בן יהוידע על ברכות ו׳

1 זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיהו מ״ח:י״ח לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְגוֹ'. עיין פירוש רש"י ז"ל ומהרש"א, ולי אני הדיוט נראה בס"ד כי ידוע שעשרת הדברות הם עשר מצות בפרטות, אך בכללות נכללו בהם כל תרי"ג מצות, וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל, וידוע הטעם שסיים בעשרת דברות בתיבת לרעך, לומר לך כל המצות הרמוזים ביו"ד הדברות אינם שלמים בקיום שלהם כי אם על ידי ריעות וחברה, שאז מה שיעשה זה יועיל לזה, והנה אם האדם מקשיב אזנו לאלו העשר מצות שהם עשרת הדברות שסיים אותם בתיבת לרעיך, אז ודאי יהיה שם לבו על חבירו שלא יניחו לבדו ויצא, וזה שאמרו לו הקשבת למצותי, חלק התיבה לשתים וקרי בה למצות יו"ד הם יו"ד דברות המסיימים בתיבות לרעיך, אז זה שכרך וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. וצריך להבין ברכה זו מה שייכה לענין זה של ההמתנה שממתין זה לזה, ומה מדה כנגד מדה יש בה? ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שישראל ערבים זה לזה, וגם שצריך כל אחד לטפל בצרכי חבירו ועוזרו ומתחבר עמו, כל זה מתחייב להיות מצד הנפשות שכולם עיקרן היו נפש אחת אצל אדם הראשון, ואחר כך נחלקו לשלשה אבות, ואחר כך לי"ב שבטים, ואחר כך לשבעים נפש, ואחר כך לששים רבוא, וטבע הנברא אם היה תחלה עצם אחד ואחר כך נחלק לחלקים רבים, אז אותם החלקים תאותם תמיד להתחבר עם מקורם ושרשם, ושיהיו הם מחוברים יחד זה עם זה כאשר היו בראשונה, ולכן תמצא שהנהרות כולם רצים ללכת אל הים, כמו שנאמר קהלת א, ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, יען כי הם עיקרם באו ונמשכו מן הים, והיו מחוברים עם מי הים, ולכן חפצים ורצים לילך אל הים ולהתערב שם, ואף על פי שחוזרים ויוצאים מן הים דרך מחילות שבקרקע ומתמלאים הנהרות הנה הם חוזרים ובאים אל הים, וכמו שנאמר שם אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, וידוע שטובתם וברכתם של ישראל הוא שיהיו מוצלחים לברר ניצוצי קדושה על ידי תורה ותפלה דבר יום ביומו, כל יום לפי בחינתו, ואלו הניצוצות שמבררין ומעלין אותם ישראל למעלה נקראים מ"ן, וחוזרין אלו המ"ן ונמשכים להם יום השני הבא אחריו בסוד מ"ד, נמצא ענין ברכתם וטובתם הוא כמו מה שנאמר בנחלים, שהם הנהרות, דכתיב בהם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, ודו"ק היטב בזה כי דבר זה לא נאמר אלא למשכילים. והשתא בזה מובן הטעם מדה כנגד מדה, שהמתין לחבירו, שרצה בהתחברות שלו, הנה בזה קיים בעצמו כמשפט הנהר שמימיו חפצים ורצים ללכת אל הים להתחבר עם חלקים שלהם כאשר היו בראשונה, כן זה חפץ הוא בחיבורו עם חבירו כאשר היו בראשונה אצל אדם הראשון, ומאחר שקיים בעצמו כמשפט וטבע הנהר, לכך יתקיים בו משפט אחד של הנהר, שהוא מה שאמר הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, כן זה יצליח בתיקון תורה ותפלה שעושה, שאז המ"ן שמעלה היום יחזרו וימשכו אליו ביום השני בסוד מ"ד, ולזה אמר ויהי כנהר שלומיך, פירוש פועל רוחני שהוא העיקר שנקרא שלומיך, יהיה דוגמת הנהר ברצוא ושוב שיתקיים מה שנאמר בנהר, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ושאר דברים הנזכרים בפסוק זה המה סניפים לברכה זו. ומה שזכר בפסוק הב' ברכה וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, נראה לי בס"ד שיש שייכות לדבר זה כאן, והוא כי השם יתברך ברך את אברהם אבינו ע"ה בהר המוריה בראשית כב, יז וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וקשא דהוה ליה למימר 'כחול' סתם, אך פירשתי בס"ד במקום אחר דידוע פני הים הם גבוהים יותר מן שטח היבשה, והיה מן הראוי שישטוף הים את היבשה, אך הקב"ה שם חול גבול לים, להיות שומר את היבשה שלא יעבור הים וישטוף, כמו שנאמר ירמיהו ה, כב אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וכו', נמצא החול שעל שפת הים הוא נעשה שומר לעולם מן שטיפת הים, וידוע כי ישראל גם כן הם שומרים את העולם, כי בלתי ישראל לא יתקיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק זכריה ב, י כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, ולכן אמר לו 'כַחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם' דייקא, שיהיו צדיקים ושומרים את העולם כמו החול, כי השמירה תלויה בצדקות של ישראל. נמצא דמיון ישראל לחול הוא רומז על הצדקות, שבהיותם צדיקים אז ראוים להיות שומרי העולם כמו החול, וזה שאמר לו הקשבת למצותי ונעשית שומר לזה האיש אשר עודנו מתפלל, אז מדה כנגד מדה יהיה כחול זרעך, רצונו לומר צדיקים, שיהיו ראוים להיות שומרים.

2 אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וְרִבְּוָתָא מִימִינֵיהּ. פירוש דריש נפל רצונו לומר שכן כמו בראשית כ"ה י"ח עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל, וצריך להבין למה צד שמאל אלף ולימינו עשרה אלפים? ונראה לי בס"ד כי הם יודעים שמאל יד כהה, ולכן קלה בעיניהם ואין חוששים לעשות שם קיבוץ רב אבל ימין חוששים ממנה ויבאו שם ברבוי חיל יותר. אי נמי נראה לי בס"ד השמאל כיון שמניח בה תפילין יראים ממנה יותר, ואין נגשים הרבה אלא מעט אותם שהם עזים ביותר, ומה שאמר האי דוחקא דכלה מנייהו, הנה כל מאמרים אלה הם מדברים על ימיהם שהיו השדים מצויין הרבה, אבל בזמנים אלו כיון שנתמעט כח הסטרא אחרא נתמעטו השדים גם כן, דהא בהא תליא.

3 בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין יחוד השמות שבו תלוי תיקון התפלה, והוא דידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל חיבור 'איש ואשה' דהיינו 'הוי"ה אהי"ה' נעשה על ידי שם הוי"ה דיודי"ן שעולה ע"ב, וסך כולם מ"ז וע"ב עולים קט"ו, וכן יחוד וחיבור 'זכר ונקבה' דהיינו 'הוי"ה אדנ"י' נעשה על ידי שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וסך הכל קל"ו, והנה קי"ט וקל"ו גימטריא רנה 255, עד כאן דבריו ז"ל, והנה ידוע כי חיבור 'הוי"ה אהי"ה' נעשה בעת קריאת שמע, וחיבור 'הוי"ה אדנ"י' נעשה בעת העמידה ונפילת אפים, וזהו שאמרו 'במקום רנה' דייקא שהוא מספר שני יחודים הנזכרים, 'שם תהא תפלה', כי ביחודים אלו יהיה תיקון התפילות כראוי. אי נמי נראה לי על דרך מה שאמר הכתוב איכה ב, יט קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, רֹנִּי זו רִנָּה של תורה, שִׁפְכִי כַמַּיִם לבד זו תפלה, שנאמר שמואל א' א, טו וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וידוע כי התפלה מתקבלת ורצויה יותר אם תהיה במקום דגרסי ביה בתורה, וכמו שאמרו בגמרא על רבי אמי ורב אסי, ולזה אמר בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. אי נמי נראה לי בס"ד שמו של אדם מכונה בשם 'נר', מה נר מאיר לעולם, כך שמו של אדם מאיר לו, כי אותיות שמו הם חיותו שנאמר בראשית ב, כ נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ולאברהם יש שם אחד שהוא נר אחד, וכן ליצחק אבל ליעקב יש שלשה שמות, שהם שלשה נרות, וכיון שהם תיקנו לנו שלש עתים לתפלה של שמונה עשרה, כולם מסייע אותנו לעשות תיקון בתפילות שמונה עשרה, אם כן יש לנו עזר מן חמש נרות, וזהו שאמר במקום רנ"ה, ה' נ"ר שם תהיה תפלה.

4 מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? יש להקשות מאחר דיליף מהכא לעשרה שמתפללין שכינה עמהם, מנא ליה האי דרשה דמצוי בבית הכנסת? ועוד היכא משמע מהאי קרא בית הכנסת? ונראה לי בס"ד דהא בהא תליא, כיון דילפינן בעשרה שכינתא שרייא, ממילא ילפינן דמצוי בבית הכנסת, דהא מסיק לקמן בעשרה קדמא שכינתא ואתייא, ולכן בבית הכנסת, דודאי נמצאים עשרה בתפילות שמונה עשרה, הנה בודאי מצוי הקב"ה שם תמיד, דהא בעשרה קדמא שכינתא ואתיא, ולכך סמך הני תרי דרשות להדדי מנין שהקב"ה מצוי וכו' ומנין לעשרה וכו':

5 וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. נראה לי בס"ד דמספר עשרה בחשבון הקדמיי מגיע למספר חמשה וחמשים, ולזה אמר ישעיהו ג' ט' הֵן לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ, ומספר זה רמוז באותיות הי"ם דשם אלהים, נמצא העדה שהם עשרה נרמזו באותיות הי"ם, ולמעלה מן אותיות הי"ם דשם אלהים יש אותיות אל, ולזה אמר אלהים נצב בעדת אל.

6 מַאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. הקשה הרי"ף ז"ל מה שייכות יש לזה כאן? ונראה לי בס"ד הביא להא דר"א ללמדינו מה שאמר שנים שעוסקין בתורה שכינה עמהם, היינו דוקא היכא דשניהם מדברים בדברי תורה, וכדמשמע פשטיה דקרא מלאכי ג, יז אָז נִדְבְּרוּ, דשניהם מדברים, אבל אחד מדבר ואחד שומע ושותק לאו, לכך הביא הא דר"א דדריש חשב וכו', דנמצא המחשבה לבדה חשיבא כמעשה, וגם הכא השומע דעוסק בתורה במחשבתו הוה ליה כעוסק בפיו וקרינן ביה ונדברו.

7 אֲפִילּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס. הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי לשון אֲפִילּוּ? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי במחשבה טובה איכא תרתי הא' חושב ומצפה מתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה, וזו המחשבה שייכה בזמן שאין יכול לקיים המצוה ההיא בפועל, הן מחמת שלא הגיע זמנה, הן מחמת שאין היכולת בידו לקיימה, והב' מחשב לעשות מצוה שהגיע זמנה ובידו לקיימה אותה שעה ורק כאשר בא לקיימה נאנס ולא עשאה, ועל זה הב' אפשר לומר כיון שחשב לקיים בפועל ונעשה עליו נדר בלב אם נאנס ולא עשה, לא הוי כאילו עשה, ולזה אמר אפילו בכהאי גוונא מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם עדיין יש לדקדק מהיכא מוכח דקאי על המצוה, דקרא אמר שם לְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ולא אמר ולחושבי מצותו? ונראה לי בס"ד כי ידוע אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, ופרשתי בס"ד הטעם להורות שצריך האדם לקיים המצוה בשלימות, ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה כ"ה כנודע, ולכן אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, ולהיות כי המחשבה והכונה הם נסתרים, לכן אותיות י"ה שהם כנגדם באו בהסתר והעלם, שהוא בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש, ובזה מובן בס"ד מה שאמר 'וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' ולא אמר 'ולחושבי מצותו', כי באמת אותיות מצוה הם אותיות שמו, ובא ללמדינו דכל זה איירי בחושב לעשות מצוה שלימה בארבעה חלקים הרמוזים באותיות שמו יתברך, ואז היא נחשבת כמעשה ממש.

8 וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. הנה בזה מובן בס"ד הטעם שאמר שמות כ, כא 'אַזְכִּיר' אֶת שְׁמִי ולא אמר 'תזכיר', והיינו לומר 'א' יזכיר', דהיינו אחד יזכיר את שמי, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה אמר את שמי, רמז בתיבת את על התורה שהיא כלולה מן א' ועד תי"ו והיא שמותיו של הקב"ה.

9 תְּרֵי, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ. נראה לי בס"ד בזה מה שנאמר באיוב לא, לה מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי, פירוש מי יתן לי אדם שומע לי בעת שאני מדבר בדברי תורה, כדי שנהיה תרין לומדים, יען כי הן תוי, פירוש תאותי בזה שדי יענני, וכמו שנאמר אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב הֳ' וַיִּשְׁמָע, ועוד איכא תועלת דתרי מכתבן מלייהו, וזה שאמר וְסֵפֶר כָּתַב, והנה אנכי מתאוה וחפץ בכך אפילו אם זה האיש אשר שֹׁמֵעַ לִי הוא אִישׁ רִיבִי.

10 חַד, לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ. הקשו התוספות ממה שאמרו אבות פרק ב' משנה א' וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין? ותירצו ולא מכתבין עם אחרים, אבל בספר לבדו נכתבין, וקשא כיון דנכתבין מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד כל אדם יש לו ספר על שמו שבו נכתבין זכיותיו וחובותיו, ולכן כתיבת הזכיות על ספר הזה אין בה מעלה וחשיבות מאחר שבאותו ספר נכתבין העונות הרבים גם כן, אך מלבד זה יש ספר כללי שבו נכתבים כל זכיות של כל ישראל כדי שיהיה להם דין קבוע, ובזה הספר אין נכתבין עונות כלל, ועל זה הספר אמרו רבותינו ז"ל בגמרא דאתייהיב רשות למלאך מט"ט לכתוב זכיות ישראל מיושב, ונראה לי הטעם ללמד כי זכיות אלו אין נכתבים בשביל 'חשבון', אלא כדי שיהיה להם 'דין קבוע', ולכך כותבם מיושב, כי ישיבה מורה על קביעות כנודע מדיני ברכות, ועל זה הספר קאמר הכא דאין נכתבין שם זכיות של דברי תורה דגריס בחד, ודו"ק.

11 עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא. נמצא אפילו בתשעה לא קדמה שכינתא אלא בני אדם מקדמין לבא, ונראה לי בס"ד רמז לדבר במיכה ו' ו' בַּמָּה אֲקַדֵּם הֳ', כי ידוע מספר התשעה הוא מ"ה 45 במספר הקדמיי שהוא אבג"ד הוזח"ט א+ב+ג+ד+...+ט= 45, דהיינו עד מה שהוא תשעה אני אקדם, אבל ביותר מן תשעה שהוא מי' ואילך קדמה שכינתא.

12 מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? הנה דבר זה ידוע לכל דאגדה זו לא נאמרה כפי פשוטה, ואינה אלא רק חידה ומשל רומזת לענין נעלם ונסתר, וכדי ליישב דעת הקורא נדבר בזה בקצרה, והוא כי הדבר ידוע ומפורסם שכל מעשה המצות הם מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר למעלה, וכאשר יעשה האדם המצוה בדבר גשמי למטה לקיים מצות הבורא יתברך, הנה בזה מעורר האור העליון למעלה אשר אותו הדבר רמוז אליו, וממשיך הארתו בכל העולמות. והנה מצות תפילין היא גדולה ויקרה וממנה נמשך חיים לעולמות למעלה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ישעיהו לח, יו ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, כי מצוה זו היא מכוונת כנגד אורות נשגבים למעלה, דהיינו פרשה א' מכוונת כנגד אור העליון הנקרא חכמה, ופרשה ב' כנגד אור הנקרא בינה, ופרשה ג' כנגד אור הנקרא חסד, ופרשה ד' כנגד אור הנקרא גבורה, והבתים של הפרשיות גם כן מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר הם מלבישים לאותם אורות העליונים הנרמזים בארבע פרשיות שבתוכם, וכפי סוד האורות ההם וסדרן ומעמדן אנחנו עושין למטה במצות תפילין של יד וראש, שאז בקיום המצוה ההיא שאנחנו מקיימים גזרתו יתברך ומצותו ורצונו בזה הנה אנחנו מעוררים את כל האורות הנזכרים לעיל, אשר הם מכוונים כנגד מעשה המצוה הזאת, וממשיכים הארתם במקום הראוי להם כפי רצונו יתברך. ולכן נקראת מצוה זו בשם תפילין שהוא לשון חיבור, רמז לחיבור האורות למעלה והתיקון הנעשה שם, כי כך גזרה חכמתו יתברך וכך היה רצונו הפשוט כדי לזכותינו שהמעשה שלנו בדברים גשמים, בצירוף מחשבתינו הטובה, תועיל ותספיק לפעול פעולה רוחנית למעלה, כי כפי מה שאנחנו עושין בגשמיות על פי רצונו ומצותו יתברך, כן יעשה הקב"ה בעצמו ברוחניות באורות העליונים, ולכן כתיב תהלים קכא, ה הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, כלומר דוגמת הצל שכל מה שיעשה האדם תנועה בראשו או בידו או ברגלו, נעשה דוגמתה בצל שלו, והנה מעתה אל תתמה ותתפלא בדברי רבותינו ז"ל שאמרו הקב"ה מניח תפילין, דכל זה הוא על תיקון הנעשה באורות עליונים הרמוזים במצות תפילין. ומה ששאל רב נחמן בר יצחק הַנֵי תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? והשיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד, אין הדברים כפשוטן, אלא גם בזה מדבר על אורות נשגבים אשר המה רמוזים בפסוקים הנזכרים, וכדי להסתיר הסוד ולהעלימו דברו חכמינו ז"ל בלשון זה, שנראה כאלו אומר שהפסוקים אלו בעצמן כתובין שם, אך באמת הכונה הוא על אורות הרמוזים בפסוקים הנזכרים, כי באמת ובאמונה הוא לא יש למעלה ללא גוף ולא כח הגוף חלילה, וגם לא אות ולא נקודה, וכל מה שדברו רבותינו ז"ל בזה וכיוצא בזה הכל הוא דרך משל ודמיון וציור לשבר את האוזן, ודע כי מה שאמרו וכולהו כתיבי באדרעיה ודאי יש בזה סוד נסתר, אך ראיתי בדקדוקי סופרים שכתוב שם בנוסחת תלמוד כתב יד ליתא להאי. והנה בעץ חיים שער הכללים פרק ה' כתוב שבחינת י"ה שבשם, נותנים לבחינת ו"ה שבשם אורות הנקראים מוחין, כדי שיתייחדו והם הרמוזים בסוד שי"ן של ד' ראשין ושל ג' ראשין שבתפילין, דבתחילה היו ד' מוחין ואחר כך נכללו ונעשו ג' מוחין בסוד שיר השירים נ, יא בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, וסימן זה שהקב"ה מניח תפילין, פירוש קאי על בחינת וא"ו שבשם הוי"ה כ"ה, כי הוא"ו הוא המתעטר באורות אלו הרמוזין בתפילין, עד כאן תוכן דבריו זלה"ה יעויין שם.

13 וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד עו"ז 83 מלא בוא"ו הוא מספר מ"ו 46 ול"ז 37 שהם מילואים של ע"ב וס"ג, שהם סוד חכמה ובינה, וידוע כי תפילין סדר רבינו תם וסדר רש"י הם סוד חכמה ובינה, לכך דריש עוז על תפילין.

14 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. עיין התוספות מה שכתבו טעם לזה לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין, ונראה לי בס"ד עוד טעם אחר על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד, דתפילין של יד הוא כנגד המעשה, ותפילין של ראש כנגד המחשבה עיין שם, עוד ידוע דבישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ומחשבה רעה אין נענשים עליה, ואומות העולם להפך, על מחשבה טובה אין מקבלים שכר, ועל מחשבה רעה נענשים, ולכן כשרואין אומות העולם תפילין של ראש, שהוא כנגד מחשבה שישראל מקבלין עליה שכר, שדבר זה ליתיה בהו, אז יראים מהם, שבזה ידעו בודאי שישראל גוברים עליהם משני צדדין. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לתפילין של ראש על פי מה שכתוב בספר חסידים, שהמזיקין והשדים מתחברים יחד ט' ט', ולכך מי שרוצה לרפאות אדם הניזוק מן השד, יאמר הלחש תשעה פעמים, כמו שעושין באשכנז שמונין תשעה קנומפלי"ש, או מרפאין אותו בתשעה עצים שקורין וכו', שמתקנים ותולין בצואר החולה לוקחים מתשעה גשרים מתשעה שערי מדינה וכו', יעויין שם, וידוע מה שכתבו המקובלים שעל ידי התפילין דוחין את המזיקין ומכניעין הקליפות, ובזה יובן בס"ד הטעם שיש בתפילין של ראש שני אותיות ש"ד, להורות שהוא מכניע ודוחה את השד שהוא המזיק, ולכן יש בו גם כן צורת שני שיני"ן, אחד של ג' ראשין ואחד של ד' ראשין, שבשניהם יש תשעה ווי"ן, יען כי בכל אחת יש לה צורת וא"ו בתחתית שלה הרי תשעה ווי"ן הן דוגמת ט' עצים שכתב בספר חסידים, שבהם דוחין את המזיקין והשדים שהם מתחברים יחד ט"ט, ובזה יובן בס"ד הטעם דתפילין של ראש נקרא בלשון תורה טטפת, כדכתיב שמות יג, יו וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, לרמוז שהוא דוחה ומבריח המזיקין שהם ט"ט, הבאים ונמשכין מן פ"ת מספר לילית, שהיא אימן של שדים כנזכר בזוהר הקדוש, ולכן דריש כאן דברים כח, י וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אלו תפילין שבראש, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ כי בהם נדחין המזיקין ונכנעים הקליפות, אשר אלו עמי הארץ הם מסטרא דילהון. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם ליתרון תפילין של ראש על פי מה שכתוב בי"א בשם ראב"ד ז"ל ד' בתים שבראש הם כנגד ד' חושים אשר שם, שהם חוש הריאות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם, ותפילין של יד כנגד חוש המשוש שהוא הדפק עד כאן דבריו, יעויין שם, וידוע כי ד' חושים הנזכרים שבראש, הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, כי חוש הריאות כנגד יו"ד שהיא סוד חכמה, והשמע אות ה״א ראשונה שהיא סוד בינה, והריח וא"ו שהיא סוד תפארת, והטעם ה״א אחרונה שהיא סוד מלכות שהיא סוד פה כנודע, נמצא בתפילין של ראש יש ד' בתים כנגד ד' אותיות שם הוי"ה לכן דריש שם שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי יתרון שיש לישראל על אומות העולם במצות הוא תר"ו מצות ומספר תר"ו הנזכר רמוז בשתי שינין שבתפילין של ראש כי ב' פעמים ש' מספר ת"ר, ויש בהם ש' אחת שיש בה וא"ו אחד יתר שמספרו ששה הרי תר"ו, ואלו הם מצות עשה ולא תעשה שרמוזים באותיות שם הוי"ה, כי העשין הם באותיות ו"ה והלאוין הם באותיות י"ה וכמו שאמרו בתיקונים, ובזה פרשתי בס"ד יחזקאל טז, י וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, ש"ש הם שני שיני"ן דתפילין של ראש שבהם רמוזים תר"ו מצות עשה ולא תעשה, ובזה אֲכַסֵּךְ מֶשִׁי אותיות שמי, כי כולם אחוזים באותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ולזה אמר כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, שבהם רמוזים מצות עשה ולא תעשה שיש לכם יתרון בהם על אומות העולם שאינם נמצאים איתם, ובזה וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ בראותם רבוי המצות שיש לכם.

15 אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד. נראה לי בס"ד הא דקרי ליה בשם חטיבה, שהוא לשון התנשאות וגבהות כמו תהלים קמד, יב מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, היינו כי פסוק זה יש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה, רמז שישראל אומרים יחוד זה בחיבה, לכך סמיך ליה פסוק וְאָהַבְתָּ, וידוע כי יחוד פסוק זה הוא יחוד התפארת הרמוז באותיות 'אח' ד'אֶחָד', יען שהוא כולל ט' ספירות כמנין א"ח שהם חב"ד חג"ת נה"י, אך יחוד בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הוא יחוד המלכות הרמוזה באות ד' ד'אֶחָד', ולכן יחוד שמע ישראל שהוא יחוד התפארת שיש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה נקרא חטיבה, שאם תניח ט' שהיא סוד התפארת שכולל ט' ספירות בתוך אותיות חיבה יהיה בזה צירוף חטיב"ה, ולזה אמר אתם עשיתוני 'חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם' שנאמר שמע ישראל וכו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת דכתיב ומי כעמך ישראל וכו', שפסוק זה יש כו כ"ב אותיות צרף עמהם מספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שקורא את כולם גוי אחד, הרי כאן מספר צ"ד שעולה חטיבה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דנקיט בזה לשון חטיבה, והוא חטיבה 34 עולה ב' פעמים טוב 17, וידוע ישראל מעלים על ידי יחוד זה מ"ן מתתא לעילא, וממשיכים מ"ד מעילא לתתא, הרי טוב כפול עולה ויורד, גם על ידי זה הקב"ה מנחיל לישראל טוב כפול בעולם הזה ובעולם הבא בסוד אבות פר' ו' משנה ' גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. ואפשר לרמוז בס"ד פסוק שמע ישראל במילואו יעלה ס"ו 66 אותיות, ואותיות יום עם מספר נקוד חולם עולים ס"ו 66 ולזה אמר דברים כו, יז אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, רמז באותיות יום על פסוק שמע ישראל וכו', גם אותיות דה"א יז, כא וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ במילואם הם ס"א 61, אותיות כמנין הַיּוֹם, ולזה אמר וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. ועוד נראה לי בס"ד בזה פסוק שמע ישראל יש בו כ"ה אותיות ופסוק ומי כעמך וכו' יש בו כ"ב, ובזה יובן תהלים יח, ל כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד, תיבת בְכָה נדרשת בך כה, כי הכ"ף באמצע הולך לכאן ולכאן, והכונה לומר בשני שבחים אלו, של הקב"ה ושל ישראל, אָרוּץ גְּדוּד שאכניע את אויבי ישראל, נמצא שבח של ישראל הוא בכ"ב אותיות, ובזה יובן בס"ד שם פד, ה אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, אשריו שיש לו עוז בשבח של 'ב"ך אותיות', שהוא פסוק וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וידוע שישראל הם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וזכו לשבח זה בזכות שקבלו התורה שהיא 'כ"ב אותיות', ובעבור זה ישיגו טובה 22 בעולם שמספרה כ"ב.

16 כָּל הָרָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד. נראה לי תיבת 'כל' כי יש רגיל לבא לבית הכנסת, אבל יתאחר ולא יתפלל עם הציבור, דאינו חסר אלא רק תפלה עם הציבור, ויש שאינו רגיל לבא לבית הכנסת דחסר שתים, ביאת בית הכנסת, ותפילה עם הציבור.

17 הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ. פירוש מעורר המלאכים והממונים של מעלה לשאל עליו להזכיר עונו ולקטרג עליו, ונראה לי בס"ד לומר כי הוא יתברך מעורר אותם לשאל בו בלילה שתבא אחר היום שביטל בו, והיינו בעת שיעלו הנשמות של בני אדם למעלה בסוד פקדון שאז מעורר אותם לשאל לאותם הנשמות של בני אדם מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' וכו'. ואומרם שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, פירש מהרש"א ז"ל זה שליח ציבור שהוא עובד בתפלתו עיין שם, ואני ההדיוט נראה לי בס"ד שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ זה דוד המלך ע"ה שנקרא עבד ה', והוא כי ידוע שביאה לבית הכנסת לא נכתבה ונתפרשה בתורה אלא על ידי דוד המלך ע"ה בתהלים כה, טו בפסוק בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ג' שפסוק זה נאמר על כניסת האדם לבית הכנסת בכל יום, וענין ברגש היינו שיתרגש האדם ויזדעזע בעת כניסתו בבית אלהים שהוא בית הכנסת, ורמז שם כונות ביאת בית הכנסת בפסוק זה וגם בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ וכו' יעויין שם, נמצא כניסת בית הכנסת וכונות שלה נאמרו על ידי דוד עבד ה', לזה אמר שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא דוד עבד ה' שפירש חיוב ביאת בית הנכסת אֲשֶׁר זה האדם היום הזה הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ.

18 אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ. נראה לי בס"ד אותיות 'דין' 64 דשם אדנ"י הם דין קשה כמשמען, אך על ידי הרחמים מתמתקים ונעשים נוגה 64, כי המספר שוה וידוע מה שכתוב בשער הכונות בפסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שצריך לכוין בו בכניסתו לבית הכנסת כך, רֹב חַסְדְּךָ הוא החסד העליון אשר אנחנו צריכין תמיד אליו ובפרט כשאנחנו נכנסין להיכל המלך לשאל בקשתינו, כי החסד הזה הוא הנקרא יומא דכלהו וכו' יעויין שם, ולכן הבא לבית הכנסת כל יום ומכוין בפסוק זה הכונה של החסד הנזכר אז נמתקים אותיות 'דין' ויהי 'נוגה' כי החשבון שוה, ולזה אמר נֹגַהּ לוֹ, ואם לאו אֵין נֹגַהּ לוֹ אלא ישארו אותיות 'דין' כמשמען, אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ אפילו שלא בא לבית הכנסת ולא כיון בחסד הנזכר זכות המצוה יועיל למתק אותיות דין שיהיו לו נוגה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע שהפרנסה היא מבחינת שם ס"ג, וכמו שכתב עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל בספרו מדרש אליהו על פסוק תהלים נה, כג הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, כי מלוי שם ס"ג הוא ל"ז 37 כמנין יְהָבְךָ 37, יעויין שם, ובזה פירשתי בס"ד רמז מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, הָאֹוֹכֵל 62 עם הכולל עולה ס"ג, והנה תיבת נוגה 64 עולה ס"ג עם הכולל, וזה שאמר אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, נֹגַהּ לוֹ, ששם ס"ג ישפיע לו פרנסה אף על פי שלא בא לבית הכנסת להתפלל שם, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ שרדף אחר פרנסתו שבטח על חריצות שלו, ולא בטח בשם ס"ג שישפיע לו בלעדי חריצתו, אז אֵין נֹגַהּ לוֹ, שלא ישפיע לו שם ס"ג, ותהיה חריצותו לריק, וקאמר מה שאמר משום דהיה לו לבטוח בשם ה' הוא שם הוי"ה במלוי ס"ג שישפיע לו גם בלתי חריצת וזריזות שלו.

19 כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. נראה לי בס"ד מקום המיוחד לתפלה הוא הלב, אך יש אדם שהוא פעם מכוין ופעם אינו מכוין, נמצא זה אינו קובע מקום לתפלתו, אבל המכוין תמיד בלבו הרי זה חשוב קובע מקום לתפלתו, וזה אלהי אברהם בעזרו כי אברהם אבינו ע"ה קבע מקום לתפלתו בלבו תמיד, דכתיב בראשית יט, כז אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', איזהו מקום שהוא גלוי לפני ה' לבדו, זה הלב, מה שאין כן הפה הוא לפני אחרים גם כן. ועוד נראה לי בס"ד מָקוֹם ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה, ובאה המחשבה בתוספת וא"ו לכלול עמה הכונה, כי המחשבה במוח והכונה בלב, והם כחדא נפקין וכחדא שריין כנודע, והתפלה היא קול, אך צריכה להיות שלימה במעשה שיחתך האותיות בשפתיו, ואמרינן בגמרא בעדים זוממין עקימת שפתים הויא מעשה, וגם צריכה להיות שלימה בכונה ומחשבה, והאבות זיע"א עבדו את ה' עבודה תמה במעשה וקול וכונה ומחשבה, ולהיות שאברהם אבינו ע"ה היה הוא ראשון בעבודת הקודש השלימה הזאת נתפרשה בו השלימות הזאת בפסוק אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי הֳ', נרמז בתיבת מָּקוֹם שלימות הנזכר שהוא ראשי תיבות מעשה קול ומחשבה כי הוא"ו לרבות כונה כאמור, ואמר אֶת פְּנֵי הֳ' רמז לאותיות שאחרי שם הוי"ה שהם כוז"ו מספרם ט"ל 39 כמנין ג' פעמים אהבה 13, שהיה להם אהבה במעשה אהבה 'בקול אהבה בכונה ומחשבה'. או נראה לי בס"ד אומרו קובע מקום לתפלתו כלומר מכוין תמיד כנגד ירושלים ובית המקדש ובית קודש הקדשים שנאמר שיר השירים ד' ד' בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תל שכל פיות פונים בו כי שם שער השמים לעליית התפילות. או נראה לי בס"ד מָקוֹם מ"ו ק"ם רמז ליסודות אבא ואמא שהם מ"ו מילוי הוי"ה דיודי"ן, וק"ם מלוי אהי"ה דיודי"ן, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור המשנה אבות פרק ג, יח חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, יעויין שם, גם כתב עוד בביאור מאמר ר' אליעזר לתלמידיו לפני מי אתם מתפללין, רצונו לומר להמשיך מוחין גם מצד אבא ולא יספיק מצד אימא בלבד, וזהו לפני מי, כי אבא הוא יותר לפנים מן אימא הנקראת מי, עד כאן דבריו ז"ל, גם ידוע בכונת העמידה אלהי אברהם, חכמה, אלהי יצחק, בינה, ואלהי יעקב, דעת, וזה שאמר כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ מ"ו ק"ם להמשיך מוחין מן חכמה ובינה ולא יספיק משל בינה בלבד, אז אֱלֹהֵי אַבְרָהָם חכמה שהוא סוד אבא יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. ונראה לי בס"ד אומרו כל הקובע בא לרבות בתיבת כל אפילו מי שיש לו מקום משובח בבית הכנסת שהוא מקום גדולים, ואם כן בלאו הכי יש לו השתוקקות ורצון למקום זה בשביל מעלה וחשיבות, עם כל זה הרי זה משובח, ויש לו שכר טוב שאלהי אברהם בעזרו, אי נמי בא לרבות אפילו שהוא שליח ציבור שמושכר לעמוד לפני התיבה במקום המיוחד לשליח ציבור, אפילו הכי יש לו שכר על הקביעות דאלהי אברהם בעזרו.

20 אֵי חָסִיד, אֵי עָנָו. מקשים ענוה מאן דכר שמיה הכא? ונראה לי בס"ד כי בבית הכנסת אין כל המקומות שוים, יש מקום גדולים ויש מקום קטנים, ויש מקום פחותים ועניים ויש מקום בינונים, ויש מקום ילדים ובחורים, והא ודאי הילדים אחר שיגדלו יחליפו מקומם, וכן דלים ועניים אחר שיתעשרו יחליפו מקומם, וזה הקובע מקום רבותא דידיה כי במקום שישב בילדותו או בהיותו רש שם הוא יושב כל ימיו אפילו אחר שנתגדל ונתעשר, ונמצא כי בדבר זה יש בו מדת ענוה גם כן שאינו חש על כבודו.

21 חָלַף אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לֵיהּ כְּטַיְעָא. הנה בתלמוד כתב יד אשר העתיק בספר תיקון סופרים לא גריס 'אליהו' אלא גרס 'חלף ההוא טייעא', וכן הגרסא בהרי"ף ז"ל וכתב מהרש"א ז"ל גרסה זו של הרי"ף נכונה טפי כי משום שעשה כך אינו דומה שחייב מיתה שיהרגהו אליהו, וכתב שיש ליישב גרסתינו דאדמי ליה קאי על אותו שנדמה לאליהו כטייעא שאינו ישראל לכך הרגו עד כאן דבריו. ודבריו אלו קשים מאד חדא וכי זה הערבי הוא ישראל שצריך לכוין הרוחות כמנהג ישראל, כדי שיהיה נחשב עמידתו אחרי בית הכנסת שכופר במי שהציבור מתפללין אליו, והלא נכרי הוא ואינו מכלל הציבור ואין זה מקום תפלה שלו? ועוד והלא בזמן ההוא לא נעשית עוד אמונה חדשה של הישמעאלים והיו הערביים עובדי עבודה זרה ואיך יאמר לו קמי מרך? ועוד זו קשא מכולם, איך יתכן שאליהו זכור לטוב שהוא מלאך שלוח מן השמים לא יבחין ולא ידע בזה האיש שטעה בו וחשבו ערבי ויהרגהו ובאמת הוא ישראל ושפך דם ישראל ובודאי דבר זה לא ניתן להאמר? ועל הקושיא שיש בגרסתינו לומר איך הרגו, יש לומר דאף על גב דאינו חייב מיתה בידי אדם חייב מיתה בידי שמים שעבר על דברי חכמים שאמרו אסור להתפלל אחרי בית הכנסת, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, ולכך אליהו זכור לטוב שהוא מלאך מן השמים הרגו בדיני שמים, ברם מה שיש להקשות בגרסתינו הוא למה אדמי ליה כערבי? ונראה לי בס"ד דעשה כן מפני הרואין, דודאי היו עומדין שם בני אדם וראו שהרגו ושמעו מפיו הטעם על מה הרגו, ורצה בזה שהרואה יתפעל מן הדיבור הזה להזהר בו ביושר בראותם שאפילו בעיני נכרים רע ומר דבר זה, שלפי ראות עיניהם חשבו שההורג והמוכיח על זאת הוא ערבי. ורק חכמי הדור ידעו אחר כך האמת שהיה אליהו זכור לטוב, כי הוא שכיח במתיבתא דרבנן וספר להם כך וכך עשיתי. ודע כי מה שאמר המתפלל אחרי בית הכנסת נקרא רשע, כבר פירשה הרמב"ם ז"ל והביאו בב"י א"ח סי' צ' דזה אינו אלא בבית הכנסת העומד ברחבה ופנוי מכל סביביו, אבל אם יש בית אחרי בית הכנסת וזה עומד בבית ומתפלל כראוי כנגד ארץ ישראל אין בזה זלזול עיין שם.

22 כְּדוּ בַּר קַיְמַת קָמֵי מָרָךְ? הא דנקיט לשון זה ולא אמר בפירוש שתי רשויות או בלשון אחר, נראה לי בס"ד כי אותיות דבור הם דו בר, וכך אמר לו זה הדבור של התפלה שאתה מתפלל אתה עושה בו ד"ו ב"ר מחמת עמידתך שאתה עומד אחרי בית הכנסת:

23 אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. נראה לי בס"ד למעלה מאותיות עולם יש אותיות ס"ה כ"ל, וידוע שהתפלות באים תחלה במלכות, כמו שנאמר תהלים נא, יז אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, שהוא סוד השער, ומשם יוצאין ועולין ונקבצים ביסוד הנקרא כל, ולזה אמר על התפילות עומדין ברומו של עולם רומו דייקא, כלומר גבוהים מן אותיות עולים, לפי ששם נרמזין המלכות והיסוד כי אותיות ס"ה הוא מספר שם אדני 65 שהוא במלכות, ואותיות כל הוא כינוי היסוד.

24 וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו, מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין. ונראה לי בס"ד דידוע שהלבנה מקבלת אורה מן השמש ולכן לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ומזה ילמוד העשיר שלא יביט בעני כדי שלא יתבייש, ונמצא העשיר דוגמת חמה והעני דוגמת לבנה, ובמשל אמר גבי כרום כיון שחמה זורחת עליו וכו', וכן בנמשל כיון שחמה הוא זורח על העני שנותן לו צדקה אז הוא מתבייש, ולכן יזהר העשיר שלא יביט בעני כמו שחמה לא ראתה פגם וכו'.

25 כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִּינִין, אֵשׁ וּמַיִם. נראה לי בס"ד יש עני שבעל הבית צועק עליו בקול זעם ואף וחימה, וזה יתבייש והולך, הרי הוא נדון באש החימה וכעס של העשיר, ויש אינו צועק עליו אלא מניחו תלוי ועומד ומתחנן ואין משיב לו דבר עד שיתקרר דמו בקרבו ויהיה למים וילאה וילך, והרי זה נדון במים.

26 לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וְגוֹ', עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי. 'עֲנֵנִי', שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַ'עֲנֵנִי', שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים הֵם. שם ענני שתרד אש וכו'. מקשים העולם למאי מייתי דרשה דענני הכא, דכאן יליף דלא נענה אלא בתפלת המנחה, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לשאל שתי שאלות בבת אחת וילפי לה מקרא, ולפי זה קשא איך שאל שתים, ענני שתרד אש וענני שלא יאמרו וכו', אלא ודאי יש לומר דתפלת המנחה להיותה מסוגלת מאד שהאדם נענה בה יותר משאר עתים, יוכל לשאל בעת ההיא אפילו שתים יחד, ולכן הביא האי דרשה דענני שיש בה שני שאלות, להוכיח גם כן מזה דתפלת המנחה גדול כוחה ועדיפה יותר דהא אפילו שתי שאלות שאל ביחד. וראיתי בספר אהבת יהונתן על הפטרות שהביא בשם נזר הקודש שתי קושיות במאמר הנזכר חדא דרשה דענני אין לה קשר עם הקודם, ועוד דמנא לן דלא נענה אלא בתפלת המנחה דילמא אין קפידא בזמן ומעשה שהיה כך היה ואי הוה מתפלל בזמן אחר נמי היה נענה, והרב ז"ל שם אמר ישוב לזה בדבר חורפ"ה אך הוא אליה וקוץ בה שאינו מתיישב הדבר היטב, יען כי ההכרח שעשה מחמת קושיא האחרונה הוא רעוע, דאיך לא מקשי דהוה ליה להמתין עד אור השחר דזה ברור דאינו יכול לעשות כן שמוכרח לגמור הדבר בו ביום, שכך היה התנאי בניהם שיקריבו שניהם בו ביום בזה אחר זה, ועוד אם היה מניח הדבר עד מחר היו בורחים כל אותם ארבע מאות נביאי הבעל והוא רוצה לשחטם, ועוד היתה איזבל שומעת ומבטלת הדבר, לכך מוכרח לבא בו ביום ונמצא בטל ההכרח שעשה הרב ז"ל. אמנם מטיבותיה דמר אפרש הענין בדרך נכון בעזה"י, והוא כי ידוע שחצי השני של היום נחלק לשני ערביים, ערב גדול מתחלת שש וכל משך מנחה גדולה שהוא עד תשע ומחצה, וערב השני מתחיל מן זמן מנחה קטנה עד הסוף, וידוע שזמנים אלו חלוקין הם בשליטת החיצונים, כי חלק הב' שהוא זמן מנחה קטנה הואיל והוא קרוב ללילה שליטת החיצונים גדולה ותקיפא בו ביותר, מה שאין כן חלק הא' שהוא משך מנחה גדולה אין להם שליטה גדולה בו כזה, ולכן גם המכשפים חלוקים בכוחם לשתי כיתות, יש מכשפים אין מצליחים בפעולת הכישוף אלא רק במנחה קטנה שיש בה שליטת החיצונים יותר, ויש מכשפים היותר חזקים שיכולים לעשות פעולה בכישוף גם בזמן מנחה גדולה מעת הצהריים, ולכן בני בלעם הוה אלים כולם לעשות פעולה בכשפים מעת הצהריים בתחלת שש מאות שאמרו על פסוק שמות לב, א בֹשֵׁשׁ, בא שש: ובזה נראה לי בס"ד דקדוק עצום בכתובים במה שנאמר מלכים א' יח, לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, למה הוצרך לומר ויהי בעלות המנחה מאחר שכבר אמר שם כ"ט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, ולפי זה ידענו בזה שתפלתו היתה אחר עלות המנחה, אך כפי האמור יובן לנכון דנביאי הבעל התחילו לקרא מהתחלת הצהריים, ויתנבאו עד לעלות המנחה, רצונו לומר מנחה גדולה שהם היו יודעים בעצמם שיש להם כח לפעול בכשפים גם בזמן הראשון שהוא מנחה גדולה, כי נסו בכך מקודם, וכשראו אותו היום שלא עלתה בידם כדרכם אז נתייאשו מעצמם ולא סמכו ולא האמינו בעצמם שיועילו בזמן מנחה קטנה שהוא חלק השני שיש בו שליטה לחיצונים יותר, אלא החליטו בדעתם שסר כוחם ביום זה מן השמים, ולכך שתקו מן הקולות וחדלו מחרבות ורמחים והודו שאין ביכלתם להביא האש, ונשאר הדבר על אליהו זכור לטוב שיראה לעם את כחו בקדושה בעזר אלהים חיים, והנה אכתי עדיין לא נשלם כל זמן מנחה גדולה ולא הגיע זמן מנחה קטנה, אך אליהו זכור לטוב האריך בבנין המזבח ושאר הכונות להעביר הזמן עד שנשלם זמן מנחה גדולה והגיע זמן מנחה קטנה שהוא בתשע ומחצה, מפני שרצה להתפלל בזמן מנחה קטנה שהוא זמן תפלת מנחה העיקרי, ולזה אמר הכתוב פעם שנית ויהי בעלות ויגש אליהו הנביא ויאמר, הכונה על מנחה קטנה, אך המנחה שזכר לעיל מזה קאי על מנחה גדולה כאשר ביארתי. ועתה אבא לפרש ביאור דברי הגמרא דאמר לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה דהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, ולכאורה יש כאן קושיא גדולה דהלא מקרא מלא כתוב ישעיה מט, ח בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וידוע הוא מזוהר הקדוש כי זמן מנחה אינו נקרא עת רצון בימי החול, מפני שבו שליטת הדינין, ורק מנחת שבת נקראת עת רצון דלכך אומרים פסוק תהלים סט, יד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן במנחת שבת דוקא, ואפילו ביום טוב אין אומרים אותו, ומפורש בזוהר הקדוש ששחרית הוא עת רצון ששולט בו החסד, ואיך יצוייר שתהיה תפילת מנחה עדיפה מצד הזמן דקאמר לא נענה אלא בתפלת המנחה וזה פלא, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? על כן נראה לפרש בס"ד דמה שאמר כאן לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה אין הכונה לומר שהוא נענה במנחה טפי משחרית, אלא רצונו לומר שיזהר להתפלל תפלת המנחה בזמן הראוי לה יותר, שהוא זמן מנחה קטנה בתשע ומחצה, ולא יתפלל אותה בזמן מנחה גדולה, שזה הזמן של מנחה קטנה הוא נקרא זמן המנחה בסתם שהוא זמנה העיקרי, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה הידועה שהוא זמן מנחה קטנה ולא במנחה גדולה דהא מצינו שלא רצה להתפלל בזמן מנחה גדולה אלא האריך הענין עד שהגיע זמן מנחה קטנה והתפלל, ומייתי ראיה דכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא, ותיקשי לך קושיא שהקשינו לעיל למאי אצטריך לפרש ויהי בעלות המנחה מאחר שנזכר זה בפסוק הקודם, אלא ודאי מוכרח לומר כאשר ביארנו כי מנחה הנזכרת קודם היא מנחה גדולה, והוא המתין עד שהגיע זמן מנחה קטנה והתפלל, ולמה עשה כן, אלא ודאי מפני שזמן מנחה קטנה הוא מסוגל לתפלה טפי מזמן מנחה גדולה, ולכן גם האדם יזהר להתפלל בזמן זה. ובא רבי יוחנן ואמר אף בתפלת ערבית כלומר גם תפלת ערבית יזהר בה להתפלל אותה בזמנה העיקרי, שהוא לילה, ודאי כסברת רבנן אף על פי שמן הדין יוכל להתפלל מן פלג המנחה כסברת רבי יהודה, ויליף מפסוק תהלים קמא, ב מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב, וידוע כל ערב אשר במקרא הוא לילה ודאי, וכמו שנאמר במדבר יט, כב וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב, ועוד כיוצא בזה ובא ר' נחמן בר יצחק ואמר גם תפלת שחרית יזהר להתפלל בתחלת היום, לא יקדים ולא יאחר, ויליף מדכתיב תהלים ה', ד' הֳ' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, וכל בקר שבמקרא הוא על תחלת היום ממש. והשתא ממילא מובן בס"ד מה שהוצרך הש"ס להביא האי דרשה דענני, והיינו לברר ולחזק את דברי המאמר שאמר יזהר בתפלת המנחה, שהוא רצונו לומר שיתפלל אותה בזמן העיקרי שלה, שהוא זמן מנחה קטנה, ולא יתפלל בזמן מנחה גדולה, והוכיח זה ממה דמצינו שהתפלל ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם. וקשא אמאי נתעכב עד זמן מנחה קטנה כדי שיצטרך לתפלה זו כי בודאי אם היה עושה זאת בזמן מנחה גדולה לא היו אומרים מעשה כשפים הן, יען כי המה כבר ניסו ועשו מעשה כשפים בזמן זה ולא הועילו, ואיך יאמרו על שלו כשפים הן, ולכן לא היה נצרך להתפלל על זאת שלא יאמרו, אבל עתה שעיכב הדבר בידים לזמן מנחה קטנה שהוא זמן חדש שבו שולטים החיצונים יותר ויועילו הכשפים יותר, השתא יש להם פתחון פה לומר מעשה כשפים שאין הוכחה מכשפים שלהם מפני שהם עושים בזמן מנחה גדולה, על כן קשה למה עיכב הדבר כדי שיצטרך לתפלה זו, אלא ודאי מפני שיודע הוא כי זמן מנחה קטנה הוא ראוי לתפלה יותר מזמן מנחה גדולה, לכך עיכב הדבר עד עתה כדי שיתפלל בזמן זה, ולכך הוכרח לבקש ג"כ שלא יאמרו מעשה כשפים הם.

27 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית. חוץ מדרכנו הנז"ל נראה לי בס"ד דקאי ר' נחמן בר יצחק על דברי ר' יוחנן דאמר אף בתפלת ערבית שהוא עת דין כמו המנחה ג"כ יזהר, ובא ר' נחמן בר יצחק לומר אף בתפלת שחרית כשיתפלל בה תפלת ערבית דהיינו שמתפלל שחרית שתים שהיא תשלומין של ערבית ג"כ יזהר בה מאד כי אע"פ שעתה זמן שחרית ואין בו דין, עם כל זה כיון שהיא תשלומין של ערבית יזהר בה.

28 כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' אפילו נשואי בת כהן לישראל או בת ת"ח לעם הארץ דאמרינן בפסחים דף מ"ט כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה, כגון מאי אר"א כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ יעויין שם, וקמ"ל אפילו בכה"ג אם נהנה חייב לשמחו ואפשר לרמוז בס"ד שמחה אותיות חמשה שהמקיים מצות שמחה הנזכר זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות ולהפך עובר על חמשה קולות.

29 שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. נראה לי בס"ד דאין אשה אלא לבנים, והכונה שתהיה כונת האדם כשישא אשה לעבודתו יתברך, כדי שיוליד בנים ויקיים מצות פריה ורביה, וידוע שכל אדם יקוה שיוליד מן הזווג שלו בן זכר בתחלה, כדי שיקיים ב' מצות יקרות זה אחר זה שהם מצות מילה ומצות פדיון, ואמרו רבותינו ז"ל ששון זו מילה שנאמר תהלים קיט, קסב שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר דברים טז,יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. וכן כאן תחלה קול ששון זו מילה, ואח"כ קול שמחה זה יו"ט של יום הפדיון שנעשה בחמשה סלעים אותיות שמחה וצריך לעשותו יו"ט שעושים בו סעודה, ואחר כך קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה שישיאו אשה, ואחר כך קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת הֳ' צְבָאוֹת שעושה לו סעודה כשיכנס בבר מצוה ויברך האב ברוך שפטרני מענשו של זה שיתן הודאה להשי"ת, ודורות הראשונים היו משיאין את בניהם קודם שיגיעו לשנת י"ד, וכן אמרו רבותינו ז"ל מצוה לאדם שישיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן ופסקה הרמב"ם ז"ל, ורוב הפוסקים ס"ל סמוך לפרקן היינו שנה אחת קודם שיכנסו בחיוב המצות ועיין שמחת יו"ט סי' ט' ויו"ד ועיין שם. ובזה ניחא לתרץ קושיית הרב ספר חסידים ז"ל שהקשה מאי עובר בחמשה קולות, וכי אלו הקולות מצות או אזהרות דקאמר בהו עובר יעויין שם, ובזה ניחא דהכונה כאילו עובר על מצות אלו שנרמזו בחמשה קולות הנזכרים.

30 וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? קשה על כל מצוה ישאל כך ומאי שנא האי, ונראה לי בס"ד דלא תימא אין לו שכר אלא רק מה שנהנה מאותה סעודה זהו שכרו וקמ"ל דיש לו שכר גדול.

31 כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים. נראה לי בס"ד בא לרבות אפילו הוא עני דכתיב ביה קהלת ט, טז וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, עם כל זה אם יש בו יראת שמים שלימה דבריו נשמעים, ונראה לי בס"ד טעם לזה כי היראה היא במלכות בסוד עקב ענוה יראת ה' שהיא המלכות הנק' רחל, וידוע שהדיבור הוא במלכות רחל בסוד לא איש דברים אנכי, ולכן מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ולכן תמצא דבור עם האותיות 212 + 4 = 216 עולה מספר יראה 216, על כן דבור הוא לשון הנהגה כמו תהלים מז,ד יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, שע"י הדבור ושיהיו דבריו נשמעים בזה ינהיג את העולם ויהיה דבר אחד לדור. ועדיין יש להקשות במאמר הנזכר באומרו יש בו והול"ל כל אדם ירא שמים. ונראה לי בס"ד שיש יראה פנימית, ויש חיצונית, ולזה אמר בו רצונו לומר בתוכו ופנימיותו, ומה שאמר יראת שמים ולא אמר יראה בסתם, ונראה לי על פי מה שאמר בס"ד במאמר ויהא מורא שמים עליכם, שהוא רצונו לומר יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וזו נקראת יראת שמים, ולזה אמר כאן כל מי שיש בו יראת שמים שהוא יראת הרוממות זה הוא דבריו נשמעין.

32 כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. נראה לי בס"ד כונת תלת מאמרי רבנן אלו, והוא כי העולם נחלק לג' חלוקות, הא' מה שיש לפנינו ואין ידינו מגעת בהם, שהם שמש וירח וכוכבים ומזלות שהם רוחנים המאירים לארץ ולדרים עליה והם המתקנים מזג האויר תמיד בזריחתם ביום ובלילה, והב' בני אדם שוכני ארץ אשר יצר הקב"ה את האדם בחכמה ונקרא עולם בפני עצמו והוא בריה המשובחת שבבריות, והג' הוא מן החי שהוא בהמות חיות ועופות ובכללם גם כן מיני הצומח אלנות ודשאים וגם נכלל עמהם מיני הדומם. והנה ר"א דבר כנגד מין הא' שהם שמש וירח וכוכבים שהם רוחנים, ורבי אבא בר כהנא דבר כנגד מין הב' שהם אדם שכל אחד נקרא עולם קטן וזה הצדיק שקול בעד כולם, על דרך שאמרו אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד ומנו יוכבד שילדה משה רבינו ע"ה ששקול כנגד כל ישראל, ורבי שמעון בן עזאי דבר כנגד מין השלישי הנז', והא דנקט בזה לשון לצוות ולא נקיט כדנקיט ר"א, היינו כי ר"א מדבר במין הא' שהם שמש וירח ואלו גם הצדיק נהנה מהם הן מצד אורם הן מצד מיתוק האויר שיתמתק על ידם, אבל רבי שמעון בן עזאי מדבר במין הג' שהם חי וצומח והדומם, והצדיק אין לו הנאה שלימה מהם כי הוא מקיים בעצמו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וכן אמר רבינו הקדוש לא נהניתי אפילו באצבע קטנה, ור' חנינא בן דוסא די לו בקב חרובין, ולכן בחלוקה זו אמר לצוות לזה, כלומר יהיה לצדיק התחברות עם בריות אלו כדי לברר מהם ניצוצי הקדושה ולתקנם ודוק. ובזה הביאור שביארנו שכל אחד מדבר בחלוקה אחת, יתורץ דקדוק גדול אשר לא ראיתיו במפרשים והוא דקדוק עצום איך יביא דברי ר' שמעון בן עזאי שהוא תנא אחר דברי האמוראים, ולפי מה שכתבתי בס"ד יתורץ שפיר דנקיט חלוקות הדבר לפי חשיבותם, תחלה בשמש וירח, ואחריו בני אדם, ואחר הכל החי והצומח והדומם.

33 כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' שדרך העולם העובר נותן שלום ליושב וכמ"ש בילקוט ראובני, ובא כהן לומר לא מבעיא אם הוא היה מהלך ופגע בחבירו דודאי צריך שיקדים לו שלום, אלא אפילו הוא היה יושב וחבירו מהלך עכ"ז יקדים שלום לחבירו, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דאיירי בחבירו שרגיל לתת לו שלום למה לא הקדים לו חבירו עתה וכפי האמור יבא נכון כי הם לא פגעו זה בזה כדי שיראהו חבירו ויקדים לו כדרכו, אלא חבירו עובר והוא יושב, ועל הרוב יזדמן שהעובר עיניו צופים ורואין לנכח ואינו מביט ורואה בצדדין, ולכן זה שהיה יושב מן הצד לא ראהו חבירו כדי שיקדים לו שלום כמנהגו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שבא לרבות בתיבת 'כל' והיינו שיש מנהג שהמקדים ליתן שלום משיבים לו שלום בתוספת, שהוא יאמר שלום עליכם והם משיבים עליכם שלום ברכה וטובה, ויש מנהג אחר ששוים הנותן והמשיב, זה אומר שלום עליכם, וזה משיב עליכם שלום, וזה שאמר כל שיודע וכו' רצונו לומר לא מבעייא באתרא דמנהגם שהמשיב ישיב שלום בתוספת ברכה להנותן לו שלום, דודאי עצה טובה הוא לאדם שיקדים שלום כדי שירויח השבת שלום בתוספת ברכה, אלא גם באתרא דנהיגי שהמשיב לא ישיב שלום בתוספת ברכה דבזה אין להמקדים ריוח מחמת הקדמתו, עם כל זה יזהר להקדים שלום.

34 שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. פירש רש"י ז"ל גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, ויש להקשות והלא כתיב לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן וכו' כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, וא"כ שייך ביה גזלה שיגזול שכרו בעבודתו? לכן נראה לי בס"ד דדייק הכי דאם הוא גזלת ממון, למה נקיט עני יאמר גזילה סתם השייכה בכל אדם, אלא ודאי דקאי על גזלת השלום, ולהכי נקיט עני דגזלה זו לא שייכה בעשיר דמה הפסד יש להם בהשבת שלום אליו, אדרבה אֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים, אבל העני יגזלו השלום ממנו, הן מחמת שהוא בזוי בעיניהם, הן מחמת דחוששים פן יבקש מהם ממון בהלוואה או בתורת צדקה.