בן יהוידע על ברכות ל״ב

מהדורה: מהדורת סנלייק

« בן יהוידע על ברכות ל״א ×¢×´×‘ בן יהוידע על ברכות ל״ג ×¢×´× »

1 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל.

2 ברכות פתח ↗

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

3 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן. הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!

4 ברכות פתח ↗

״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד״. מַאי ״לֶךְ רֵד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ — אַתָּה לָמָּה לִי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי! מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

5 ברכות פתח ↗

6 תקוני הזהר פתח ↗

בֵּיהּ אִינוּן, וְה' עִלָּאָה כַד נָחֲתָא לְגַבֵּי צַדִּיק, זְעִירָא אִתְקְרִיאַת, וְאַף עַל גַּב דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בֵיהּ כְּלִילָן, סְתִימִין אִינוּן בֵּיהּ, וּבְגִינֵיהּ אִתְּמַר תהלים כה יד סוֹד יהו"ה לִירֵיאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם, וְאִי סְתִימִין אִינוּן בֵּיהּ, בְּמַאי אִשְׁתְּמוֹדְעָאן, בִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְנַהֲרָא כַּד נָחִית יהו"ה לְגַבֵּי צַדִּיק לְנַהֲרָא בָּהּ וַדַּאי, וּמִנָּהּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה ט כב כֹּה אָמַר יהו"ה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, אִי אִיהוּ תַמָּן אִתְקְרִיאַת אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְנַהֲרָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא כִּי אִם בְּזֹאת יִ תְהַלֵּל הַ מִּתְהַלֵּל הַ שְׂכֵּל וְ יָדוֹעַ שם כג, וְאִם יִסְתַּלַּק מִצַּדִּיק וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ, מִיָּד אִתְקְרִיאַת אַסְפַּקְלַרְיָאָה דְלָא נַהֲרָא, בְּהַהוּא זִמְנָא אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ. וּמָאן גְּרִים לְאַנְהָרָא לָהּ, וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בָהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָאן דְּנַטִּיר בְּרִית, וְרָזָא דְמִלָּה זֶה הַשַּׁעַר לַיהו"ה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ תהלים קיח כ, דָּא אִיהִי תַרְעָא דְצַדִּיקַיָּיא, וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְאַעָלָא תַמָּן, וְדָא אִיהוּ מָאן דְּאִיהוּ צַדִּיק, וּבֵיהּ יהו"ה, אִיהוּ זָכֵי בִשְׁכִינְתָּא וְיָרִית לָהּ, וְסָלִיק בָּהּ לְמַלְכָּא דְאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְאִיהִי מַלְכוּת דִּילֵיהּ, וְרָזָא דְמִלָּה וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ ישעיה ס כא, וְדָא אִיהוּ שְׁכִינְתָּא דְאִתְּמַר בָּהּ שם סו א וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וּשְׁכִינְתָּא אִיהִי צִיּוּרָא דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין, כָּל דִּיּוֹקְנִין דִּסְפִירָן וְכָל שְׁמָהָן דִּלְהוֹן בָּהּ אִינוּן מְצוּיָירִים, וּבָהּ אִינוּן גְּלִיפִין נִשְׁמָתִין וּמַלְאָכִין וְחֵיוָון קַדִּישִׁין, וּבָהּ גְּלִיפִין מַה דְּאִתְּמַר בְּהוֹן יחזקאל א י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וכו'. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, סָבָא סָבָא, וְהָא שְׁכִינְתָּא אִיהִי יִחוּדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֵיךְ גְּלִיפִין בָּהּ דִּיּוֹקְנִין דִּלְתַתָּא דְלַאו אִינוּן מְצִיאוּתָהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי, לְמַלְכָּא דְאִיהוּ יָתִיב בְּהֵיכָלֵיהּ, וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא עָאלִין לְמֶחְזְיֵיהּ, מִנְּהוֹן מִסְתַּכְּלִין בִּלְבוּשׁוֹי, וּמִנְּהוֹן בְּגוּפוֹי, וּמִנְּהוֹן מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדוֹי, וּבְוַדַּאי בְּעוֹבָדוֹי אִשְׁתְּמוֹדָע מַאי נִיהוּ מַלְכָּא, דִּלְבוּשִׁין אִיהוּ מִשְׁתַּנֵּי בְּהוֹן לְכַמָּה שִׁנּוּיָין, וּלְבוּשִׁין דְּאִיהוּ לָבוּשׁ בְּצַפְרָא לָא לָבִישׁ בְּרַמְשָׁא, וּלְבוּשִׁין דְּלָבִישׁ יוֹמָא חֲדָא לָא לָבִישׁ יוֹמָא תִנְיָנָא, וְהָכִי בְּכָל יוֹמָא וְיַרְחָא וְשַׁתָּא וְשַׁבַּתָּא וְיֹמִין טָבִין אִשְׁתַּנֵּי בִּלְבוּשִׁין. כְּגַוְונָא דָא שְׁכִינְתָּא כַּמָּה לְבוּשִׁין אִית לָהּ, דְּמִנְּהוֹן בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּרְסַיָּין נ"א כרסיא, וּמַלְאָכִין וְחֵיוָון וּשְׂרָפִים, וּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְכָל מַה דְּבָרָא בְהוֹן, וְכָל בִּרְיָין דְּבָרָא מֵאִלֵּין לְבוּשִׁין דִּילָהּ, רָשִׁים לוֹן כֻּלְּהוּ וְגָלִיף לוֹן בִּלְבוּשָׁהָא, בְּגִין לְאִסְתַּכְּלָא מִינָהּ בְּכָל בִּרְיָין לְרַחֲמָא עֲלַיְיהוּ, וְרָזָא דְמִלָּה וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם בראשית ט טז, וּרְאִיתִיהָ בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דְּאִינוּן נְהִירִין בְּכָל בריין זִמְנִין דְּיִשְׂרָאֵל נַהֲרִין לוֹן בְּעוֹבָדִין טָבִין, וּבְגִינַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים עֲלַיְיהוּ. וְאִי עָבְדִין עוֹבְדִין בִּישִׁין, אִיהִי אִתְלַבְּשַׁת לְבוּשִׁין אָחֳרָנִין אוּכְמִין, דִּבְהוֹן רְשִׁימִין כָּל אִינוּן מָארֵי דְּדִינִין דְּאִתְקְרִיאוּ לֵילוֹת, לְמֵידָן בְּהוּ לְעָלְמָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא אִיהִי אָמְרַת שיר א ו אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, וּבְגִין דָּא אִלֵּין מִסִּטְרָא דִלְבוּשִׁין אִינוּן גְּלִיפִין בָּהּ, עִלָּאִין דְּאִינוּן מַלְכִין וְשַׁלְטִין עַל תַּתָּאִין, וּמַלְאָכִין נ"א ומלכין אִתְקְרִיאוּ מִסִּטְרָא דְמַלְכוּת, וּמִסִּטְרָא דְגוּפָא אִתְקְרֵי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא, גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא, גּוּפָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין, צַדִּיק אוֹת בְּרִית, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִיהִי צִיּוּרָא דְכֻלְּהוּ, וּמִלְּגָאו מִינָהּ דְּאִיהוּ תִּקּוּנָא דְגוּפָא נָהִיר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְאִיהוּ יהו"ה, כְּנִשְׁמָתָא בְּגוּפָא, לְגוֹ מִכֹּלָּא הַהוּא דַאֲחִיד כֹּלָּא וְקָשִׁיר כֹּלָּא, דְלָא אִתְרְמִיז בְּשׁוּם רְמִיזוּ, וְכֹלָּא אִתְרְמִיז בִּשְׁכִינְתָּא, דְאִתְלַבִּישַׁת בִּלְבוּשִׁין דִּבְהוֹן מְצוּיָּירִין כָּל בִּרְיָין, אִיהִי אִתְקְרִיאַת בְּכָל שְׁמָהָן, וְאִיהִי דְמוּת אַרְבַּע חֵיוָון בִּלְבוּשָׁהָא, דִּבְכָל חַד וְחַד רָשִׁים אַרְבַּע אַתְוָון, וּדְמוּת אָדָם לָהֵנָה, דָא רְשִׁימוּ דַעֲשַׂר אַתְוָון, דְּאִינוּן יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דְסָלִיק לְחוּשְׁבָּן אָדָם, דְּמוּת אָדָם וַדַּאי דָּא שְׁכִינְתָּא דְאִיהִי דִיּוֹקְנֵיהּ נ"א דיוקנא דאדם וַעֲלָהּ אִתְּמַר במדבר יב ח וּתְמוּנַת יהו"ה יַבִּיט, וְהַאי מִסִּטְרָא דִלְבוּשָׁא, אֲבָל מִסִּטְרָא דְגוּפָא אִיהִי יִחוּדָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, אִיהוּ נ"א איהי חוֹתָמָא מִסִּטְרָא דְגוּפָא, וּבְגִין דְּאִיהוּ חוֹתָמָא, אָמְרַת שְׁכִינְתָּא לְגַבֵּי יהו"ה דְּאִיהוּ מִלְּגָאו, שיר ח ו שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, דְּאַף עַל גַּב דְּאַנְתְּ תִּסְתַּלֵּק מִנִּי בְּגָלוּתָא, חוֹתָמָא דִילָךְ אִשְׁתָּאַר עִמִּי, וְלָא אִתְעַדֵּי מִנִּי לְעָלַם. קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, סָבָא סָבָא, אֵימָא לָךְ קְרָא דְאוֹלִיפְנָא כְּגַוְונָא דָא שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, שִׂימֵנִי חוֹתָם לָא כְּתִיב אֶלָּא כַחוֹתָם, אָמְרַת שְׁכִינְתָּא רִבּוֹן עָלְמִין, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם, כְּהַהִיא רְשִׁימוּ דְחוֹתָמָא דִילָךְ, דְּאַף עַל גַּב דְּחוֹתָמָא אִשְׁתָּאַר בִּידָךְ, רְשִׁימוּ דִילֵיהּ בְּפִתְקָא אִיהוּ, וּמֵהַהוּא רְשִׁימוּ מִזְדַעִִזַעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כְּגַוְונָא דְמַלְכָּא דְאִיהוּ בִּשְׂרָא וּדְמָא, מַאי דְּרָשִׁים בְּפִתְקָא, רְשִׁימוּ דִילֵיהּ דְּחוֹתָמָא בִּידֵיהּ הוּא, וְאַף עַל גַּב דְּחוֹתָמָא בִּידֵיהּ אִשְׁתָּאַר, הָכִי דְחִילִין מֵרְשִׁימוּ דְחוֹתָמָא, כְּאִלּוּ הֲוָה מַלְכָּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִי הֲוָה חוֹתָמָא. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, וְכִי מָאן חָמָא נ"א שוי חוֹתָמָא עַל לִבָּא, אֶלָּא אִלֵּין תְּפִלִּין, דְּאִינוּן רְצוּעִין דִּלְהוֹן תַּלְיָין עַל לִבָּא, וְאִלֵּין תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא, וּתְפִלָּה דְיָד דְּאִיהוּ בִּשְׂמָאלָא לָקֳבֵל לִבָּא, וְדָא אִיהוּ כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, וְכַּחוֹתָם עַל זְרוֹעִִךָ, תְּפִלָּה דְיָד, דְּאִינוּן רְשִׁימוּ דִשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְאִיהוּ י' קַדֶּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר, ה' וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ, ו' שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, וּמֵהַהוּא רְשִׁימוּ מִזְדַעִִזַעִין אוּמִין דְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דברים כח י וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יהו"ה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ, וְהָכִי אוּקְמוּהוּ שֵׁם יהו"ה אִלֵּין תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם דָּא אוֹת בְּרִית מִילָה, וְאוֹת דְּיֹמִין טָבִין, דְּאִיהוּ רְשִׁימוּ דִשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּגַוְונָא דָא שם ל יב, מִ י יַ עֲלֶה לָּ נוּ הַ שָּׁמַיְמָה, רֵישֵׁי אַתְוָון נ"א תיבין מִילָה, וְסוֹפִי אַתְוָון יהו"ה, מָאן דְּנָטִיר הַאי רְשִׁימוּ, כְּאִלּוּ נָטִיר שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי רְשִׁימוּ, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּהַאי אִתְקְרֵי חוֹתָמָא דְגוּשְׁפַּנְקָא דְמַלְכָּא. דְּכָל בַּר נַשׁ דְּנָטִיר הַאי רְשִׁימוּ לְתַתָּא, דְאִיהוּ אוֹת בְּרִית, אוֹת שַׁבָּת, אוֹת תְּפִלִּין, אוֹת דְּיֹמִין טָבִין, אִיהוּ רָשִׁים וְחָקִיק לְעִילָא, וְנָהִיר לְעִילָא, וּמִנֵּיהּ מִזְדַעִִזַעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר שם כח י וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יהו"ה נִקְרָא עָלֶיךָ שֵׁם יהו"ה וַדַּאי, דָּא הַהוּא רְשִׁימוּ דְאוֹת בְּרִית מִילָה, וְאוֹת דִּתְּפִלִּין, וְאוֹת דְּשַׁבָּת וְיֹמִין טָבִין, וּמָאן דִּמְשַׁקֵּר לְתַתָּא בֵּיהּ, אִתְעַבַּר גְּלִיפוּ דִילֵיהּ מִלְּעִילָא, בְּהַהוּא זִמְנָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ כָּל מְקַטְרְגִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם דָּא נִשְׁמָתָא, דְּאִיהוּ רְשִׁימוּ דִילָהּ גְּלִיפָא לְעִילָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ בְּיַעֲקֹב, דִּיּוֹקְנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב חֲקוּקָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּאִינוּן גְּזִירִין מִתַּמָּן, גְּלִיפוּ דִּלְהוֹן אִיהוּ חָקוּק לְעִילָא, וּרְשִׁימוּ דִלְהוֹן לְתַתָּא, וְהַהוּא גְלִיפוּ דִלְעִילָא אִיהוּ חוֹתָם, וּרְשִׁימוּ דִלְתַתָּא רְשִׁימוּ דְחוֹתָם, וּמִיָּד דִּרְשִׁימוּ דִגְלִיפוּ דְנִשְׁמָתָא אִיהוּ לְעִילָא, וּרְשִׁימוּ דִילָהּ לְתַתָּא, אִתְּמַר בָּהּ בראשית כח יב וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלהי"ם עוֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, סָלְקִין לְעִילָא וּמִסְתַּכְּלִין בְּדִיּוֹקְנָא דְנִשְׁמָתָא דְנַהֲרָא בְּהַהוּא גְלִיפוּ וּמִזְדַעִִזַעִין מִנֵּיהּ, נָחֲתִין לְתַתָּא וּמִסְתַּכְּלִין בִּרְשִׁימוּ דְהַהוּא דִיּוֹקְנָא דִלְתַתָּא, וְחָזָאן דְּלָא אִשְׁתַּנֵּי מִדִּיּוֹקְנָא דִלְעִילָא וְדָחֲלִין מִנֵּיהּ. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם דָּא צְלוֹתָא, דְבָהּ אִיהוּ חָקִיק וְרָשִׁים חַ"י עָלְמִין, בְּתַמְנֵי סְרֵי בִּרְכָאָן דִּצְלוֹתָא, וְדָא אִיהוּ רְשִׁימוּ דְחוֹתָמָא בְּפִתְקָא, דְּאִיהִי אוֹרַיְיתָא, גְלִיפוּ דְאַתְוָון דְּחוֹתָמָא דָא צַדִּיק חַ"י עָלְמִין, חוֹתָמָא דָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דְאִיהִי קְרִיאַת שְׁמַע, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלהי"ם עוֹלִים, בְּזִמְנָא דְאִיהוּ זוֹקֵף בְּשֵׁם סָלְקִין עִמֵּיהּ.

7 ברכות פתח ↗

״וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעְסֶךְ. כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

8 ברכות פתח ↗

״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֶחֱלָהוּ. וְרָבָא אָמַר: עַד שֶׁהֵפֵר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיְחַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, וְאָמַר מָר: הוּא אֵינוֹ מֵיחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין לוֹ.

9 ברכות פתח ↗

״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ אֲחִילוּ. מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁתָא דְגַרְמֵי.

10 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וַהֲלֹא כְּבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִין יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לְמֶלֶךְ אֶחָד יָכוֹל לַעֲמוֹד, לִשְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד.

11 ברכות פתח ↗

״וְאוּלָם חַי אָנִי״, אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִּדְבָרֶיךָ.

12 ברכות פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהֶם וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל״.

13 ברכות פתח ↗

14 ברכות פתח ↗

דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָלַן? — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִיא״. וּכְתִיב: ״ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלֹּתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְגוֹ׳״.

15 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה״.

16 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״.

17 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר״.

18 ברכות פתח ↗

אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִילָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ — סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה״, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּמַאֲרֵיךְ וּמְעַיֵּין בַּהּ. הָא דְּמַאֲרֵיךְ וְלָא מְעַיֵּין בַּהּ

19 ברכות פתח ↗

״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וַה׳ שְׁכֵחָנִי״. הַיְינוּ עֲזוּבָה, הַיְינוּ שְׁכוּחָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה. אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי.

20 ברכות פתח ↗

אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ, וְעַל כׇּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל, וְעַל כׇּל חַיִל וְחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כׇּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כׇּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים קְרָטוֹן, וְעַל כׇּל קְרָטוֹן וּקְרָטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כׇּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְכוּלָּן לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ ״עֲזַבְתַּנִי״ וּ״שְׁכַחְתַּנִי״?!

21 ברכות פתח ↗

״הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר?! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא לֹא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל? אָמַר לָהּ: ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״.

22 ברכות פתח ↗

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת:

23 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּם הֵיאַךְ נַעֲשֵׂית?

24 ברכות פתח ↗

25 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. בָּא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לוֹ: רֵיקָא, וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ״, וּכְתִיב ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״. כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָּה לֹא הֶחְזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי?!

26 ברכות פתח ↗

27 ברכות פתח ↗

28 ברכות פתח ↗

29 ברכות פתח ↗

30 ברכות פתח ↗

אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֶּיסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וּבָא חֲבֵרְךָ וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם — הָיִיתָ

1 אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. נראה לי בודאי כי שלש מקראות אלו לא יצילו לפטרם בלא כלום, אלא יועילו שלא יתקיים מאמר הנבואה נפש החוטאת היא תמות, כדין עובר על גזירת מלך, אלא הקב"ה עושה עמו חסד לקבלו בתשובה, וינהוג בו דין ד' חלוקי כפרה, ולזה אמר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הם שלוש מקראות אלו, וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, הם ארבעה חלוקי כפרה, והא דאמר נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שהזכיר הדבר על הרגלים, נראה לי בס"ד כי אף על פי שאמר הנביא נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, עם כל זה תורה היא שאין זה אלא ביחידים אבל בכללות ישראל אי אפשר לקיים מיתה ממש שהוא כליה בר מינן, דאי אפשר להיות כליה בישראל מפני שהם חלקו יתברך, ורק הכונה שיהיה להם עונש החשוב במקום מיתה, דהיינו 'עניות' כמו שאמרו עני חשוב כמת, אמנם על ידי שלש מקראות אלו גם מעונש זה שהוא עניות לכולם ניצולים ישראל, וידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל על פסוק דברים יא, ו וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, ולזה אמר כאן אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם, דהיינו ממונם.

2 אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. קשא למה הוצרך להביא שלשה משלים בזה? ונראה לי בס"ד שיש שוגג קרוב למזיד, כמו ענין לוט בלילה השניה שכבר ידע בראשונה ששתיה תביאהו לחטא זה, למה שתה בשניה, והב' מזיד גמור, שעושה העון מדעת שלימה מתחלה ועד סוף אך עושה לתיאבון, והג' פשע ומרד, שאין לו הנאה בדבר וחוטא להכעיס, ולכן כנגד המזיד שעושה מדעת לתאבון, הביא משל הארי שדורס ואוכל לתאבון, וכנגד המרד שאין לו הנאה וחוטא, הביא משל הפרה שבועטת ואין לה הנאה מזה, וכנגד שוגג הקרוב למזיד הדומה לענין לוט בלילה השניה, הביא משל הבן שהרחיצו וסכו וכו', והושיבו על פתח זונות דאף על פי שבעת שישב על הפתח עדיין לא עשה העבירה, עם כל זה נתפס הוא בכך, דהיה לו לחשוב בדעתו שסוף יבא לידי עבירה ממש, דהמקום ההוא גורם כך בודאי.

3 מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא? הא דהאריך בפרטי המשל, נראה לי בס"ד שיש זונה אוהבת ניאוף והיא רודפת אחר המנאפים, לא בעבור אתנן אלא אדרבה היא נותנת אתנן להם שישכבו עמה, ויש זונה שהיא מזנה בשביל אתנן, ואם לא יתנו לה אתנן, לא תזנה, ולזה אמר הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ ובזה עשאו בריה נאה, ואז כל אותם הזונות הרודפים אחרי המנאפים יבאו אליו ויפתוהו לזנות עמהם, ועוד הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ ועל ידי כן נעשה בו כח וגבורה לבעול כמה נשים, ועוד תָלָה לוֹ כִּיס זְהוּבִים עַל צַוָּארוֹ, ואז כל אותם הזונות הרודפים המנאפים בשביל אתנן, יקפצו עליו לפתותו כדי לקבל אתנן, מאחר שרואין כיס זהובים על צוארו, ולכן נקיט עַל צַוָּארוֹ, כלומר גלוי לעיני הכל, ובזה יקפצו עליו בעלי אתנן, ועל כן מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!, וכנגד שלשה אלה היה ביציאת מצרים, הלבישם שמלות נאים וטובים מביזת מצרים, וגם האכילם מן הערב מכל מאכלי עולם ומחזק את הגוף, כמו שכתב רבותינו ז"ל על פסוק שמות טז, לא כִּזְרַע גַּד הוּא, והשקם מי בארה של מרים המתוק, וחשוב מכל מימות שבעולם, ונתן להם כסף וזהב זה רכוש מצרים.

4 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד" מַאי "לֶךְ רֵד". פירשו המפרשים ז"ל דקשיא ליה למה אמר לו תרי מילי לֶךְ רֵד, דדי לומר לו לֶךְ לחוד? ועוד קשיא ליה אם רֵד כפשוטו, היה לו לירד תיכף ומיד, ולא יוכל להתעכב אפילו רגע אחד? לכך פירש ר' אלעזר על הגדולה, ועדיין קשא לר' אלעזר למה אמר לו לֶךְ, כיון דכאן לא בא לומר לו אלא ענין ירידתו מן הגדולה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק בראשית ג, יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, שהחוטא בעבודה זרה פוגם בדל"ת ד'אֶחָד', שמניח חס וחלילה רי"ש במקומו, ורי"ש שמות לד, יד ד'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר', מניח דל"ת במקומו, ולכן אדם הראשון שהיה פגם שלו בזה נענש בקללה זו וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, מפני שהניח רי"ש במקום דל"ת ודל"ת במקום רי"ש עד כאן דבריו, ולכן ישראל בחטא העגל גם כן פגמו באותיות ר"ד הנזכר, ולזה אמר לֶךְ רֵד, תלך אצל בעלי פגם ר"ד, ולכך גם אתה רֵד מגדולתך.

5 כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים כי תשא, כי משה רבינו ע"ה קודם שחטאו ישראל בעגל היו לו אורות מן הבריאה, אך אחר שחטאו לא היה לו אלא מן היצירה ועשיה, עיין שם, וידוע כי הבריאה היא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה ב"ה, וזה שאמר כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גִדוּלָה, אות גימ"ל בחירק וד"ו בדגש, הרי קרינן בה 'גִדוּל ה"א', או יובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בחמשה מעלות שזכה להם משה רבינו ע"ה, וזהו גידול ה"א.

6 כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ. נראה לי בס"ד עשו המשל בבגד כי ידוע הדבור יוצא מן האצילות. אך עולם הבריאה מלבשת לעולם האצילות, והיצירה לבריאה, ועשיה ליצירה, לכן בריאה, יצירה, עשיה, נקראים בגד, כי בריאה עולם השני, ויצירה עולם השלישי, ועשיה עולם הד', וכולם הם לבושים לאצילות, וידוע ישראל נשמתם מן הבריאה, ויש מיצירה ויש מעשיה, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר יעקב אבינו ע"ה בראשית כח, כ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מעולם האצילות וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ מן בריאה, יצירה, עשיה, ומשה רבינו ע"ה רצה ללמד זכות מאחר שזכו ישראל לנר"ן מן בריאה, יצירה, עשיה, שהם נקראים בֶגֶד, אי אפשר שיהיה להם כליה חס וחלילה, דהתפילות מכנה אותם בתיקונים דף סה בשם מלבושין, כי בהם יתהוה אורות בסוד לבושין לתפארת ומלכות, ולכן בכח התפילות שלו שעלו למעלה, תפס משה רבינו ע"ה באור הלבושין שנעשו מהם להתחזק בהצלת ישראל. או יובן הוא יתברך האציל עשר ספירות ואורו מתפשט בתוכם, לאנהגא עלמא בכל מדה ומדה כפום עובדהון דבני נשא, ולפי זה הספירות הם כמו לבושין לאורו יתברך המתפשט בתוכם, והוא כאלו אחזו בבגדו, דהיינו אחז באור ספירותיו לבלתי עשה פעולה עד שימחול לישראל. או יובן על פי מה שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב, לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא, ומשה רבינו ע"ה תפש באותו המקום כדי שלא יאבדו נשמות ישראל, ולזה אמר כאדם התופס בבגדו של חבירו:

7 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מקשים והלא משה רבינו ע"ה גם כן מזרעם, ואם כן יש בזרעו כסא של ד' רגלים? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל אף על פי כי זְכוּת אָבוֹת תמה, בְּרִית אָבוֹת לא תמה, וכאן קאי על בְּרִית אָבוֹת, ואם היה עושה כליה חס וחלילה, אז הופר ברית שהיה קודם, ורק יעשה עתה ברית חדשה עם משה רבינו ע"ה בלבד. אי נמי כסא של שלש רגלים קאי על שלשה מדרגות, שיש בישראל שלשה מדרגות, כֹּהֲנִים אחוזים בחסד, שהוא סוד אברהם לְוִיִים בגבורה שהוא סוד יצחק, יִשְׂרְאֵלִים בתפארת שהוא סוד יעקב, אך משה רבינו ע"ה וזרעו כולם הם לווים שהם רגל אחת.

8 "וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה. נראה לי בס"ד הכונה שקבל עליו לגלגל ניצוצותיו בכל דור, לסבול יסורין בעבור ישראל, וכמו שנאמר בישעיה נג, ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וכו', וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ וכו', וַהֳ' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי וכו', ומאן דאמר עד שהחלהו להקב"ה, רצונו לומר מיתק מדת הדין העומדת לפניו, ומאן דאמר עד שהתיר לו נדרו, אין הדבר כפשוטו, אלא הכונה ביקש ממנו סליחה באופן שיהיה העון שלהם נעקר מעיקרו, כדרך ההתרה שעוקרת הנדר מעיקרו, ומאן דאמר עד שהוחל עליהם מדת הרחמים, יובן על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק דברים ד' ד' וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, דשם הוי"ה במילוי יודי"ן ע"ב 72 יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ויִשְׂרָאֵל תקמ"א 541, הרי תרי"ג 613, ובזה נשמרים כל רמ"ח 248 אברים ושס"ה 365 גידים שלהם, וזהו חַיִּים כֻּלְּכֶם דייקא, ובעגל נסתלק השם במילואו מעליהם ועתה השיבו עליהם, וידוע כי מלוי זה של ע"ב הוא רחמים ביותר משאר מילואים, לכן הוא מספר חסד 72.

9 מַאי 'אֲחִילוּ'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אֶשְׁתָּא דְּגַרְמֵי. קשא מה חידש אביי לשואל, אטו לא הוה ידע השואל כי עצמות הם גרמי בלשון תרגום? ונראה לי בס"ד כי השואל לא ידע מה ענין אש זה, אם הוא מן השמים או מן הארץ, או אם הכונה חום אש של עצמות שרופים, ואמר לו אביי אין זה אש ממש, אלא הוא אשתי דגרמי כלומר קדחת של עצמות דהיינו קדחת דבוקה בעצמות האדם כי יש קדחת שהיא בבשר כי בזמנם קורין את הקדחת בשם אשתא, כנזכר בשבת פרק במה אשה לאשתא בת יומא, לאשתא תלתא, לאשתא צמרתא עיין שם, ונראה לי בס"ד דאחזתו קדחת אותה שעה כדי שבצער הזה שהגיע לו ניצולו ישראל מכליה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל שבאותו דם שיצא מן הנביא כאשר הכהו האיש, ניצולו כל ישראל מן הרג במלחמת ארם שלא נהרג אלא אחאב.

10 תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּילָן. נראה לי בס"ד שם 'אלהים' פועל בטבע, ושם 'הוי"ה' למעלה מן הטבע, ואומות העולם לא היו משיגים ויודעים באותו זמן אלא רק בשם אלהים, אבל שם הוי"ה לא נודע להם, ורק נודע ביציאת מצרים, שהיה משה רבינו ע"ה אומר כל דבריו לפרעה בשם הוי"ה, שמות ה' א' כֹּה אָמַר הֳ', ובו עשה כל הנסים שהם למעלה מן הטבע, וידוע שאותיות שם 'אלהים' נחשבים נוקבה, ושם 'הוי"ה' זכר, ולזה אמר עתה יאמרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, שאינו פועל עוד בשם הוי"ה שהוא זכר, אלא רק בשם אלהים שהוא נקבה, ואינו פועל אלא רק בטבע, ולא למעלה מן הטבע, וכיון שהולכים במדבר שצריך להם דברים למעלה מן הטבע, לכך הרגם כי לא יכול לזה חס וחלילה. או יובן אומרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, כלומר כמו הנקבה שעל ידי רבוי עבורים ולידות יותש כוחה, כן הוא חס וחלילה על ידי רבוי מעשה נסים תש כוחו חלילה.

11 אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה 'בֵּן עֲמְרָם'. כן היא הגרסא בעין יעקב, ויש להקשות למה לא קראו בשמו אלא קראו בן עמרם? ונראה לי בס"ד קראו כן דרך חיבה, כי כשעלה למרום קראוהו המלאכים ילוד אשה, והוא דרך גנאי קצת, ועתה אמר לו מן הראוי אקרא אותך ילוד אשה כאשר קראוך המלאכים דרך גנאי על אשר אמרת יאמרו תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה ולא דברת דרך כבוד, אך הועיל ולבך שלם, שאמרת כן להשתיק מדת הדין מעל ישראל, לא אזלזל בך לקראך ילוד אשה, אלא אקראך בן עמרם דרך כבוד וחיבה.

12 מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה? נראה בודאי לא שהשכיל משה רבינו ע"ה יותר בדבר הזה חס וחלילה, כי דבר זה הוא ידוע לפניו יתברך קודם שעלה בדעתו של משה רבינו ע"ה, אך השם יתברך רוצה לזכותו שהוא ישיב תשובה זו המועלת להצלת ישראל, כדי שיקרא הדבר על שמו להרבות שכרו, כי כן דרכו יתברך להרבות שכר הצדיקים ולזכותם, כמו שאמרו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וכו', ולכן כשאמר תחלה עכשיו יאמרו אומות העולם וכו', אמר לו וַהֲלֹא רָאוּ כְּבָר נִסִּים וכו', כדי שעתה ישכיל לברר דבריו, ועשה לו על דרך שאמר הכתוב משלי לא, ח פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם וכו', שאז עתה השכיל באמת להשיב תשובה גמורה וברורה, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד יָכוֹל לַעֲמֹד וכו', ואחר שבירר תשובתו כראוי, אז גילה השם יתברך הסכמתו על דבריו, ואמר לו כִּדְבָרֶךָ עֲתִידִין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁיֹּאמְרוּ, כי הוא יודע הנסתרות ובזה נתרבה שכר משה רבינו ע"ה, כי נקראת כל הסניגוריא הזאת על שמו.

13 "וְאוּלָם חַי אָנִי", אָמַר רָבָא, אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ. הלשון תמוה, ונראה לי בס"ד כי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה טען בסנגוריא שלו אלמלא בשמים ובארץ נשבעת להם, הייתי אומר מה שמים וארץ בטלים אף שבועתך בטלה, עכשיו שבשמך הגדול נשבעת להם, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם! ולפי זה אם היה הקב"ה מבטל שבועתו חס וחלילה, היו אומרים שאין שמו חי וקיים לעולם חס וחלילה, אבל עתה שטען מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה כן, וביטל הקב"ה הגזרה וקיים שבועתו מחמת דבריו של מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, אז נתברר ששמו יתברך חי וקיים ולא יבואו בני אדם לומר להפך חס וחלילה, ולזה אמר הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ, כי עתה על ידי דבריך וטענותיך הכל ידעו ויודו שאני חי וקיים, כי בזה נתאמת שאני חי ושמי חי. ועוד נראה לי בס"ד הכונה על דרך עם העני כאלו עשה חסד עם הקב"ה כביכול, מפני שישראל יש להם נשמה קדושה שהיא חלק אלוק ממעל, ולכן כתיב בהו דברים ד' ד' וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, שם י"ד א' בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ולכן כאן שהחייה משה רבינו ע"ה את ישראל בסנגוריא שלו, אמר לו הקב"ה חייך דבר גדול עשית, ומעלה אני עליך כְּאִלּוּ הֶחֱיִתַּנִי בִּדְבָרֶיךָ, שזה החסד שעשית עם ישראל שהחיית אותם כאלו עשיתי עמי כביכול, ונראה לי דאמר לו כן כדי לעורר המלאכים ונשמות הצדיקים אשר למעלה שיהיו תמיד מליצי טוב על ישראל, דהא קא חזו עתה דכל כך ניחא ליה לקב"ה בזכות ישראל, עד שאמר למשה רבינו ע"ה כדברים האלה.

14 לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד הטעם כדי להציל תפילתו מן המקטרגים שהם מתקנאים אם יראו מתפלל על טובת עצמו והנאתו, אך כשרואין שהוא מדבר שבחו יתברך, לא יחשבו שזה רוצה להתפלל על צרכי עצמו, ולכן לא ישימו לבם על דבריו, וממילא כשאומר אחר הזכרת השבח תפילתו על צרכי עצמו, נמלטה תפילתו מן קטרוג שלהם, והנה בודאי משה רבינו ע"ה לא היה צריך להכרחה זו, כי אין לו פחד משום מקטרג ומשטין, אך עם כל זה היה נוהג בתפילתו כפי מה שראוי לכל אדם לעשות, וגם זה מרוב ענוה שלו, ולזה אמר לְעוֹלָם יְסַדֵּר וכו', למדנו בתיבת 'לְעוֹלָם', כלומר אפילו אם הוא צדיק גמור, שאין לו פחד משום מקטרג, מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה רבינו ע"ה שלא היה לו פחד, ועם כל זה סידר שבחיו יתברך תחלה. אי נמי נראה לי בס"ד הטעם, כי אדם המתפלל על צרכיו לפני הקב"ה, נראה זה עזות מצח, כי האדם חוטא לה' ואיך יבקש ממנו טובה, אך אנחנו יודעים כי הוא יתברך אין מדתו כמדת מלך בשר ודם, והוא עושה טוב גם למכעיסיו, לכך אנחנו שואלין ממנו על צרכינו, ולכן יסדר שבחו יתברך להורות שאין מדתו כמדת מלך בשר ודם, ואחר כך ישאל צרכיו בתפילתו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם בהקדים מה שאמרו במדרש תהילים יט, יד נִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב, אָמַר דָּוִד לפני הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֱלוֹהַּ רַב וַאֲנָא חוֹבַי רַבְרְבָן, יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהילים כה, יא לְמַעַן שִׁמְךָ הֳ' וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא פֵּרוּשׁ, זֶה רַאְיָה שֶׁהָרַב יִתְבָּרֵךְ אֱלוֹהַּ רַב , וְגַם הֶעָווֹן רַב. ויש להקשות אדרבה נראה להפך, כיון דהוא אֱלוֹהַּ רַב, אז כל החוטא לו צריך שיהיה עונשו גדול ואין לו תקנה? אך פרשתי הענין על פי משל לאחד ששאל כלי מראה שעות חשוב מחבירו, ותיכף כאשר לקחו בידו הפילו לארץ ונתקלקל שאינו הולך כלל, הנה אם בעל הכלי הנזכר הוא אינו אומן שיודע לתקן הכלי, וגם אין אומן בעיר לתקנו, הא ודאי חשיב זה הפסד גמור דלא הדר, אך אם זה בעל הכלי הוא אומן גדול שיכול לתקן תיכף, אף על פי שהכלי נתקלקל בנפילה קלקול גדול, אין זה חשיב קלקול, ואין זה הפסד גמור, מאחר דביד בעליו לתקנו תיכף והוה זה פסידא דהדר, וכן הענין בין האדם לבין קונו יתברך, אע"פ שהאדם בחטאיו מקלקל בעולמות למעלה, עם כל זה אין זה חשוב קלקול והפסד לגביה דידיה יתברך, שבידו לתקן תיכף ברגע, ורק הוא מצפה למעשה ידיו של אדם שהוא יתעורר לתקן ואז הוא יתברך יגמור, וכמו שנאמר איוב יד, טו לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף, וכיון שבידו יתברך לתקן ברגע, חשיב כאלו הדבר מתוקן, ועל כן לא יעניש את האדם במיתה על עונו, אלא מאריך לו עד שישוב ויקבלהו בתשובה ויסלח לו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה אַתְּ אֱלוֹהַּ רַב, שתוכל לרפאת כל חלאי הנפש ברגע, ותתקן כל קלקול ופגם שעשה האדם בעולמו ברגע, ולכן קלקול האדם בעונותיו למעלה אין זה חשיב קלקול והפסד, מאחר כי הוא פסידא דהדר ברגע, ולכן יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין, דחשיבי כל הקלקולים לפניו כאלו הם מתוקנים משעת החטא, ולכן המתפלל יסדר שבחיו יתברך תחלה, יען כי איך יתפלל לפניו יתברך והנה הוא איש חוטא שעשה קלקול והפסד בעולמותיו יתברך, היתכן אחד יחריב ארמון המלך ויבקש טובה לעצמו מאת המלך?! לכך יְסַדֵּר שְׁבָחוֹ יתברך כדי שתהיה ביאתו בתפילתו בטענה זו שטען דוד המלך ע"ה יָאֶה לְאֵל רַב דְּשָׁבֵיק לְחוֹבִין רַבְרְבִין.

15 גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל במשנה אבות פרק ה' משנה כ"א כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, וכיון דתלוי בו מוכרח שיש לו חלק בכל אותם התלוים בו, ומשה רבינו ע"ה הוא לימד כל התורה וכל המצות לישראל, ולא שמעו תורה ומצות מזולתו, ולכן לא ימצא גדול כמוהו במעשים טובים, מחמת שלוקח חלק מן הכל, ולא יש צדיק שיש לו חלק שותפות במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה, שהוא למד הכל ולא יש מי שלימד כמוהו, ולכן מוכרח שאין גדול כמוהו במעשים מאחר שמגיע לו חלק מאחרים, ומה שהביא שני כתובים אַל תּוֹסֶף וְעֲלֵה וגו', כונתו להביא מכל א' ראיה דהתפילה גדולה יותר, דהא מצוהו אַל תּוֹסֶף להתפלל, שקשה לפניו יתברך להחזיר תפילתו ריקם, ואם מעשים טובים גדולים מתפלה הא אית ליה מעשים טובים, ומה תועלת בזה שמצוהו שלא יתפלל מאחר דקאים ליה בדרבא מינה, אלא ודאי תפילה גדולה ממעשים טובים, ומפסוק עֲלֵה נמי מוכח דתפילה גדולה יותר ממעשים טובים, דהא על ידי תפילה הרויח מחצה, שאמר לו עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, ומעשים טובים היו לו קודם שהתפלל, ולא אמר לו עֲלֵה אלא עד אחר שהתפלל, אך עדיין יש להקשות דילמא מעשים טובים בלחודייהו גדולים מתפילה בלחודה, והא דנעשה פשרה אחר התפילה, היינו בצירוף התפילה עם מעשים טובים, והוי התפילה כננס על גבי ענק? ונראה לי בס"ד כי אומרו בדבר הזה נראה יתרון לשון, אך ר' אלעזר דריש סמיכות הכתובים ואתי שפיר, והכי קאמר לו אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי, שלא תתפלל, אך בדבר הזה היא התפילה שכבר התפללת עלה ראש הפסגה, נמצא תלה אותה הפשרה בתפילה לומר לו כי התפילה היא גרמה הפשרה.

16 מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה. פירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, שערי תפלה שהם השפתים שהם נצח והוד שבבינה, עיין שם, ובזה יובן תהילים ה' ב' אֲמָרַי הַאֲזִינָה הֳ' בִּינָה הֲגִיגִי, בִּינָה רצונו לומר בחינת הבינה, ששם הוא שערי תפילה, והנה בזה יובן בס"ד מאמר דלעיל כשאמר לו הקב"ה שמות לב, ז לֶךְ רֵד, מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, וכיון שאמר דברים ט, יד הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, והכונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה, ושערי תפלה הם בבינה, וכיון שאמר לו לֶךְ רֵד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שלא ידע לאיזה מדריגה ירד, ושמא ירד ממדריגה של הבינה שהיה עומד בה, דלפי זה שערי תפלה שהם בבינה נסתמו לפניו, ובמה יוכל להתפלל? אך כיון שאמר לו הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, שרמז לו בזה על ד' ד'אחד', שמשם היה משה רבינו ע"ה, והוא סוד לאה שהיא סוד מלכות דבינה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בזה, אז הבין כי הוא עודנו עומד במקום בינה ולא ירד משם, אם כן ממילא גם שערי תפילה שהם בבינה פתוחים לפניו ואז נתחזק בתפילה, ולזה אמר משה דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, פירוש עודנו תלוי בי ולא נפרד ולא נעקר ממני, אם כן ממילא ודאי תקובל תפלתי ברצון, וכן היה לו.

17 מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. יש להקשות הוה ליה למימר נִפְסְקָה חוֹמָה בסתם, ולמה פירש מה היא? ועוד למה לא אמר חוֹמַת נְחֹשֶׁת, או חוֹמַת אֲבָנִים, והן אמת דקרא הכי הוא, גם על הפסוק תקשי, למה אמר יחזקאל ד' ג' מַחֲבַת בַּרְזֶל, ולא אמר מַחֲבַת נְחֹשֶׁת? ונראה לי בס"ד כי המקלקלים בעונות, אף על פי שהם פוגמים בכל הספירות ובארבע אותיות השם ברוך הוא, עם כל זה עיקר הקלקול והפגם הוא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, ולכן כתיב ישעיהו נ' א' וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, שהוא סוד המלכות ה"א אחרונה, ולכן נקראת תְּשׁוּבָה 'תָּשׁוּב ה"א', וכנזכר בדברי רבינו ז"ל, גם ידוע ז' מתכות כך הוא סדר שרשם, כסף בחסד, זהב בגבורה, נחשת בתפארת, בדיל בנצח, עופרת בהוד, כסף חי ביסוד, ברזל במלכות, כנזכר בקה"י בשם הזוהר, ולכן כיון שעיקר הקלקול והפגם בעונות הוא במלכות, לכך אמר חוֹמַת בַּרְזֶל, ששרש הברזל הוא במלכות, ובזה ניחא מה שאמר קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, למה אמר מחבת לימא לוח ברזל? אך ידוע כי אף על פי שעיקר הקלקול היא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, עם כל זה מגיע הפגם בכל ד' אותיות השם שהם סוד מחב"ת, שהוא ראשי תיבות חכמה בינה תפארת מלכות, וזה סדרם יו"ד חכמה, ה"א ראשונה בינה, וא"ו תפארת, ה"א אחרונה מלכות, ולכן קרי לה מחב"ת, ואפשר לפרש שהוא על מחב"ת שיש במלכות עצמה, שגם במלכות שהיא סוד ה"א אחרונה יש י' ספירות, ויש ד' אותיות השם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי ידוע דלאה ורחל שורשם למעלה כך, לאה פנים, ואחוריה עומד שורש זלפה, וכן רחל פנים, ואחוריה עומד שורש בלהה, וזה סדרן כשהיה בית המקדש קיים, אך אחר החרבן נתהפך עמידת אורות שורשיהן למעלה, ובמקום שהיה עומד שורש רחל עומד עתה שורש בלהה שפחתה, ובמקום שהיה עומד שורש לאה עומד עתה שורש זלפה שפחתה, ונתקיים בזה ושפחה כי תירש גברתה, וענין זה הוא מוכרח מדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר בחרבו המלכות עומדת אחור באחור, ולפי זה נמצא במקום שהיה עומד הפנים מקודם עתה עומד האחורים שהם בחינת השפחות ודוק היטב. נמצא לפי זה בחורבן עמידת שרשם למעלה הוא בסדר אותיות ברבותינו ז"ל, שהוא ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, ובזה פרשתי רמז הכתוב ירמיהו ב, כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה, פירוש על ידי עונותם גרמו להפך האורות למעלה, והאחורים שהם בחינת זלפה ובלהה קרי להו סוּרֵי הַגֶּפֶן, מפני שהם דינין וגבורות, והיא נָכְרִיָּה שאין זה מקום עמידתה העיקרי, וכן איכא בשער מאמרי רשב"י שכתב רבותינו ז"ל שיש ב' בחינות מלכות, א' נקראת לאה, וא' נקראת רחל, ואחוריים של לאה היא בחינת הנקראת זלפה, ואחוריים של רחל היא הנקראת בלהה, ושתים אלו בלהה וזלפה הם גבורות ודינין, אך הם מבוסמות, ולכך נישאו זלפה ובלהה ליעקב אבינו ע"ה, עיין שם, נמצא לפי זה מובן בס"ד שפיר המאמר הנזכר דקאמר שפסקה חומת ברזל, וכן אמר לנביא מַחֲבַת בַּרְזֶל כי סדרן בחרבן הוא בסדר ברבותינו ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי בזמן בית המקדש קיים היו הקרבנות מכפרים, ואחרי החרבן נעשו התפילות במקום קרבנות, אך בתפילות יש חסרון מצד הלב, שהיצר הרע עומד שם ומבלבלו במחשבות זרות, וידוע כי היצר הרע נקרא זר וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק תהילים פא, י לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, איזהו 'אֵל זָר' בקרבו של אדם? זה יצר הרע! והנה אם תכתוב אותיות לב למפרע המורה על בלבול, ותניח בתוכה זר למפרע יהיה מזה צירוף ברזל, ולכן העונות קרי להו חוֹמַת בַּרְזֶל, שהיצר הרע יושב בתוך הלב ומחטיאו, ואם היה תפילה ראויה בכונה שהיא במקום הקרבנות, היו התפילות מפילים את חומת ברזל הנעשית מן העונות, כי הקרבנות מכפרים ותפלה במקום קרבנות, אך בחרבן בית המקדש שנפסקו הקרבנות, וגם התפילות שהיו במקומן אינם שלמים בלב, לכך נשארה חומת ברזל, הם העונות הנעשים מן השראת יצר הרע שהוא זר בתוך לב האדם מפסקת בין ישראל וכו'.

18 מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. מקשים אמאי אצטריך המקשן להביא דבר זה, דמאי תקנתיה כי אין בזה צורך לקושיא שלו? ונראה לי בס"ד כי המקשן הבין מעיקרא מה שכתוב מעיין בה, רצונו לומר מצפה שתעשה תפילתו פירות כדרך המצפין לישועה בחסד ה', ועל כן בלאו הכי ליכא קושיא דיש להבין דאו או קאמר, דהיינו כל המאריך ואף על גב דלא מעיין, רצונו לומר אינו מצפה לחסד ה', או מעיין שמצפה לישועה לחסד ה', אף על גב דלא מאריך הנה זה בא לידי כאב לב, שיהיה לבו נוקפו וכואב מחמת שהוא חושש בלבו אולי לא תעשה תפילתו פירות, אבל אם מאריך וגם מעיין שהוא מצפה לישועה של תפילה בחסד ה', זה לא יבא לידי כאב לב, כלומר אין לבו נוקפו בחששות לחשוב אולי לא תעשה תפילתו פרי, כי זה לבו בטוח שבודאי תפילתו תעשה פרי למחר או לשבוע הבא או בתוך חדש, כי מוכרח שתתקבל ותעשה פרי, יען כי יש לזה ב' סגולות, הא' שהאריך בתפילתו, והאריכות מסוגלת לקבל התפלה, והב' שהיה מעיין בה פירוש שהיה מצפה לישועה, וכל אדם המצפה לישועה לחסד ה', זכות זה הצפוי יגין ותגיע לו הישועה, וכל זה הוא במאריך וגם מעיין, דיש בידו ב' סגולות, אז לבו בטוח שתעשה פירות ולא יבא לידי כאב לב, מחמת שיחשוב אולי לא תעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין, או מעיין ואינו מאריך, אין לבו בטוח שתעשה תפילתו פירות, מפני כי זה אין בידו אלא סגולה אחת, ולכך לבו כואב מן חשש זה, שעולה בלבו ספק על תפילתו, ולפי זה ליכא קושיא אהא דרבי חנינא דאמר כל המאריך אין תפילתו חוזרת ריקם, דהוא איירי במאריך ומעיין, דהיינו שהוא מצפה לישועה שיהיה נושע בתפילתו, ולא אצטריך רבי חנינא לפרש שהוא מצפה כי מסתמא הוא מצפה לישועה, והשתא אית ליה ב' סגולות אריכות וצפוי לישועה ולכך אינה חוזרת ריקם, אך השתא דקאמר ר' יוחנן מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, תו ליכא לפרש כונתו או או קאמר דאם כן למה עשה לו תקנה זו של עסק התורה, לימא ליה דלעביד תרתי שיאריך וגם מעיין דהיינו יצפה לישועה, דבזה בטוח ולא יבא לכאב לב, אלא ודאי ר' יוחנן איירי במאריך ומעיין, ועם כל זה אומר בא לכאב לב, ולהכי מקשי שפיר אהא דרבי חנינא, והשיב לו התרצן הא דמאריך ומעיין בה, נקיט ר' יוחנן מלת בה ללמדנו כגון שהוא מצפה לתפילתו שודאי תעשה פירות מאחד שהתפלל והאריך, ואינו מצפה להקב"ה כדרך המצפים לישועה, שמצפים לחסדו יתברך שיש להם זכות מזה הצפוי, אלא זה מצפה לכח תפילתו, שאומר כיון שהארכתי בה ודאי כדאי היא שתעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין בה, כלומר אינו מצפה לכח תפילתו עצמה, אלא מצפה לחסדו יתברך כדרך המצפין לישועה אין זו חוזרת ריקם.

19 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה, אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתָּנִי. קשה מנא לן המונח הזה שהניחה שצריך לזכור מעשה הראשונה? ונראה לי בס"ד כי הכתוב אמר משלי ה, יח וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, וקשה למה אמר מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ לימא מֵאִשְׁתְּךָ, שבזה כולל כל אשה שיקח אפילו אינה אשת נעורים? אך יובן כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, וקשה למה דוקא ראשונה? ונראה לי הטעם כי כל הנאה שהאדם לא טעם אותה עדיין ולא הורגל בה הנה כאשר יהנה בה ישמח בה הרבה, כי אצלו היא חידוש, וטבע האדם לשמוח בכל דבר חדש שיהיה לו, ואף על פי שהוא מצוי אצל אחרים, ואין זה חידוש שנתחדש בכל העולם, מפני כי אצלו הוא דבר חדש, לכן בהיותו בחור שעדיין לא נשא אשה ולא טעם הנאת תשמיש אשה, הנה כאשר ישא אשה ויהנה ממנה הן בשימושו עמה הן בשימושה אליו בעשיית צרכיו, כל הנאות אלו אצלו דבר חדש אף על פי שמצויים אצל אחרים הנשואים, ולכן הוא שמח מאשתו ראשונה שמחה גדולה, מה שאין כן באשתו שניה אין לו אותה השמחה יען שכבר טעם טעמן של הנאות אלו באשתו ראשונה ואינם אצלו חידוש, לכך אמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, ולכך אמר הכתוב וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. והנה כי כן מוכרח כאשר ישא אשה על אשתו הראשונה ודאי יזכור מעשה הראשונה, פירוש יזכור הנאות שהגיעו לו ממנה כמה וכמה שמחה היה לו בהם, מפני שהיו אצלו חידוש.

20 בִּתִּי, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ וְעַל כָּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל. מקשים בשם הרב בינה לעתים ז"ל איזה מופת יש בדברים אלו שמזכיר כאן דמוכרח שלא יהיו ישראל נשכחים? ונראה לי בס"ד דצריך להבין מה טעם יש במספר הי"ב 12 שעשה במזלות, ומה טעם יש במספר השלשים 30 שעשה בממונים שעליהם, והנה מספר י"ב מזלות כתבו המפרשים שהם כנגד י"ב שבטים, אך מה שעשה מספר שלשים בכמה מיני ממונים שעליהם, נראה זה המספר הוא כנגד דורות שאין עושין רצונו של מקום, דאז לא פחית עלמא מתלתין צדיקים כאשר הבטיח הקב"ה כן לאברהם אבינו ע"ה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בראשית יח, יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, יִהְיֶה 30 בגימטריא תלתין, וכנגדן עשה הממונים כולם שלושים שלושים. נמצא לפי זה מספר י"ב עשאו כנגד זמן שישראל עושין רצונו של מקום דכולם צדיקים, אך מספר שלושים שעשאו בכמה מיני ממונים שעל המזלות, עשאו כנגד תלתין צדיקין שהם עומדים בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואם כן מכאן יש הוכחה דאין הקב"ה שוכח את ישראל, דגם על זמן שאינם עושין רצונו עשה רמז למעלה בבריאת הממונים אשר על המזלות, ונאמר משל על זה שהובא באהל יעקב פרשת כי תשא בענין אחר, והוא לעשיר שהיה לו בן אֱוִיל, וראה באצטגנינות שבנו וגם בניו אחריו יהיו אביונים דלים ורקים, כי אין להם מזל טוב, והבין בזה דודאי עושרו יתאבד מיד בנו, וישארו בנו ובני בנו כעניים מרודים שאין להם אפילו בגד ללבוש, לכן עלה בדעתו להכין להם מעתה בגדים אשר יעמדו ימים רבים שיספיקו לבנו ולבני בנו, ויצו את האורגים לארוג לו מלבושים מחוטים חזקים מאד, ויעשו האריגה חזקה ועבה, כדי שאפילו אם ילבשם האדם שבעים שנה לא יתבלו, וכן עשו לו, אחר כך הביא תופר אומן לתקן אותם בגדים לבנו ולתפרם לו, כי בנו עדיין לא הוליד בנים, ויבא האומן ויקח תחלה מדת קומת בנו בחוט אחד כדי לחתוך הבגדים על פי מידתו, ויגער בו העשיר ויאמר לעשותם ארוכים יותר ממידת בנו, ואז כשירצה בנו ללבשם, יכפול מעט על ידי תפירה לקצרם שיהיו כמידתו, ויאמר האומן למה תניח הרווחה כל כך באורך הבגד בחינם ותקצרם אחר כך, והלא בנך אי אפשר שיתארך עוד שכבר הוא בן כ"ה שנה, אמר לו אין אני עושה בגדים אלו לצורך הבן דוקא אלא גם בשביל בניו אשר יוליד אחרי זה, ושמא יוליד בנים ארוכים הרבה יותר ממנו, על כן המשל בשינוי קצת, וכן הנמשל כאן מאחר שמצינו שלא עשה הבריאה על פי מדת דורות הצדיקים בלבד, כי לא עשה גם הממונים י"ב י"ב כדרך שעשה במזלות, אלא עשאם שלשים שלשים על פי מדת דורות החסרים שאין בהם אלא רק תלתין צדיקים, מזה מוכח שגם דורות אלו הם חשובין בעיניו ולא מואס בהם, ואיך ישכחם עתה.

21 אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר. יש להקשות למה נקיט שתים אלה טפי משאר מצות שקיימו ישראל במדבר? ונראה לי בס"ד כי עוֹלוֹת באין על הרהור הלב כנודע, ומזה יש הוכחה כשחוטאין הם אנוסין מצד היצר הרע, דהא רודפין לבקש רפואה ותיקון גם בעבור הלב שאין מענישין עליו בעולם הזה, הרי מצדם הם בוחרים בטוב ורודפים אחריו, וכן מן פִטְרֵי רְחָמִים גם כן יש עליהם מליצה טובה, דידוע מה שכתב הרב יערות דבש ז"ל שכל בכור יתאחזו בו החיצונים יותר, לכך בן בכור צריך שמירה יותר, ולכך ראשית שלל החרימו, כדי שלא יכשלו בו מפני אחיזת החיצונים, ואף על פי כן נכשל עכן, ולכן צריך לברך על היכא דקדים בשולא, כדי שתבא הברכה ותדחה החיצונים, ולכן אמר לו יוסף הצדיק ע"ה, בראשית מח, יח לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, כי מאחר שהוא בכור צריך לו שמירה יותר, לכן תשים הימין על ראשו, ולכך פֶּטֶר רֶחֶם בַבְּהֵמָה קָדוֹשׁ, שצריך לו שמירה בזאת המצוה וכנזכר ביערות דבש עיין שם. נמצא כאשר מקיימים פִטְרֵי רְחָמִים הם משתדלים לעשות שמירה לעצמם ממגע ואחיזת החיצונים, ואז ממילא יהיה לישראל סניגורייא ולא יהיו נשכחים מזכרון טוב לפניו יתברך.

22 חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וְכוּ'. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: תהילים פ״ד:ה׳ "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ". הדבר הזה יפלא מהיכא משמע שעה אחת דילמא כל שהוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב בית דוד ז"ל בסוף תשובות אורח חיים בשם תוספתא דברכות פרק א', השעה כ"ד עונות, והעונה כ"ד עתים, נמצאת השעה תקע"ו עתים עד כאן, עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מדרש תמוה הביאו בס' פרשת תולדות וז"ל בראשית, כה, כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מלמד שהתפלל בעושר עד כאן. ובזה מובן שפיר כי השעה היא תקע"ו 576 עתים כמנין עושר 576, ובא לרמוז שנהג כמנהג החסידים לשהות שעה אחת קודם תפילה, ומפיק לה מדכתיב לַהֳ', רצונו לומר התפלל כמו דין, תפילות שהם לצורך גבוה, כי ידוע שתפילות אלו שהם לצורך גבוה להמשיך מוחין, לכך שוהין שעה א', ושעה א', ושעה א', כמפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכאן אמר לַהֳ' נראה יתיר, אך בא לומר שהתפלל תפילה זו כמשפט התפילות שהם לַהֳ', רצונו לומר לצורך גבוה ששוהין בם, כן הוא התפלל בעושר ששהה שעה אחת. והנה ידוע שבית המקדש הוא ת"ק 500 אמה כנזכר במשנה, ולפי זה אומרו יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ רצונו לומר 'יוֹשֵׁב שיעור בֵיתֶךָ' שהוא ת"ך, ונרמזו השארית שהם ע"ו 76 עתים באותיות ע"ו של עוד, וכאלו אמר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ ע"וֹ, שתחבר אותיות ע"ו עם תיבת ביתיך המורה על ת"ק וזהו תקט"ו 515 שיעור שעה אחת, דיליף על שעה שאחר תפילה מפסוק תהלים קמ, יד יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, גם זה תמוה מנא לן שעה אחת? ונראה לי בס"ד תיבת יֵשְׁבוּ היא אותיות ש"ב י"ו, ועם אותיות יְשָׁרִים עולה תקע"ו 576, כי ישרים תק"ס 560 ועם י"ו 16 הוא תקע"ו 576, והכי קאמר 'שב י"ו ישרים', מספר י"ו ומספר ישרים אֶת פָּנֶיךָ. אי נמי הכי קאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אחר שהודו לִשְׁמֶךָ, שהתפלל כמו שעשו את פניך ששהו שעה אחת לפנים. אי נמי את כינוי למלכות פניך כינו ליסוד והנה נמצא יסוד מלכות מספר תקע"ו 576, כנגד תקע"ו עתים של שעה אחת, וזהו שנאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים כמספר הרמוז ביסוד ומלכות שהם אֶת פָּנֶיךָ.

23 חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. כתב רבינו ז"ל בספר הכונות כי זהו סוד מה שאמרו חכמינו ז"ל על משה רבינו ע"ה שלא היו ידיו פרושות יותר משלש שעות, והטעם לפי שאין כח באדם להמשיך המוחין יותר משלש שעות, כענין הנזכר בחסידים הראשונים. ולפי זה נמצא בששת ימי החול ממשיכים המוחין נ"ד שעות תשע שעות בכל יום. ונראה לי דאפשר בזה מתקנים וממתקים את אותיות ד"ן, דשם אדני שהם דין גמור, ובזה נראה לי בס"ד דברי התנא אבות פרק ד' משנה י' אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, כי באלו ד"ן 54 שעות טוב שתהיה בעשרה ולא תתפלל יחידי, ונראה לי בזה רמז הכתוב דברים יט ג' תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ הֳ' אֱלֹהֶיךָ, ודו"ק.

24 וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת? פירש בשלמא למודם היה קודם שנהגו בחסידות זו, שאחר שלמדו כל דבר אז נהגו בכך, אך הקושיא כיון דאין להם זמן הרבה ביום שיחזרו על לימודם, וגם שיעסקו במלאכתם, איך ישתמר הלימוד בקרבם ואיך נעשית מלאכתם.

25 מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ, וּבָא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הא דסיכן עצמו ולא חש לקראי דברים ד' ט' הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד וְכוּ׳ וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם היינו שחשב אחד מעמא דארעא הוא, או חשב שהוא יהודי. אי נמי היה טרוד בתפילה ולא שמע שנתן שלום, ואחר שהוכיחו חשב אם יאמר לא שמעתי לא יאמין, לכך פייסו בדבר אחר.

26 הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ: רֵיקָא. נראה לי קראו כן לומר, אתה יש לך דין מאבד עצמו לדעת, ובזה נעשית ריקם מן מצות שלך, כדין מאבד עצמו לדעת. אי נמי, אם יהיה לך נס עתה שלא אהרוג אותך הרי זה נס גדול, ונמצאת ריקן מזכיותך שמנכין לך הרבה בעבור הנס.

27 וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד וְכוּ׳ וּכְתִיב: וְנִשְׁמַרְתֶּם? קשא למה הביא שני פסוקים די לו באחד? ונראה לי בס"ד כי בחר להביא פסוק רַק הִשָּׁמֶר כי הוא ראשון, אך אמר לו אם תאמר זה ביחיד דעלמא מדבר, אבל אדם גדול שהוא יחיד בדורו נפיש זכותיה ואין לו לחוש, וכמו שאמרו בגמרא על רבי חנינא דלא חש לכשפים, שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה טובא, לכך הביא לו פסוק וְנִשְׁמַרְתֶּם דאיירי ברבים, ובודאי יחיד בדורו לא עדיף מן רבים.

28 כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם, לָמָּה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? קשה די לומר לו למה לא החזרת לי שלום, דכיון שאמר למה לא החזרת משמע דנתן לו שלום, דלא שייך לשון חזרה אלא אם כן נתן שלום תחלה? ועוד תיבת לִי נראה יתיר? ונראה לי בס"ד הגדיל אַשְׁמָתוֹ בשתים, לומר אני לא נתתי שלום לאחרים העומדים סמוך אלא רק לך כי כבדתיך, וזה שאמר כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם, לְךָ דוקא, ולא לאחרים, איך אתה פשעת כל כך והקלת בכבודי וְלֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם, ודקדק לומר לִי, לומר צריך היית לחוש לגברא רבא ויקירא דכוותי, כי אין אני אדם פשוט, אלא שר וגדול אני. ועדיין יש להקשות במה שאמר וְלֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם, תיבת 'שָׁלוֹם' יתיר, כיון דנקט שָׁלוֹם קודם זה, ועלה מהדר בחזרה? ונראה לי בס"ד כי עוד האשימו בדבר זה יותר, כי מן הראוי אדם שנותנים לו שלום צריך להוסיף בחזרה שיאמר שָׁלוֹם בְּרָכָה וְטוֹבָה, או שָׁלוֹם וּבְרָכָה, ואתה שצריך להחזיר לי בכפלים, אפילו תיבת שָׁלוֹם בלבד בלא תוספות לא החזרת.

29 אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי. קשה למה הוצרך לפרש בְּסַיִף, יאמר אם הייתי חותך רֹאשְׁךָ בסתם? ועוד די לומר מִי הָיָה תּוֹבֵעַ דָּמְךָ, ולמה הוצרך לומר מִיָּדִי? ונראה לי בס"ד כי זה היה מבני עשו שברכתם בחרב, וכתיב ביה בראשית כז, כג הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, ולזה אמר אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, שהוא ברכה שנתנה לנו מן השמים על ידי יצחק אבינו, מִי תּוֹבֵעַ דָּמְךָ מִיָּדִי דייקא, שאנחנו יש לנו כח בידים שהיא יְדֵי עֵשָׂו, וכונתו לומר אם בטחת על השמים, גם מן השמים לא יתבעו דָּמְךָ, ונמצא אין לך תובע לא בשמים ולא בארץ. אי נמי נראה לי שפירש לו בְּסַיִף רצונו לומר, אם בטחת על גבורתך שתעמוד כנגדי אם אבא להרגך, הלא אני בידי סייף ואתה בידים רקניות, ואיך תעמוד נגדי?! ועדיין יש להקשות דהוה ליה למימר 'אם הייתי הורגך בסייף', ולמה פירש 'חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ'? ונראה לי בס"ד כי אותו חסיד ודאי היה פריש סודרא על רישיה כדרך החכמים, ולכן זה צרה עיניו באותו מקום, ואמר לו אם הייתי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ זה המכובד בסודר של גדולים בְּסַיִף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ.

30 אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם הָיִיתָ עוֹמֵד, וּבָא אֶחָד וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם, הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם. מקשים למה עשה הדמיון על השר ולא עשאו על עצמו, לומר אם 'הָיִיתִי' עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שבזה היו הדברים נוחין יותר בעיני השר משום שורת דרך ארץ? ונראה לי בס"ד כי החסיד חשש לעשות הדמיון על עצמו, כדי שלא יזכור חתיכת ראש על עצמו, שידוע 'כי ברית כרותה לשפתים', ובפרט בעת סכנה שהשר היה מלא כעס עליו, לכך התחכם לעשות הדמיון על השר עצמו, שאז הוכרח השר להשיב על עצמו שחותכין ראשו בסייף, ובזה יהיה הכנעה לקליפה של אותו הגמון, ולא יתגבר לעשות מזימת לבו להרגו. וכן היה כי מאת ה' היתה זאת, שירדו דברים אלו לחדרי בטן של אותו הגמון, ונתפייס ולא עשה כלום. אי נמי נראה לי עשה המשל על ההגמון, דאחוי ליה במחוג בזה המשל, אם אתה תעשה מה שלבך חפץ, גם עליך תעבור כוס אחר זה שימצא לך המלך שלך עילה כזאת, ויחתוך ראשך בסייף.

6 ברכות פתח ↗

״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאָדָם שֶׁהוּא תּוֹפֵס אֶת חֲבֵירוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחוֹל וְתִסְלַח לָהֶם.

9 שבת פתח ↗

וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: לְאִשָּׁתָא בַּת יוֹמָא — לִישְׁקוֹל זוּזָא חִיוּוֹרָא, וְלֵיזִיל לְמִלְחֲתָא, וְלִיתְקוֹל מַתְקָלֵיהּ מִילְחָא, וְלִצְיְירֵיהּ בַּחֲלָלָא דְבֵי צַוָּאר בְּנִירָא בַּרְקָא.

« בן יהוידע על ברכות ל״א ×¢×´×‘ בן יהוידע על ברכות ל״ג ×¢×´× »