמרה לו שיהיה יפה כמוהו אמר ודאי דבר זה לא יתכן להיות כי אדם יפה כמוהו קפצי עליה אינשי בעלי ממון ובעלי יופי ואיך אפשר שיתרצה ליקח אשה זקנה?