יד רמה על בבא בתרא כ״א

1 נב. והא דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי סופא אתאן לחצר אחרת אמר ליה רבא אי הכי ליתני בחצר אחרת מותר אלא אמר רבא חצר אחרת לא איצטריכא ליה לאשמועינן, כי אצטריכא ליה אפילו באותה חצר וסופא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך.

2 נקטינן השתא דבחצר אחרת אפילו בשאר תינוקות נמי לא יכיל לעכובי עילויה דבדנפשיה קא עביד ולא מעייל להו לחצר השותפין, ולא גרע מריחים ופטיש דלא יכיל לעכובי עליה משום דכי קא עביד בדנפשיה קא עביד. אבל באותה חצר מצי לעכובי עילויה. ובתינוקות של בית רבן אפילו באותה חצר לא יכול לעכובי עילויה:

3 נג. דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע ן' גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם את בניכם. אתם חסר בלא וי"ו, קרי ביה ולמדתם אתם, כענין שנאמר שמות כ,יט אתם ראיתם כי מן השמים. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה כו' עדיין נמי מי שיש לו אב היה מעלהו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומי שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. כל חד וחד לפום חורפיה ולפום בריאותיה:

4 נד. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. הלעיטהו כשור, כלומר למדהו תורה הרבה כשור שמאכילין אותו מאכל מרובה בבת אחת לפי שגדול הוא וראוי לקבל, ולא כתינוקות קטנים שמלמדין אותן צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם כעגלים קטנים שמלעיטין אותן מעט מעט. ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית ליה לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא. בשרוך העגל הנעל. דקארי קארי ודלא קארי ליהוי צותא לחבריה:

5 נה. והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו. וכן הא דתניא שנים ששרויין בחצר וביקש אחד מהן ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות חבירו מעכב עליו. אוקימנא בתינוקות דגוים אבל בתינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא לא מצי למימר ליה איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין כדבעינן למימר קמן. והא דקתני בהני מתניאתא רופא ואומן וגרדי ומלמד תינוקות לאו למעוטי שאר אומניות אתא, דאם כן קשיא הך אחריתי דקתני הני וקתני נמי סופר יהודי וסופר ארמאי בהדיהו ואלו מלמדי תינוקות לא קתני, אלא הוא הדין דאפילו שאר בעלי אומניות, והני אצטריכו ליה, סד"א כיון דהני מתהני להני להו לבני חצר מיניהו אימא מילתא דניחא להו לבני חצר היא ולא מצי לעכובי עליה, קמ"ל דאפ"ה מצו לעכובי. ומאי איכא דמתהני להו לבני חצר מהני, לא מיבעיא רופא ואומן וגרדי דמילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, אלא אפילו מלמדי תינוקות וספרא דמתא דלאו מילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, כיון דמילתא דצריכי לה כולהו בני מתא היא אימא לא ליעכבו בני חצר עילוייהו, קמ"ל. והוא הדין לשאר אומניות. תדע מדקתני באידך מתניתא להלן ע"ב גבי כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות, מאי טעמא, על כרחך משום ריבוי דרך כדבעינן לברורי לקמן סי' סה, וכיון דגבי מבוי מעכבין זה את זה כל שכן בני חצר דשייך בהו דין רבוי דרך טפי. וההיא דקתני התם בסופא דההיא מתניתא ולשכנו אינו כופהו במבוי קאי, ושאני מבוי דאקילו רבנן ליה ברבוי דרך טפי מבחצר, ואע"ג דגבי חצר קאמרי' אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו, גבי מבוי היכא דכולה חצר דידיה היא אין בני מבוי מעכבין עליו. ומתני' דקתני גבי חנות שבחצר עושה כלים יוצא ומוכר בשוק וקתני נמי אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דאלמא איהו מיהת מצי עביד מגואי, חנות שבחצר שאני, דכיון דקדים בעל חנות או מחלי בני חצר גביה למעבד חנות וחנות לאו לדירה קאי אלא למיעבד בה עבידתיה קאי, דינא הוא דעביד מגואי עבידתיה. וכי תימא אם כן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, מאי איריא ולא ישכירנו, אפילו שכנו שבחצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי נמי הא אמרת כלל כלל לא. שכירות אצטריכא ליה, דאע"ג דההוא רופא או ההוא אומן או ההוא גרדי לא קא גרי אגריה בפירוש למיעבד ההוא עיבידתא מסתמא לאו כל כמיניה דבעל הבית למיגר להו, ואלו שכנו לא מצי חבריה לעכובי עליה עד דעביד בהדיא ההיא עבידתא, ואע"ג דידיעא מילתא דההוא שכן ידע למעבד ההיא עיבידתא, כיון דמקמי הכין לאו אורחיה בהכי לאו כל כמיניה לעכובי עליה עד דעביד, וכן דעתם נוטה:

6 נו. וכן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי. אוקימנא להאי סופר יהודי דקתני בסופר מתא דכתיב שטרי ואגרות של רשות, אבל בסופר כותב ספרים תפילין ומזוזות ואין צריך לומר במלמד תינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. דאי ס"ד בכותבי ספרים תפילין ומזוזות נמי מצי מעכיב, למה לי לאפוקיה להאי סופר יהודי מפשטיה ולאוקומי סופר מאתא, לשבקיה כפשטיה בכותב ספרים תפילין ומזוזות, אלא משום דהני נמי כיון דמלאכת שמים היא לא מצי מעכיב. ושאר בעלי אומניות מאי טעמא, לפי שמרבה עליהן את הדרך.

7 ומסתברא דהני מילי בבעלי אומניות וכיוצא בהן דלית להו קצבה לנכנסין וליוצאין וליכא קביעותא לכניסתן וליציאתן למיעל בעידנא דעיילין אינשי ולמיפק בעידנא דנפקין אינשי, דקתני התם לקמן בבא בתרא צט,א גבי מי שיש לו בור לפנים מגינתו של חבירו ומי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצאין בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל היכא דבעי לאוגורי לכמה אינשי דדיריה ביה אע"ג דנפישי טפי מיניה לא מצו לעכובי עליה, דא"כ ליתני קילתא וכ"ש חמירתא. וכ"ת מ"ש מיהא דתנן לקמן בבא בתרא נט,ב לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, ה"נ הרי מרבה עליהן את הדרך. לא דמי, דאלו התם כיון דמוסיף בחצר השותפין בית דירה אשתכח דקא מוסיף דרך לביתא אחרינא דלא הוה ביה עד השתא, והא דמיא לההיא דאמרינן התם לקמן בבא בתרא צט,ב גבי גינה ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, אבל היכא דלא מוסיף דרך לביתא אחרינא אע"ג דמוסיף ביה כמה אינשי דדירי בהדיה אי נמי דמוגר ליה לאיניש אחרינא דנפישי בני ביתיה טפי הדין עמו, דכי אחזיק ליה בהאי ביתא לאו למידר ביה במנין ידוע אחזיק ביה אלא לכולהו אינשי דמחזיק להו האי ביתא הוא דאחזיק ביה. דאי לא תימא הכי, הרי שהחזיק בו כשהיה רוק וביקש לישא אשה הכי נמי דמעכבי עילויה, הרי שהיה נשוי ואחר כך הוליד בנים ובנות הכי נמי דמחייב לאפוקי בניה ובנתיה מביתיה. היה עני והעשיר וקנה עבדים ושפחות ובני בית הכי נמי דמעכבי עילויה. אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא מוסיף ביה בית דירה אע"ג דמוסיף ליה כמה דיורין הדין עמו. כללא דמילתא, כל ריבוי דרך דאתי ליה מחמת האי ביתא דאחזיק ליה עד השתא בחצר לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאיתחזיק ליה בהאי ביתא אחזיק ליה בכל דרך דאתי מחמתיה בין במרובה בין במועט, וכל ריבוי דרך דאתי ליה מעלמא מחמת דאוסיף ביה בית דירה דלא הוה ביה מקמי הכין כיון דלא אחזיק ביה עד השתא הוה ליה רבוי דרך ומצו מעכיב עילויה.

8 וכי תימא והא בעלי אומניות דרבוי דרך דידהו מחמת האי ביתא בלחוד הוא דקאתי ומצו לעכוביה עילויה. התם נמי היינו טעמא משום דסתם חצר לדירה בלחוד קיימא לרובא דאינשי ולאו לסחורה לשווייה כי שוקא. ונהי דאחזיק ליה בחצר למיעל מיניה לבית דירתו ולפירוק משאו ושאר תשמישין שדרכן ליעשות בחצר, אבל למעבדיה כי שוקא לא אחזיק ליה בחצר, ואמטול הכי לית ליה לאוגוריה לחד מבעלי אומניות ולא לרופא ולא לספר מאתא דדירה, דהני כולהו לאו דירה גרידתא היא אלא דירה וחנות היא. ואפילו היכא דהויא ליה חנות בחצר מקמי הכין לית ליה למקבע ולזבוניה ביה, דנהי נמי דאחזיק ליה בחנות למעבד בגויה עיבידתיה, אבל לעיולי לגויה תגרין דרך חצר למיקבע ולזבוניה להו לא, דעל כרחיך האי חצר מיהת אכתי בתורת חצר קיימא ולאו כל כמיניה לאפוקה מתורת חצר ולשווייה בי שוקא. והיינו דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק, דשמעת מינה דלית ליה לעיולי לגויה תגרי ולזבוני להו.

9 וכי תימא אם כן לימא למה לי דקא נקיט לה טעמא משום דאינו יכול לישן מפני שמרבה עליהן את הדרך, אלא מדנקט לה טעמא משום דאינו יכול לישן ש"מ דוקא בעידן שינה אבל שלא בעידן שינה לא מצי מעכיב, ואי משום רבוי דרך כיון דזכה ליה בחנות זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה. לא ס"ד, דהא מדקתני ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק מכלל דבחנות כלל כלל לא, ואם כן שלא בעידן שינה מיהת ליזבין בחצר. ועוד אי ס"ד דלא מצי לעכובי עליה משום רבוי דרך אם כן משום שינה נמי לא ליעכיב, דהוה ליה כי דינא דפטיש דקתני אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דתרווייהו ברשותא דנפשייהו קעבידי. אלא מ"ש גבי פטיש רחים דלא מעכיב ומ"ש גבי נכנסין ויוצאין דמצי מעכב, משום דגבי פטיש ורחים כי קא עביד ברשותא דנפשיה קא עביד, ואלו גבי נכנסין ויוצאין כיון דמעייל לחצר השותפין מאן דלית ליה רשותא לעיולי מצי מעכיב, אלמא עיקר טעמא משום רבוי דרך הוא וחד מתרי תלתא טעמי דרבוי דרך קמ"ל, דעיקר טענה דרבוי דרך לאו משום חד טעמא בלחוד הוא אלא דזימנין דמזיק להו לבני חצר מחמת דוחקא דנכנסין ויוצאין וזימנין דמזיק להו ומשום קלא דקא מנע שינה מינייהו, ואי אשמעינן משום דוחקא הוה אמינא הני מילי שלא בעידן שינה אבל בעידנא דנאים חבריה בביתיה דלא אחזיק ליה בחצר ולא מידי אימא לא מצי מעכיב עלויה, קמ"ל דמצי מעכיב עילויה מטעמא דאינו יכול לישן.

10 וכדמעיינת בה שפיר משכחת דהאי טעמא דשינה בכולי יומא נמי שייך, דכל שעתא ושעתא מצי אמר ליה אי לאו קלא דהני נכנסין ויוצאין השתא הוה נאימנא. אבל טעמא דדוחקא לא שייך בכל שעתא, דהיכא דקדים איהו ונאים אנן סהדי דהשתא לא קא דחיק ליה בחצר ולא מידי. ואמטול הכי נקט טעמא דאיני יכול לישן ולא נקט טעמא משום דוחקא. ומה"ט נמי לא נקיט טעמא משום היזק ראיה, דאם כן הוה דינא דכי ליכא היזק ראיה כגון דקאי האי חנות סמוך לבית שער ודקאי פתחא דביתיה דאידך מהך גיסא דקרן זוית דלא מיתזק ביתא מנכנסין ויוצאין, ואי משום דחזו ליה בחצר מצי אמר ליה בעל החנות סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי דידי בחצר ולא מצי מעכיב, אמטול הכי נקט טעמא דשינה דשייך בכל אנפא. ועוד איידי דבעי למיתני סופא אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות נקט טעמא דרישא נמי משום שינה. אלא מיהו מסתברא דכי יכיל לעכובי עליה דלא למיקבע ולזבוני בחצר, דלא תשמישא דחצר הוא, אבל היכא דאתו אינשי למיפסק בהדיה אי נמי למיעבד בהדיה חושבנא לא מצי לעכובי עילויה, דאורחא דעלמא למיעל לביתיה דבעל הבית ולמעבד בהדיה חושבנא אי נמי למתבע מיניה מאי דאית להו גביה אלא דאומן וכיוצא בו שעסקו עם הרבים נפישי אינשי גביה טפי ונהי דלכתחילה הוה יכיל לעכובי עליה דלא לתעביד אומן, אלא כיון דאחזיק ומחל גביה אחזיק ואהניא ליה חזקתיה להכין, אבל לאקבועי ולזבוני בחצר לא כדברירנא טעמא לעיל. ומסתברא דהא דקתני לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כי היכי דלא מצי מוגר הכי נמי לא מצי מזבין, ואשמועינן שכירות דלפי שעה וכל שכן מכירה:

11 נז. אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממאתא למאתא אלא מיחייבי בני מאתיה לאוקומי מלמד תינוקות במאתיהו, אבל מבי כנישתא דמצלי בה לבי כנישתא אחריתי ממטינן. ולא צריך לאוקמי מקרי דרדקי בכל כנישתא וכנישתא. ואי מפסיק נהרא לא ממטינן. משום סכנתא, וצריכי ציבורא לאוקומי מקרי דרדקי בבי כנישתא דידהו דלא ליצטריכו לאמטויי ינוקי דידהו לאידך בי כנישתא דקימא מהאיך גיסא דנהרא. ואי איכא תיתורא ממטינן. והוא גשר של אבנים. גמלא והוא גשר של עץ לא ממטינן. דילמא מיתלעי הנך עצים ולאו אדעתייהו:

12 נח. ואמר רבא סך מקריי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מותבינן ליה ריש דוכאנה ומסייעין ליה ממאתא. כלומר דמותבינן ליה מלמד הדיוט שאינו ראוי ליטול שכר שלם כמלמד לפי שיושב לפני המלמד על הדוכן ומסייעו ללמד את הנערים הקטנים ולחנכן לפניו, ומה שאינו יודע הרי המלמד הבקי מלמדו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממאתא, כלומר דלא פחתינן ליה להאי מקרי דרדקי מאגריה משום האי אגרא דיהבינן ליה להאי ריש דוכנא, אלא יהבינא ליה למקרי דרדקי אגריה משלם ויהבינן ליה לריש דוכאנא אגרא אחרינא ממאתא לפום מאי דחזי ליה, והיינו טעמא דקרי ליה סיוע משום דלאו שכר שלם הוא. ושמעינן מינה דמחייבין ציבורא לאותוביה מקרי דרדקי בכל מאתא ומיתב ליה אגרא ומדציבורא, מדקאמר רבא מותבינן ליה ריש דוכנא ומסייעינן ליה ממאתא, דשמעת מינה דמקרי דרדקי גופיה מדבני מאתא הוא דשקיל מדציבורא. והכי נמי מסתברא, מדקתני התקין יהושע בן גמלא שיהו מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא מאי שיהו מושיבין, אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא, והכין עדיף כי היכי דלילפו בני עניים כבני עשירים:

13 נט. ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס כלומר בהדי ינוקי כדחזי ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה להאי דלא גריס כולי האי דילמא אתי לאירשולי בנפשיה ולא גריס ומיעקר גירסיה מיניה. ואי משום פסידא דינוקי ליכא למיחש, דכיון דהוה גריס בהדייהו כדחזי אע"ג דאיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא איכפת לן בהכין דאם כן אין לדבר סוף, אלא אי איכא למיחש לפסידא דידיה הוא דאיכא למיחש דילמא אתי לאירשולי בדנפשיה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכל שכן דגריס טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ופירוש אחר, דילמא אתי האי אחרינא דגריס טפי דאמר מר מיניה לאירשולי בינוקי, דסבר דליכא דעדיף מיניה ולא חייש דילמא מסלקי ליה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכ"ש דגריס האי אחרים טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה, דחייש דאי פשע מכסיף ליה ההוא קמא דסלקוה מקמי באפי בני מאתא. ומסתברא כרב דימי, ועוד דסלקא שמעתא בהכי:

14 ס. ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד דייק ולא גריס וחד גריס ולא דייק מותבינן דגריס ולא דייק שבישתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא דעל על. וקי"ל כרב דימי. חדא דסלקא שמעתא כדידיה, ועוד דמסתבר טעמיה, ועוד דקא מייתינן האי עובדא דיואב לסיועי:

15 סא. כי ששת חדשים ישב שם וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה דכתיב תמחה את זכר עמלק. דאקריוה זכר לשון זכר ונקבה בראם. אמר ליה והא אנן זכר אקריון. דמשמע לשון זכרון, כדכתיב תהלים קיא,ד זכר עשה לנפלאותיו, ומשמע למחות זכרונו מתחת השמים אחד זכרים ואחד נקבות. אמר ליה אנא זכר אקריון. לשון זכר ונקבה דמשמע זכרים ולא נקבות. אזל שייליה לרביה אמר ליה היכי אקריתן אמר ליה זכר. לשון זכר ונקבה. שקל ספסירא ובעא למקטליה אמר ליה אמאי אמר ליה דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה אמר ליה שבקיה לההוא גברא וליקום בארור אמר ליה ארור מונע חרבו מדם וקטליה. ואע"ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות מדורו של דוד ויואב, כולהו גמרא הוו גמירי להו הלכה למשה מסיני ואתא ירמיה אסמכינהו אקראי, לומר לך כמה קשה עונש הסופי' הסופרים ומלמדי תינוקות וכיוצא בהן העושין מלאכת השם רמיה שהן בארור וחייבים מיתה בידי שמים:

16 סב. ואמר רבא מיקרי ינוקי ושתלא וטבחא כולן כמותרין ועומדין דמו. ומסלקינן להו בלא אתריתא. מקרי דרדקי דשקיל אגרא מציבורא דאיתרשל בינוקי מסלקינן ליה ומוקמינן אחרינא דעדיף מיניה. שתאלא דאיתזל בנטיעות ואפסיד, מצי מרי ארעא למישם ליה שבחיה ולסלוקיה כי היכי דלא לפסיד בעל הבית. וטבאחא דמאתא דנביל חיותא מחמת פשיעותיה. ואומנא דמהיל ולא מאיץ כדחזי, אי נמי דמצער ליה לינוקא ומסכן ליה מחמת דלא זריז בעיבדתיה מסלקינן להו בלא אתריתא ומוקמינן אחרינא דזריזי טפי מינייהו. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד דמי:

17 סג. והא דאמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכיב עילויה דאמר ליה קא מפסקת לה לחיותא ליתה, דהא סתם מתניתא פליגא עליה ואצטריך לאוקומיה ממריה כתנאי, וקם ליה רב הונא כרבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה, וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה לקמן וקי"ל כותיה דבתרא הוא:

18 סד. לימא מסייעא ליה מרחיקין מצודת הדג כמלוא ריצת הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלוא ריצת הדג במים בבת אחת. אלמא מצי מעכיב עליה לאוקומי גביה כי היכי דלא לפסקה לחיותיה. ודחינן שאני דגים דיהבי סיארא. כלומר שנותנין עין בהבטה לרוץ למקום מזון, וכיון שהכיר זה את חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך כדי ריצת הדג בטוח הוא דילכדנו, והוה ליה כמאן דמטי לידיהו:

19 סה. מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ואסיקנא תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא ספר ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מאי כופין דקתני שלא להושיב ביניהן א' מכל בעלי אומניות בני המבוי דקא מפסיק לה לחיותיהו. ולשכנו שרצה הוא עצמו ליעשות אומן או אחד מכל בעלי אומניות בני המבוי אינו כופהו, שהוא יכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, ומ"ש דחישת לחיותא דידך ולא חישת לחיותא דידי, אי נמי כיון דכל חד מינן לא עביד אלא בדנפשיה כל חד וחד מאי דפסקו ליה משמיא הוא דמטי ליה דלא מפסיק חד מינן לחיותא דחבריה. ואי משום ריבוי דרך ליכא למיחש, דרבוי דרך כי האי גוונא במבוי לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאית ליה ביתא במבוי זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה ואפי' לאקבועי ביה חנות דדרך מבוי לקבוע בו חנות. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו, דכיון דקדים איהו מצי אמר ליה קא מפסקת לה לחיותאי. וקם ליה רב הונא כרשב"ג. מי מצית אמרת להאי כופין דקתני משום פסוקי חיותא הוא אם כן היכי פסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות, הוה ליה למיתני בעלי אומניות של אחד מבני המבוי, אלא מדפסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות סתמא ש"מ דטעמא משום רבוי דרך הוא, ומאי כופין שלא להושיב, דאי בעי חד מבני המבוי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות, בני אותו המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. ולשכנו שרצה ליעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו. וכי תימא והלא מרבה עליהן את הדרך, שאני בין היכא דעביד שכנו גופיה ובין היכא דמוגר לאחריני. וכי תימא ומי שאני לך, והא גבי חצר דכי היכי דכפי ליה שלא להשכיר כפי ליה שלא ליעשות, התם בחצר הוא הכא במבוי, מדקתני רישא כופין בני מבואות זה את זה. ואע"ג דהאי תנא קא מיירי לענין רבוי דרך ותו לא כדברירנא כגון היכא דליכא אפסוקיה חיותא כלל, קא סבר רב הונא דכי היכי דפליגי לענין ריבוי דרך גרידתא הכי נמי פליגי לענין אפסוקי חיותא, דלענין רבוי דרך מאי טעמא דתנא קמא דאמר לשכנו אינו כופהו ולא חייש להזיקא דרבוי דרך דאמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי בהיזיקא דרבוי דרך דידך, לענין אפסוקי חיותא נמי אמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי באפסוקי חיותא דידך. ורשב"ג דסבר אף לשכנו כופהו, כי היכי דמצי מעכיב עליה משום היזיקא דריבוי דרך ולא חייש לטעמיה דבדידי קא עבידנא הכי נמי מעכיב עליה בהיזקא דאפסוקי חיותא כרב הונא. ואיכא למימר דקסבר רב הונא דאפי' תימא דמטעמיה דתנא קמא גבי ריבוי דרך לאשמעי' סבריה גבי אפסוקי חיותא משום דהיזקא דאפסוקי חיותא אלים טפי מהיזקא דרבוי דרך, על כרחיך כיון דשמעינן ליה לרשב"ג דאמר אף לשכנו כופהו בהיזקא דרבוי דרך ולא חייש לטענה דבדידי קא עבידנא כל שכן בהיזקא דאפסוקי חיותא דאלים טפי, וממילא קם ליה רב הונא כרשב"ג.

20 וכי תימא מאי דוחקין לאוקומא לדרב הונא כתנאי, לוקמה לדרב הונא לדברי הכל, דרשב"ג כרב הונא וכיון דיכיל לעכובי עליה משום רבוי דרך ותו לא כל שכן היכא דאיכא אפסוקי חיותא ואפי' לתנא קמא, דעד כאן לא קאמר תנא קמא אלא היכא דליכא אלא ריבוי דרך כגון היכא דליכא מההיא אומנותא בההוא מבואה, אבל היכא דאיכא טעמא דאפסוקי חיותא אפילו תנא קמא מודה דמצי שכינא לעכובי עליה. והא לא קשיא מידי, דאם כן דלאו תנאי היא קשיאן מתניאתא אהדדי, אלא לא מיתרצן מתניאתא אלא היכא דמוקמי לה כתנאי.

21 ולית הלכתא כרב הונא, דהא אוקימנא לשמעתיה כתנאי וקם ליה רב הונא כרשב"ג ולית הלכתא כותיה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה וקימא לן כותיה דבתרא הוא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מאתא אבר מאתא אחריתי מצי מעכיב והוא דלא דשייך בכרגא דמאתא ואי שייך בכרגא לא מצי מעכיב. דכיון דשייך בכרגא דהאי מאתא כבני מאתא דמי. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכיב. ואע"ג דלא שייך בכרגא דמאתא כגון דנקיט אנדסקי, מאי טעמא, דעל כרחיך חד מבני מבוי הוא ואית ליה זכותא בכולהי זכואתא דמבוי, ובדין הוא דליחייביה בחיובי דבני מבוי ומשמיא הוא דרחימו עליה דאפטר מכרגא מאנפא אחרינא ולאו משום דלא הוי מבני מבוי. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. אי אמרת דשייך בכרגא דמאתא לא מעכיב, לא שייך בכרגא מאי. ועלתה בתיקו, והילכך לא מצי מעכיב:

22 סו. ושמעינן מיהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאפילו בר מבואה אבר מבואה דנפשיה דוקא היכא דאתי למיחת לאומנותא דבר ההוא מבואה חבריה, אבל היכא דבעי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות מצו בני מבואה לעכובי עליה משום רבוי דרך כדקתני בהדיא בהא מתניתא כופין בני מבואות זה את זה. והני מילי לאוגורי לאחריני, אבל אחד מבני מבוי שבקש לעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו כדקתני סופא ולשכנו אינו כופהו, ואע"ג דגבי בני חצר כי האי גוונא מצו בני חצר לעכובי זה על זה משום רבוי דרך, גבי בני מבוי לא החמירו רבנן כולי האי כדברירנא לעיל סי' נה: