1קנב. ההוא דא"ל תולתא לברת ותולתא להך ברת ותולתא לאיתת. ובמחלק לפניה והיא שותקת עסקינן. שכיבה חד מבנתיה בחיי דידיה והדר שכיב איהו. סבר רב פפי למימר לא שקלא אתתיה אלא תולתא. דהא סליקא זכותא משארא, והאי תולתא דירית ליה האב נמי כבר סליקא זכותא מיניה לגבי ברתיה, דבעל במקום ברתיה קאי. א"ל רב כהנא אלו הדר קני נכסי אחריני מי לא שקלא, והא לא סליקא זכותא אלא מהני נכסי, השתא נמי דשכיבא חדא מבנתיה בחייה וירית לה איהו כמאן דקני נכסי אחריני דמי ושקלא מיניהו כתובתה, דכי סליקא זכותא מהני נכסי לגבי בנים, אבל גבי בעל לא סליקא זכותא מיניהו, דכיון דהדר קננהו בעל הדר חייל שעבודה עיליוהו. והאי מעשה נמי בשכיב מרע הוה דמקני באמירה בעלמא. ושמע מינה דאפי' בשכיב מרע דידעא דלא הדר קני אי הדר קני נכסי אחריני גביא כתובתה מיניהו, וכ"ש בבריא דסברה הדר קני ולא אחילתה לכתובתה לגמרי. וה"נ מסתברא, דאי ס"ד בבריא הוה, מנא ליה לרב פפי דלא שקלא אלא תולתא. ואפילו רב כהנא לא פליג עליה אלא לגבי מאי דהדר קני, אבל בשארא מודי ליה, והא מיבעיא בעי לה רבא ולא איפשיט. אלא לא מיתוקם הא מעשה אלא בשכיב מרע וכדפרישנא:2קנג. ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניו ולאתתיה ושייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא. כלומר לית לה אלא יתר על חולקא דכתב לה אלא ההוא דיקלא דלא מחלה לה עילויה. א"ל רב יימר לרבינא אי לית ליה דיקלא נמי לית לה אלא מגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכלהו נכסי. כלומר אי לית לה זכותא בשאר נכסי דכתב לבניה דיקלא נמי לית לה, דהא לא פקעה זכותא משאר נכסי אלא היכא דמשוינן ליה ככותב כל נכסיו דמחלה אכולהו, דכי היכי דמחלה לגבי בניה מאי דכתב להו ה"נ מחילה לגביהו האי דיקלא דזכו ביה בתורת ירושה. אלא מגו דנחתא לדיקלא דלא מחלה עילויה דהא מודית דאית לה דיקלא מטעמא דלא פקע שיעבודא ממאי דלא כתב הבעל לבניו, נחתא נמי לכולהו נכסי, דבעינן כותב כל נכסיו לבניו, והא שייר דיקלא. דכי אמרינן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה היכא דלא שייר מידי, דאיכא למימר דמחלה אכולהו, אבל הכא דשייר ליכא למימר דמחלה ההוא שיורא, ומיגו דלא מחלה אשארא אכולהי נמי לא מחלה:3קנד. א"ר הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי לימא למה לך אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כר"י ב"ב דשמעתין כר"י ב"ב אזלא דאמר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין, דהא ס"ד דרב הונא הכי קאמר, אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, דאפי' אמר בלשון ירושה נמי דבריו קימין כר"י ב"ב. ואם אין ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, הילכך אם אמר משום מתנה דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, ובהא אפי' רבי יוחנן ב"ב מודי. והיינו דקאמר ליה ר"נ אי סבירא לך כרבי יוחנן אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתין כרבי יוחנן בן ברוקה אזלא. וליכא למימר נמי דכי אצטריך לאשמועינן כגון דאמר בהדיא נכסי לך סתמא ולא פריש לשון מתנה ולא לשון ירושה, ואשמועי' דהאי לישנא מהני בין במי שראוי ליורשו בין במי שאין ראוי ליורשו, דהא נמי פשיטא, נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני, היכי דמי, אילימא דראשון ראוי ליורשו מת ראשון קנה שני הא קימא לן דירושה אין לה הפסק, אלא לאו דאין ראוי ליורשו, אלמא לישנא דנכסי לך לגבי מי שאין ראוי ליורשו לשון מתנה נמי משמע.4אלא דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסך למאן דילמא לפלניא אמר להו ואלא למאן ואמרת לן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה. דאע"ג דלא אמר בהדיא נכסי לפלוני, אלא מכללא קא משמע לן, דלגבי יורש משמע לשון ירושה ולגבי מי שאינו יורש משמע לשון מתנה. והא מילתא למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר לא משכחת לה אלא בבת בבין הבנות ובאח בין האחים. והוא הדין לשאר קרובים שרחוקים יותר מן האחים. אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, ואין צריך לומר בת בין הבנות, הא קי"ל דלא עשאן אלא אפיטרופא, עד דאמר לשון הקנאה בודאי:5קנה. הרי אמרו אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה למאי נפקא מינה סבר רב אדא בר אהבה למימר שאם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו דכירושה דמיא ואם אין ראוי ליורשו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. דהויא לה כמתנה, ותנן גיטין מח,ב אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. אמר ליה רבא מגרע גרע הכא בירושה דאוריתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנת שכיב מרע דמדרבנן בעלמא היא, דקניא באמירה שמא תטרף דעתו עליו, לא כל שכן שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו, אלא לא שנא משום ירושה ולא שנא משום מתנה אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואם תאמר משנתינו, התם במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה, הוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת, בין דאתיאן מכח הבעל בין דאתיאן מכח יורשין, דכי היכי דלא גביאן ממשעבדי דשעבוד יורשין כדאמרינן בפ' בכתובות סט,א האחים ששעבדו מהו, ואסיקנא דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, והוא הדין למזונות האשה דחד דינא נינהו.6ועוד דבהדיא אמרינן בסוף פירקין לקמן בבא בתרא קלט,א מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו, וקאמרינן טעמא התם שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דאלמנתו, ודוק מינה טעמא דשויוה כיורש דאי בלוקח אין אלמנתו ניזונת מוכסיוד מנכסיו וכל שכן מלוקח גופיה, והוא הדין למתנת בריא ולמתנת שכיב מרע במקצת דכולהו משעבדי נינהו, ומזונות האשה והבנות מבני חרי איתקון ממשעבדי לא איתקון. אבל מתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו, אי נמי במקצת במצוה מחמת מיתה, דקימא לן דלא קנו אלא לאחר גמר מיתה כדאסיקנא לקמן בפרקין, כיון דקימא לן דכירושה שויוה רבנן כדאיתא בהדיא בפרק מי שמת לקמן בבא בתרא קמט,א גבי מעשה דאיסור, דקאמרינן התם מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הוא הדין למזונות האשה והבנות, דכל היכא דגבו מירושה גבו ממתנת שכיב מרע, בין בכותב כל נכסיו בין במסוכן וחבריו. ואף ע"ג דשיירו דסתמיהו מצוה מחמת מיתה דכולהו נינהו, וכל שכן במפרש מחמת מיתה דכולהו כהדדי נינהו. ולא שנא אלמנתו ולא שנא בנותיו ניזונות מהם כתקנת חכמים. והשתא דאמרת כירושה דמיא, וכל היכא דגבי מן היורשין גבי ממתנת שכיב מרע, אפי' מלוה ע"פ נמי גבי מינה. ואפי' ממטלטלי, הוו מטלטלי ללוה ויהבינהו במתנת שכיב מרע, אתי מלוה וגבי מיניהו, כתקנתא דרבנן בתראי, כי היכי דגבי להו מן היורשין, אלימא תקנתא דרבנן מירושה דאורייתא. וכן הילכתא:7קנו. אלא למאי נפק"מ לפלוגי בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, אמר רבא נפק"מ לכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. והיינו דאיכא בין היכא דנוטלן משום ירושה ובין היכא דנוטלן משום מתנה, דאלו היכא דראוי ליורשו כיון דנוטלן משום ירושה אין לה הפסק ואע"ג דאמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום, ואלו היכא דאין ראוי ליורשו כיון דנוטלן משום מתנה כי אמר ליה אחריך לפלוני קנה שני.8א"ל רבא לר"נ נהי נמי דירושה אין לה הפסק והא אפסקה איהו. אמר ליה איהו סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק. ודוקא באח בין האחים וכיוצא בו, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות, אי נמי בין הבנים למאן דלא שני ליה בין כותב לאומר, הא קימא לן לא עשאו אלא איפיטרופיא כדפרישנא לעיל:9קנז. ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו כגון אח בין האחים וכיוצא בו שכיב ראשון אתא שני קא תבע. ואסקא רבא דהיינו דשלח רב אחא בר רב עויא. דאין לשני במקום ראשון כלום, וכן הלכתא. אלא מיהו הני מילי היכא דא"ל לראשון נכסי לך סתמא, ולא פירש ליה לשון מתנה בהדיא, דאיכא למימר דלישנא דנכסי לך למי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, וכמ"ד כלשון ירושה דמי וירושה אין לה הפסק, אבל היכא דאקני ליה לראשון בהדיא בלשון מתנה וא"ל אחריך לפלוני לא קני להו ראשון לנכסים אלא משום מתנה ואם מת ראשון קני שני כדברירנא בפירקין לעיל:10ח. הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים בו כשורה זכור לטוב. ולית הלכתא כוותיה. והאי דקתני רישא הכותב נכסיו לאחרים, דוקא דלא אמר בלשון ירושה אלא דאמר נכסי לפלוני סתם, דקי"ל אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כדבעינן למימר קמן, וכל שכן היכא דאמר בלשון מתנה, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדאמרן לעיל:11קנח. והא דתנן הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. ומסקנא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא. דלא ידעת מיהו מיניהו נפיק זרעא מעליא. וכן הלכתא:12קנט. ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן קידושין כח,ב רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה:
