יד רמה על בבא בתרא י״ח ב:א׳-י״ט א:י׳

1 ל. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה, קשיא לרבא. ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דמשרה קשי לירק אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבורך מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי ואי דלא סמיך לימא למה ליה למימרא ליה הכי. כלומר אי דלא סמיך בעל דבורים מעיקרא מקמי דלסמוך בעל חרדל עד דמרחיק שיעור הרחקה מטעמא דהבא לסמוך בצד המצר, דהא לטעמא דרבי יוסי דבורים נמי מזקי ליה לחרדל, לימא למה ליה למימרא ליה הכי עד שאתה אומר לי כו', תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים. ואיכא לפרושה נמי הכי, ואי דלא סמיך חד מינייהו מעיקרא אמצרא דחבריה לימא למה ליה למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה קמא. ולא מצית לאוקומא כגון שבאו שניהם לסמוך בבת אחת דאם כן אמאי מתיר ר"י בחרדל, כיון דלטעמא דר"י תרויהו מזקי אהדדי תרויהו מיחייבי דמזקי לארחוקי האי חצי שיעור והאי חצי שיעור, כדקי"ל דכל היכא דתרויהו מזקי אהדדי דתרויהו מיחייבי לסלוקי היזיקא, מידי דהוה אהיזק ראיה. אלא לא משכחת לה אלא דקדים בעל דבורים וסמיך בלא הרחקה ובתר הכי קאתי בעל חרדל למסמך, כפשטה דמתני' דקתני ואת החרדל מן הדבורים דמשמע דבעל דבורים קדים ובעל חרדל הוא דאתי השתא למסמך. וקאמר ליה בעל דבורים לבעל חרדל הרחק חרדלך מדבורי. דרבנן סברי כיון דחרדל מזיק להו לדבורים ודבורים לא מזקי ליה לחרדל מיחייב בעל חרדל לארחוקי, ורבי יוסי סבר חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי ואע"ג דקדים בעל דבורים תרויהו כהדדי נינהו, דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה, בין קדים בין לא קדים חדא דינא הוא כדאסיקנא לקמן אליבא דרבנן, וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא דלא ליחייב לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, אלא או תרווייהו מרחקי מהדדי האי חצי שיעור והאי חצי שיעור או תרויהו סמיכי למצר. ומהאי טעמא הוא דמתיר רבי יוסי בחרדל בלא הרחקה, מטעמא דסמיך בעל דבורים מעיקרא למצר בלא הרחקה וקא בעי השתא לחיובי לבעל חרדל לחודיה לארחוקי, דאי הוה ניחא ליה לחד מינייהו לארחוקי מן המצר השתא חצי שיעור הוה מחייבינן ליה לאידך נמי לארחוקי חצי שיעור.

2 נ"א ואי דלא סמיך היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת ליה דצריך למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים מעיקרא חצי שיעור כדברירנא. פ"א, היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת לה דמתיר בחרדל כיון דתרויהו מזקי אהדדי וליכא דין קדימה לחד מיניהו כדברירנא תרויהו נמי בעו רחוקי, אלא לאו דסמיך בעל דבורים ברישא.

3 אמר רב פפא בלוקח. כלומר לעולם דלא סמיך חד מיניהו מעיקרא אמצרא דחבריה, ומשכחת לה בלוקח, כגון שהיה לו למוכר חרדל ודבורים סמוכין זה לזה בשדהו ומכר אחד מהן לאחר ושייר את השני לעצמו או שמכר את אחד מהן לאחד והשני לאחר, דמעיקרא כי סמיך מוכר דבורים או חרדל לדנפשיה קא סמיך, וכי זבין ליה חד מיניהו ללוקח אדעתא דליקום כל חד מינייהו במאי דמטי ליה בעידן זביני בחולקיה הוא דזבין. ודוקא אליבא דמ"ד מוכר בעין רעה מוכר כדבעינן לברוריה לקמן ד"ה ואי. ובכי האי גוונא הוא דמתיר ר' יוסי בחרדל, דתרויהו כהדדי נינהו ולא מיחייב חד מיניהו לארחוקיה מחבריה, ואפילו היכא דקדים חרדל לדבורים או דבורים לחרדל, דקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, אבל הבא לסמוך בצד המצר של חבירו אימא לך אינו סומך.

4 ומקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק. כלומר לרבנן כי איכא דבורים נמי אמאי מרחיק חרדל, הא כי קא נחתי תרויהו מעיקרא אדעתא דהאי חרדל והני דבורים קא נחתי כדפרישנא. ואיכא נוסחי דאית בהו אי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק, כלומר אי בלוקח, דכוותה גבי משרה נמי בלוקח, כי איכא ירק אמאי מרחיק. וקשיא לן להני נוסחי, אליבא דמאן קא קשיא ליה, אי אליבא דרבנן מאי שנא משרה וירק דקא קשיא ליה, אדרבא תיקשי ליה חרדל ודבורים דעסיק בהו ואתי, דכי אוקימנא בלוקח משום סירכא דחרדל ודבורים הוא דאוקימנא, ואי לר' יוסי קא קשיא ליה היינו קושיא בתרא דאקשינן ועוד אפילו משרה וירק נמי. אלא על כרחיך אליבא דרבנן קא מקשינן ואחרדל ודבורים קאי, לרבנן אמאי מרחיק, כיון דכי זבנה האי מוכר להאי פיסקא הוה בה משרה או כרישין או חרדל זכה ליה בגויהו ותו לא מצי מוכר ולא לוקח שני דזבניה לפיסקא תנינא אמצריה מהאי מוכר לעכובי עליה, דלית ליה ללוקח שני אלא מה ששייר ראשון. ואין צריך לומר מוכר גופיה דלא מצי לעכובי עילויה דאיהו גופיה הוא דזבין ליה האי נזקא בארעיה לדברי הכל, והוא הדין היכא דמכר מקצת שדהו ושייר מקום חרדל לפניו למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר, דלוקח כי נחית אדעתא דהאי נזקא קא נחית.

5 ועוד ודאי מאי טעמיה דרבי יוסי. גבי חרדל, דקתני מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבורך מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי, דמשמע טעמא דבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דהוה ליה בעל דבורים נמי מזיק ובעל חרדל ניזק, הא לאו הכי דהוה ליה בעל דבורים ניזק ולאו מזיק ובעל חרדל מזיק מיחייב בעל חרדל לארחוקי, כי הוי בעל חרדל לחודיה נמי מזיק כיון דלוקח כי האי גוונא לא מיחייב לארחוקי כלל דמעיקרא כי נחית בעל דבורים אדעתא דהאי חרדל קא נחית וסבר וקביל. ועוד מאי שנא דמתיר בחרדל לחודיה וירק כי האי גוונא נמי לישרי.

6 אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה. כלומר לא תוקמא למתני' בלוקח דאם כן כי איכא ירק אמאי מרחיק, אלא כגון דקדים בעל דבורים ובעל ירק וסמיך מדעתא דנפשיה מקמי דלעביד חבריה משרה וחרדל. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה וכי ליכא דבורים סמיך חרדל. וכי תימא מאי טעמייהו דרבנן, דסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ואשתכח דלכי סמיך אידך ירק מחייבינן ליה לבעל משרה לארחוקי, ומהאי טעמא הוא דשבקינן ליה מעיקרא למיסמך, דלכי עביד חבריה ירק מסליק לה איהו למשרה דיליה וליכא היזיקא, מיהו כל כמה דלא סמיך ניזק לא מיחייב מזיק לארחוקי דהשתא מיהת לא מזיק הוא. ועדכאן לא קאמר רבא הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא גבי בור דמעידנא דסמיך מזיק הוא דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. ואע"ג דלכי עביד חבריה בור טיים ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד בארעיה אפסיד. והוא הדין גבי אילן דאע"ג דלכי עביד חבריה בור או נטע אילן אחרינא בדידיה קיץ ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד שרשין בקרקע דחבריה אפסיד ולא מסתלק פסידיהו בהכי. ומתני' דקתני אם אילן קדם לא יקוץ, ללישנא בתרא דרבא בשדה שאינה עשויה לבורות מיתוקמא, אבל ללישנא קמא בלוקח הוא דמתוקמא. אבל גבי משרה וירק וכיוצא בהן דכי מסלק להו מסתלק פסידיהו לגמרי מודי דסמיך. ולפום הדין שנוייא דרבינא תו לא צריך לשנויי גבי ריחיים ותנור וכולהו הנך כדקא משנינן מעיקרא, דהא כולהו דומיא דמשרה וירק נינהו וכי מסליק להו מסלק הזיקיהו לגמרי. וכי תימא אי הכי הא דתניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר לימא דלא כרבנן, דאי רבנן הא אמרת אע"ג דקדים נמי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא להו. כי אית להו לרבנן האי סברא היכא דהדר סמיך ניזק מידי דאורחיה, דכיון דמעיקרא אורחיה הוא לא מהנייא ליה למזיק ההיא קדימה דקדים אלא במה דלא סמיך ניזק, אבל במידי דלאו אורחיה דניזק מהניא ליה למזיק קדימה דיליה, והכא מידי דלאו אורחיה דניזק הוא כדקמשנינן בהדיא לעיל ע"א דירה שאני שאין אדם עושה דירתו אוצר.

7 ודייקינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי לא ליבעו רחוקי. ואסיקנא ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי. וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא אלא דלא לחייביה לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, כדברירנא לעיל ד"ה ת"ש למאי דס"ד מעיקרא לטעמיה דר"י. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בביניתא לא משכחא ליה ואי בטרפא הדר פארי. כלומר אי משום דאכלי ליה דבורה לביניתא שהוא זרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בעפר, ואי בטרפא הדר פארי, דא"נ אכלי ליה דבורים לטרפי' צמחו של חרדל חוזרין וצומחין וליכא פסידא בהכין. וליכא למיחש דילמא הדרי ואכלי ליה לההוא דהדר פארי אי נמי לזרעא דסליק ביה, דמגו דכאיב ליה פומייהו מאכילה קמייתא תו לא הדרי עילויה. מיהו חרדל ודאי מזיק להו לדבורים, דמגו דאכלי ליה לטרפא דחרדל נעשה פיהן חד וחוזרות ואוכלות את דובשנן. ואית דמפרשי אי בביניתא שהוא גרעין של זרע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בשרביט. ולא דייק, דהא טרפא קמא קדים לההוא ביניתא, ואי איכא למיחש דלבתר אכילה קמייתא הדרי למיכל ביניתא הדרי נמי אטרפא דהדר פארי ואע"ג דלא משכחי לה משכחינן ליה לטרפא, וא"כ כי הדר פארי מאי הוי הא קא הדרי ואכלי ליה, אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.

8 הדין הוא פירושא דאסתבר לן בהא שמעתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אפשטה דמתני'. מיהו חזינא להו לרבוותא דמפרשי ליה להאי שינויא דרב פפא דמוקים לה למתני' בלוקח כגון שעשה המוכר משרה בתוך שדהו או שזרע שם חרדל ואח"כ מכר מקצתה הסמוך למשרה או לחרדל והלוקח סמך שם ירק למשרה או דבורים לחרדל. ושנוייא דרבינא נמי דלא מוקים לה בלוקח אלא כגון דסמיך חד מינייהו מעיקרא בצד המצר הכי נמי מוקמי לה בדסמיך בעל חרדל ברישא. והאי פירושא לא דייק. חדא דפשטא דמתניתין דקתני מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים בדקדים ירק ובצלים ודבורים משמע, דקאתי בר מצרא למסמך וצריך להרחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים דומיא דשאר הרחקות דאיירי בהו במתני', דמסתמא בדקדים ניזק מיירי אלא היכא דפריש בהדיא דקדים מזיק כדקא פריש גבי אילן אם האילן קדם לא יקוץ. תדע דהא רישא דההיא מתני' דקתני מרחיקין את האילן מן הבור סתמא בדקדים בור הוא דמתוקמא כדדיקינן בהדיא גבי פלוגתא דאביי ורבא לעיל בבא בתרא יז,ב התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור, וה"ה גבי שאר הרחקות. וגבי משרה וירק גופייהו קא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. ותירוציה דרבינא נמי דהוא מסקנא דשמעתא בהכי סליק, דשמעת מינה דמתני' דקתני מרחיקין את המשרה בדקאתי למסמך משרה לבתר דאיתיה לירק עסקינן, דאי בדקדים משרה והא קמ"ל דכי אתי ירק בתר הכי מרחיק משרה ותו לא מצי למידק מינה דכי ליכא ירק סמיך לכתחילה אלא דאי קדים וסמיך כל כמה דליכא ירק לא מרחיק, וא"כ האי הא ליכא ירקסמיך הא ליכא ירק לא מרחיק מבעי ליה, אלא לאו ש"מ בדקדים ירק. וה"ה גבי מרחיקין את החרדל מן הדבורים למאי דס"ד מעיקרא כי איירי בה אליבא דרבנן כירק לגבי משרה דמו. והוא הדין במימריה דר"י כיון דלאיתפלוגי עלייהו דרבנן הוא דאתא על כרחיך כי איירי ר' יוסי בההוא אנפא גופיה דאיירו רבנן הוא דאיירי. ודקא קשיא לן נמי מדר' יוסי אי דלא סמיך לימא למה ליה למימרא ליה הכי, לאו לאוקומה בדסמיך בעל חרדל ברישא קא דייקינן, דעל כרחיך בין דסמיך בעל חרדל ברישא בין דסמיך בעל דבורים ברישא מיתוקם מימריה דרבי יוסי שפיר, דכיון דסמיך חד מיניהו בלא הרחקה וצריך למימר ליה האי טעמא דעד שאתה אומר לי כי היכי דלא לחייביה לדידיה לארחוקי.

9 וכיון דאיתברר דמשכחת לה לטעמיה דר"י בין דקדים חרדל בין דקדמי דבורים ואילו מימרא דרבנן לא סליק שפיר אלא בדקדמי דבורים, על כרחיך סוגיא דגמרא דקארי לה באנפא דסליק שפיר אליבא דתרויהו קרי לה, דהיינו בדקדמי דבורים. ואע"ג דמאן דקארי ליה לסיועי דוקיא קמא דקא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה קארי לה, וה"ה גבי חרדל דכי ליכא דבורים סמיך חרדל, כיון דלר"י חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כי מוקמינן לה נמי בדקדמי דבורים שמעת מינה, דמדבורים לר"י נשמע חרדל לרבנן, דכי היכי דלר"י כי ליכא דבורים סמיך חרדל.

10 מיהו רב פפא דאוקמא בלוקח לאו בדקדים חד מיניהו אוקמא, אלא הכי קאמר, לעולם דלא סמיך חד מיניהו אמצרא דחבריה, ומשכחת לה דהוו סמיכי חרדל ודבורים גבי מוכר מקמי דזבנה לחד מיניהו ללוקח כדפרישנא. תדע דאי הוה איפשר ליה לרב פפא לאוקומה בדלא הוה ליה למוכר אלא חד מיניהו לא הוה מוקים לה אלא בדהוו ליה דבורים וקאתי לוקח למסמך להו חרדל אי נמי דזבין דבורים וקאתי מוכר למסמך להו חרדל כפשטא דמתני'. ועוד דכי האי גוונא לא הוה יכיל גמרא לאקשויי ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, דכיון דקדמי דבורים דינא הוא לארחוקי חרדל מיניהו. אלא משום דרב פפא כי טרח לאוקומה בלוקח לתרוצי קושיא דקשיא לן מדר' יוסי קא טרח, ואי דלית ליה אלא חד בין דקדמי דבורים בין דקדים חרדל וקאתי אידך בתר זביני דלוקח למסמך דבורים לחרדל או חרדל לדבורים, לרבי יוסי דאמר חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כיון דס"ד מעיקרא דעל המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה מיחייב בתרא לחודיה לארחוקי, דהא קמא אפילו לרבנן לא מיחייב לארחוקי כדקתני בהדיא גבי אילן ובור דאוקימנא בלוקח אם האילן קדם לא יקוץ. ובשמעתין נמי דקא מקשינן ליה לרב פפא לטעמייהו דרבנן אי בלוקח אמאי מרחיק מטעמא דקדים גבי מוכר לזביניה דלוקח קא מקשינן, דשמעת מינה דפשיטא לן דכל נזקא דקדים גבי מוכר מקמיה זביניה דלוקח לא מיחייב מריה לארחוקי ואפילו לרבנן וכ"ש לר"י. וכיון דקמא דקדים גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח לא מרחיק, על כרחיך בתרא דאתא לבתר זביניה דלוקח לר' יוסי דסבר דתרוייהו מזקי אהדדי מחייב לארחוקי דאיהו הוא דעביד השתא שלא ברשות מידי דמזיק ליה לקמא ועל המזיק להרחיק את עצמו. וא"כ לרב פפא דטרח לתרוצי מימריה דר"י דסבר דלא מיחייב חד מינייהו לארחוקי היכי מוקים ליה באנפא דהוי דינא לדברי הכל דליחייב חד מיניהו לארחוקי, נהי כי מתוקמא ליה כהלכתיה דרבי יוסי לא דייק לאוקומה אליבא דרבנן ולא נמי כי דוקיא דר"י אלא דלא כי טעמיה ודלא כהלכתיה היכי אוקמא. ועוד גמרא גופיה כי אקשי ליה מאי טעמיה דר"י, אדקשיא ליה טעמיה תיקשי ליה הלכתיה. אלא משום דכי אוקמה רב פפא לדרבי יוסי בלוקח באנפא דלא שייך ביה חיוב הרחקה גבי חד מינייהו הוא דאוקמא, דלישנא דמתיר בחרדל לסמוך לדבורים משמע, דשמעת מינה דלא מיחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה. וברייתא נמי דיקא דקתני עד שאתה אומר לי כו', דאלמא חרדל ודבורים לר"י כהדדי נינהו.

11 ואי הוה מיתוקם שנוייה דרב פפא לא הוה מיתוקם ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי להלן בבא בתרא סג,ב מוכר בעין רעה מוכר ואמטול הכי לא מיחייב חד מינייהו לארחוקי מחבריה, מוכר לא מיחייב דהא בעין רעה מוכר, לוקח נמי לא מחייב דהא מוכר גופיה הוא דזבין ליה האי נזקא דארעיה ואפילו אחריות דעלמא קביל עילויה וכ"ש אחריות דנפשיה, אבל לר' עקיבא דאמר שם בעין יפה מוכר, בין דזבן לוקח חרדל בין דזבין דבורים, כיון דחרדל ודבורים לרבי יוסי תרויהו מזקי אהדדי מיחייב מוכר לארחוקי נזקיה מלוקח, דמכי זבין ליה דבר הניזק ללוקח בטולי בטלה לחזקה דדבר המזיק מעילויה, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להן חלונות זה על זה מטעמא דמוכר בעין יפה מוכר כדברירנא בפירקא קמא לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד. דאמר מוכר בעין רעה מוכר קא מקשי' ליה דכיון דלא מתוקם ליה טעמיה דר"י אלא בהכי טעמא דרבנן נמי בהכי בעי לאוקמי, דלא פליגי רבנן ור"י אלא בדבורים אי מזקי ליה לחרדל ואי לאו, דלרבנן דאמרי לא מזקי ליה מיחייב לארחוקי חרדל מדבורים, ולר"י דאמרתרויהו מזקי אהדדי כיון דלוקח הוא לא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, אבל בעין יפה ועין רעה לא פליגי. ואי לאו שאר קושיין דאקשו ליה אפשר דהוה דחיק לשנויי דבעין יפה ועין רעה נמי פליגי, וכגון דזבין ליה דבורים ללוקח ואליבא דמאן דאמר בעין יפה מוכר, אלא כיון דאידחי שינויי מהנך קושיין אחרניתן לא טרח לתרוצי קושיא קמא דאקשו ליה.

12 וכ"ת א"כ הא דאמרינן גבי תיובתא דמרחיקין את האילן מן הבור כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח הא לא דמו להדדי, דאלו גבי חרדל ודבורים קא מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח ואלו גבי אילן ובור קא מיירי בדהוה אילן לחודיה גבי מוכר. מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא, הכא גבי חרדל ודבורים דלר' יוסי תרויהו מזקי אהדדי ולא מיירי בדין קדימה אלא באנפא דלהוו תרויהו כהדדי ולא ליחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח, התם גבי אילן ובור דמיירי בדין קדימה כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ על כרחיה צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה גבי מוכר והדר זבין ליה חד מיניהו ללוקח, לא מיתוקמא ליה משום דקשיא רישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים, ואי בדקדמי תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח כי קדם בור אמאי קוצץ הא כי זבניה לוקח לבור או אילן בתר הכי מאי דזבין ליה מוכר הוא דזבן, וקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, ואמטול הכי צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח. ורישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים בדקדים בור לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח, דכי זבניה לוקח לאילן או לבור ממוכר אית ליה דין קדימה. וכי אוקימנא כדרב פפא לאו לדמויינהו להדדי בכולהו אנפי אוקימנא אלא למימרא דתרויהו כי סמיך מזיק לא בצד מצרא דאחריני סמיך אלא אמצרא דנפשיה סמיך, ומשכחת להו לתרויהו בלוקח, מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. והכי איתברר לך דלא מיתוקמא סוגיא דשמעתין כפשטא אליבא דהלכתא אלא כדפרשינן.

13 אשתכח השתא דס"ל לר"י דעל הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק לא בעו רחוקי, וכ"ש כרישים ובצלים וחרדל ודבורים. וקיימא לן כר"י, דהא איפסיקא הלכתא לקמן בבא בתרא כה,ב כוותיה. אלא מיהו כי איפסיקא הלכתא כוותיה הני מילי למאי דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו, אבל למאי דקאמר דדבורים מזקי ליה לחרדל לית הלכתא כוותיה, דאי לטעמיה דר"י כיון דס"ל דדבורים נמי מזקי ליה לחרדל הוה מחייב בעל דבורים לארחוקיה דגיריה נינהו וקי"ל מודה ר"י בגיריה, ואלו לרבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה, ובהא לא איפסיקא הלכתא כר"י, הלכך הלכתא בהא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וחרדל נמי אע"ג דמזיק להו לדבורים, כיון דלא מזיק להו אלא מחמת דאכלי ליה וקי"ל כרבנן דאמרי דלא משכחי ליה דבורים לחרדל אלא בטרפא לאו הזיקא דשכיח בשעת זריעה הוא ולאו גיריה הוא, ובמידי דלאו גיריה קיימא לן כרבי יוסי, ואשתכח דלא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה:

14 לא. ושמעינן מיהא דבעלמא לאו לוקח, אע"ג דקדים מזיק, אי לבתר דסמיך נמי קא הוי גיריה מחמת מעשה אחרינא דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק לאו בהדי דסמיך, מיחייב לארחוקי ואפילו לר"י. ואי לא קא הוי גיריה אלא מחמת מעשה קמא דסמיך מקמי דליתיה ניזק, כיון דבעידנא דסמיך מזיק מפסק פסיקיה גיריה אע"ג דכי הדר סמיך ניזק קא מטי ליה הזיקא מיד לאו גיריה הוא, דמידי דהוי גיריה משעת הנחה בעינן דומיא דגיריה דעלמא, אבל הכא כיון דבשעת הנחה לא אתי מיניה הזיקא דהא ליתיה לניזק בההיא שעתא, כי קא סמיך בדין קא סמיך, אימת מטי הזיקא לכי סמיך ניזק, כיון דההיא שעתא לא קא עביד מזיק ולאו מידי לאו גיריה נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו, והיינו פלוגתיהו. ומנא תימרא דכי הוי גיריה מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק או בהדי דסמיך ניזק איחייב לארחוקי ולא מהניא חזקה דמעשה ראשון למעשה אחרון, מדאמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ועד כאן ל"פ ר' יוסי עלייהו דרבנן אלא במידי דלאו גיריה אבל בגיריה מודה להו. ועוד דמדרבנן במידי דלאו גיריה נשמע לר' יוסי במידי דהוה גיריה, מידי דלאו גיריה לרבנן לאו אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ליה ההיא קדימה למהוי חזקהלהיזקא דאתי מיניה לבתר דסמיך ניזק, מידי דהוי גירי לר' יוסי נמי, אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ההיא קדימה למהוי חזקה להיזקא דאתי מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק. תדע דהא גבי מעשה דפפי יוכנאה לקמן בבא בתרא כה,ב דמנעינהו להנך עצארי דהוו דיקי שושמי בשבבותיה ואע"ג דהוו קדימי לאפדניה, דכיון דכי נידא אפדנא השתא לאו מחמת מעשה דמעיקרא קא נידא אלא מחמת מעשה דהשתא קא נידא, כמאן דמתחלי מהשתא דמי דלא מהני מעשה ראשון דהוה מקמי דליתיה ניזק למהוי חזקה למהוי למעשה אחרון דקא עבדי בתר דאתא ניזק. וה"ה גבי היזק ראיה, היכא דקדים חלון דבעל עליה לחצר דחבריה דאי לבתר דהוי חצר נפלה עליה דבעל חלון וקא בעי מהדר ולמבני לה ולמפתחיה לחלון לההיא חצר מנעינן ליה, דאע"ג דקדים מעיקרא לא מהניא קדימה דמעיקרא דהוו פסיקי גיריה למהוי חזקה למעשה אחרון דהוי גיריה. וה"ה גבי כל מידי דהוה גיריה בעידן מעשה אחרון או גרמא דגיריה.

15 והני מילי היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דהוה אתי מיניה היזיקא אסתלק ליה לגמרי, אבל היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דאתי הזיקא מיניה לא אסתלק לגמרי אע"ג דפסקי גיריה בנתים כמאן דלא פסיקי דמי וקיימא ביה חזקה למזיק. ונפקא מינה לרפת בקר וחנות של נחתומין ושל צבעים דאע"ג דפסיק הבלא וריחא מינייהו מקמי דליתי אוצר, כיון דכי אתי אוצר אכתי איתא לרפת גופה ולחנות גופה דהוו קדימי לאוצר והוו קביעי למיתי הבלא וריחא מיניהו, כי הדר מריהו ומוקים להו לבקר בההוא רפת ולמעבד עיבידתיהו בחנות לא מצי בעל האוצר לעכובי עלויה, כדקתני בהדיא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ולא פליג בין היכא דפסיקא גיריה ביני ביני להיכא דלא פסיקי. והוא הדין לחנות של נחתומין ושל צבעים, דחד טעמא נינהו. ולא דמי לעובדא דשושמי, דשאני התם דלא אחזוק במידי דקביעא תשמישתיה אלא במעשה בעלמא וקמא קמא דפסיקי גיריה לא הוה חזקה למעשה דבתריה. ומעשה דהנהו אומני לקמן בבא בתרא כג,א דקאמר להו אביי לרב יוסף הא אחזוקי, ואי לאו דהוו דמו ליה לרב יוסף כקוטרא ובית הכסא הוה קיימא להו חזקה, ואע"ג דכל יומא הוו עבדי מעשה דמהני למהוי גיריה או גרמא דגיריה, ההוא משום דהוה איתיה לניזק מעיקרא בעידנא דסמיך מזיק, דכיון דאתברר ליה היזיקיה ושתיק אחולי אחיל ואמטול הכי מהניא חזקה דמעשה ראשון למהוי חזקה למעשה אחרון.

16 והני מילי בעלמא דלאו לוקח. אבל בלוקח, אי זבין ליה מוכר מידי דמזיק ליה לההוא שיורא דשייר לנפשיה תו לא מצי לחיוביה לסלוקיה נזקיה לא איהו ולא לוקח שני דאתי מחמתיה, דאפי' למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר הני מילי כגון דרך וכיוצא בו דאמר ליה כי זביני לך אדעתא דלתהני לי מההוא שיורא דשיירי לנפשאי כדמעיקרא, אבל לסלוקיה ללוקח ממאי דזבין ליה לא, דאיהו מיחייב באחריותיה ללוקח ואפילו באחריות דאתיא מעלמא וכל שכן באחריות דאתי מחמתיה. וכל שכן למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר. ואי מוכר הוא דשייריה לדבר המזיק דאמר לנפשיה וזבין ליה לדבר הניזק ללוקח, מסתמא מיחייב מוכר לסלוקיה לנזקיה מיניה, דמוכר בעין יפה מוכר וסלוקי הוא דסליק חזקתיה מעלוי לוקח, והוה כמאן דאתי מהשתא למסמך ליה דבר המזיק, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להם חלונות זה על זה, דקיימא לן דטעמא דמילתא משום דסבירא לן דלקוחות הוי הוא ומוכר בעין יפה מוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית לקמן בבא בתרא סה,א, וכבר ברירנא להא מילתא בפירקא קמא לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד, והתם ארוחנא בה טפי. ושנויא דשני רב פפא בלוקח וקושיא דאקשינן ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, ליכא למילף מיניהו מידי אליבא דהלכתא במידי דהוי גיריה או גרמא דגיריה, אלא היכא דזבין ליה מוכר לדבר המזיק ללוקח ושייריה לדבר הניזק לנפשיה דכי האי גוונא ודאי על המוכר להרחיק את עצמו כדברירנא לעיל: