תוספות על זבחים י״ב א:ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

תוספות על זבחים י״ב ע״א:י״ג » « תוספות על זבחים י״ב ע״א:י״ז

1 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. התוס' בפ"ק דזבחים דף י"ב מדייקי מדקאמר התם לילה לקדושה יום להרצאה משמע קודם לכן לא ובדף קי"ד ד"ה היתר במה וכו' מפלפלין בזה ורוצין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"ש וכ"כ עוד בפ"ג דתמורה דף יט ע"ב אהא דקאמר התם אליבא דר"ש דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף ליה מבכור שקדיש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והקשו שם דהא בפ"ג דבכורות דף כ"א ע"ב קאמר בפשיטות ונילף מקדשים דלא קדושי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן. ועוד דאמר בזבחים שם לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדוש אבל מקמי הכי לא ותירצו דהני מילי לכתחלה אסור להקדישו למחוסר זמן מיהו אם עבר והקדישו קדיש דילפינן ליה מבכור. וכל זה לדעת התוס' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל וכדמוכרח מדבריו שבפ"ג מהל' איסורי מזבח שביאר שם דין מחוסר זמן וכתב בהל' י' וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו. הרי שלא כתב אלא שאינו לוקה ודומה למקדיש בעל מום עובר א"כ לא חיילא קדושה עליה כמו דלא חיילא קדושה על בעל מום עובר שהרי הוא כבעל מום קבוע כל זמן דלא עביר מום דיליה וכמו שביאר שם לעיל בפ"ק דאין הפרש ביניהם אלא לענין הולדות וכו' וכמו שכתב שם בהל' י"א ע"ש וטעמיה דבכל מקום בהש"ס שתמצא דמשמע דקדושה חיילא על מחוסר זמן היינו אליבא דר"ש דס"ל נמי בפ' בתרא דזבחים שעובר עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לבוא לאחר זמן וא"כ לת"ק דר"ש שם שאין חייבין עליו משום שאין ראוי להתקבל בפנים ואי בדיעבד קדוש היא אם כן ראוי הוא להתקבל וזה פשוט אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה וכך נראה מסתמא דהש"ס דבכורות כנזכר דלא קדשי כלל וכמו דמבואר בהדיא בת"כ פ' אמור והביא שם רש"י ז"ל ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון כלל אפי' בדיעבד. והכא דקאמר בפשיטות כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן י"ל דכר"ש הוא דאתיא א"נ יש לחלק בין מחוסר זמן דאיירי הכא ובין מחוסר זמן בעלמא וכמו דמחלקין התוס' בכמה מקומות. ובבכורות שם רוצין לחלק אף אליבא דר"ש בין מעשר בהמה לבין שאר קדשים ע"ש ומיהת נקטינן לדעת הרמב"ם דאין קדושה חיילא כלל על מחוסר זמן ואפי' בלילה שלפני שמיני דהא דר' אפוטרקי דזבחים דף י"ב דלעיל לא הביא כלל ומשום דלא איתמר אלא אליבא דרב פפא דקאמר התם לילה אין מחוסר זמן ורב פפא גופיה ס"ל בריש מנחות יש מחוסר זמן לבו ביום והביאו התוס' שם וכתבו וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא לדהתם ע"ש ואין להאריך. תמן תנינן ר"מ אומר באחד באלול וכו'. עיין בריש פ"ג דשקלים מה שנתבאר שם מזה בס"ד:

1 ערוך לנר על ראש השנה פתח ↗

בתוס' ד"ה שהי'. ובפ' כל האסורים דרשינן ליה: לא ידעתי למה הוצרכו להביא מפ' כל האסורים הרי גם שם בבכורות מייתי הגמרא ברייתא זו ושם הוא העיקר ובפ' כל האסורים לא מייתי ברייתא זו רק בתוך הסוגיא להקשות ממנה לר"י שם ד"ה שנה. ולקמן אין משמע כן: על הירושלמי אין קשה מזה דלשיטתו אזיל דס"ל דלבכור תם ג"כ מונין שנה משעה שנולד דהכי איתא פ"ק דר"ה אמר רב הונא זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולין לו מתוך שנתו א"ר מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדא כל הבכור אשר יולד וגו' הא כיצד משעת לידתו את מונה לו עכ"ל. ולכן הירושלמי לשיטתו שפיר מתרץ דמשכחת שנה בלא רגלים בדאקדשא כשהוא מחוסר זמן בפסח אבל גמרא דידן דס"ל דלתם מונין משעת הרצאה לא הי' יכול לתרץ כן. אמנם לענ"ד יש להשוות גמרא שלנו עם הירושלמי דלא פליגי שהרי יש להקשות כיון שהירושלמי מביא ראיה מקרא דאשר יולד א"כ מה יענה גמרא שלנו לראיה הזאת וי"ל בודאי בלא הקדישו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה אבל כשהקדישו מחוסר זמן אז משעת הקדש מתחיל שנתו אפילו הקדישו סמוך ללידה ממש דכן משמעות הכתוב כל הבכור אשר יולד תקדיש ומאותו שעה שתקדיש אפילו סמוך ללידה לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שמשעת הקדש חל עליו שם קרבן. אבל בלא הקדישו קודם זמן הרצאה אז מזמן הרצאה חל שנתו כיון שהיה ראוי להקריבו ובהכי איירי גמרא דידן ולכן אין קושיא מראית הירושלמי עליו. ואין לומר הא קרא בבכור כתיב דמרחם קדוש וא"צ להקדישו דזה אינו דגם בכור מצוה להקדישו כדאמרינן בערכין דף כ"ט מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו ת"ל הזכר תקדיש וכ"פ גם הרמב"ם ה' בכורות פ' א' ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ איך מתרץ הירושלמי כשהקדישו מחוסר זמן דהתינח בקדשים אבל הרי הברייתא אמרה אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת בבכור כן אכן ע"ז יש להשיב דבירושלמי באמת לא כתיב כלשון התוס' אלא תפתר שהיה מחוסר זמן לפסח וא"כ לענין בכור בפשטות משכחת שנולד בפסח ולענין שאר קדשים בשהקדישם מחוסר זמן אכן עכ"פ כיון דכתיב תקדיש י"ל דגם לפי הירושלמי לא חל השנה לענין ב"ת אלא משעה שהקדישו או בשעת הרצאה אפילו בלא הקדישו. ובהכי יש ליישב ג"כ דעת היש מפרשים שהביאו התוס' בערכין דף י"ח שתירצו על הקושיא ל"ל שנתו ולא שנות העולם פשיטא דאל"כ איך משכחת תמידין בר"ה שלענין שנה לא מונין רק משעת הרצאה והקשו התוס' עליהם דא"כ האיך משכחת מה דאמרינן בזבחים שעות פוסלות בקדשים ע"ש. אבל לפי דברינו י"ל דגם הי"מ לא כתבו דמונין שנה משעת הרצאה רק אם לא הקדישו קודם אבל כשהקדישו מחוסר זמן מאז מונין שנה וא"כ שפיר משכחת שעות פוסלים בקדשים בכה"ג די"ל בהקדיש מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו מאז יתחיל השנה וא"כ שייך תירוץ הירושלמי בשהקדישו מח"ז גם ע"פ גמרא שלנו והא דלא משני באמת כן י"ל דגם תירוץ זה לא יהיה אליבא דכ"ע שהרי ר' ישמעאל פליג בערכין שם על ת"ק וס"ל דאין מצוה להקדיש הבכור ותקדיש מבעיא ליה לאתה מקדישו הקדש עילוי וכיון דכן לא שייך לר' ישמעאל החילוק שחילקנו בין הקדש קודם להרצאה להקדיש אח"כ וכיון דלא מצי לתרץ אליבא דכ"ע ניחא ליה לתרץ כרב שמעיה ועוד דהירושלמי בעצמו ג"כ מתרץ לפי המסקנא כן. עוד יש ליתן טעם למה לא מתרץ גמרא דידן כתירוץ הירושלמי דלכאורה קשה על תירוץ זה האיך משכחת בהקדישו מחוסר זמן שהרי ביומא דף ס"ג אמרינן מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן וא"ל דזה רק לכתחלה אבל בדיעבד קדוש דז"א כיון דכתיב ירצה לקרבן אשה ממילא משמע דמה דממעטינן מקרבן לא ירצה וכן מוכח בזבחים דף י"ב ממה דפריך שם אי באפרישו האידנא דיחוי מעיקרא הוא ע"ש וכן מוכח ממה שהקשו התוס' שם האיך קדוש העובר כשהקדישו במעי אמו הרי אמרינן לילה לקדושה דוקא ע"ש הרי דפשיטא להו דאם הקדיש מח"ז אינו קדוש וא"כ קשה על הירושלמי. אבל י"ל דגם בזה הירושלמי לשיטתו אזיל דעל תירוץ זה איתא בירושלמי בר"ה בסוגין שם תמן תנינן ביום השמיני מביא שלש בהמות כו' ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם א"ר אלעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וכן איתא עוד לענין נזיר הרי שהירושלמי הוכיח ממתניתן דמותר להקדיש מח"ז וא"כ חלק אברייתא דיומא הנ"ל ולכן שפיר מתרץ ג"כ דמשכחת שנה בלא רגלים כשהקדישו מח"ז אבל גמרא דידן ס"ל כברייתא דיומא ולכן לא היה יכול לתרץ כן. ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוס' בזבחים איך קדוש העובר במעי אמו הרי מח"ז הוא דמ"ד בתמורה דס"ל כן הוא ר' יוחנן וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וכיון דהירושלמי ס"ל דמותר להקדיש מח"ז מסתמא ר' יוחנן ס"ל כן ולכן ר' יוחנן לשיטתו שפיר ס"ל דקדוש העובר. ובזה יש ליישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם ה' בכורות פ"ו ה' י"ד שהשמיט הדין דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דיליף ר' אפטרוקי בזבחים דף י"ב מרומיא דקרא דלילה לקדושה אבל קודם לכן לא דמח"ז הוא והניח בקושיא. וביותר הקשה המשנה למלך ה' איסורי מזבח פ"ג ה' ח' שהרמב"ם השמיט דין הברייתא דאסור להקדיש מח"ז והניח ג"כ בקושיא גם הראב"ד השיג על הרמב"ם בה' פרה אדומה פ"א על מה שכתב דאין לוקחין עגלה ומשהין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה דתיפוק ליה מפני שאין מקדישין מח"ז ע"ש. אמנם כל הקושיות מתורצות על הרמב"ם דס"ל כהירושלמי דמותר להקדיש מח"ז מפני שר' יוחנן ס"ל כן ולפי מה שכתב המשנה למלך משמע שגם ר"ל שהקשה בתמורה דף י"א וליתני נמי המפריש מעות כו' ורבא שתירץ על קושיא זו ס"ל דמותר להקדיש מח"ז לכן פסק הרמב"ם הכי. ולפי דברינו יהיה עוד תירוץ אחר חוץ ממה שכתבנו לעיל על קושית הברכת הזבח במה שהקשה על הרמב"ם כיון שפסק כאחרים וכת"ק דר"ש וכחכמים דרבי איך פסק דשנה בלא רגלים עובר בב"ת האיך משכחת כן אבל לפי דברינו י"ל דס"ל כתירוץ הירושלמי דאע"ג דפסק דבכור לא מונין רק משעת הרצאה מ"מ משכחת בשהקדישו מח"ז דבזה מונין שנה משעת הקדש על פי דברינו הנ"ל והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש כן משום דאין דרכו להזכיר מה שלא מפורש בגמרא:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

אדם שעונותיו כו'. ועי' בהשגות ועי' בתוס' ר"ה דט"ז ע"ב והנה בירושלמי דקדושין סוף פ"א מבואר כשיטת התוס' דזה רק לעוה"ב, אך בירושלמי פ"א דר"ה אמר שם על אדם שמת בעשי"ת כהאי גוונא כדברי רבינו והנה בבבלי שם דט"ז ע"א נקט לשון מקרה ואונס ר"ל דהוא נשאר קיים עד אחר יוה"כ והקב"ה רואה את הנולד שלא יעשה תשובה אז איגלאי מלתא למפרע ונידון ועי' בירושלמי ר"ה פ"ג הל' ה' גבי השמטת כספים וסוף פ"ח דיומא גבי שעיר המשתלח ע"ש ועי' בתוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה לא נצרכה דאם מת לא מקרי עומד לשחרור ועי' סוטה די"ח ע"ב לא שהמים בודקין אותה מיד ועכשיו כו' ר"ל שא"כ שוב לא תתטמא ועי' בהך דבכורות דכ"ז ע"ב דלמד שם דבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד מהך דשנה בשנה ע"ש וקשה מאי ראיה דלמא ר"ל אלילה הראשונה של ר"ה וא"כ הוי שני שנים וצ"ל דכיון דאין מקדשין את החודש בלילה עדיין לא מקרי שנה הבאה, עי' ברכות דף ל' ע"ב אך הלא מבואר בירוש' סוף פ"א דר"ה דהלילה קדוש למפרע ובעצם זה הוי מחלוקת בגמ' דסנהדרין די"ב ע"ב בין רבא לר"נ גבי אם בטל העיבור ע"ש וצ"ל כך דהא דאמרינן שחל למפרע זה רק כשהדבר ישנו בעין אבל אם אינו קודם שבא הדבר לא חל, וע' ע"ז דס"ג ע"א גבי אתנן כשקדמה והקריבתה, ועי' תמורה דכ"ד ע"א בהך דר"א בר"ש, ועי' חולין דל"ו ע"א גבי נתז דם על הדלעת ובדברי רבינו בפ"י מהלכות טומאת אוכלים הל' ג' דפסק דאם נתקנח הדם בין סימן לסימן הוי ספק אף דקי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וצ"ל משום דכיון דהדם אינו בעין לא חל עליה למפרע, ועי' שם דף ע' ע"א ודק"מ ע"ב גבי שחט מיעוט סימנים והחזירם לקן וע"ש דף מ' ע"ב ועי' בכורות דל"ט ע"א גבי בעיא דפנחס ע"ש בדברי רבינו מה שכתבתי שם ובזה א"ש הך דזבחים די"ב ע"א בתוס' ד"ה יום דליל שמיני הוי לענין הקרבה מחוסר זמן ואף דלענין הקדש לילה אין מחוסר זמן כמבואר שם זה רק כשהדבר נשאר עד למחר אז חל הדבר למפרע כמש"כ ולא כשיקרב בלילה, וכוונת הראב"ד כאן כעין שכתב התוס' ביצה דכ"ב ע"א ד"ה המסתפק דהוי כיבוי תיכף כשנוטל ממנו מעט שמן ע"ש ה"נ כשנוטל ממנו מעט שנים נקרא מיתה מיד וזה ר"ל בהך דיבמות דף נ' ע"א:

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

והיכא דנולד כשהוא מהול לא צריך לאטופי מיני' דם ברית. כצ"ל וכ"ה להלן סי' ל"ז וכפול כה"ע. ושנוי קצת בעובדא דר"א ב"א מחזקת הראי' לפסק רבינו כמבואר שם. והכי מוכח בסמוך א"ב מיפסק הלכתא בנולד כשהוא מהול כרב ודעת רבינו כבה"ג שהביאו התו' ורא"ש וש"פ. דל"ח לערלה כבושה. ובה"ג ורי"ף פוסקים כשמואל משום דרבה ור"י פליגי אליבי'. והרא"ש הקשה דהא רבה ור"י תלמידי ר"י הוי. ואי הוי פליגי עם רב יהודה הלכה כר"י. וכ"ש דהלכה כרב רבו של ר"י. והכ"מ יישב במה שראה לחלק בין כשחולק הרב עם התלמיד בפניו או אחר מותו. ובמח"כ מרן ז"ל זה הכלל נאמר מאביי ורבא ואילך דהלכה כתלמיד במקום הרב מכ"מ כשהם חולקים עם רבם בפניהם הלכה כרב. ע' מלחמת ה' שבת פ' תולין דר"פ יושב לפני רבו הוי כו' והה"מ בה' שבת פ"ב מיירי ג"כ במחלוקת רבה ורבא ע"ש. איברא עיקר הק"ו שדן הרא"ש לית להו להרי"ף ורבינו כמש"כ סי' כ"ד אות י' בס"ד. וסי' קי"ג אות ב' ובכ"מ. ודעת רבינו ובה"ג דרבה ור"י פליגי בפי' הברייתא דרשב"א. ותו דעובדא דראב"א מכרעת דמשמיא אסכימו כרב. והתו' ורא"ש הקשו לבה"ג אמאי גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וקטן שנולד כשהוא מהול א"צ. פי' ואפי' לא נחוש לערלה כבושה מ"ש מגר מהול. והכי ק' להרי"ף שלא הצריך הטפת ד"ב לנולד מהול אלא משום ס' ערלה כבושה. ומדברי הרמב"ן במלחמת ה' למדתי סברא פשוטה דבשלמ' גר דבעי ליכנס תחת כנפי השכינה במילה וטבילה וכשאין לו מילה בעי מיהא הטפת ד"ב. משא"כ ישראל מבטן לא נזכר מצוה זו כלל וה"ה קדוש מאליו וכ' הרמב"ן שם דע"כ תקנו בנוסח ברכה של מילת גרים אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו ד"ב כו' משא"כ במילת ישראל. אבל הר"י בה"ת יישב בתוס' יבמות מ"ו ב' ד"ה דר' דשאני גר שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה משא"כ נולד מהול שלא היה לו ערלה. ולטעמי' קאי שכ' התו' בד"ה ולא ספק כו' דקרא דערלתו אתי לאנדרוגינס. ונולד מהול מסברא ידעינן דא"צ להטיף ד"ב. וכ' הרא"ש שהר"ש הקשה א"כ קטן שנמול תוך שמנה והא צריך הטפה. שהרי היתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו ואינו כן מדאי' שלהי פרקין דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש לא ניתנה שבת לדחות. ונראה ליישב דעת הר"י ז"ל עפ"י דבעי ר"ח ביבמות ד' ע"א ערלות שלא בזמנ' אי הוי ערלות. ולא אפשיטא וכ' התו' שם ד' ע' דבירו' אפשיטא דלא הוי ערל. וא"כ י"ל דהר"י פסק כהירושלמי וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' תרומות ה"ג אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל ז' אינו חשוב ערל. וא"כ נימול תוך שמונה ה"ה כנולד מהול. ובאמת אי נמול בלילה לאחר שמנה או מלו עו"ג אחר שמנה למ"ד דמילתו פסול בדיעבד כאשר יבואר בס"ד. א"כ בעי הטפת ד"ב. והיינו כוונת רמ"א יו"ד סי' רס"ב לחלק בין נימול תוך שמונה דלא בעי הטפת ד"ב לנימול בלילה דבעי הטד"ב. והבינו הט"ז וש"ך והגאון שו"ת ש"א סי' נ"ב שתלוי אי המילה כשרה או לא. ושהרמ"א ס"ל דבתוך ח' המילה כשרה. וזה תימא וסותר ד"ע סי' רע"ד שהביא שו"ת הרשב"א דמי שצריך להמול בתוך שמנה מחמת סכנה רשאי עו"ג להמול שאין שום נ"מ בדבר. ותו היאך אפשר לומר כן. א"כ מאי הקשה הר"ש לר"י מהא דנימול תוך ח' לא בעינן הטד"ב. הא ניחא שפיר שהרי כבר מל ויצא ידי מצות ד"ב. אלא לא עלה עה"ד ל"כ ועיקר הנ"מ משום שנימול בתוך ח' דומה לנולד מהול שעדיין לא היה לו ערלה. והגם דבנולד מהול פ' הש"ע דצריך להטיף ד"ב דלא כרבינו ובה"ג. היינו משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא. אבל הכא דידעינן דלאו ערלה כבושה. הא ודאי א"צ הטד"ב כיון דלא הי' לו ערלה מעולם. ומעין זה כ' גם הש"א שם. דהוי כניכרת הגיד ע"ש משא"כ נימול לאח"ז בלילה דומה לגר מהול. וכבר הקדמנו בזה הגאון בעל עמק יהושע ס"כ. אלא שהעלה בנימול בליל ח' דהוי כנימול תוך ח' משום דפסק הרמב"ם לענין מח"כ לילה מח"ז. זה לא נראה כלל. אלא כהירו' ס"פ ר"א דמילה דמדמה ערלה דליל ח' כהקדש בליל שמונה דנכנס לדיר להתעשר. והכי מסיק ר"פ בזבחים ד' י"ב דלילה לא הוי מח"ז מהא דר"א ליל ח' לקדושה. ואע"ג דלענין הקרבה מיקרי עדיין מח"ז כמש"כ התו' שם. מכ"מ יליף ר"פ התם מקדושה. ה"נ אע"ג שאי מל בלילה הוי כשלא בזמנה. מכ"מ כבר נקרא ערל לתרומה דאסור לסוכו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל תדע שהרי הירושלמי שם הביא ראיה דליל שמיני כשמיני מדתניא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. פי' דוקא כל ז' ולא ליל שמיני. והרי הרמב"ם דייק וכ' כל שבעה אלא כמש"כ. ומהא דמח"כ לק"מ. ואין כל הענינים דומין זל"ז. וכבר רמזו התו' זבחים שם ד"ה ר"פ ע"ש. נחזור לענין דלישוב הר"י יש מקום לפסק הרמ"א. אבל הר"ש יישב ק' הנ"ל משום דמסברא שניהם צריכים הטד"ב. אלא בישראל גלי קרא למעט מערלתו. ור"ל ל"ד נולד מהול אלא ה"ה גדול שלא נימול כראוי. משא"כ גר דלא גלי קרא. וא"כ לא מצינו הטד"ב בישראל כמו לישוב רמב"ן ז"ל. וצדקו דברי הב"י לפי דעת הר"ש שהביא ע"ש. וכ"כ השאג"א סי' נ"ד לד' הר"ש דבכל מילה פסולה א"צ הטד"ב. והסמ"ג מ"ע כ"ח כ' בזה"ל אמנם אם מל עו"ג כבר א"צ לחזור ולמול מעט כ"א להטיף ממנו ד"ב ע"כ משמע דבשיטת הר"י קאי דגם בישראל שייך הטד"ב. והכי מוכח בל"ת קט"ז בזה"ל פסק בה"ג דקטן שנולד מהול כו' וכן ראוי לחלק בין קטן שלא הי' לו ערלה מעולם לגר שהי' לו ערלה כו' והן דברי ר"י. מיהו במ"ע כ"ח כתב עוד בזה"ל כתב בה"ג גר כו' אבל קטן כשנולד מהול א"צ להטיף ד"ב דהא כתיב ערלתו אבל גר דלא גלי לא גלי ע"כ. והן דברי ר"ש וצ"ע. ויש לחקור דעת הרמב"ם שכ' ריש פ"ב מה"מ. אבל עו"ג לא ימול כלל ואם מל א"צ לחזור ולמול. וכ' הכ"מ שדעתו ז"ל דבדיעבד המילה כשירה ומש"ה א"צ לחזור ולמול. והגאון ש"א סי' נ"ד דחהו בשתי ידים ומשום דראיית הר"ש נכונה אלא ה"פ דא"צ לחזור ולהטיף ד"ב משום שאין תקנה לשכבר נתעוות. והכי נראה שהבין הגר"א שם סימן רס"ד סק"ו. ובעניי ק' טובא. דא"כ אמאי לא הקדים הרמב"ם לפרש הכי במל תוך ח' ובלילה בפ"א. ותו שידוע שלא נזכר בחיבור דבר שלא קדמוהו בגמ' או בדברי רבותיו ז"ל או בלשון יראה לי. ונראה יותר כהכ"מ. ודוקא במילת עו"ג ס"ל שכשר בדיעבד כדעת בה"ג ורי"ף שמבואר בסמוך ואם כן הי' מקום לדקדק דהרמב"ם ס"ל כהר"י דיש הטפת ד"ב בישראל. דאלת"ה מאי נפקא מינה בהא שכשר בדיעבד. אבל גם זה אינו נראה לענ"ד לומר דהרמב"ם כיון במש"כ א"צ לחזור ולמול. היינו שא"צ להטיף ד"ב כמו שהבינו הגר"א וש"א ז"ל שאין זה במשמעות דבריו לחזור ולמול. אלא מילה כמשמעו ור"ל אי נמשך הערלה. דהא דאי' ביבמות ד' ע"ב א' משוך א"צ לחזור ולמול מה"ת היינו מדתני' במכילתא פ' בא פט"ו ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה א' אפילו חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה. פי' ומלתה בלשון עבר. ולא כתי' וימול אז יאכל בו. ודריש לא שיהא דוקא מהול אלא שיקוים בו מצות מילה שעה א'. משא"כ אי נימול בלילה או בתוך שמונה ונמשך ערלתו פשיטא דמחוייב לחזור למול מה"ת. ומש"ה כ' הרמב"ם דאי מלו עו"ג כשר בדיעבד. והי' נראה עוד דהנימול תוך שמונה או בלילה מצוה למשוך ערלתו כדי לקיים בו מצות מילה. כמו מי שיש לו מכה על קיבורת ידו וא"י להניח תפילין דמצוה להשתדל לרפאותו כדי לקיים מצות תפילין. וה"נ במילה כ"ז שלא קיים מצוה כראוי ואפשר לעשות שיתחייב מחויב בדבר. וע' להלן אות ג' בדבר טומטום. משא"כ מלו עו"ג. עכ"פ כונת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ. ונ"מ לדינא מדרבנן. אם נראה אחר שנמשך ערלתו קצת המילה. דאי לא נימול שעה א' בכשרות ה"ה ציצין המעכבים את המילה. משא"כ אי נימא דהמילה כשרה בדיעבד וכמש"כ הרמ"א ס' סי' רס"ד דמשוך א"צ שיהא נראה מהול רוב העטרה כו'. אבל בהטפת ד"ב לא דבר הרמב"ם כלל. ואפשר דס"ל דבישראל ליכא מצוה זו כדעת הרמב"ן ז"ל והכי משמע נוסח הברכה כמש"כ לעיל בשמו:

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן. וכ"מ לא הערה מקור דברי רבינו בזה דעוף טריפה פסולה לקרבן וכתב מסברא משום הקריבהו נא לפחתיך ותמוה הא מום איכא נמי משום הקריבהו נא לפחתיך אפ"ה הא דרשינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אמנם באמת הוא מבואר בש"ס בכמה מקומות והוא בתמורה דף כ"ט באפרוח ביצת טריפה א"כ משמע דעוף טריפה פסולה לקרבן וכן מוכח ממנחות דף ו' דפריך טריפה שהותרה מכללה מה הוא ואמאי לא קאמר שהותר מכללה בעוף אלא ודאי מוכח דטריפה בעוף פסולה למזבח ויותר מבואר כן בש"ס חולין דף ק"מ ציפורי טהורות ולא טריפות עיי"ש היטב במהרש"ל ובמהרש"א שם על רש"י שכתב טריפות פסול לגבוה משום מום וכן מוכח בזבחים דף ס"ט המולק ונמצא טריפה מטמא וע"כ מה"ת פסולה לקרבן דאי מה"ת חזיא איך מטמא בבית הבליעה ועיי' תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה הא וכו' מש"כ דר"א ס"ל אנדרוגינוס אין מטמאין בבית הבליעה והא אסור להקריב מדרבנן אפ"ה קאמר ר"א דאין מטמאין בבית הבליעה א"כ מוכח דאי טריפה לא יהא אסור להקריב רק מדרבנן אין מטמאים בבית הבליעה וש"מ דעוף טריפה פסולה למזבח מדאו'. ועוד נראה להוכיח שיטתו של רבינו דעוף טריפה פסולה לקרבן דהא קיי"ל קרבן טריפה שעלה ירד ויקשה מ"ש מבע"מ לר"ע דלא ירד יען דכשר בעוף א"כ ה"נ כיון דאין טריפות פוסל בעוף אף בבהמה אם עלה לא ירד ומוכח דאף בעוף פסול אך י"ל דאין מזה ראי' דרק בבע"מ דליכא רק בקדשים לכן כיון דכשר בעוף למזבח לכן אף בבהמה אם לא ירד אבל טריפה דפסול גם בחולין אף אי בעוף כשר למזבח מ"מ אם עלה ירד וכה"ג כתבו התוס' בש"ס מנחות דף כ"ו דלא שייך לומר בטריפה דהורצה יען דהותר מכללה בעוף במליקה כיון דאסור אף בחולין. והנה בזבחים דף ס"ח הקשו בתוס' כה"ג נמצאת בהמה טריפה לא ירד כיון דהוכשר בעוף במליקה ותי' דלא ילפינן תרתי בהמה מעוף ושלא הכשירו ממצוותו בכך ועוד דפסול טריפה קודם שחיטה ומליקה שאין דוגמתו קודם שחיטה והנה אי הו' אמרינן דליכא טריפות בעוף א"כ לא שייך לומר דהכשירו בכך וגם הוא קודם שחיטה א"כ תיקשי שפיר דגם בבהמה נאמר דלא ירד אע"כ דגם בעוף טריפתו פסולה לגבוה דאין לומר משום דאיתא בחולין א"כ גם תוס' לא הו' מקשין מידי אולם בטהרת הקודש הקשה אכתי נאמר בעוף גופי' אם נמצא טריפה דעכ"פ לא ירד כיון דהוכשר במליקה ושוב נילוף בהמה מעוף משלא בהכשירו וע"כ לומר כמו שכתבנו דמה שפסול גם בחולין לא אמרינן דלא ירד יען דמצינו כן בהכשירו במליקה ולא ילפינן שלא בהכשירו מהכשירו אפי' בעוף מעוף דליכא תרתי כיון שפסול גם בחולין וא"כ מהא גופי' הכרח דטריפה בעוף פסולה לגבוה מדקתני התם נמלקה ונמצאת טריפה מטמא בבית הבליעה ע"כ דפסול בקודש אלא שיש לתמוה אתוס' מנחות הנ"ל דנימא שעוף טריפה הורצה שהותר מכללה במליקה ותימא הא תוס' בזבחים כתבו דתרתי לא ילפינן בהמה מעוף ושלא בהכשירו מהכשירו בכך א"כ כש"כ דלא שייך להקשות דנאמר הורצה דכשר בהכשירו דתרתי לא אמרינן וצ"ל דקו' התוס' מעוף טריפה נאמר דהורצה דחדא מחדא וכמו שהקשה בטהרת הקודש וע"ז כתבו יען דהו' בחולין לא הורצה וא"כ ממילא דגם קו' טה"ק יש ליישב דלכן בעוף גופי' נמי לא אמרינן דאם לא ירד כיון דהפסול הוה בחולין וכמו שאמרנו. אולם אכתי קשה על תוס' דהא קשיא קו' הטהרת הקודש דנאמר לא ירד ועכצ"ל לתרץ כתי' השני' יען דהפסול קודם שחיטה ומליקה אחר שחיטה א"כ מה הקשו תוס' דנאמר הורצה כיון דאפי' לענין לא ירד ל"מ מה דהותרה במליקה כש"כ דל"ש לומר מה"ט דהורצה והנה שם הקשה התוס' דנאמר מחוסר זמן הורצה דהותר בעופות לכאו' גם בה קשה הא כיון דמחוסר זמן ירד כמוש"כ תוס' זבחים דף י"ב ולא אמרינן דלא ירד כיון דכשר בעוף מכש"כ דלא מהני לומר דירצה מה"ט אך לזה י"ל דבאמת היינו דתי' בתוס' דכ' לא ירצה דמיום השמיני והלאה ירצה והיינו דמהאי קרא ילפינן גם דלא ירד וכמש"כ תוס' בזבחים דף י"ב אך יקשה אמאי לא קאמר עון שבת דהותרה מכללו בק"צ דהרי הא קרבן יחיד בשבת אם עלה לא ירד א"כ נאמר ג"כ דהורצה וא"ל דק"צ בשבת שאני דהכשירו בכך א"כ קשיא מאי משני עון שמאל הותרה מכלל ביום הכיפורים הא שבת ג"כ שהכשירו בכך אפ"ה הורצה כמוש"כ תוס' חולין דף מ' הא כאן מסקינן דמה שהכשירו בכך לא אמרינן הורצה ולכאו' י"ל דהא דהורצה קרבן יחיד בשבת אין משום דכשר בקרבן ציבור אלא משום דשבת לא חשיב מחוסר זמן ולמחר ראוי' כמו שנראה להדיא מתוס' חולין הנ"ל אבל הנה במשנה דכריתות מבואר כמו שבארנו דתנן בכריתות דף ז' במשנה אמרו להו ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאעפ"י שאין ראוי' לקרבן יחיד ראוי' לק"צ תאמר במפלת לאור שמונים שאין הלילה ראוי' לק"צ הרי דס"ל דהטעם משום דהותרה לק"צ ובאמת שיש לתמוה על תוס' דכתבו הטעם משום דזמנא גרים ולמחר ראוי' ובמשנה דכריתות משמע משום דראוי' לק"צ וצ"ע. וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' ל"ח שהביא ראי' לכאורה מזבחים דף פ"ה ואם איתא נכשיר בנרבע הואיל וכשר בעופות וא"כ אי נימא דטריפה כשר בעוף הו"ל לר"ע לאפלוגי גם אטריפה דתני שם במשנה ולימא אם עלתה לא תרד שכן כשר בעוף וע"כ דגם בעוף פסול טריפה וכתב דיש לדחות דבדרוסה בודאי פסול בעוף ג"כ וא"כ לא הו' יכול רע"ק לחלוק על טריפה דהי' צריך לומר ולחלק בין נטרפה בדרוסה לשאר טריפות והראי' שהבאתי לעיל מש"ס תמורה דף ל' דאמרינן שם מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה שפסול מוכח דעוף טריפה פסול ודחי בשו"ת שו"מ הנ"ל דילמא רק מדרבנן דמדרבנן בודאי טריפה פסול לגבוה אבל מדאו' מספקא לי', אך הביא ראי' אחרת מש"ס חולין דף מ' כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש הא הו' יותר מחצי קנה פגום עד משהו מסוף הסימן וגמרו בשחיטת הסימן לא מצי מוקמי לי' ע"כ דפסול ולא חזיא לפנים ולא מחייב משום שחוטי חוץ.

1 לילה לקדושה יום להרצאה - הקשה הרב רבי יוסף דבתמורה דף י. משמע דתם במעי תמימה קדוש דקדושה חלה אעובר במעי אמו והיאך קדוש בין לבר פדא בין לר' יוחנן והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא:

2 יום להרצאה - תימה תיפוק לי מביום צוותו ולמה לי דכתיב ביום השמיני וי"ל דאי לא כתיב אלא והיה שבעת ימים תחת אמו הוה אמינא אם שחט בלילה אם עלו לא ירדו והשתא קמשמע לן דהוי מחוסר זמן ותרד אפילו לר"ש דאין פסולו בקודש ובפ' בתרא לקמן זבחים קיב: נמי תנן מחוסר זמן ששחטו בחוץ אינו בכרת דאם עלו לא ירדו מוכח התם דקרי מתקבל לפתח אהל מועד וחייב כרת בחוץ ולר"י דאמר לקמן זבחים דף פד. בשחיטת לילה אם עלה תרד י"ל למ"ד בפרק בתרא שם קכ. אין לילה בבמה השתא שהוא מחוסר זמן אם שחט לילה אחר שביעי פסול אף בבמה וקשה למאן דאמר יש פסול לילה בבמה יש לומר דמודה אף ר"י דבבמה שחיטת לילה לא תרד:

1 תיבת גמא פתח ↗

בפסוק כל הבכור כו' תקדיש הר"מ ז"ל הלכות בכורת ופסק כן המחבר בי"ד סי' ש"ז דמצוה להקדיש הבכור ויאמר בפה מקודש וא"ל אפ"ה קודש ועיין בטור שם ומשמע אפילו בעל מום מקדיש אותו ומשמע אף ביום שנולד דכי אסרה התורה שלא להקדיש עד ליל שמיני בשאר קרבן דקדושתו בפה תליא משא"כ בכור קדושתו מרחם אפילו נפל קדוש ויקבר ובלא"ה י"ל דמקדיש ואומר אם הוא וולד קיימא הר"ז קדוש אלא בכור א"צ שיאמר כך וכדכתיבנא. ועיין תוס' שבת קל"ה ב' שמנת ימים בבהמה ושלשים באדם יצא מכלל נפל דל"ד זה לזה דבהמה שמיני כלמעלה דאחר לקמן קל"ו א' אי אתרחיתו כו' ושלשים כלפניו ולא הביאו ראיה מיניה וביה מקרא ומיום הח' והלאה ירצה די"ל אדרבה מיום הח' ולילה של ח' עברה וה"ה בשלשים כלשעבר כ"ט י"ב תשצ"ג כו' כמ"ש הב"ח ז"ל בתשובה סי' קכ"ה והביאו הש"ך ז"ל בי"ד סי' ש"ה וא"כ הוה דומיא לכן הביאו מלקמן קל"ו אי אתרחיתו מיד בליל שמיני מותר ורש"י ז"ל שם פירש דשבעת ימים הא ליל שמיני מקדישו וא"י דלמא מקדישו על תנאי ויאמר אם אינו נפל הרי הוא קודש ונהי דקרא סתמא כתיב אף בא"י דכלו חדשיו מ"מ י"ל כמ"ש עיין זבחים י"ב א' בתוס' ד"ה לילה הקשו איך עובר קדוש וקשה דלמא התורה הזהירה שלא יקדיש עופר זמן קודש שכלו שבעה ימים אסור להקדישו הא דיעבד אם הקדישו מוקדש ועיין תמורה יו"ד א' וכ"פ הר"מ ז"ל דקדושה חלה על עוברין והיינו דיעבד ובדף ה' ב' ולנדר לא ירצה הא מקדש קדשי אף לרבא דכל מלתא כו' וא"כ תוך זיי"ן מחוסר זמן הוה ודיעבד קדש. והנה בכור אדם אם נולד ביום שבת חצי שעה קודם מוצאי שבת דהשתא ד' שבועות כ"ח יום בשבת קודש וביום א' כ"ט יום שלימין מעל"ע וי"ב שעות כו' חדש הכי בעינן עיין שו"ת ב"ח סימן קכ"ה חדש ומעלה בעינן כ"ט מעל"ע שלימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים ובש"ך י"ד ש"ה אות י"ב וי"ט. ובפריי לי"ד ט"ו בט"ז ג' חסר שם בדפוס תיבות אלו. וד"ע לר"ג מ"ה הו"א. עד כאן. ומ"ש שם דבעינן זיי"ן מעל"ע הכי משמע במהרש"א ז"ל ביצה ו' אפרוח שנולד יע"ש ובתוס' שבת קל"ה ב' אבל בלבוש ותב"ש שם משמע דבהמה לא בעינן זיי"ן מעל"ע של ימים.

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

וכל שבעת וכו'. אפילו בידוע שכלו חדשיו אסור כמבואר בר"ה ו' ב' ועי' תוס' ב"ק י"א ב' מנחות ל"ז ב' ועיין במל"מ שהביאה ג"כ וע"ע בחולין ע"ה א' בד"ה מידי דהוה וכו' ברש"י שם שוב ראיתי בשער המלך שהרגיש מזה וביתר דברי המל"מ עי' בפמ"ג ליו"ד סי' ט"ו במשבצות שם יעו"ש ולא רציתי להאריך בזה. ומה שתמה המל"מ למה לא כתב רבינו דאסור להקדיש מחוסר זמן יעו"ש והביא ראיה מיומא ס"ג ב' וכן בבכורות כ"א ב' ומתוך כך תמה על הסוגיא דמעילה י"א א' ועיי"ש שהעלה לאיסור מהך דזבחים י"ב א' יעו"ש היטיב והנה מאי דמייתי מיומא. לכאורה י"ל דהא דיומא לאו לענין איסור קאמר רק דה"ק דאינו מועיל ההקדש קודם זמנו והכי משמע ברש"י בבכורות שם וזה כבר כתב רבינו בהלכה י' ויבואר להלן אי"ה מזה ומש"כ מהא דזבחים י"ב א' דלילה לקדושה אבל קודם לכן לא י"ל דה"ק דבלילה מהני קדושתו אבל קודם לכן לא מהני קדושתו. הן אמת דהתוס' בזבחים קי"ד ב' ד"ה היתר וכו' כתב דבדיעבד קדוש לאחר זמנו ורק דאיסור הוא לכתחלה להקדיש לפני זמנו וכ"כ בתמורה י"ט ב' בד"ה אף מחוסר זמן וכו' אבל לרש"י דכתב בהדיא בבכורות דבדיעבד לא קדוש א"כ אין ראיה מכאן והא דאיתא בתמורה שם תירצו שם תוס' דהיינו במעשר בהמה דווקא ולא בשאר כל הקדשים יעו"ש א"כ אין ראיה דאסור להקדיש וכנ"ל וע"ע בתוס' תמורה י' ב' בד"ה ואזדא וכו' בסופו וכו' וע"ע בתוס' זבחים י"ב א' ד"ה לילה וכו' יעו"ש היטיב וע"ע בקרבן אהרן בתו"כ אמור פ"ז פרשה ח' יעו"ש והא דמייתי המל"מ ראיה מהראב"ד רפ"א דפרה אדומה יעו"ש היטיב י"ל ג"כ דהתם מיירי לענין דאין הקדושה חלה עליו יעו"ש היטיב הן אמת דבזבחים קי"ב ב' מבואר דס"ל דקדוש שפיר י"ל דהתם ר"ש הוא דקאי לשיטתיה בתמורה י"ט ב' אולם לרבנן דפליגי עליה אה"נ דאין חל עליהם קדושה בדיעבד אבל לכתחלה אין איסור בזה וע"ע ירושלמי פ"א דר"ה ה"א משמע שם כהמל"מ דאסור להקדיש מחוסר זמן יעו"ש היטיב ויש לדחות ודו"ק ועיין לקמן הלכה י' ומש"כ שם. ועיין מעילה י"ב א' משמע כתוס' דבדיעבד חל עליו קדושה יעו"ש ומיהו י"ל לענין מעילה שאני ומידי דהוה המקדיש בע"מ קבוע עיין בכורות ט"ו ב' וצ"ע.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

ולענין ביכורים אם נשים נוטלות חלק ואף דמבואר במנחות דף פ"ד ע"ב דנשים אוכלות זה לא בגדר חלק רק כמוקדשים ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דביכורים פ"ג ופ"א וחלה פ"ד ותרומות פ"א אם הם כקדשי מקדש ושייכים לאנשי משמר ואז אין נשים וקטנים חולקים בו ואם הם כקדשי הגבול יש להם ג"כ חלק ועיין מ"ש רבינו בהל' בכורים פ"א ה"י וי"א דנ"מ אם ניתן לאנשי משמר או לכל כהנים ושם נקט רבינו דראשית הגז ניתנת לנשים כתרומה וא"כ לפי"ז אם היא נשאת לישראל אין נותנין לה אף דלית בה איסור דגבי תרומה ודאי דבת כהן שאסורה לאכול בתרומה צריכה ליתנה לכהן אחר ואף דאם אכלה אינה צריכה לשלם רק את הקרן זה הוה מחמת מתנה לא מחמת גזל ובאתא ליד כהן ואף דלכאורה הא הוה כמו מזיק מתנות כהונה לקמן אבאר זה אך נ"ל דבת כהן שנתעברה מישראל בזנות שם אינה נפסלת ממש לענין דהיא צריכה לקיים מצות נתינה לכהן אחר רק דהיא אסורה לאכול ועיין בירוש' פ"ז דיבמות ה"ד עשו אותו כממש לפסול וגם נ"מ אם חוזרת לחזה ושוק וכן יהי' נ"מ לארוסה לישראל אם חוזרת לחזה ושוק עיין יבמות דף פ"ז ע"א דלרבא דיליף מהך אתך א"כ גבי ארוסה שפיר חוזרת אך התוס' שם דף ס"ח ע"א כ' שם דאינה חוזרת גבי ארוסה. ועיין תוס' יבמות דף פ"ו ע"ב דהיכא דאסורה לו א"א ליתן לו בגדר מתנה ע"ש אך רבינו בהל' בכורים ספ"י כ' להדיא דראשית הגז הוה כמתנות בהמה דנותן אותה לכהנת אפילו נשואה לישראל ע"ש ותוס' חולין דף קל"ב ע"א וכן יהי' נ"מ לבכור בעל מום וכ"כ בזה אם זה גדר מתנה בפ"ע או מחמת בכור תם. וא"כ לפי"ז גבי לויים ודאי יכולים ליתן מעשר לקטנים ולנשים והך דתוספ' דיבמות פ"ז גבי בת לוי מן הנתינה כו' אפשר לומר דקאי אאשת לוי דאז כיון שצריך להוציאה אין חולקין לה אך באמת כך דהנה עיין בירוש' תרומות פ"ח ה"ב מבואר שם כך דהוה מחלוקת דרב ור"י אם גבי קדשי הגבול אם בן גרושה ובן חלוצה קודם שנודע פסולו אם יש שם כהן עליו ונ"ל דר"ל אם קיים מצות נתינה עיין בפסחים דף ע"ב ע"ב לכך ס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"י הי"ב וכן בירוש' שם מבואר כן ר"ל ג"כ דמצות נתינה לכהן לא קיים כיון דמ"מ הוא חלל וא"כ צריך לשלם הקרן לכהן לא בגדר כפרה רק בגדר ממון ולכאורה ע"כ מיירי בתרומה שזכה בה כהן דאל"כ הוה כמו מזיק מתנות כהונה דפטור כמבואר בחולין שם אך י"ל דכיון שנטלן מבעלים מחמת שהי' סבור שהוא כהן הוה כאילו זכו בו הכהנים ולכך צריך לשלם לשבט וזהו כונת הגמ' בחולין דף ק"ל ע"ב גבי מה דמקשה שם מהך דר"א לכשיבוא לביתו ישלם ואמר שם כו' מדר"א ליקו וליתיב ר"ל כיון דר"א הי' מותר ליקח אז דהוה עני וא"כ כשלקט כבר זכו בו עניים ולכך הדין כיון דהוא יודע שלבסוף יתעשר הוה כזכו בו עניים וצריך לשלם ולא דמי לגזל דשם נתכוון לגזול ובזה א"ש הך דב"ק דף צ"ג גבי ארנקי של צדקה דאמר שם משום לשמור ולא לחלק ע"ש ברש"י ואמאי לא הוה כמו מזיק מתנות כהונה וע"ש דף קי"ז ע"ב ובדברי רבינו פ"ה מהל' שאלה ה"א דאמר שם דגם אם פשע פטור ולא הוה כמו הקדש והטעם משום דאין לו תובעים ומשמע דאם הזיקו בידים חייב ואמאי וצ"ל ג"כ דכיון דאתא ליד גבאי שוב פקע מהם דין מתנות כהונה והוה כמו ממון עניים. עכ"פ זה הוה מחלוקת דאמוראי בירוש' אם גם גדר מתנה קיים אם נתן לבן גרושה קודם שנודע פסולו או לא ונ"מ לפדה"ב כה"ג ועיין בספרי פ' ברכה פיסקא שנ"ב מה דיליף מהך קרא דחילו ע"ש ועיין ברש"י תענית דף י"ז ע"א גבי מה דאמר שם ויודע שבתי אבותיו קבועים ע"ש דמבואר דאם לא היה קבוע במשמר לא היה יכול לעבוד וכ"כ בזה בח"א ובח"ב בהל' ערכין דזה תליא במחלוקת אם לא היה במשמר אם יכול לעבוד די"ל דרק אם נתחלק במשמרות אז זכה כל אחד בשלו ואינם יכולים לעבוד במשמר אחד וראי' לזה ממש"כ לעיל בשם תו"כ דמרבה בניו לחלוקה וממ"נ היכי מיירי אם הם מהמשמר פשיטא וע"כ כמש"כ דמיירי שהם פחותים מעשרים ואינם מניחים אותו אחיו הכהנים לעבוד ומ"מ זכה בתורת חלוקה מחמת אביו אף דאין זה משמר שלו. אך זה נראה דהא דקי"ל דעבודת בן גרושה כשר זה רק כשהיה קבוע במשמר והוחזק וכמבואר בתענית הנ"ל אבל אם לא היה מוחזק אז הוה כפסול מעיקרא וכמבואר בירוש' דתרומות פ"ז דפסול משעת לידה צריכה לשלם גם חומש רק גבי ב"ג כיון שהוחזק צריך לפוסלו בב"ד אבל אם לא הוחזק הוה כפסול מעיקרא וא"כ לפי"ז גבי אשה וקטן אם נתברר שהיו מפסולים שוב בטלה הנתינה וזהו כונת התוספ' ביבמות דגבי לויים צריך ג"כ הוחזק ועיין בבכורות דף ל' ע"ב דגם גבי לוי צריך לקבל עליו דברי לוי' ע"ש ברש"י ד"ה דברי לוי' דג' דברים צריך לקבל שירה ומשרת ומשוער ומשרת ר"ל השמירה. והנה מרש"י חולין דף כ"ד ד"ה והא דמשמע שם לכאורה דגבי לויים לא בעי גדול ובערכין דף י"ג ע"ב לפי שיטת רש"י מבואר שם דקטן פסול ועיין בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ז אך רבינו באמת לא מפרש הך משנה דערכין כן אך מפרש דקאי אכהן וכמבואר שם פ"ה הט"ו ובפיהמ"ש שם רק רבינו יליף מהך דחולין ושיטת רש"י שם או די"ל דר"ל לענין בן עשרים ובאמת עיקר הטעם דבן עשרים כדי שיצא מכלל ספק סריס עיין נדה דף מ"ז ע"ב לר' דס"ל כן ובכהן הוה זה פסול כמבואר בתוספ' פ"ה דבכורות ע"ש וגבי לוי לא שייך זה אך י"ל משום קול עי' יבמות דף פ' ע"ב וזהו כונת רש"י גם מ"ש המפרש בתמיד דף כ"ז ע"א דשמירה לא בעי בן י"ג גם גבי כהנים דזה לא מיקרי עבודה אך באמת שם ר"ל בפחות מבן עשרים וזה תליא אם שמירה מיקרי עבודה ועיין תוס' יומא ד"י ועירובין דכ"ג דס"ל דשמירה לא הוה רק בלילה והמפרש ריש תמיד ס"ל דהוה בין ביום ובין בלילה ובדברי רבינו פ"ח מהל' בית הבחירה ה"א ב' ועיין ב"מ דצ"ג ע"א אם משמר כעושה מעשה דמי ועיין מנחות דפ"ז ע"א גבי שמירה ע"ש וגם אם נימא דהוה עבודה אם שייך בזה הך דערכין דף י"א אם עושה עבודה זו אסור לעשות עבודה אחרת דהרי רש"י שם כ' דמשה הי' משורר וגם הי' שומר כמבואר בתמיד ואף דבאמת לכאורה דברי רש"י שכ' בערכין שמשה הי' משורר הוא מבואר בחולין דף כ"ד דבאוה"מ מבן חמשים הי' פסול וצ"ל דרק לעבודה בכתף ועיין סוטה דף י"ב ע"ב גבי משה ועיין בס' המצות לרבינו ז"ל ובדברי הרמב"ן בשורש שלישי שם. ובאמת נ"ל דהא דמבואר בגמ' דנדרים דל"ז דפיסקי טעמים לאו דאורייתא לאו למימרא דהם אינם מסיני ועיין בחגיגה דף ו' ע"ב למאי נ"מ כו' ובזבחים דף קט"ו ע"ב ברש"י ד"ה ופסקי' ועיין תוס' ב"ב דף י"ד וברכות דף ס"ב ובכ"מ ועירובין דף כ"א ע"ב ובירוש' ספ"א דיומא אך כך דמסיני ניתנו לצורך שיר של הלויים כיון דעיקר שירה בפה והוא הטעמים וא"כ זה לא הי' נצרך אלא למשה בלבד שהוא הי' משורר אז וזהו כונת המכילתא פ' יתרו שבנעימה שהי' משה כו' וזהו ג"כ ר"ל הגמ' דברכות דף מ"ה ע"א בקולו של משה ע"ש ור"ל כמש"כ ובמ"א הארכתי בזה. או י"ל דאף אם נימא דשמירה הוה עבודה מ"מ הא מבואר בתמיד דף כ"ז דחד מקום יש דבאמת די בחד שומר רק משום צוותא בעלמא בעי שני שומרים ובזה י"ל דדי גם בקטן ועיין במס' פרה פ"ח מ"א אם שני שומרים צריכים שיהיו שניהם ראויין ובפ"ז שם מ"י בהך מחלוקת דר"א ורבנן ועיין בדברי רבינו בפ"ד מהל' סוטה דכ' שם דפ' סוטה אם כתבה כהן קטן פסול ומשמע שם מדברי רבינו דלא משום דבעי לשמה כמו גבי ס"ת רק משום כהן דאין עליו שם כהן ועיין חולין דקל"ג ע"א דחשיב לה מן העבודות המסורות לבני אהרן השקאת סוטה. ועיין בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ט דגם בלויים הוה משמרות וכן מבואר בתוספ' דתענית ועי' במ"ש רבינו בהל' ביכורים פ"א דהא דמבואר בגמ' דכל שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה לאו דוקא בקדשי המקדש אלא אף בקדשי הגבול ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספ' פ"ב דדמאי דר"ש ורבנן אם גם בקדשי הגבול כן ולכך שינה רבינו הלשון ועיין סנהדרין ד"צ ע"ב וברש"י פסחים ד"ג ע"ב ד"ה שחץ ע"ש ויהי' נ"מ ג"כ ללוי במעשר אם שייך בו ג"כ זה דאינו מודה ועיין בבכורות דף ל' ע"ב ובהך דחולין דף קל"ב ע"ב גבי הך דר"ח דמשמע שם דגם במתנות גבולין כן וזהו המחלוקת דר"י ור"י בספרי הנ"ל וכן יהי' נ"מ אם גבי מעשר צריך ג"כ לעשר מן היפה דכל היכא דבעי גדר נתינה בעי זה וכ"כ בזה לעיל בפ"א מהל' כלאים. והנה עיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"ו מהל' מעשרות הט"ו גבי כהן ולוי שלקחו פירות מישראל לאחר מירוח דמוציאין התרומות ומעשרות מידם דס"ל להראב"ד ז"ל הטעם משום דמנתא דכהן לא זבני לך וכ' שם הראב"ד ז"ל דלכך שם בהל' ט"ז גבי כהן ולוי כו' דאם מכרו לאחר גמר מלאכה התרומה ומעשר ללוקח משום דכבר זכה בו המוכר וא"כ לפי"ז הי' הלוקח יכול למכור התרומה והמעשר לאחר דהוה כמו ירש טבלים ממורחים מכהן ובאמת בתוספ' שם פ"ז דדמאי נראה שמחלק בין מעשרות ובין תרומה ות"מ דמעשרות הם שלו ותרומה ות"מ נותנם לכהן וצ"ל כמש"כ דגבי תרומה לא זכה רק לאחר הפרשה ואף דבקדושין דף נ"ח מבואר דגם גבי תרומה כן וכמש"כ י"ל כך דכ"כ במה דרבינו בפ"ו מהל' מעשר נקט דוקא לשון הגמ' דבכורות דף י"א דהכהן ירש הטבלים ממורחים מישראל וע"ש ברש"י דלאו דוקא אך י"ל כך דהנה לפי המבואר בירוש' ספ"ה דמעש"ש דגם טבל איקרי קודש ובתוס' פסחים דף ל"ח ע"א דהכהן יש לו חלק בו ע"ש ועיין רש"י גיטין דף ל' ע"א ד"ה אבל דהכהן מצי למימר דלא משך ממנו הפירות אך כך דמה שממרחו וע"י זה נטבל זה גופה הוה כמו קריאת שם לענין זה שיזכה בו אם נימא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ובפרט היכא דיש נ"מ לעצמו כמו גבי כהן בטבלים שיש לו וכעין דמבואר בהך דב"ב דף קכ"ו ע"א גבי מלוה שעמו פלגי ע"ש ברשב"ם ועיין ב"ב דף פ"ה ע"ב בבעה"ב מוכר קלתות ובדברי רבינו בהל' מכירה פ"ד ה"א במש"כ וכן אם קנה וכ"מ בזה. ובמה דמבואר בנדרים דפ"ד ע"ב דמעשר עני יש לו טובת הנאה תליא בהך מחלוקת אם טובל ע"ש ור"ל כיון שע"י מעשה שלו נתחייבה יש לו בה זכות ועיין חולין דף קל"א ע"ב ע"ש וה"נ כן משא"כ גבי הך דבכורות די"א דשם הוא לא מרחן רק אבי אמו ישראל מרחן לכך גבי תרומה לא זכה בו הכהן ולכך נקט רק מעשרות ועיין בהך מחלוקת דירוש' דמעשרות פ"ד ופ"ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו ומשום דזה הוה כמו מקדיש ואין אדם אוסר כו'. ובאמת גבי הך דבכורות בהלוקח טבלים ממורחים מן הגוי רבינו מפרש כפי' התוס' שם דמיירי שהישראל מרחן לאחר שלקחן מן הגוי ולכך גבי ת"ג לא אמר שם אתינא מכח גברא כו' משום דעדיין לא מטא זמן חיובו אבל אם נימא כשיטת רש"י שם דלא דצריך ישראל למרח רק משום דמירוח העכו"ם פוטר ולכך אם הישראל ממרח ברשות העכו"ם חייב ועיין בירוש' מעשרות פ"ה ה"ו דהיכא דנמרח ע"י נמלים תליא במחלוקת דר"י ור"ל הנ"ל אם צריך מעשה לחייב או מאליו ג"כ הוה חיוב ע"ש. ואז כה"ג י"ל דגם בת"ג יכול לומר אתינא כו' ולפי המבואר בבכורות דף מ"ז ע"ב דמחלק שם בין מת בתוך ל' או מת לאחר ל' והנה לפי מה דמוכח שם מדברי התוס' דעל האב אינו מוטל חיוב הפדיון כיון שהוא כהן ועל הבן ג"כ כל זמן שהוא קטן לא חל עליו שום חיוב פדיון עצמו כמ"ש התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב ד"ה ודידי' דזה הוה שני חיובים פדיון עצמו ופדיון אביו רק דהדין דכשאביו פדאו נפטר דבאב המצוה הפדי' ובעצמו המצוה שיהא פדוי ונ"מ לענין שהחינו דבעצמו י"ל דא"צ לברך ואף דרבינו בהל' בכורים פי"א ה"ה לא פסק כן י"ל דזה רק היכא דגם אביו נתחייב וזה תליא במה שכ' התוס' בכורות דף מ"ט והרא"ש שם גבי אם מת הבן לאחר ל' אם צריך האב לברך שהחינו ולקמן אבאר זה. עכ"פ ליכא חיוב אז לפדות ומ"מ אמרינן כיון דיכול לפדות אתינא מכח כו' וה"נ אמאי מבואר דרק בלוקח טבלים ממורחים מן הכהן וכן בקדושין דף נ"ח דרק בממורחים אז זכה במעשרות אבל בל"ז לא זכה אף דיכול לקרות עליהם שם וצ"ל דהא דיכול לקרות שם וכעין דאמרינן בב"מ דף ע"ד ע"א במחלוקת דרב ושמואל גבי מחוסר שתים פוסק כו' וחד מחלק בין בידי שמים לידי אדם ע"ש ולכך בקדושין דף ס"ב ע"ב מחלק שם בין שחת לאגם ע"ש ובית שקיא דזה הוה כמו מחוסר שתים וזה הוה כמו מחוסר שלש וכן גבי זיתים וענבים על יין ושמן הוה כמו מחוסר שלש עיין בב"מ שם ודף צ"ב ע"ב ובע"ז דף נ"ו אימתי הוה גמר ליין וא"כ לפי"ז יהי' נ"מ דאם רוצה שהזיתים יהיו לאכילה אז שפיר תורמין מזיתים על שמן די"ל דזה הוה מין במינו עיין בירוש' תרומות פ"ו ה"ו אם אכל ענבים יכול לשלם יין והך דתרומות פ"א מ"ד שם מיירי בזיתים העומדים לידרך וע"ש בירוש' בה"ט ובפיהמ"ש שם ובעדיות פ"ה מ"ב ע"ש בפי' הראב"ד ומ"מ לכתחילה לא יתרום מזיתים על שמן אף מזיתים העומדים לאכילה משום דהוה כמו מרע על היפה וע"ש בפ"ב מ"ו בפיהמ"ש ושם ר"ל אם רוצה שהזיתי כבש יהי' לשמן אבל אם עומדים לאכילה אדרבא הם טובים עיין ביכורים פ"א מ"ג. וא"כ לפי"ז גבי תרומה הא דקי"ל דאם קרא שם עד שלא נגמרה מלאכתו הוה תרומה זה רק משום שבידו לגומרם לא משום שיש בו עכשיו זיקת תרומות ומעשרות עיין מ"ש התוס' קדושין דף ס"ב ע"א וא"כ לפי"ז אם הכניס תבואה במוץ שלה בבית אף דזה לא הוה פטור לגמרי כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ז ע"ב וע"ז דף נ"ו ע"א מ"מ כיון דשוב לא יבוא לכלל חיוב לעולם אם נימא דלא כהך דב"מ דף פ"ח ע"ב אז לא חל שם תרומה עליהם וזהו כונת רבינו בפיהמ"ש פ"א מ"ה גבי מן החיוב על הפטור ע"ש שכ' דמיירי שלא נגמרה מלאכתן וע"כ כה"ג משא"כ גבי מעשרות דהנה עיין בתוס' ר"ה דף י"ב ובכורות דף נ"ד מביא שם בשם ירוש' דמרבינן למעשרות אף שאר פירות ועיין בפי' הראב"ד בתו"כ פ' בחוקותי דרק במעשרות נתרבה ולא בתרומה והטעם כך דיש נ"מ בין תרומה למעשרות דגבי תרומה כ"ז שלא נגמר פטור וגבי מעשר משום דמחוסר גמר ונ"מ להך דעירובין דף כ"ח ע"ב גבי אהינא דטוביינא דחייבים במעשרות כיון שאינם עומדות ליגמר ואינו מחוסר גמר משא"כ לענין תרומה כיון דעכ"פ לא נגמרו ועיין ב"מ דף פ"ט ע"א בתוחלני ע"ש ברש"י. והנה לגבי שאר פירות אין בהם מה"ת גדר קבע ואינם מחוסרים קבע ולכך במעשרות חייבים משא"כ בתרומה וזהו כונת הגמ' ביצה דף י"ג ע"ב מה ת"ג ניטלת מן הגמור ע"ש ולכך מבואר בתוספ' תרומות פ"ג דאין בו קודש לד' בדבר שלא נגמרה מלאכתו גבי תרומה ר"ל דעיקר הקדושה של תרומה הוא משום דנטבל וקודם גמר מלאכה אין עליו שם קדושה והנה בירוש' פ"א דמעשרות במה דפליגי ר"י ור"ח אם הקדישן קודם גמר מלאכה ופדאן אם הוה תרומה וכ"כ לעיל דזה ודאי גם ר"ח מודה דלאחר שמירחן חייבים בתרומה ומעשר רק דפליגי אם קודם מירוח אם מהני אם קרא עליהם תרומה וזה ר"ל ג"כ התוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה ופטורות שכ' בסה"ד משמע קצת ור"ל כה"ג וכה"ג מחלק בירוש' חלה פ"א ה"ד גבי מעשר שהקדימו בשבלים דאם הפרשת ת"מ הי' קודם מירוח ואח"כ מירח צריך להפריש ת"ג דזה הוה חיוב חדש וה"נ גבי פדיון של הקדש כן ס"ל לר"ח ור"י פליג עלי' שם וס"ל דיכול לקרות שם תרומה אף קודם מירוח לאחר פדיון משום דס"ל דהא דיכול לקרות שם תרומה קודם גמר משום שבידו לא משום שיש קצת חיוב ולכך לא פקע ע"י ההקדש משא"כ במעשרות לפי מש"כ דיש עליהם זיקת מעשרות שפיר י"ל דאם פדאן עד שלא מירחן אינו יכול לקרות שם מעשר עד שימרח דהתם שפיר אם הפרישן הוה מעשר מצד עצמן לא משום שבידו ולכך פסקינן בביצה שם דשמו טובל לת"מ וע"ש בפירש"י דהוה טבל גמור לחייב עליו מיתה דלא כמבואר בירוש' ספ"א דתרומות ואף דת"ג אינה טובלת אם הפרישה בשיבלים לדידן דלא ס"ל כר"א כמבואר ביצה דף ל"ה וה"ה מעשר ראשון אינו טובל לתרומה אם הפרישה בשיבלים כמבואר בירוש' פ"ב ה"ד ע"ש מ"מ מעשר ראשון שאני דשוב לא הוה מחוסר גמר כיון דכבר הפרישן ולא גרע משאר פירות דלא בני גמר נינהו וכמש"כ אך התוס' ב"מ הנ"ל לא ס"ל כך רק דאף במעשרות חייב אם פדאן. גם נ"מ אם בתחילה בשעה שהקדישן הי' בדעתו לגמור מלאכתן דהיינו תאנים לעשותן גרוגרות ולאחר פדי' חשב עליהן להניח כך אם שוב חייבין בתרומות ומעשרות או לא ועיין בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ד ע"ש וא"כ לפי מש"כ דעיקר התרומה נעשה ע"י שנקדש הטבל וכבר הארכתי בזה בח"ב בהל' ערכין דהקדש וכל דבר שבא בגדר דין לא בגדר חיוב כל היכא שיש לאחרים בו זכות אין יכולים להקדישו ולא חל עליו ההקדש וכמו הך דב"ק דף ק"ב ע"א ור"ן נדרים דף מ"ו אם חלקו אם אסורים ועיין בהך דתמורה דף כ"ה ע"ב גבי הך דהשוחט את החטאת למ"ד דנאכלת לכל אדם ע"ש בתוס' אך כך דהא מבואר בחולין דף ע"ה ע"א דעובר במעי אמו הוה בגדר מחוסר זמן ואף דהתוס' כ' בתמורה דף י' ע"ב דבמעי אמו לא הוה מחוסר זמן ע"ש וזה ג"כ כונת הגמ' ביומא דף ס"ד דיליף שם דבע"ח אינם נידחים ממחוסר זמן ואם נימא כהך שיטה דלא חל כלל ההקדש עיין תוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ומעילה דף י"ב ע"א ותמורה דף י"ט ע"ב וא"כ מה שייך זה לגדר דיחוי כיון דלא חל ההקדש כלל ודוחק לומר דזהו כונת הגמ' שם התם לא איתחזי וגם מה שייך גדר זה הא כל הקרבנות הוא כן. אך י"ל דר"ל אם הקדיש עובר במעי אמו דחל עליו קדושת הגוף ומ"מ להקריבו אסור עד בן ח' או י"ל דר"ל לענין בכור דקדוש משנולד או לגבי ליל ח' דאף דקדוש קדושת הגוף מ"מ להקריבו אסור משום מחוסר זמן כמ"ש התוס' בזבחים דף י"ב וחולין דף פ"א דלא כשיטת רש"י שבת דקל"ו ע"א. וגבי תורים שלא הגיע זמנם היכי משכחת לה י"ל כמש"כ בח"א בשם הראב"ד דאם הקדיש תורים לקרבן וילדו ביצים ומהביצים נולדו אפרוחים חל עליהם קדושת הגוף אף דעדיין הוה תורים שלא הגיע זמנם וזהו כונת הגמ' במעילה דף י"ב וא"ש מ"ש התוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ע"ש. וי"ל דהגמ' דחולין דף ע"ה ע"א ר"ל במה דאמר מידי דהוה אמחוסר זמן היינו ליל ח'. וי"ל דזה רק היכא דמקדיש לו אבל מאליו לא חל על עובר וכן יהי' נ"מ גבי הך דחולין דף כ"ג גבי פילגס דמספקא שם לב"פ אם הוה ברי' ומ"מ מצי מקריב לי' והטעם דלא דמי להך דתחילת הציהוב דכאן הוה מין אחד וא"א שיעשה איל עד שיהי' מתחילה פילגס וזה ודאי אם הקדישו כשהוא כבש ואח"כ נעשה איל לא נדחה כיון דכך הוא גידולו ולא שייך בזה בע"ח נידחים ולא דמי להך דכריתות דף כ"ז ע"א גבי בשעת הפרשה יפה סלע ע"ש ובדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ד הכ"ד דכאן א"א בלא כך ועיין במ"ש הראב"ד בהל' פ"א פ"א ה"א גבי עגלה ותוס' ב"מ דף ל' גבי פרה מעוברת ע"ש ואף דעובר יכול להקדיש זה רק בקרבן שמיד כשיהי' בן ח' כשר משא"כ גבי פרה ועיין מ"ש התוס' זבחים דף קי"ד ע"א ד"ה וקסבר דאין הקדישת האם חלה גם על אתנן ומחיר ואף דהא מבואר בתמורה דף כ"ח ע"ב דאם הקדיש אתנן ומחיר חל עליהם קדושת הגוף ומה ראי' מטומטום ואנדרוגנס וע"כ צ"ל דקדושה שמאליו לא תפסי דבר שאינו ראוי. והנה במש"כ דדבר שהדבר הוא כן לא שייך בו גדר דיחוי לכ"ע והנה בתמורה דף כ"ח ע"ב מבואר לחד שיטה דמוקצה לאחר ז' שנים מותר להקריב ואמאי לא נימא כאן בע"ח נידחים ועיין בהשגות הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד גבי הך משיעשה בהם מעשה דס"ל כפי' שני שברש"י דמשעבד בה בטל ההקצאה ומותרת לגבוה ואמאי לא נימא בע"ח נידחים ובאמת פליגי רבינו והראב"ד ז"ל אם מוקצה ר"ל שיקצהו שיהי' ע"ז כן ס"ל להראב"ד ז"ל ולכך לא בעי מעשה ולא שייך בה אין הקדש לע"ז ומ"מ לא הוה כמו נעבד דאף למ"ד דע"ז של עכו"ם אסורה מיד זה רק לדבר שנאסר אף להדיוט ועיין בתוס' ע"ז דף מ"ח דאף ע"י מעשה בקרקע דנאסר גם להדיוט מ"מ אינו אסור עד שיעבוד ע"ש וכן מבואר בירוש' ע"ז פ"ד ה"ד דאין קרקע נאסר ע"ש אך משם אין ראי' דשם קאי על ישראל. עכ"פ התוס' ס"ל דרק בדבר תלוש נאסר מיד וא"כ גבי בע"ח לכך לא הוה נעבד וא"ש. ורבינו ז"ל ס"ל כרש"י דמוקצה היינו לתקרובת ולכך בעי דוקא מעשה ועיין תוס' ב"ב דף קכ"ט ע"ב ד"ה חוץ ע"ש ובאמת לפי מ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח שם וכן הוא בירוש' פ"א דביכורים דגם לאחר ביטול אסור לגבוה משום דמאיס ואמאי לא נימא כן גם גבי מוקצה זה וזה דוחק לומר דרק היכא דנאסר לכתחילה אף להדיוט אז אף לאחר ביטול אסור לגבוה אבל בבע"ח כיון דמתחילה אינם אסורים רק לגבוה מהני הביטול שלהם להתירם אף לגבוה אך מתוס' סוכה דף ל"ב לא משמע כן ועיין בע"ז דף כ"ב ע"ב אי פלחי' או אקצי' לא הוה מזבין לו משמע דאי פלחי' הוה אסור ולא אמרינן שיהא המכירה ביטול ע"ש דף נ"ג וע"כ דאף בבע"ח אם ביטל אח"כ אסור לגבוה. אך י"ל כשיטת הירוש' פ"ד דע"ז ה"ב דהמשתחוה לע"ז של אוכלין לא מהני ביטול דהוה תקרובת לעצמן וה"נ י"ל גבי בע"ח אך אם נימא דמוקצה הוה רק שיחדו לתקרובת י"ל דדבר שאין ע"ז עצמו לא מאיס ודלא כשיטת רש"י בסוכה דף ל"א ע"ב ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר פ"ו פ"ט דבימוס דאף דאינו רק מקום שמעמידין עליו ע"ז מ"מ נאסרה מיד מטעם קרא דאיתקש לע"ז עצמה ודלא כשיטת רש"י ותוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב ודף נ"ג ע"ב וכן מוכח שם בירוש' והטעם דהוה כמו יד לע"ז ונידן כמו ע"ז עצמה וכעין מ"ש רבינו בהל' ע"ז פ"ח ה"ג גבי דלעת ופ"ז הי"ב גבי ביצים ע"ש ומ"מ דלא מאיסי כיון דהם עצמן אינם ע"ז עיין תוס' מגילה דף ו' ע"א ועיין ע"ז דף נ"ב ע"ב גבי מזבח ע"ש בריטב"א וא"כ לפי"ז י"ל דגבי ישראל ליכא כלל דין מוקצה כיון דהוה בגדר בימוס ולא עדיף מע"ז עצמה דאינה אסורה עד שתעבד לדידן דקי"ל כר"ע וא"כ מאי מייתי בגמ' דתמורה דף כ"ח ע"ב בהך עובדא דגידעון דשם הוה של ישראל ולשיטת הראב"ד ז"ל דמיירי בלא מעשה ועיין רש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב ובדף מ"ח ע"א ד"ה מידי ואף מעשה ג"כ לא מהני רק אם עבד עיין תוס' ע"ז דף מ"ז ע"ב וכ"מ ובירוש' שם גם מתיך כוס דלא ס"ל כן. אך י"ל דעיקר הטעם לדידן דקי"ל דע"ז של גוי אסורה מיד הוא כעין דאמרינן בסנהדרין דף נ"ו ע"ב דגבי גוי חייב מיתה משעת עשי' ולא בעי עד שיעבוד וה"נ לכך נאסרה מיד ג"כ וא"כ לפי"ז כיון דמבואר בסנהדרין דף ס"א ע"ב דגבי ישראל מומר ג"כ חייב מיד י"ל ג"כ דנאסרה מיד ועיין ע"ז דף ט"ו ע"ב ובאמת י"ל דלפ"ז גבי גוי לא שייך למימר מה דאמרינן בגיטין דף נ"ב ע"ב מדאגבה קניא גבי מנסך דגבי ב"נ תכף בשעה שמגביה את היין לנסך מתחייב תכף משום ע"ז וא"כ שייך ק"ל בדר"מ ועיין מש"כ בהשמטה להל' מאכלות אסורות פי"ג וא"כ לפי"ז גבי מומר ג"כ כן ועיין תוס' חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני וע"ז דף ל"ג ע"א דאם מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור ע"ש אך מלשון רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו מוכח להיפך ע"ש ועיין בע"ז דף נ"ד ע"א דמבואר שם ברש"י דבע"ח לא נאסרו משום בימוס אך הריטב"א ז"ל לא ס"ל כן ע"ש. עכ"פ מוכח מדברי התוס' דזבחים דף קי"א הנ"ל דקדושה שמאליה לא חלה על דבר שאינו ראוי אך מהך דתמורה דף כ"א ע"א דמוקי שם מתניתין דתמורת אשם דמיירי שילדה נקבה ומ"מ חל עלי' קדושת הגוף דירעו אף דזה הוה ממילא ועיין בדברי רבינו פ"ד דתמורה ה"ז גבי הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפריש מעוברת כו' וע"כ שם מיירי דילדה נקבה דאל"כ בסיפא אמאי ירעו הא רבינו פסק כר"י דשיירי משוייר ואם הקדיש ולד תמים במעי בע"מ חל קדושת הגוף וא"כ יהי' קרב וכמבואר תמורה דף י"ט ע"א וכן מבואר להדיא בירוש' פסחים פ"ט ה"ה דאמר שם גבי נשיא שהפריש שעירה לא קדשה וולדה קרב ור"ל כגון שהיתה מעוברת זכר הרי חזינן דקרב וע"כ מיירי רבינו שילדה נקבה ומ"מ ס"ל ברישא דתרעה. אך י"ל דשיטת רבינו דהא דקי"ל דהקדיש נקבה חל עלי' קדושת הגוף זה רק אם הקדישה סתם אבל אם הקדישה לדמים אז י"ל דלא חל עלי' קדושת הגוף ולא הוה כמו הקדיש זכר לדמיו ועיין תוס' בכורות דף י"ד ע"ב ע"ש וזהו כונת רבינו בהל' מעה"ק פט"ו ה"ה וכן נראה דאם הקדיש בע"מ עובר או מחוסר זמן לדמים אף דחל עלי' קדושת הגוף לענין רעי' מ"מ אח"כ כשנעשה ראוי לא קרב וא"כ לפי"ז למ"ד אין אדם חולק את הקדשו עיין תמורה דף ל"א ע"ב במקדיש בהמה נקבה מעוברת אז גם על הולד לא חל רק קדושת הגוף לרעי' אבל לא ליקרב אף דלאח"כ חזי ועיין תוס' תמורה דף י' ע"ב ד"ה כי דכ' שם דכשנולד חל ממילא אך שם מיירי רק בקדושת דמים לא בקדושת הגוף לרעות ועי' מעילה די"ב ע"א בתוס' ד"ה וכי גבי תורים שלא הגיע זמנם ע"ש וא"כ שפיר י"ל דרבינו שם מיירי כשילדה זכר ולכך ירעה אך באמת זה רק למאן דס"ל בהויתן הם קדושים אבל לדידן דס"ל במעי אמם הם קדושים חל על הכל לבד מטומטום ואנדרוגנוס וטריפה דהני פקעי אף קדושת הגוף כמבואר תמורה דף י"ז והא דאמרינן בגמ' בתמורה דכ"ה דרשב"ג ס"ל בהויתן זה רק אם ס"ל כהך דשמואל בתמורה די"ז ע"א גבי מקדיש טריפה או כת"ק דר"א בתוספ' דתמורה שם וכ"כ בזה במ"א. ועיין בתוספ' ספ"ד דנזיר דמבואר שם דאף למ"ד דתגלחת בנזיר אינו מעכבת מ"מ אם קיבל עליו שתי נזירות כ"ז שלא גילח על הראשונה לא חל עליו השני' והטעם דאי תחול עליו שוב יתבטל התגלחת הראשונה וא"א זה ועי' נזיר די"ג ע"ב ודט"ו ובירוש' ספ"ב דנזיר ע"ש דאין עולה תגלחת אחת לשני נזירות ולא דמי להריני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום דשם ע"כ חל מחמת דיבורו אבל כאן הנזירות הראשונה מעכבת את השני' שלא תחול. נמצא דכל שיש זכות לא חל הדבר ממילא להפקיע וזה ר"ל הגמ' במנחות דף ס"ו ע"ב שלא ניתנו מעות אלא לצורך להם ועיין סנהדרין דף מ"ח דחזי תפיס ולכך ס"ל להירוש' פ"א דפיאה הנ"ל דאף לאחר מירוח אם קרא שם פיאה פטור מת"ג משא"כ במעשר וכן נ"מ להיפך דהנה מבואר במעשרות פ"א מ"ה דאם אין דעתו להוליכו לביתו נקבע הוא מיד ועיין תוס' ע"ז דף מ"א ע"ב ע"ש וס"ל דגבי תרומה לא מהני מה שמחשב להוליכו לביתו כיון שהוא בגדר הקדש והוה כמו דאמרינן בב"ק דף כ"א הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ולכך גבי תרומה מפריש מן הגורן רק היכא במקום שרוב מכניסין לבית אז גם בתרומה כן ועיין בירוש' מעשרות פ"ג ה"ג גבי מצא כלכלה דאמר שם דאם רוב מכניסין לשוק א"צ להפריש רק דמאי ואם מחצה על מחצה כ"ז שלא נכנס לבית מתקנן דמאי דממ"נ אם הוא מאותן שמכניסין לשוק כבר נפרש ת"ג ובמעשר רק דמאי ואם מאותן שמכניסין לבית עדיין לא נקבע ומותר לאוכלן עראי בלא תרומה ואח"כ אמר שם דזה דוקא בדבר שאין לו גורן אבל בדבר שיש לו גורן אפילו רוב מכניסין לבתים מ"מ תרומה כבר הפרישן בגורן ע"ש ומהירוש' דשם מבואר דמעשר הוה ג"כ קבע כמו תרומה דאם עישר פירות שנגמרה מלאכתן עד שלא תרם אסור לאכול מהפירות עראי מחמת הת"ג ולכך קאמר שם דכיון דאינו מפריש רק מחמת ספק שוב לא קבע דאל"כ הוה כמו מקדים מעשר לת"ג כיון דע"י זה נקבע ולקמן בהל' תרומות אבאר זה. עכ"פ מבואר דתרומה צריך להפריש מגורן לכ"ע ועי' ברש"י נדה דף מ"ז ע"ב גבי הך דהל' כדברי כולם להחמיר דמבואר שם דאם הפריש מדבר שהכניס לבית על דבר שלא הכניס לא מהני או להיפך וכן מוכח מדברי התוס' יומא דף י' ע"ב והוא תמוה ע"ש בתו"י והרי מבואר בכ"מ להיפך אך לפי מש"כ י"ל דרש"י ר"ל במעשרות דאז לא מהני עד שלא נטבלו לגמרי להפריש על פירות שנטבלו לגמרי ובתרומות קאי אתרומה ושפיר חל מחמת גדר קדושה וכמש"כ. ובאמת זה תליא במה שכבר הארכתי בח"א אם התרומה הוה תיקון הטבל או תרומה מיקרי אוסר הטבל דיש בזה מחלוקת בכ"מ ועיין סנהדרין דף פ"ג ע"א דאמר שם דטבל יש לו תקנה ונותר אין לו תקנה וקשה דהא נותר ג"כ יש לו תקנה כמבואר בזבחים דף מ"ג ע"ב וגבי טבל גם כן נחסר מה שצריך להפריש התרומה ודוחק לומר משום דגבי נותר בעי דוקא משלה האור ברובו כמש"כ בזה לעיל אך לפי מש"כ א"ש דכאן התרומה הוא האוסר ואם כן לא זה חסרון מה שנוטל האוסר. וא"כ נמצא כך דהקדש אינו פוטר רק אם יש עליו חיוב תכף אבל אם אין עליו חיוב אף דיכול לחול עליו שם תרומה ומעשרות אין ההקדש פוטרן וה"נ גבי פיאה אף דמבואר בחולין דף קל"ח דמעידנא דאתחיל לקצור מחייבה כולה שדה ע"ש ר"ל דאז ראוי לקרות שם פיאה על כל השדה וכמבואר כאן בירושלמי רפ"א אבל לא שנתחייב כל השדה בפיאה. גם י"ל דנ"מ לפי מה דמבואר בירושלמי פ"ג דפיאה והובא בדברי רבינו לקמן בפ"ב ה"ו דאם קוטף מלילות מעט מעט אפילו כל השדה פטור מפיאה וע"ש בירושלמי ולקמן בסוף פ"ד דאם בצרן לעשותן יין צריך לשייר מקצת וכן הדין לגבי מעשרות לשיטת רבינו בהל' מעשרות פ"ג ה"ו דאם מכניסו במוץ להאכיל לבהמה אז מותר אפילו לא ישייר ולאדם רק מעט מעט ר"ל שצריך לשייר מקצת כמו גבי פיאה גבי שבלים לעיסתו ואם נגמר אז לבהמתו מותר להאכיל עראי אפילו בתוך הבית כמבואר שם בהלכה כ' וה"ה גבי פיאה אם התחיל לקצור אז אף אם רוצה לקטוף מלילות מכל מקום צריך לשייר וכן הדין גבי חלה עיין פ"ג דמסכת חלה מ"א דקודם גילגול אף לאחר עירוס מותר לאכול עראי אבל קבע אסור וכן הך עראי יהי' צריך שישייר מקצת. אך זה נ"ל דגבי תרומה מפירות חו"ל שנכנסו לארץ אף דחייבים במעשרות אם נקבעו בארץ עיין בדברי רבינו בפ"א מהל' תרומות הכ"ב מ"מ יכול להאכילם לבהמה אף קבע ויכול לאוכלם עראי אף שלא שישייר דשם ליכא מצוה רק תיקון האיסור ויוכל לבטלו וגם י"ל דשם ליכא מצות נתינה לכהן ויוכל למוכרן וכבר הארכתי בזה בהלכות כלאים:

2 אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

שכל הראוי לאישים אם עלה לראש המזבח לא ירד. נסתפקתי בבמה אם מקדש פסולים או לא, והנה נראה דמאן דדריש מעל המזבח ודאי דתליא במזבח דאפילו למאן דאמר דילפינן מהעולה על מוקדה הראוי לאישים כו' ג"כ אמרו בגמ' הכתיב מזבח מ"ט קאמר רחמנא כל הראוי למוקדה מקדש מזבח, ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת מזבח רש"י וכיון שכן נראה דתלוי אם בעי בבמה מזבח דאם בעי שם מזבח אלמא דקדושת מזבח אית בה ותו מקדש פסולין. ואי לא בעינן מזבח בבמה בעת היתר הבמות תו מזבח שבו אין לו דין מזבח והרי הוא כסלע בעלמא ואינו מקדש פסולין. ובזה יומתק מה דפליגי ר' יוסי ור"ש בזבחים דף ק"ח דלר"ש דבמה אינה טעונה מזבח א"כ אינו מקדש פסולין א"כ יקשה לנו דלמה לן קרא דמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן כו' דלילה לא חזי לקרבן הא מביום צוותו נפקא וצ"ל דנפ"מ דאם עלה ירד דהוי מחוסר זמן לילה דשמיני, ומוכח דבמקדש ג"כ פסול שנשחט בלילה אם עלה לא ירד דליכא למימר דנפ"מ לענין במה דלילה פסולה בבמה, ואם תאמר כמוש"כ בתוס' דף י"ב דבבמה לא איתמעיט לילה מתורת אם עלה לא ירד, אדרבא דבבמה ג"כ כל הפסולים אם עלו ירדו כיון דליכא מזבח, ור' יהודה סבר על כרחין כר"י דאיכא מזבח בבמה ומקדש פסולים אף אם נשחטו בלילה דמיעוטא לא כתיב בבמה ודוק:

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

אין שוחטין אלא ביום ואין זורקין אלא ביום. וקשה דהנה רש"י כתב הא דיליף מביום זבחו דנפסל בשקה"ח היינו לומר דאם עלה ירד ותוס' כתבו לענין נפסל בשקה"ח בעוד יום והנה מדברי רבינו מכוח דלית לי' חד תי' דכתבו דאין זורקין מביום זבחו והרי לפירש"י פשיטא דאין זורקין רק דאשמעינן דלא ירד וכן כתוס' לית לי' מדכתב אין שוחטין אלא ביום וכן אין זורקין אלא ביום והרי לרבינו תם מהאי קרא דביום זבחו נשמע דנפסל בשקה"ח מיד א"כ ממילא אין שוחטין ג"כ א"כ מביום זבחו ידעינן בין שחיטה בין זריקה ועוד דהו"ל לרבינו לאשמעינן מיד בשקה"ח לא לכתוב סתם אין שוחטין ואין זורקין ביום. ולכן נראה דרבינו דרך אחרת לו דסובר דמביום צותו לא נשמע רק הקרבה ועבודת השחיטה אבל זריקה כיון דאין לאישים לא נתמעט מביום צותו להקריב רק דמקרא דביום זבחו ידעינן דגם בזריקה כן משום דנפסל הדם מיד כשחשיכה א"כ אין יכול לזרוק בלילה וזהו דאמרינן בזבחים דף ל"ח דבחטאת אין זורקין בלילה היינו משום דזריקה אסור בלילה דנפסל ולזה כיון רש"י דרמז להאי דרשא דביום זבחו דדם נפסל ואסור לזרוק ממילא בלילה א"כ אין חילוק בין מתנה ראשונה לשאר מתנות ודו"ק. והנה ראיתי בש"א שכתב ליישב קו' התוס' דצריך קרא לגמ' שבחטאת אף דאין מעכב אסור לזרוק בלילה משום דנפסל כפירש"י והבין שרצה רש"י לפרש דדרשא זו אתי להא גופא לאסור זריקה דגמ' אף שאין מעכבת ולדעתי ז"א א"כ הו' לי' לגמ' להביא כאן דרשא דביום זבחו כיון דמשם עיקר הדרשא וגם דמלשון רבינו שהביא האי דרשא סתמא משמע על כל זריקה ילפינן מיהא קרא אף מתנה ראשונה דמעכב ולכן נראה דכונת רש"י כמוש"כ דעיקר זריקה ילפינן דאסור בלילה אף שאין לאישים ומינה נשמע ממילא אפי' גמ' שאין מעכבת ג"כ אסור לזרוק כיון דעכ"פ נפסל הדם אסור לזרוק הדם פסול לא משום דהו' עבודה דלא מיקרי הקרבה דם שאין לאישים אלא משום דאסור לזרוק דם פסול למזבח ודו"ק. והנה ליישב קו' תוס' ורש"י דל"ל ביום הקריבו את זבחו נראה עפ"י מה דאיתא במנחות דף כ"ה דבעינן שיהא משלה האור ברובו קודם שקיעת החמה כדסובר ר"א התם ולפי"ז אי לאו קרא הו' סגי לזרוק עם ביאת השמש אבל קרא גלי דנפסל והיינו מזמן שאי אפשר להקטיר קומץ מנחה כיון דהקטרת מנחה נגד זריקה הצריכא תורה חד שיעורא שיפסל משקה"ח ואין אנו צריכין לסברת ר"ת לפסול מתחילת שקיעה אלא לפסול משעה מועטת קודם השקיעה כמו שפסול במנחה אם אין שיעור שמשלה האור ברובו והבן. הנה על קו' התוס' זבחים דף י"ב ל"ל קרא דביום השמיני ירצה ת"ל מדכתיב ביום צותו דבלילה פסול להקרבה ותי' דמשום דביום ולא בלילה אם עלה לא ירד אבל משום מחו"ז אם עלה ירד ושוב הוקשו מזבחים דאף במחו"ז אם עלה לא ירד ונראה לישב לפמש"כ הלח"מ פ"ד מה' יבום ה"ז דאף במידי דרק לכתחלה פסול ובדיעבד כשר אבל בתרי פסולים פסול אף דיעבד לפי"ז יש לומר בפסול זה ופסול מחו"ז אם עלה ירד ועיי' תוס' זבחים דף ס"ח ד"ה אמר רבי דהיכא דיש תרתי לטיבותא כגון שנפסלה לאחר שחיטה ויש לו הכשירו במקום אחר אז אף לר"י אם עלה לא ירד א"כ ה"נ יש לומר איפכא כשיש תרי לגריעותא לכו"ע אם עלה ירד.

תוספות על זבחים י״ב ע״א:י״ג » « תוספות על זבחים י״ב ע״א:י״ז