בן יהוידע על ברכות ל״ט

1 לֹא עַל הַמְּלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. הקושיא כאן ידועה דמאחר שכעס על שניהם למה האריך לשונו בדברים אלו, יאמר דרך קצרה אני כועס על שניכם ודי בזה? ונראה לי בס"ד דלפעמים החטא עצמו קל ואם היה רק אחד עושהו אינו כדאי להקפיד בו, ורק אם שנים חטאו בבת אחת אפילו שכל אחד חטא בחטא קל, תמצא הקפידה מקום לנוח מכח צירוף שניהם, ולכן אם היה אומר להם לשון קצר אני כועס על שניכם לא היה כל אחד מכיר ערך חטאו, כי היה חושב בלבבו אין חטא שלי כדאי שיקפיד עליו רבי, ורק שגם חברי חטא עתה לכך הקפיד רבי על שנינו, והוא רוצה להודיעם שכל אחד מהם חטאו גדול אפילו בלא צירוף ענין חבירו, לכך אמר לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, כלומר זה המלגלג צריך לצייר בדעתו שאני אין לי כעס על המברך שלא חטא כלל נגדי, ונמצא כל כעסי והקפדתי היא רק עליו, וכן המברך צריך לצייר בדעתו שלֹא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס כי אם רק עליו לבדו, ולא יהיה כל אחד קל בעיניו מה שעשה הוא בעצמו. והא דנענשו בקצירת ימים, ששניהם לא הוציאו שנתם, נראה לפרש הטעם מפני שהוא תלה הקפדתו יותר במה שנגעו בכבוד הזקנה שלו, כי אמר להם אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן, והיינו טעמא משום דכבוד חכמה ישנו אתם גם כן, דאפשר שגם הם היו חכמים גדולים אף על פי שהיו תלמידיו, אבל כבוד זקנה ליתיה גבייהו כלל, כי היו עודם צעירים בשנים ולא הגיעו לזקנה.

2 שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ, שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. הא דאמר בין התלמידים נראה לי רמז בזה עוד דבר אחד לפי דרכו, רצונו לומר שבהמצאה זו שעשית להשוות שני סברות הנזכר יחדיו יהיה שלום בין התלמידים, יען שגם בין התלמידים ימצא ענין אחד בערכם הדומה לדבר זה, והיינו יש אחד בקי בגרסה של סדר זרעים ומועד ושגורים בפיו בגרסה בלבד ולא בדרך סברה ועיון גם כן, ויש אחד שעדיין לא למד סדר שלם אלא מקצת הסדר איזה מסכתא ממנו בלבד, אך המקצת הזה למדו היטב בדרך סברה ועיון שיש בו, והוא עוקר הרים בלימוד שלמד בזה המקצת מן המסכתות, ועל כן בין אלו התלמידים גם כן יפול מחלוקת בערך כבוד חכמתם, כי אותו שלמד כל הסדר כולו אומר דבר שלם עדיף, ולכן לו משפט הקדימה במעלה הואיל והוא יודע הסדר כולו, ואותו שלמד מקצת הסדר אך למדו בעיון וסברה גם כן יאמר דבר חשוב עדיף. ונמצא בין התלמידים גם כן יש מחלוקת בענין הקדימה זה עם זה בשתי סברות הנזכרות בפת, ולכן אתה שעשית מציאות זו בפת להשוותם יוצא מזה כי משורת הדין שוים הם במעלה ואין להם קדימה זה עם זה, ולכן גם התלמידים ראוי שיהיו שלום ביניהם שיהיו משוים עצמן זה עם זה ולא ירצה כל אחד להיות לו קדימה על חבירו, אלא שקולים יהיו זה כנגד זה. ומה שאמר לו תחלה מַה שִּׁמְּךָ? נראה ודאי היה יודע שמו מעיקרא מאחר שהיה דרכו לשנות לפניו, ורק רצה לעשות פתח לדבריו בדרך מליצה, ורמז בזה ששמך שהוא לשון שָׁלוֹם הנאמר בתוספות נו"ן לבסוף, באה הנו"ן להגדיל משמעות שמך ללמדינו שֶׁשָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ.