בן יהוידע על ברכות מ״ח

1 אַבַּיֵי וְרָבָא הֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אָמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרוּ לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא, וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? רָבָא אַחֲוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא, אַבַּיֵי נָפַק לִבְרָא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אָמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְכוּ, רַבָּנָן הֲוִיתוּ. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל עיין שם. ברם עדיין קשא גם עתה מהיכן נודע לו שמברכין? ודלמא שמעו מרבם שמברכין לרחמנא היושב בשמים, ולכך אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, שיודעים השמים היכן הם, אבל אין יודעים דרחמנא קאי על הקב"ה, ואין מבינים משמעות רַחֲמָנָא, וזה העיקר שצריכין לידע? ונראה לי בס"ד כי הוא רצה לבדוק אם יש להם שכל להבין דבר מתוך דבר, ובשאלה ותשובה זה ידע שהם חריפין, על אשר הבינו מטרת כונתו בשאלה זו ששאלם וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? שהם היה להם להשיב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם, אך הם היו חריפים ואמרו בדעתם כיון ששאל אותנו למי מברכין ואמרנו 'לְרַחֲמָנָא' למה לא הספיק לו תשובה זו? וחזר ושאל רַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? אלא ודאי חושב שמא אין אנחנו יודעים מה משמעות רַחֲמָנָא, אלא רק כך שמענו מאבינו או מרבינו שמברכין לְרַחֲמָנָא, ולכך בא לחקור אותנו בשאלה זו הֵיכָא יָתִיב? והשתא אם נשיב יתיב בשמים גם בזה יהיה מסתפק שמא אין אנחנו יודעים מהו בשמים, אם היא בית או עיר או איזה שידה תיבה ומגדל, לפי שחושב ששמענו שמברכין לְרַחֲמָנָא שבשמים, ועל כן אם נשיב לו יָתִיב בשמים, ודאי יחזור וישאל מה הם השמים? והיכן מונחים והיכן עומדים? לכך התחכמו להראות באצבע על השמים כדי לקצר בשאלותיו, שלא יצטרך לשאל עוד על שמים מה הם והיכן הם ואחר שראה חריפותם שהבינו דבר מדבר אמר להם תַּרְוַיְכוּ רַבָּנָן הֲוִיתוּ, וכפל הלשון בּוּצִין בּוּצִין כי החשוב נכרת חשיבותו יותר מצד הגרוע, וכמו שאמרו כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וזהו בּוּצִין טובים, וּבּוּצִין רעים עומדים עמהם.

2 יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדְּקָטַל לְהוּ לְרַבָּנָן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לִבְרוּכֵי לְהוּ. הקשה הצל"ח הדבר יפלא, יַנַּאי מלך כהן גדול לא ידע לברך ברכת המזון?! ויושבי שולחנו אף על גב דלא הוה בהו רבנן, עם כל זה ודאי לא היו בורים כל כך שלא ימצא שידע ברכת המזון. ונראה לי בס"ד דודאי יַנַּאי היה מברך לעצמו ברכת המזון, אך אפשר כיון שיצא תקלה מן הסעודה, מאותם שהיו יושבים על שולחנו להרוג החכמים, נתחרט אחר כך ועשה גדר לעצמו, שלא יהיה שום אדם אוכל על שולחנו, והיה דרכו לאכול עם אשתו דוקא, וכל אחד יברך לעצמו, כי אין שום אוֹרֵחַ כדי שיברך בזימון, ברם יום אחד נתאוה יַנַּאי לברכה של האורח, ורצה שיהיה אוֹרֵחַ על שולחנו כדי שיברך לו ולאשתו, כמו שאמרו לעיל אוֹרֵחַ מְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ? וכו', ונתאוה שתצא ברכה זו עליו מפי אוֹרֵחַ תלמיד חכם שדבריו עושים פירות למעלה. ולכן אמר לאשתו מַאן יָהַב לָן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לָן, פירוש גברא בגוברין, הוא תלמיד חכם שיהיה מברך אותנו בברכת המזון, ולכן אמר לו חָזִי כַּמָּה יִקְרָא עָבִידְנָא לָךְ, רצונו לומר הנה בעתה נתחרטתי על הרג החכמים, ולכן אני נותן לך כבוד יותר מן הראוי כדי לתקן העבר, והא דאמר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֵיכִי אַבְרִיךְ? לא אמר להם דברים אלו, אלא אמר בלבבו.

3 שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּעָבַד, לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד. פירוש רש"י אין אדם מודה לו, ויש להקשות למה נקיט ר' יוחנן בלשון זה יאמר אין הלכה כשמעון בן שטח, או יאמר אין חכמים מודים לו? ונראה לי בס"ד נקיט בלשון זה לרמוז בנועם לשונו דבר אחר, לומר ששמעון בן שטח בדבר זה שעשה להצטרף עם האוכלין לחם, בשתיית היין בלבד, רמז רמז גדול לינאי בענין שלו, שהיה רוצה להרגו עם כל החכמים שהרג מפני שהוא פקר בתורה שבעל פה שנמשלה ללחם, וכמו שנאמר משלי ט, ה לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, זו תורה שבכתב, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, זו תורה שבעל פה, ולכך בא בשתיית היין בלבד להצטרף עם אוכלי לחם, לרמוז לו תורה שבעל פה שנמשלה ליין היא אמת כתורה שבכתב שנמשלה ללחם, ושניהם תורה אחת הם ונתנו מרועה אחד ואל אחד אמרם, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח יודה דודאי מצוה מן המובחר שיאכל לחם ויצטרף, עם כל זה עשה כן להצטרף ביין לבדו לכתחילה לְגַרְמֵיהּ עָבַד, רצונו לומר ענין עצמו, מה דנקיט בלביה על ינאי שפקר בתורה שבעל פה ולכך הרג החכמים, ורצה להרוג אם את שמעון בן שטח לולא שנחבא על ידי אחותו. והנה בירושלמי איתא דלא רצה לברך עד שאכל, וכן מייתי במדרש קֹהֶלֶת, ונראה לי בס"ד דודאי תרי עובדי הוו, והאי עובדא דתלמודא דידן היתה בראשונה אחר שהרג את החכמים, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח מודה דמצוה מן המובחר לאכול, סמך להצטרף על ידי היין כדי לעשות בזה רמז ותוכחה לינאי בשביל אותה מעשה, ואותה המעשה שמביא בירושלמי ומדרש קֹהֶלֶת היתה אחר כך, כשכעס עליו בשביל הנזירים ואחר כך הוכרח להביא בשביל אותם השרים שרצו אותו, ולכך כאן אכל ונצטרף, כי גם הוא מודה דמצוה מן המובחר להצטרף באכילה, ועיין מה שכתב מהרש"ל ומה שכתב הרב סמיכות חכמים, ובזה שכתבתי הקולות יחדלון ואין כאן תמיהות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר ר' יוחנן בהאי לישנא לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד, והוא דהרשב"א ז"ל הקשה כיון דיהבו ליה לברוכי הוה למימר כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל, ואם כן מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא יצטרף עמהם כמו שכתבו התוספות דף מז בד"ה אלא, ותרץ הרב הצל"ח ז"ל דבאמת לא נצטרף, ולא היו צריכין לצרפו, דאיכא רבים אוכלי שולחן המלך והם נתחייבו בזימון, והוא אפילו לא טעם כלום היה יכול להוציאם מצד ערבות, כמו שכתבו התוספות בדבור המתחיל עד וכו', והכוס ששתה הוא רק כדי שיוכל לומר שאכלנו, אבל לא בשביל שיצטרף עמהם, עד כאן לשונו, ולפי זה מובן שפיר לשון זה דנקיט לְגַרְמֵיהּ, רצונו לומר לאו בשביל להצטרף עמהם, אלא לעצמו כדי שיאמר שאכלנו משלו, ולכן לא אמר ר' יוחנן אין הלכה כשמעון בן שטח, או אין חכמים מודים לו, דבאמת לא בא ר' יוחנן לסתור מה שעשה רבי שמעון בן שטח.

4 מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל "בִּרְכַּת הַזָּן" בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן. יש להקשות תיבת לָהֶם נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד דידוע אף על פי שפשוטן של ברכות הם לצורך התחתונים, הנה סודם הוא בעליונים, ולכן כמו שמשתלשל שפע מן ברכת המזון לישראל, כן משתלשל שפע בעולמות העליונים כנודע, ולזה אמר ברמז בלשון העלם תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, פירוש לָהֶם קאי על עולמות העליונים, וגם לישראל שתיקן ברכות אלו לצורך העליונים והתחתונים. ונראה לי בס"ד שלשה ברכות שהם מן התורה תיקנום ארבע צדיקים, שהם מֹשֶׁה יְהוֹשֻׁעַ דָּוִד שְׁלֹמֹה, וראשי תיבות שלהם שָׁדַיִ"ם, שהם כמו הדדים שיונק התינוק מהם, כן ישראל יונקים שפע מאלו הברכות כנודע, ובזה מובן ברכה שבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הצדיק ע"ה, שאמר לו בראשית מט, כה בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, שבירכו משורש ברכות של ברכת המזון שתיקנום שָׁדַיִ"ם, וגם ברכו משורש קריאת שמע שהיא רמ"ח תיבות וזהו 'שָׁדַיִם וָרָחַם'.

5 "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. הנה הרא"ש ז"ל בתוספותיו נתעורר לתת טעם דמה יש לזה בברכת המזון, יעוין שם, ואנא עבדא נראה לי בס"ד עוד טעם לזה, דאיכא במדרש איכה בפסוק איכה ב' ב' בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, חמשים ושתים שנה עשתה בֵּיתָר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה? על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, מפני שהיו שמחים בחורבנה של יְרוּשָׁלַיִם, מחמת כי קודם חרבנה היו בירושלים אנשים עשירים שהיו מצערים לאנשי בֵּיתָר, שכותבים שטר מכירה על שדותיהם ובתיהם בשקר ולוקחים אותם בחזקה, עיין שם. ולכן חכמי ישראל אשר ביבנה שהם היו מאנשי יְרוּשָׁלַיִם ובחרבנה הלכו ליבנה, אמרו עתה בחרבנה של ביתר יאמרו העולם אנחנו שמחים בחרבנה, כשם שאנשי ביתר שמחו בחרבן יְרוּשָׁלַיִם עירנו ומולדתנו, ולכך תיקנו בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לכבוד אנשי בֵּיתָר שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וְנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, וסמכו ברכה זו אצל בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, כלומר אף על פי שאנחנו מצטערים על חורבן ירושלים עירנו ומתפללים על בניינה, לא שמחנו בהריגת אנשי בֵּיתָר ששמחו בחורבנה, אלא אדרבה אנחנו מחבבין אותם ומברכים להשם יתברך על הטובה שעשה לאנשי ביתר.

6 "הַטּוֹב" שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, "וְהַמֵּטִיב" שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. והא דתקנו ההודאה בלשון הטוב והמטיב, נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה אמר בראשית לב, יא פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וזה נתקיים בביתר שהרגו בה שמנים אלף רבוא מבני ישראל אֵם עַל בָּנִים ממש, כדאיתא במדרש ואף על פי שבני עשו הרגו בישראל גם בירושלים, לא הרגו הרג רב כמו שהרגו בביתר, דאמרו רבותינו ז"ל שהיו הורגים בהם עד שהסוס היה שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם כמו נחל שוטף, שהיה מגלגל אבנים של ארבעים סאה והולך בים ארבעה מילין, ויעקב אבינו ע"ה צפה כל זה ברוח הקודש, ואמר פן יבא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וסוף דבריו סיים שם שם יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, שבקש בלשון הטבה כפולה, ודבריו עשו פירות שעשה להם הקב"ה נס שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וגם שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, ולכן גם חכמינו ז"ל תקנו ההודאה בלשון זה של הטוב והמטיב שנשתמש בו יעקב אבינו ע"ה. ועוד נראה לי בס"ד תקנו בלשון הטוב לרמוז כי זכות התורה שהיתה שם הוא גרם הנס הזה, והתורה נקראת טוב לכן אמרו הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, ועיין במדרש איכה מה שהפליגו ז"ל בריבוץ תורה שהיה בביתר, שנמצא שם ת"ק בתי סופרים, פירוש כותבי ספרי תורה, וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאין, בקלמוסין הללו אנחנו יוצאין ודוקרין אותם עיין שם.

7 רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ. אף על גב דילפותא מפסוקי תורה עדיפה, עם כל זה כיון דילפותא הנזכרת אינם מתיישבים בפשט המקראות, לכך אמר אינו צריך למילף בדרשה דחוקה, כי הדבר מפורש להדיה בפסוק של נביאים, דכתיב שמואל א' ט, יג כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח.

8 וְכָל כָּךְ לָמָּה? הדבר יפלא הלא כאן הביא הפסוק דרך אגב למילף מיניה דין ברכה ממה שאמרו הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, ומה שייכות יש כאן לבאר לנו טעם לרבוי הדברים שנמצאים בזה הפסוק, אין כאן מקום להתעורר בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון הצל"ח ז"ל על ראייתו של רַבִּי נָתָן מפסוק הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, דזו היא ברכת המצות ואיך יליף מהכא ברכת הנהנין? ותירץ הרב ז"ל דיליף ממה דדייקו הנשים ואמרו, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח מכלל דאיכא ברכה אחרת קודם אכילה שאינה ברכת הַזֶּבַח, דאם לא כן די לומר כִּי הוּא יְבָרֵךְ ואחר כך יאכלו, עד כאן דבריו, עיין שם, ובזה נתרצה קושיתינו שפיר, כי סתמא דהש"ס הבין כונת רבי נתן דיליף מן יתורא דתיבת הַזֶּבַח וכמו שכתב הצל"ח ז"ל. אך על זה קשיא ליה וכי מדברי נשים אנחנו לומדים דבר הלכה, ולא עוד אלא שאתה למד מן יתור תיבה אחת שהוסיפו בדבריהם ללא צורך, והלא כלל ידוע נָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן, ומה הוכחה יש מיתור מלת הזבח שהוסיפו ללא צורך, לכך הביא הש"ס קושיא זו שיש להקשות בפסוק על יתור דברים הנמצא בו, ואמר כל כך למה והביא על זה תשובת האמוראים אשר נתעוררו בזה, ובכלל הביא דברי רבי יוחנן שאמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה, אם כן לפי דעת ר' יוחנן כל הדברים האלה לא דברום הנשים מדעתם ורצונם כמנהגן ודרכן, אלא מן השמים שמו בפיהם דברים בשיעור מצומצם הצריך להעביר הזמן, עד שיגיע הרגע של מלכות שאול, ועל כן כיון דדברים אלו מן השמים הן ששמו בפיהן של הנשים, לדבר אותם הא ודאי שפיר גמרינן הלכה מדיוק הדברים, שהדברים האלה כיון שיצאו מן השמים והושמו בפיהן של הנשים הרי הם כאלו כתובים במקרא, ואם כן רבי נתן דיליף הלכה מדיוק מלת הזבח שפיר יליף.

9 לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. צריך להבין מילת 'הֵן' נראה לשון יתר, ונראה לי בס"ד דידוע הנשים שרשם במלכות ששם בחינת דבור, בסוד מה שנאמר שמות ד, י לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, ולכן אמר דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן רצונו לומר מצד שרשן ולא בשאט הנפש הם מדברים הרבה. ונראה לי בס"ד לכך הבשמים ראוי לנשים וגנאי לאנשים להתבשם, כי הקול יפה לבשמים שהדבור יפה להם, אך היין הדבור קשה לו ניתן לאנשים וגנאי לנשים.

10 כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". יש להקשות אמאי אצטריך להביא קרא על דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש בהאי קרא פלוגתא דתנאי אריכות זו למה, שהיו מביטות בנוייו של שָׁאוּל ולא היו שביעות ממנו, זו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות! והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה לשמואל כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, עד כאן לשונו. והשתא לפי זה קשא ודאי שמואל ידע ושמע דברי התנאים רבי יהודה ורבי יוסי. ומה שאמר רבי יוסי לרבי יהודה, ואיך הוא חזר לומר טעמו של רבי יהודה ולא חש לקושיא שהקשה לו רבי יוסי ושתק, אך באמת כונת שמואל לאו כמו שאמר רבי יהודה שהיו מסתכלים בנוי פניו וצורתו, אלא כונתו שהיו מסתכלים בגובה קומתו שיש בה חידוש, ויופי גובה הקומה אינו מביא לידי הרהור, ורק יופי הפנים ונוי הצורה וזהרורית שלו זה מביא לידי תאוה, אך יופי גובה הקומה אשר זה הוא חידוש שלא נמצא בשאר אין מביא לידי תאוה והרהור שאין האשה מתאוית לאדם ארוך הרבה יותר מאדם בינוני שאינו ארוך, לכך כיון שאמר כדי להסתכל ביופיו של שאול הביא הפסוק דכתיב מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, לומר ביופי הקומה היו מסתכלים, שאין זה מושך הלב לתאוה של ניאוף חס וחלילה, כי זהו יופי של הידור אנשים שמטילים אימה בקומתם.