יד רמה על בבא בתרא ק״מ

1 ומתמהינן עלה ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגורו הבנות שקלן להו בנות כולהו. אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים. ומסתברא דכי מפקינן מיניהו כדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מוקמינן ליה בידא דשליש ומזבין מיניה אפומא דבי דינא, דשיימו ליה אחת לששה חדשים אדעתא דפרע ליה לוקח לשליש אחת לשלשים יום, ושליש מפרנס לה לבנות מיניה בכל יומא. ואי מטו לעונת פעוטות בחורפא וחזיאן למיתב להי מזוני אחת לשלשים יום יהיב להי אחת לשלשים יום, מידי דהוה אמזונות האשה. ובין כך ובין כך יהבינן ליה מיד לבנים או לאפטרופוס דידהו. ומדאיכפל גמרא לאשמועינן האי דינא דמוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו בנכסים ממועטין, ש"מ דבמרובין דינא לאו הכין, אלא שבקינן להו לכולהו בידא דבנים, או בידא דאפטרופא דידהו, ובנות מיתזנן מיניהו אפומא דבי דינא על יד על יד אחת לשלשים יום, כדאמרינן לעיל גבי מועטין.

2 ואפי' גבי מועטין נמי, ואע"ג דמפקינן להי לבנות מזונות עד שיבגורו, אי מינסבא חד מיניהו מקמי דתבגר אי נמי מתה, מאי דפייש ממזוני דידה יהבינן ליה לאלתר לבנים, דנכסי בחזקת בנים קיימי ובנות בעלי חובות נינהי לאיתזוני עד דתנסבן או עד דתבגרן, והוא הדין עד דיתארסן, וכל היכא דמטי חד מהני זימני מקמי חבריה לית להי ולא מידי. והוא הדין היכא דמיתן להי ביני ביני, דמזוני תקינו להי רבנן, ממונא למיתב לאחריני לא תקינו להי רבנן. וגבי תנאי כתובה נמי מזוני משמע ותו לא, דתנן כתובות נב,ב בנן נוקבן דיהויין ליך מנאי אינון יהויין יתבן בביתי ומיזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד.

3 וכי תימא א"כ מאי שנא דשעירו רבנן שיעור מזונות הבנות בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין דמפקינן מיניהו מזונות לבנות עד שיבגורו, וליחוש דילמא מתארסן מקמי הכי ופקען, ומאי שנא דמשערינן בבגרות ולא משערינן באירוסין. שתי תשובות בדבר. חדא, דאירוסין דבדידהי קימא לאחרונהי כל היכא דבעאן ליכא לשעורי בהו, דאי בדידהי קיימא מציאן למימר אנן הני עשרין שנין לא מתארסינן כי היכי דליפוק להי מזונות טובא, ואלו בגרות כי מטי זימניה לאו בדידהי קיימי לאחוריה, הילכך בגרות עדיף לשעורי ביה. ועוד דבגרות ידיע זימניה לרובא דנשי, דרוב נשים מכי מטיין שתים עשרה שנים ויום אחד מתיאן שתי שערות, כדרבא דאמר בפרק יוצא דופן נדה מו,א קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ומכי מטו להי ששה חדשים לבתר דמתיאן שתי שערות הויאן בוגרות, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואע"ג דנערות גופה ליכא למיקם עלה דמילתא מעיקרא, דאיכא דמתיא שתי שערות משתים עשרה שנה ויום אחד, ואיכא דמתאחרא טפי טובא, מיהו הכא לענין מזונות כיון דלא איפשר סמכינן אחזקיה דרבא ומשערינן ברובא דנשי, ומפקינן להי מזונות לבנות כשיעור מאי דחזי לה לכל חדא מיניהי מההוא יומא עד דמטיא לתרתי סרי שני ושיתא ירחי וחד יומא ומנחינן ליה בידא דשליש, ושארא יהבינן ליה מיד לבנים כדפרישנא.

4 אלא מיהו הני מילי במקרקעי דמתזנן בנות מיניהו בתנאי ב"ד, אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמתזנן, דיין לבנות שיזונו עם הבנים בשוה, דלא תקינו להי רבנן אלא למהוי כבנים, אבל למהוי יתר מבנים למשקל הכל לא הילכך היכא דאתו לאיתזוני מטלטלי, בזמן שהן מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו, ובזמן שהן מועטין אלו ואלו ניזונין מהן בשוה ולית ליה לחד מיניהו למשקל מיניהו טפי מחבריה:

5 טז. ושמעינן מינה דלית הלכתא כאדמון, דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו טרחי לפרושי טעמי דתנא קמא ומסקי שמעתא אליביה. ודוקא מקרקעי, אבל במטלטלי עבדינן כאדמון:

6 יז. פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין מועטין ונתרבו מאי. כלומר, היכא דשבק נכסים מרובין ונתמעטו לאחר מיתה, ואין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו, לא אמרינן כיון דבנים יורשין ובנות בעלי חובות למשקל מזוני, אחריותא דמזונות דבנות אכולהו נכסי קאי, ואי אמעוט נכסי ליורשין אמעוט וכמועטין מעיקרא דמו, אלא כבר זכו בהן היורשין משעת מיתה זכייה גמורה ליטול מהן חלקן מיד ולמיתב להו מזונות לבנות משארא על יד על יד, ולית להי לבנות אחריותא אחולקא דיורשין כלל, דמשעת מיתת האב זכו ביה זכייה גמורה מכח ירושה, ומאי דמשתעבד להי לבנות בשעת מיתת האב בתקנתא דרבנן למזוני משתעבד, ומאי דלא משתעבד להי בשעת מיתה תו לא משתעבד, דמעיקרא כי אתקון הכי איתקון, הילכך כי אמעוט בתר הכי לכולהו אימעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה. והאי דנקט כבר זכו בהן היורשין דמשמע בכולהו, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפילו לבתר דאימעוט נמי חולקא דבנות בידא דיורשין ומוקמינן ליה כדמעיקרא, דכיון דמעיקרא זכו בהו יורשין למידן בהו דינא דמרובין השתא נמי דאימעוט כי דינא דמרובין דיינינן בהו.

7 והוא הדין נמי במועטין ונתמעטו טפי, כגון דהוה בהו מעיקרא טפי מכדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מיהו לא הוה בהו כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו, ונתמעטו ועמדו על כדי מזונות הבנות בלבד, דלא אמרינן כולהו דבנות נינהו, אלא לכולהו אמעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה, מהאי טעמא דזכו היורשין בחלקן משעת מיתת האב זכייה גמורה. והאי דאיירי במרובין ונתמעטו משום דפסיקא ליה דזכו בהן היורשין, דאלו מועטין ונתמעטו לא פסיקא ליה, משום דאיכא מועטין דלית להו ליורשין חולקא בגויהו כלל, כגון דלית בהו אלא כדי מזונות הבנות, דקים לן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואפילו היכא דאית בהו יתר מכדי מזונות הבנות נמי לא שייך לאשמועינן אלא חדא, דכי אמעוט לכולהו אמעוט, דאלו לאוקומינהו לכולהו בידא דבנות ליכא למימר, דהא מעיקרא מועטין הוו ולא הוה מוקמינן להו מדינא בידא דבנים. להכי נקט מרובין ונתמעטו דפסיקא ליה ושייך ביה לאשמועינן תרתי.

8 כי תבעי לך מועטין ונתרבו מקמי דסיימוה בי דינא לחולקא דבנות מאי, מי אמרינן כי היכי דמרובין ונתמעטו כבר זכו היורשין בחלקת זכייה גמורה ולית להי לבנות אחריותא עילויה, כך מועטין ונתרבו כבר זכו הבנות בחלקן זכייה גמורה, דהא מדינא נמי מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו ולא שבקינן ליה בידא דבנים, ומאי דאתרבי בחולקייהו לדידהי אתרבי לארווחי להי במזוניה, ולית להו לבנים זכותא בגויה אלא במה דאית להו בעיקר חולקא דבנות מעיקרא. או דילמא לא דמי חולקא דבנים לחולקא דבנות, דאלו חולקא דבנים זכו ביה מדאורייתא מכח ירושה זכייה גמורה ואלו חולקא דבנות לא זכו ביה אלא בתקנתא דרבנן, וכמה דלא קיימוה בי דינא לחולקא דבנות בחזקת יורשין קאי ואי אתרבי ליורשין אתרבי, מאי.

9 תא שמע דאמר רב אשי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. כלומר לא מבעיא בנכסים מרובין דכיון דמדינא מוקמינן להו בידא דבנים ולית להי לבנות למשקל מיניהו מזוני אלא על יד על יד, דכמה דלא מטא זימניהו למגבא כי מזבני יתמי ממונא דנפשיהו קא מזבני, אלא אפילו בנכסים מועטין דמשתעבדי למזונות הבנות לאפוקי מעיקרא מידא דבנים מה שמכרו מכרו ולא מצי בנות למטרף לקוחות, דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם, שמע מינה דאפילו בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך אי איתרבו לדידהו אתרבו. ודוקא דאתרבו מקמי דלישימוה בי דינא לחולקא דבנות, אבל אי אתרבו בתר הכי, לאו ליורשין אתרבו, דכיון דכי מכרו מכרן בטל, דהא קדמו ומכרו קאמרינן, לאו בחזקתייהו קיימי, וכי אתרבו לכולהו אתרבו כל חד וחד לפום מטו מנתיה.

10 הדין הוא סברא דילן בהאי דינא ובפירושא דהאי שמעתא. וחזינן מקצת רבואתא דסבירא להו דכי פשיטא לן גבי מרובין ונתמעטו דכבר זכו בהן היורשין, למימרא דכי אימעוט לבנות אימעוט ושקלי יורשין חולקייהו כמא דהוה מטי להו מעיקרא מקמי דאמעוט, ואי פייש מידי הוי לבנות ואי לא לא. והאי סברא לא דייקי גבן כלל, דהני יורשין במאי זכו, אי בכולהו נכסי, אע"ג דלא אמעוט נמי לא ליתיב להי מזוני לבנות כלל, ואי בחולקייהו הוא דזכו, אמאי אית להו אחריות אחולקא דבנות, הא לא אשכחן זכיה באחריות אלא לבעל חוב וכיוצא בו, והכא אדרבא איפכא מסתברא, דכיון דבנים מכח ירושה קא אתו ובנות בתקנתא דרבנן קאתו, ולא עוד אלא דלית להי מידי אלא משעת גבייה ועל יד על יד, הוו להו בנים יורשים ובנות בעלי חובות, ואחריותא דבעל חוב אכולהו נכסי רמיא, ואי אימעוט נכסי ליורשין אימעוט. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא:

11 יח. מיהא נמי שמעינן דלית הילכתא כאדמון. ושמעינן נמי דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ולא מצו בנות לאפוקינהו מלקוחות. ודוקא למזוני. אבל לפרנסה מוציאין. ומסתברא דאפי' למזוני נמי דוקא דמכרו קודם חלוקה, אבל לאחר חלוקה, דאפיקו להו בי דינא לדינא מנכסי כדי מזונותיהן עד שיבגורו, לא. הא למה זה דומה למלוה על פה שקדם וגבה וחזר הלוה ומכר בנכסים לאחר שגבה דאין מכירתו מכירה. דיקא נמי דקאמר שקדמו ומכרו ולא קאמר יתומים שמכרו. ואפילו קודם חלוקה נמי דוקא למזונות, אבל לפרנסה לא שנא בנכסים מרובין ולא שנא במועטין, לכי מטי זמן נישואין מוציאין לפי חשבון הראוי להם לפרנסה, כדאמרינן התם כתובות סט,א האחים ששעבדו מהו ואסיקנא בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.

12 ואתמר בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל דהא דאמרינן מה שמכרו מכרו, לאו דמפסדי בנות לגמרי, אלא בזוזי הוא דמשלמי להו יורשין, דברשותא דידהו קיימי לסלוקינהו בזוזי. ומסתברא כותיה, דאי לא תימא הכי, מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד אי לא מחייבית לאהדורי זוזי, אדאשמעינן מכרו לישמעינן נתנו. אלא מדלא אשמעינן אלא מכרו, שמע מינה דוקא מכרו, דאפשר דמהדרי להו זוזי לבי דינא, ואי נמי אכלונהו וליתינהו דליהדרינהו בשעת אכילה הוא דגזלי להו, אבל נתנו דמעיקרא איכא פסידא לבנות לא. ואפילו מכרו נמי, דוקא שקדמו ומכרו מקמי דידעי בהו בי דינא, אבל אי ידעי בהו בי דינא מקמי מכירה מיחייבי לממנעינהו עד דמפקינן מינייהו חולקא דבנות, ואי לא ציית משמתינן להו. וכן הדעת נוטה:

13 יט. איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהם קודמת. והכי פי' דהני בעיי, בעל חוב מהו שימעט בנכסים. היכא דלא אתא וקא גבי, לא קא מיבעיא לן, דאכתי מרובין נינהו וכמרובין דיינינן להו לכל מילי. כי תבעי לך לבתר דאתא, מי אמרינן כיון דבשעת מיתה הני נכסים מרובין הוו והוה בהו כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגורו כמרובין דמו ומההיא שעתא זכו להו בנים בחולקיהו, והשתא אע"ג דאתא בעל חוב וגבייה לחוביה מכלל נכסי הוו להו כמרובין ונתמעטו וכי אימעוט לכולהו אימעוט, ושקלי כולהו משאר כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדפרישנא לעיל. או דילמא כיון דהוה איכא בעל חוב מעיקרא ולא סגיא דלא הוה שקיל ליה לחובו, כמאן דגבייה מעיקרא דמי ומעיקרא הני נכסי מועטין הוו, ודינא הוא דמפקינן להו לבנות משאר נכסי מזונות עד שיבגורו ואי פייש מידי יהבינן ליה לבנים ואי לא ישאלו על הפתחים.

14 ואם תמצא לומר בעל חוב כיון דכי מיית נמי גבי ממעט וכמועטין מעיקרא דמו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, בת אשתו שקבל עליו הבעל לזונה מהו שתמעט בנכסים, כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאלו מיתה לית לה לא מתמעטא וכמרובין ונתמעטו דמו. אם תמצא לומר כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, אלמא אלמנתו שניזונית מנכסיו כתנאי בתנאי בית דין מהו שתמעט בנכסים. כיון דאית לה מזוני ממעטא וכמועטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאי מתה או מינסבא לית לה לא ממעטא, ואע"ג דאתיא וגביא בתר הכי ואימעוט כמרובין ונתמעטו דמו. אלמנה ובת בנכסים מועטין איזו מהן קודמת.

15 אמר ליה פשוט מיהא חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, דלא כאדמון, אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואינך כולהו לא איפשיטו אי ממעטי בנכסים והוו להו כמועטין מעיקרא ואי לא ממעטי והוו להו כמרובין ונתמעטו. ומספיקא לא ממעטי, והוו להו כמרובין ונתמעטו, דהא אסיקנא לעיל מדרב אסי א"ר יוחנן דאפי' בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך לגבי הני בעיי נמי בחזקת יתמי קיימי, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ומספיקא כדינא דמרובין ונתמעטו דיינינן להו.

16 וש"מ דמזונות אפילו כמלוה על פי נמי לא דמו לכל מילי, אלא רמו רבנן עלייהו קולא דירושה וקולי דמלוה על פה. קולי דירושה דאי הוו מעיקרא מרובין ונתמעטו שקלי יורשין משאר נכסי לפום מטו מנתיהו מכלל נכסי מעיקרא, דכי אמעוט נכסי לכולהו אימעוט, ואי כמלוה על פה דמו אשתכח דלא אמעוט להי לבנות ולא מידי, אלא משום דחשבינן לכולהו כיורשין, דכי אמעוט ממונא לכולהו אמעוט. מיהו לאו יורשין ממש שוינהו רבנן, אלא מלוה דדמיא כירושה דלית לה אחריות. וקולי דמלוה על פה, דאי קדמו יתומים ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכן היכא דהוו מועטין ונתרבו כי אתרבו ליורשין אתרבו, ואי מזונות הבנות כירושה דמו לכל מילי כי איתרבו לבנות אתרבו. ועוד אי כירושה דמו לגבו ממטלטלין. אלא לאו ש"מ דרמו רבנן עליהו מקולי מלוה על פה ומקולי ירושה. ועיקר הא מילתא ממדרש כתובה, דתנן כתובות מט,א זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהם. אלא לא שנא כתובת בנין דכרין ולא שנא מזונות הבנות רמו רבנן עלייהו קולי דירושה כדברירנא:

17 ב. הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים ממועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. הא דקתני רישא בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, אסיקנא דוחין אותו ושקיל כנקבות. נכסים ממועטין, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ושקיל כזכרים:

18 ג. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא הוא יורש את הכל. הא מתני' לא מיתוקמא אלא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, ומהני בהו האי לישנא דאי ילדה יטול. אבל בבריא אי נמי שכיב מרע במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא. ואפי' היכא דלא אמרה בלשון אסמכתא, באמירה בעלמא לא מקני עד דקנו מיניה, ואי מטבע הוא לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא. ואפי' בש"מ נמי דמהני ביה האי לישנא, א"נ בבריא היכא דאמרה בלשון הקנאה וקנו מיניה, דוקא בבנו ובבתו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו אפי' קודם לידתן, אבל בעובר דעלמא לא קני. ואפי' בנו ובתו נמי, דוקא עובר, אבל למאן דלא אתא לכלל עובר לא כדבענן למימר קמן.

19 וכי תימא מאי שנא שכיב מרע מבריא, בשלמא לענין מקנא באמירה בעלמא רבנן הוא דתקינו ליה כדי שלא תטרוף דעתו עליו, אלא לישנא דאסמכתא מאי טעמא מהני ביה. איבעי תימא הא נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, ולמהוי כמאן דאימסיר ליה ממונא למקבל מתנה, כדאמרי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו, אע"ג דאמר בלשון אסמכתא נמי קני, דהא אסמכתא נמי כי לא קניא בבריא הני מילי היכא דלא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה בתורת מתנה אע"ג דאקני ליה בלשון אסמכתא נמי קני. וה"ה גבי שכיב מרע, ואע"ג דלא מטא ממונא לידיה דמקבל, דהא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכמאן דמטא לידיה דמי. ועוד מאי טעמא אמור רבנן אסמכתא לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאה ולא גמר ומקני, הכא גבי ש"מ כיון דמצוה מחמת מיתה הוא מגמר גמר ומקני, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

20 והא דקתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל אסיקנא רשב"ג היא דסבר לא זכר הוי ולא נקבה הוי אלא בריה בפני עצמה היא. ולית הלכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם כי טעמיה דת"ק דקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות כדבענן למימר קמן:

21 כ. הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד כד,ב כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה. וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.

22 אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הוא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.

23 מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את ולית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא:

24 כא. ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא:

25 כב. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי דברים טו,יט כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו: