יד רמה על בבא בתרא ק״ל

1 קל. ואסיקנא והילכתא כל תוך כדי דבור כדיבור דמי לבד מע"ז וקידושין. כלומר כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחר, בין ששניהם שלו בין שהאחד שלו והשני של אחר, בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו, אם היה האחרון בתוך כדי דיבור לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק. נפקא מינה לכמה מילי, בין לענין איסורא בין לענין ממונא, ומיניהו לענין חזרה, כגון האומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתכ"ד ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת שלמים. וכן לענין הקנאה דיכיל למהדר ביה בתכ"ד. חוץ מע"ז וקידושין. ע"ז מאי, היא משכחת לה בין במתפיס דבר בע"ז, דאע"ג דהדר ביה בתכ"ד ולא כלום הוא ואסור בהנאה. אי נמי בעובד ע"ז בין על ידי מעשה בין ע"י דבור דקבליה עליה באלוה, אע"ג דהדר ביה בתוך כדי דבור לא מיפטר. קידושין מאי היא, דהיכא דקדיש איתתא מדעתה לא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ולאוקומינהו למעות מתנה ואפי' בתוך כדי דבור. וה"ה גבי מגדף ומגרש, דהכי אסיקנא בפירקא בתרא דנדרים פז,א חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש, ואשמועינן הכא ע"ז וה"ה למגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ואשמועינן קידושין והוא הדין לגירושין, דתרויהו איסור אשת איש נינהו:

2 ז. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימין. ומסקנא דגמרא לא נחלקו ר"י בן ברוקה וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום, ועל מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות, שר"י בן ברוקה אומר יירש וחכ"א לא יירש. וקי"ל כר"י בן ברוקה כדבעינן למימר קמן. ודוקא היכא דליכא בכור, אי נמי איכא בכור ולא מיעט לבכור ולא מידי. אבל היכא דאיכא בכור וריבה לפשוט ומיעט לבכור, לאו כל כמיניה, דכתיב לא יוכל לבכר. ודוקא היכא דלא אמר לשון מתנה, אבל אמר לשון מתנה, בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, דבריו קיימין כדאמרי' לעיל ואפי' על אחר במקום בכור:

3 קלא. והא דתנן איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה, דיקינן עלה טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימים. דאי לא תימא הכי, אדאשמועינן אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום לישמעינן בן בין הבנים ובת בין הבנות דלא אמר כלום וכ"ש אחר במקום בת ובת במקום בן. אלא מדלא איירי אלא באחר במקום בת ובת במקום בן, שמע מינה דבן בין הבנים ובת בין הבנות מודי דדבריו קימין, אימא סופא ר"י בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קימין היינו ת"ק. וכי תימא ר"י בן ברוקה אפי' אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר. דבריו קימין, כגון אח או אב במקום בת, דכיון דאלו לא הויא ליה האי בת הוה ליה האי אח והאי אב ראוי ליורשו, ואלו לא הוה ליה בן הויא לה האי בת ראוי ליורשו, דבריו קימין. והתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכ"א לא יירש. איבעית אימא מדקאמר רבי ישמעאל לא נחלקו על אחר במקום בת ובת במקום בן, מכלל דת"ק סבר נחלקו. כלומר דאיכא ת"ק דסבר באחר במקום בת ובת במקום בן נחלקו, דרבנן סברי לא אמר כלום ור"י ב"ב סבר דבריו קיימין, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות ד"ה דבריו קיימין. ותנא דמתני' דקתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, ותאני עלה ר"י ב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימין, סבר לה כת"ק דפליג עליו דר' ישמעאל דאמר באחר במקום בת ובת במקום בן פליגי כדפרישנא.

4 ואי בעי תימא, דרבי ישמעאל דאתא לפרושי פלוגתא דרבנן ור"י ב"ב ליכא תנא דפליג עליה בהכין, ודקא קשיא לן כיון דכי א"ר יוחנן בן ברוקה דבריו קימין בבן בין הבנים ובת בין הבנות בלחוד קאמר היינו ת"ק, דהא ת"ק נמי כי קתני לא אמר כלום באחר במקום בת ובת במקום בן קאמר אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין כדברירנא, כולה רבי יוחנן ב"ב היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה בד"א באחר במקום בת ובת במקום בן אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין דברי ר"י ב"ב שר"י ב"ב אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קימין. מכלל דרבנן פליגי עליה וסבירא להו דאפילו בבן הבנים ובת בין הבנות לא אמר כלום.

5 וקי"ל כי האי פירוקא בתרא, דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא. הילכך היכא דאמר על אחר במקום בת ובת במקום בן, דכולי עלמא אי אמר משום ירושה לא אמר כלום לא שנא אמר יירש כל נכסי ולא שנא אמר יירש כך וכך, כיון דאינו ראוי ליורשו כלל לא אמר כלום. כי פליגי בבן בין הבנים ובת בין הבנות, דרבנן סברי לא אמר כלום, ור"י ב"ב סבר כיון דראוי ליורשו מקצת כי אמר יירש כל נכסיי דבריו קימין. ואין צריך לומר היכא דאמר יירש יותר מן הראוי לו בחלקו.

6 א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב וכן אמר רב הלכה כר"י ב"ב וכן אמר רבה הלכה מאי טעמיה דר' יוחנן ב"ב אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דאלת"ה מאי ביום הנחילו את בניו, אטו ירושה דאוריתא בדידיה תליא, כי לא מורית להו נמי לא סגיא דלא ירתי ואלא מאן בו לירות, אלא כי קא מיירי היכא דאתי לרבויי לחד ולמעוטי לחד, אי נמי למימר איש פלוני בני יירשני מכלל בני, ואמר קרא ביום הנחילו את בניו, אלמא אית ליה רשותא לאב למעבד הכי.

7 א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר אי ס"ד והיה ביום הנחילו את בניו לאשמועינן דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בלחוד הוא דאתא, למה לי הא, מלא יוכל לבכר נפקא, מדלא קפיד קרא אלא גבי חלק בכורה דלא יוכל לבכר את בן אהובה שאינו בכור על פני בן השנואה הבכור, מכלל דגבי חלק פשוט הדין עמו. והיה ביום הנחילו את בניו לימא למה לי. ופרקינן ההוא לא יוכל לבכר מיבעי ליה לכדתניא כו', כלומר אי מלא יוכל לבכר הוה אמינא ההוא לאו למידק מיניה דינא דפשוט אצטריך ליה, אלא לגופיה אצטריך, לאשמועינן דלא יוכל לבכר דלא יליף ק"ו מפשוט. ואי לאו והיה ביום הנחילו את בניו הוה אמינא כי אשמועינן רחמנא גבי בכור דלא יוכל לבכר לאו למעוטי פשוט אלא למילף מיניה פשוט מק"ו. כדתניא אבא חנן משום ר' אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו. כלומר שהייתי יכול לדון בכור מפשוט מק"ו שיוכל לבכר מי שירצה, והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כוחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל לא יוכל לבכר. ומה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו. כלומר השתא דכתיב לא יוכל לבכר, חלק בכור הוא דלא יוכל להנחיל לכל מי שירצה, הא חלק פשוט הרשות בידו, מה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו. שיכול, כלומר אי מדוקיא דלא יוכל לבכר הוה אמינא ליתי פשוט בקל וחומר מבכור, והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ורבנן מיבעי להו לרבויי נחלה אצל הבנים, לומר לך שאין הבכור נוטל אלא פי שנים כאחד, אבל להעביר ירושה מן הראוי לה למי שאינו ראוי לה, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאינו ראוי ליורשו לית להו אלא מדרבנן. והוא דאמר בלשון מתנה, דאי בלשון ירושה, מתנה על הכתוב שבתורה הוא, שאין זו ירושה האמורה בתורה, ועוד דכיון דמפקינן ליה לקרא דביום הנחילו את בניו לדרשא אחרינא על כרחיך יליף פשוט מבכור בק"ו.

8 ושמעינן מינה דאפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דסבירא ליה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, דוקא גבי פשוט, אבל גבי בכור לאו כל כמיניה לאפקועי מיניה חלק בכורה בתורת ירושה, דכתיב לא יוכל לבכר. ומנא תימרא דהא מתניתא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה היא, מדקא מפליג בין בכור לפשוט, דאי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, מאי אירייא חלק בכור, אפילו חלק פשוט נמי לאו כל כמיניה. אלא לאו רבי יוחנן בן ברוקה, וחלק פשוט הוא דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אבל חלק בכורה לא עד דאמר בלשון מתנה. ואפילו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור, לא אמרינן גבי בכור הוא דלא אמר כלום וגבי פשוט דבריו קיימין, ומקמצינן ליה לבכור מכולהו פשוטים כשיעור מאי דחזי ליה בחלק בכורה, והנך כולהו זכי כל חד מיניהו במאי דמשתייר ליה ממטו מנתיה לפום מאי דזכי ליה אבוה, אלא כיון דהשוה להם את הבכור אשתכח דההוא ממונא דמיעט ליה לבכור איכא מיניה פורתא במאי דזכי ליה לחד מיניהו וגבי כל חד מיניהו נמי קרינא ביה לא יוכל לבכר, ומגו דבטלה ההיא ירושה דזכי ליה לכל חד מיניהו גבי בכור, בטלה נמי גבי הדדי, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר, כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר קרינא ביה גבי פשוט ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר כגון שהשוה להם את הבכור, גבי פשוט נמי לא קרינא ביה ביום הנחילו את בניו. והיינו דתנן ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. וכבר ברירנא במתני' דהאי לא אמר כלום אכולהו קאי ואפי' אפשוטין. וכבר ברירנא נמי דבין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא ההיא מתני' מודי בה רבי יוחנן בן ברוקה.

9 א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר הלכה כר' יוחנן בן ברוקא אמר ליה רבי אבא הודה הורה איתמר במאי קמפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב:

10 קלב. תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאלו ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ולא מפי מעשה, שאם היתה קבלה בידם שנעשה מעשה כך אין סומכין עליה שמא הוראת שעה היתה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ודוקא בתלמוד דידהו דהוה גרסי ליה על פה, אבל תלמוד דידן כי איכתיב הלכה למעשה איכתיב, ואפילו מסוגיא דשמעתא נמי ילפינן הלכה למעשה. ועוד, בשלמא בימי חכמי הוראה איפשר למיזל ולמיבעא מיניהו הלכה, אלא השתא אי לא סמכינן אסוגיא דגמרא אמאן נסמוך.

11 וגרסינן בתחלת פאה בגמרא דבני מערבא פ"ב ה"ד עיי"ש רבי זעירא בשם רבי שמואל אמר אין למדין לא מהלכות ולא מאגדות ולא מתוספות ולא מן התלמוד, כלומר דברי אמוראין שנכתבו בתלמוד, שלא נכתבו אלא ללמוד מהן הלכה למעשה. וכדמעיינת בגמרא דילן בכולהו עובדי דעביד רבנן מעשה ומייתו ליה ראיה משמעתא גרידתא אע"ג דלא איתמר בה הלכה למעשה. וגרסינן נמי בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין לג,א טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר, אלמא ילפינן הלכה מפי משנה ועבדינן בה מעשה. קשיאן אהדדי, אלא לאו שמע מינה דכל מתניתא דלא אידחיא בגמרא בהדיא, כי אכתיבא להלכה למעשה איכתיבא. ואפילו מסוגיא דגמרא נמי ילפינן, דאמרינן התם היכי דמי שיקול הדעת, כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך, היינו טעה בשיקול הדעת. טעמא דטעה ועבד כאידך, הא לכתחלה כהאי דסוגיין בעלמא כותיה עבדינן. ואע"ג דסוגייא דשמעתא לא שייך למימר ביה הלכה למעשה כלל סמכינן עליה, דכי איכתיב למילף מיניה הלכה למעשה איכתיב.

12 אלא מיהו הני מילי בתלמיד חכם שהגיע להוראה וחזי למסמך אנפשיה, דכי משכחת מתניתין או שמעתתא או סוגיא בעלמא בגמרא ומתחזי ליה לפום סוגיא דגמרא דהלכתא היא אית ליה למסמך אנפשיה למעבד בה עובדא ולאגמורי מינה לאחריני הלכה למעשה. אבל תלמיד שלא הגיע להוראה, כיון דלית ליה רשותא למסמך אנפשיה כלל, וכל שכן לאורויי לאחריני, כדאמרינן התם ע"ז יט,ב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, לא מיבעי ליה למגמר הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, ואפי' בתלמוד דידן, אלא עד דבעי ליה למילתא מרביה או מרבא אחרינא דחזי להוראה.

13 ואפי' בתלמיד שהגיע להוראה היכא דאסתפק במילתא דלא ברירא ליה מילתא למסמך ביה אנפשיה, כיון דצריך למבעא ההיא מילתא מרביה, הויא לה מילתא לגבי כגמ' דמעיקרא דהוו גרסי ליה על פה דהא לא אייתי היכא לית ליה רשותא לדיליה בההיא מילתא למסמך אגמרא אלא אמימרא דרביה הוא דאית ליה. הלכך אע"ג דאמר ליה רביה הלכה נמי לית ליה רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה, דהא רבי אסי ראוי להוראה הוה ולא הוה יהיב ליה רבי יוחנן רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה כדבעינן למימר קמן:

14 קלג. סופא דברייתא שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ובלבד שלא ידמה והלא כל התורה כולה דומיאתא היא. אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאין ללמוד טרפות האמורות באבר זה מטרפות האמורות באבר אחר, לפי שאין חיות האיברין דומין זה לזה, שיש כשר בזה ופסול בזה והפסול בזה כשר בזה, כדאמרינן גבי קנה וחלופיה בכבדא. וכן יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא. ואפי' בחד אבר נמי דתניא אין אומרים בטרפות זה דומה לזה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ומתה. כגון היכא דניקב הטחול דאי אנקיב בקולשיה כשרה ואלו בסומכי טריפה. והוא הדין גבי בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה, דאי נחתכו למעלה מצומת הגידין, אע"ג דאזל ליה צומת הגידין בהדי אבר הנחתך כשרה, ואילו היכא דנחתך במקום צומת הגידין טריפה, ואע"ג דמקל וחומר הוה לן למיסר תרויהו או לאכשורי תרויהו, הא קא חזינן דכי קא חתיך לה מכאן מתה ואי חתיך לה מכאן חיתה. ואמטול הכי בשאר הלכות נמי ליכא למילף חדא מחברתה כלל. אבל בשאר כל התורה כולה מדמינן, דלאו כולהו דיני וכולהו אנפי דאיסורא כתיבי בהדיא ואי מתרמי מידי דלא כתיב בהדיא, על כרחיך אית לן לדמויי לחד אנפא דדמי ליה מהנך אנפי דכתיבי בגמ' בהדיא. ורבנן דגמרא נמי קא חזינן בכולהי שמעתתא ועובדי ילפי להו מהדדי ומדמו מילתא למילתא:

15 קלד. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה לעביד מעשה אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. והאי נמי בתלמוד דידהו קאי דהוו גמרי ליה על פה כדברירנא לעיל: