תוספות על זבחים ל״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על זבחים ל״ז ע״ב:ט״ז תוספות על זבחים ל״ט ע״א:ט׳ »

1 זבחים פתח ↗

הָתָם חַד קְרָא – כּוּלֵּיהּ לְגוּפֵיהּ, וְחַד – לִסְכָכָה; אֲתַאי הִלְכְתָא, וּגְרַעְתַּהּ לִשְׁלִישִׁית וְאוֹקֵימְתַּהּ אַטֶּפַח.

2 זבחים פתח ↗

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם״ – ״שִׁבְעִים״; אַהֲנִי קְרָא וְאַהֲנַי מָסוֹרֶת – אַרְבְּעִים וּתְרֵין בָּעֲיָא לְמֵיתַב!

3 זבחים פתח ↗

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כְּנִדָּתָהּ״.

7 זבחים פתח ↗

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה. דָּנִין חוּץ מִחוּץ, וְאֵין דָּנִין חוּץ מִבִּפְנִים; אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ – דָּנִין חַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת, מֵחַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת; וְאַל יוֹכִיחַ חוּץ – שֶׁאֵין חַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת?

10 צפנת פענח על התורה פתח ↗

כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם.תו״כ, פרשה ח, ה: ׳על המזבח׳; כל מקום שיתן על המזבח יכפר. לכפר על נפשותיכם; ולא על קרקעו של מזבח.עי׳ בהך דסוכה דף מ״ח גבי בול של מלח, י״ל דהיכא דהתורה פרטה הביטול לא נעשה כהפרט, ושם בעי קרן. וכן נראה מדברי רבנו בהל׳ פסולי המוקדשין פ״ב הל׳ ח׳ ט׳ דאך דקיי״ל שם בהל׳ י׳ דניתנין למטה שנתנו למעלה, או להפך, כיפר, זה רק היכא דלא בעי קרן. ועי׳ בתוס׳ זבחים דף ל״ח ע״א ודך נ״ב ע״ב ובתוספתא פ״א דקרבנות דבר שצריך ליתן במגע. ועי׳ תוס׳ שם דף ס״ד ע״א ובתו״כ פ׳ אחרי פ״ח, והטעם משום דבעי קרן.

15 זבחים פתח ↗

כְּמַצְלִיף. מַאי כְּמַצְלִיף? מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: כִּמְנַגְּדָנָא.

16 זבחים פתח ↗

מַאי, לָאו אַפַּלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ – כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״טְהַר טִיהֲרָא דְּיוֹמָא״? אָמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא: לָא, אַגִּילּוּיֵיהּ; דִּכְתִיב: ״וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״.

21 זבחים פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: אִם כֵּן, לִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל!

29 זבחים פתח ↗

הָא מַנִּי – רַבִּי נְחֶמְיָה; דִּתְנַן, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב.

1 התם חד קרא כוליה לגופיה - לא דמי לקרנות דדרשינן תחילות דקרנות משמע מניינא אבל סוכות לא משמע מניין דפנות אלא משמע שתי סוכות הלכך אין לנו לדרוש תחילות וצ"ע גבי אלהים סנהדרין דף ג: דמשמע נמי מניין ולא דרשינן תחילות:

2 ארבעין ותרתין - חצי שבעים וחצי ארבעה עשר:

3 דכתיב כנדתה - פי' כשיעור נדתה יש לך להוסיף אנקבה יותר מן הזכר ובפ' קמא דסנהדרין דף ד. לא מייתי ליה להאי כנדתה:

4 דנין חטאת וארבע קרנות - תימה דאפילו חוץ מפנים בעי למילף משום חטאת וארבע קרנות כל שכן פנים מבפנים ולקמן מצריך קרא לכל הפנימים דמעכבי ולא ילפי מהדדי דדריש לפר זה הפר כהן המשיח להקישו לפר העלם דבר של ציבור לומר דמעכבי וביום הכפורים צריך קרא:

5 וכפר אע"פ שלא נתן למעלה אלא למטה - תימה אמאי איפסיק מסדר שהתחיל לדרוש דהוה ליה למימר וכפר אע"פ שלא נתן למעלה אלא אחת ושלש למטה וי"ל דלא משמע ליה לדרוש שיעשה למטה אלא בהכשר דמים הניתנין למטה ושתים למעלה וב' למטה דקאמר היינו שיעשה למטה אחת שהיא שתים וכן וכפר אע"פ שנתן כולן למטה היינו כדין שאר דמים הניתנין למטה אבל אי אמרת אחת למעלה ושלש למטה הוי למטה אחת שהיא שתים ואחת שהיא אחת פוסל והיינו תרי שינויי שרובה למטה וגם האחת אינו כמשפט דמים של מטה אבל שלש למעלה ואחת למטה אע"פ שאותה אחת אינו כמשפט אין קפידא כיון שהרוב למעלה ע"כ ומשני רבא איזהו דבר שצריך שלש וכפר הוי אומר זה קרנות פירוש דלדידך בתרי וכפר סגי דכיון דלא בעינן קרא לאחת למעלה ושלש למטה לפי שאינו כדין דמים הניתנין למטה אם כן שלש למעלה ואחת למטה נמי אע"ג דרובן למעלה לא ליבעי קרא דאין זה כדין הניתנין למטה שכל הניתנין למטה ממתנות ארבע הויא אחת שהיא שתים ופריך ואימא וכפר אע"פ שלא נתן אלא אחת למעלה ושלש למטה ולא כולן למטה ולא אחוש בסברא זו דטוב להכשיר אחת למעלה מכולן למטה: הגה"ה תוספת ודברי רש"י יש לפרש דסבירא ליה כיון דוכפר שלישי אתי לשלש למטה כיון דהרוב למטה כשר הוא הדין כולן למטה ומשני איזהו דבר שצריך שלש וכפר כו' ולדבריך ארבע וכפר היה לו ליכתוב והוא הדין שלך אינו טוב והדר פריך ודילמא שלש למטה דוקא כשר ולא כולן מיהו לישנא דצריך שלש דמשמע ולדבריך אינו צריך שלש משמע כפי' התוס'. ע"כ הגה"ה וצריך לדקדק אמאי לא דרשינן להני וכפר אע"פ שלא נתן לקרנות כלומר בחודה וכפר אע"פ שלא נתן באצבע וכפר אע"פ שלא נתן ארבע מתנות אלא שתים שהן ד' וזה אין להקשות דהכא דרשינן וכפר לגמרי ואפילו בשר שרי באכילה ולעיל בפרק שני זבחים דף כו: דרשינן לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר דיש לחלק בין לכפר בין לוכפר:

6 כמצליף - תימה ומאי ס"ד דמקשה הא בהדיא קתני הכי בסיפא ביומא פ' הוציאו לו יומא דף נג: דתנן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וי"ל שבא לתרץ דהאי כמצליף כמנגדנא והכל במקום אחד וכמו שמפורש בערוך כמנגדנא שמרים ידו ואינו מכה עד שיורד ירושלמי מצליף כמטברר פי' בערוך שמטה ידו עד טיבורו:

7 מאי לאו אפלגיה דמזבח - ואם כן מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה דמתחלה נתן אקרנות ואחר כך לחצי המזבח. תוספות. ורש"י מפרש בע"א:

8 וליתנייה גבי קולי בית שמאי - פי' רש"י דסבר דשתי מתנות מפגלות ולא אחת דאין מפגלים בחצי מתיר וא"ת אימא מפגלות היינו באחת מהן ולבית הלל בראשונה דווקא ולכולהו מפגלין בחצי מתיר וא"כ אף בפיגול זימנין דהוי חומרא לב"ש אם נתן ראשונה כתיקנה ושניה חוץ לזמנה הוי פיגול ולב"ה אינו פיגול כדאמר במתני' וצ"ל מדקאמרי בית הלל ראשונה מפגלת מכלל דלב"ש לא מפגלא דהוה ליה למימר בראשונה ולא בשניה ותו י"ל דומיא דמתירות דהיינו דשתיהן דווקא הוי מפגלות וה"ר יצחק כתב דכן מוכח בתוספתא בהדיא א"ר אלעזר בן יעקב דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל שתי מתנות שבחטאת מכשירות ומפגלות כיצד אחת שלא בזמנה ונשפך הדם פסול ואין בו כרת דברי ב"ש ובית הלל אומרים פיגול ויש בו כרת אלמא באחת אין בו פיגול לב"ש ומשמע משום דנשפך הדם ולא קרבו כל מתיריו אבל אם לא נשפך הדם ונתן השניה כתיקנה הוי פיגול דמפגלי' בחצי מתיר ולא כפי' רש"י ולבית הלל פיגל דקרבו כל מתיריו או שמא אפי' לא נשפך ונתן השני' כתיקנה נמי אילו פיגול לב"ש דאין מפגלין בחצי מתיר ונשפך דקתני משום בית הלל אשמועינן דהיינו קרבו כל מתיריו השתא ממה נפשך בין סברי בית שמאי מפגלין בחצי מתיר הוו לקולא אכתי קשיא לי למה תירץ כי איתשיל בהתירא איתשל אפי' כי איתשיל בפיגול הוי בית שמאי לחומרא היכא דלא נשפך ונתן ראשונה כתיקנה והשניה בפיגול דמפגלין בחצי מתיר וליכא למימר דנשפך דווקא הוי מקולי ב"ש דלמה ליה למימר בעדיות קולא דנשפך כיון דבלא נשפך הוי חומרא ויש לומר דהאי גוונא אינו שנוי לא במשנה ולא בברייתא בפירוש אבל לישנא דברייתא בנשפך הוי לקולא לבית שמאי לכך פריך ליתני' בעדיות:

9 הגה"ה הא מני רבי נחמיה היא דאמר שירים - ולפירוש הקונטרס שנדחה סייעתא דרב פפא קשה דהוה ליה למימר אלא ולפום ריהטא שינויא הוא אליבא דרב פפא והיינו טעמא דכיון דאשכחן לרבי נחמיה דטעון כיבוס היכא דחייב בחוץ לרב פפא נמי כיון דחייב בחוץ בג' מתנות שבחטאת הוא הדין דטעון כיבוס דכיבוס וחיוב חוץ חדא מילתא היא דפשיטא שעל זה לא הוצרך ראייה ופריך אימר דשמעת ליה לר' נחמיה לענין העלאה כו' לענין כיבוס מי שמעת ליה ואם כן לא דייקינן הא מן הראוי ליסוד והוא הדין דלא תידוק הא מן הראוי לקרן ומשני אין והתניא כו' וכולה סוגיא לקיומי סייעתא דרב פפא עד לבסוף דמשני אלא כי תניא ההיא בדמים הפנימים דנדחו דבריו תוספות ומיהו כל זה אמר רב פפא לקיים דבריו בחטאות הפנימיות ולהכי מחשבה מועלת בהן ומיירי בשירים כדמשמע לישנא דברייתא דנשפכים ליסוד ולא בשלש מתנות דכיון דאיירי בפנימיות כך שוה כמו מתנה ראשונה כיון דכל ארבע מעכבות לכולי עלמא ולא הוי קרי להו נשפכין ליסוד ובסיפא לא מצי לפלוגי בדמים החיצונים דרבי נחמיה היא דחייב בשיריהם בחוץ ואם כן לא מצי למיתני תלתא פטור:

10 הגה"ה ויש מפרש הא מני רבי נחמיה היא כו' - ואתיא סיפא דהא מן הראוי ליסוד כמו רבי נחמיה ורישא דהא מן הראוי לקרן כרבנן ואשכחן כי האי גוונא בפ' שתי הלחם מנחות דף צה. דתנא ואפייתו בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלי להו בלינה וכן ברייתא דריש טבול יום לקמן זבחים דף ק: דיום שמועה כיום קבורה וכו'. ושקיל וטרי עד אלא כי תניא ההיא בשלש מתנות שבחטאת וגרס אלא בספרים מדוייקים והוי סייעתא דרב פפא מהך בתרייתא ולא מקמייתא ולפי שיטה זו יש ליישב כולה סוגיא ובקונטרס פירש כולה שמעתא בע"א:

1 סנהדרין פתח ↗

נֵימָא בְּדוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת קָמִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת, וּמַר סָבַר: אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. אָמַר לָךְ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הַשּׁוֹפֵט״. מַאי ״אֶל הָאֱלֹהִים״? שְׁמַע מִינַּהּ לְמִנְיָינָא.

3 סנהדרין פתח ↗

וְרַבָּנַן: ״יַרְשִׁיעֻן״ כְּתִיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ, וּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי עֲקִיבָא – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. רַבִּי, הָא דַּאֲמַרַן. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ, דְּתַנְיָא: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידִים אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ: אֶקְרָא אֲנִי ״שִׁבְעִים״, יָכוֹל תְּהֵא יוֹלֶדֶת נְקֵבָה טְמֵאָה שִׁבְעִים? אָמַר לָהֶן: טִימֵּא וְטִיהֵר בַּזָּכָר, וְטִימֵּא וְטִיהֵר בַּנְּקֵבָה. מָה כְּשֶׁטִּיהֵר בַּזָּכָר – בַּנְּקֵבָה כִּפְלַיִם, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא בַּזָּכָר – בַּנְּקֵבָה כִּפְלַיִם. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ, יָצָא וּמַחֲזִיר אַחֲרֵיהֶם. אָמַר לָהֶן: אִי אַתֶּם זְקוּקִים לְכָךְ. ״שְׁבוּעַיִים״ קָרֵינַן, וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. בֵּית שַׁמַּאי, דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ״. וּבְחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בְּחַטָּאת שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. וְאָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? ״קַרְנֹת״, ״קַרְנֹת״, ״קַרְנֹת״ – הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ: אַרְבַּע לְמִצְוָה, וּשְׁתַּיִם לְעַכֵּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קַרְנוֹת, קַרְנַת, קַרְנַת – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. שָׁלֹשׁ לְמִצְוָה, וְאַחַת לְעַכֵּב. וְאֵימָא: כּוּלְּהוּ לְמִצְוָה? כַּפָּרָה בִּכְדִי לָא אַשְׁכְּחַן! רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ כְּהִלְכָתָן, וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ טֶפַח. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. רַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת. ״בַּסֻּכָּת״, ״בַּסֻּכָּת״, ״בַּסֻּכּוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. דַּל חַד קְרָא לְגוּפֵיהּ, פָּשׁוּ לְהוּ תְּלָת. אֲתַאי הִלְכְתָא, גְרַעְתָּא לִשְׁלִישִׁית, וְאוֹקֵימְתָּא אַטֶּפַח. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: ״בַּסֻּכֹּת״, ״בַּסֻּכֹּת״, ״בַּסֻּכּוֹת״ – הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ. דַּל חַד קְרָא לְגוּפֵיהּ, פָּשׁוּ לְהוּ אַרְבַּע. אֲתַאי הִלְכְתָא גְרַעְתָּא לִרְבִיעִית, וְאוֹקְמֵיהּ אַטֶּפַח. רַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִין לִרְבִיעִית דָּם שֶׁיָּצְאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כׇּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״ – שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת וְשִׁיעוּר אֶחָד. וְרַבָּנַן: ״נפשת״ כְּתִיב. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִי אִיכָּא דְּלֵית לֵיהּ ״יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא״? וְהָתַנְיָא: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – יָכוֹל ״בְּחֵלֶב״?

15 יומא פתח ↗

וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּון לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְּמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וְשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל.

29 מנחות פתח ↗

מֵיתִיבִי: כְּמִין כַּוֶּורֶת הָיָה לָהּ בַּתַּנּוּר, וְדוֹמָה כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת! אֵימָא: וּפִיהָ דּוֹמֶה כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מְפוּצָּלִין מֵרָאשֵׁיהֶן כְּמִין דֻּקְרָנִין הָיוּ, שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן אֶת הַלֶּחֶם, שֶׁהוּא דּוֹמֶה כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לֶחֶם הַפָּנִים נִפְסָל בַּמַּסָּעוֹת, אוֹ אֵינוֹ נִפְסָל בַּמַּסָּעוֹת? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – חַד אָמַר: נִפְסָל, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ נִפְסָל. מַאן דְּאָמַר נִפְסָל, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״. מָה בַּחֲנִיָּיתוֹ – נִפְסָל בְּיוֹצֵא, אַף בִּנְסִיעָתוֹ – נִפְסָל בְּיוֹצֵא. מַאן דְּאָמַר אֵינוֹ נִפְסָל, דִּכְתִיב: ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״, לְאִידַּךְ גִּיסָא: מָה בַּחֲנִיָּיתוֹ, כִּי לֹא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ – לָא מִיפְּסֵיל, אַף בִּנְסִיעָתוֹ, כִּי לֹא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ – לָא מִיפְּסֵיל. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה״? אֶלָּא, כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בִּמְסוּדָּר – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא כִּי פְּלִיגִי – בִּמְסוּלָּק. מַאן דְּאָמַר נִפְסָל, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״, מָה בַּחֲנִיָּיתוֹ נִפְסָל בְּיוֹצֵא, אַף בִּנְסִיעָתוֹ מִיפְּסֵל בְּיוֹצֵא. לְמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ נִפְסָל, דִּכְתִיב: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״, אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע, אֹהֶל מוֹעֵד הוּא. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ״, לְאִידַּךְ גִּיסָא: מָה בַּחֲנִיָּיתוֹ – כִּי לָא מַפֵּיק לֵיהּ לָא מִיפְּסֵיל, אַף בִּנְסִיעָתוֹ – כִּי לָא מַפֵּיק לֵיהּ לָא מִיפְּסֵיל. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״? הַהוּא לִדְגָלִים הוּא דַּאֲתָא. וְאִידָּךְ, מִ״מַּחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת״ נָפְקָא. מֵיתִיבִי: בִּשְׁעַת סִילּוּק מַסָּעוֹת, קָדָשִׁים נִפְסָלִין בְּיוֹצֵא, וְזָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ לִמְחִיצָתָן. מַאי לָאו אֲפִילּוּ לֶחֶם הַפָּנִים? לָא, בַּר מִלֶּחֶם הַפָּנִים. מָה נַפְשָׁךְ, אִי ״אֹהֶל מוֹעֵד״ דַּוְקָא הוּא – אֲפִילּוּ קֳדָשִׁים נָמֵי, אִי ״אֹהֶל מוֹעֵד״ לָאו דַּוְקָא הוּא – אֲפִילּוּ לֶחֶם הַפָּנִים נָמֵי. אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: מָר אָמַר בִּמְסוּדָּר, וּמָר אֲמַר בִּמְסוּלָּק, וְלָא פְּלִיגִי. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ סִילּוּק מַסָּעוֹת בַּלַּיְלָה, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין סִילּוּק מַסָּעוֹת בַּלַּיְלָה – אֵימַת מִדְּלֵי? לְצַפְרָא? מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם יוֹצֵא? תִּיפּוֹק לִי דְּאִיפְּסִיל לֵיהּ בְּלִינָה! פְּשִׁיטָא, ״לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה״ כְּתִיב! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דַּעֲקוּר בִּימָמָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא עֲקוּר בִּימָמָא – בְּלֵילְיָא לָא מָצוּ עָקְרִי; קָא מַשְׁמַע לַן. וּרְמִינְהִי: הוּגְלְלוּ הַפָּרֹכוֹת, הוּתְּרוּ הזבין זָבִין וּמְצוֹרָעִין לִיכָּנֵס לְשָׁם. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא – רַבָּנַן. דְּתַנְיָא:

« תוספות על זבחים ל״ז ע״ב:ט״ז תוספות על זבחים ל״ט ע״א:ט׳ »