תוספות על סנהדרין ל״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על סנהדרין ל״ה ע״ב:י״ג תוספות על סנהדרין ל״ז ע״א:ו׳ »

1 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה ומה י"ט כו' דאיכא למימר ק"ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה דרשה דמושבותיכם בעי למילף ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ולא אמרינן כיון דאיכא ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ואיכא ק"ו לחומרא דרציחה אינה דוחה עבודה לחומרא אמרינן ואם כן הכא נמי הכי לגבי י"ט דלא כתיב מושבותיכם אית לן למימר ק"ו לקולא דרציחה דוחה י"ט ולא לחומרא שלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד ויש ליישב דלעיל כיון דדייק ליה שפיר קרא דמעם מזבחי אפילו לקרבן ציבור וא"כ ליכא למילף ק"ו לחומרא אלא לקולא דרציחה דוחה שבת אבל הכא פריך רבא לסברת אביי דקאמר דהק"ו מפיק ליה קרבן ציבור מקרא דמעם מזבחי א"כ בקרבן יחיד נמי מפיק הק"ו ואע"ג דאיכא ק"ו נמי לקולא שתהא דוחה י"ט אית לן למיזל בתר הק"ו לחומרא דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד אף על גב דמפיק ליה מקרא דעם מזבחי ודו"ק:

1 פסקי תוספות פתח ↗

ביו"ט דנין כי ליכא עדיף מיניה. ד"ה ומה יו"ט: דף לו

1 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

ה לקדש את יום השבת בזכירה: הר״מ ז״ל הנה מש״ש לקדש בזכירה אע״פ שהר״מ ז״ל סובר הבדלה ד״ת פכ״ט מה״ש ה״א מ״מ כלול במ״ע זכור וכמ״ש המ״מ שם ובהקדמה פכ״ט מ״ע זכור כולל קידוש והבדלה א״כ מ״ע זו מוסכמת בקידוש שהוא ד״ת והבדלה יש מחלוקת ומ״ש שלא לצאת חוץ לגבול בשבת יש בו מחלוקת כי הוא ז״ל סובר י״ב מיל ד״ת ורבים חולקים ואומרים תחומין אפי׳ כמה רק דרבנן: ומ״ש שלא לענוש בשבת אפי׳ מלקות אין לוקין בשבת כמ״ש בפרק כ״ד ה״ז יע״ש: ולכאורה שאין לוקין לא ידענו מנ״ל דאימא מיתה שיש בו מלאכה ד״ת אסרה תורה לא מלקות ואם לומר דקרא דלא תבערו כולל כל עונשי ב״ד א״כ בריש יבמות דאמר טעמא דכתב קרא הא צריך שאין עונשין שום עונש. והנה בהלכות סנהדרין פרק ששה עשר הלכה א׳ מלקות במקום מיתה עומדת עיין כ״מ שם ומ״מ אין זה מספיק: והנה בי״ט ג״כ אין עונשין ומבואר במשנה סנהדרין ל״ב א׳ וגמ׳ ל״ו א׳ ותוס׳ ד״ה ומה י״ט יע״ש והנה לכאורה רבא ואביי שם הא סברו בפסחים וכמה מקומות ובשבת דף כ״ד ב׳ ובתוס׳ שם ד״ה ולא מילה צידדו אי רבא סובר י״ט עשה ול״ת ואביי משמע דלית ליה כ״א י״ט ל״ת לחוד איך יתרץ משנה דסנהדרין די״ט אין רציחה דהיינו עונש ב״ד אין דוחה י״ט דנהי דק״ו ליתא דאיכא למומר שבת יוכיח מ״מ בלאו ק״ו נימא יבא עשה דמיתת ב״ד ותדחה לל״ת די״ט למ״ד הכין. באופן דנקטינן דאין עונשין ב״ד אפי׳ מלקות דוחין לא שבת ולא י״ט וכדאמרן:

12 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה הא הוי חזקיה כו' דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת כו' עכ"ל בימי רבי נמי ודאי כבר גלו כל ישראל מיהו אפשר שהיה נשיא על כל הגולה אבל חזקיה לא היה מלך על הי' שבטים שגלו ע"י מלכי אשור שעשו מלחמה עם חזקיה וכן צ"ל ברב אשי שהיה גדול בדורו על כל הגולה וק"ל:

12 מהר"ם על סנהדרין פתח ↗

בתוס' ד"ה והא הוה חזקיה וכו' לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים מקשים העולם אם כן מאי קאמר מימות משה ועד רבי וכו' והא בימי רבי ג"כ כבר גלו עשרת השבטים ואף על גב דגם שבט יהודה ובנימין כבר גלו איכא למימר דרבי היה מושל על כל גלות שני דהיינו יהודה ובנימין אבל י' שבטים שגלו לחלח וחבור לא שייך למימר שהיה ר' מושל עליהם וכן הא דפריך בתר הכי והא הוה עזרא וכן הא דקאמר מימות רבי עד רב אשי הא בימי עזרא ורב אשי כבר גלו י' שבטים ונראה לי דלא קשה מידי משום דבימי עזרא ורבי ורב אשי לא היו העשרת השבטים בימיהם נמצאים כלל כי כבר נתבטלו וגלו קודם חורבן בית ראשון ומאז והלאה לא היו נמנים בכלל מלכות ישראל רק יהודה ובנימין שנשארו והם הם היו לבדם בימי עזרא ובמלכות בית שני ובימי רבי ורב אשי והן היו נקראין באותן הזמנים כלל ישראל ולכך שפיר הוה שייך לומר על עזרא ורבי ורב אשי תורה וגדולה במקום אחד אבל חזקיה דבתחלת מלכותו עדיין לא גלו הי' שבטים ובימיו גלו ונתבטלה מלכותם ולכך ס"ל למקצת דלא למנות את חזקיה לומד עליו שהיה בימיו תורה וגדולה במקום אחד וק"ל:

12 מהר"ם שיף על גיטין פתח ↗

גמ' הוה עירי כו'. ה"נ אחיתופל ומפיבושת וחדא נקיט דמ"ש זה או זה ועיין בתוס' סנהדרין:

13 זבחים פתח ↗

כְּנֶגֶד אַצִּילֵי יְדֵיהֶן. אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּאִיזְגַּדַּר מַלְכָּא וַהֲוָה מִדְּלֵי לִי הֶמְיָינַאי, וְתַיְתְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ, וַאֲמַר לִי: ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״ כְּתִיב בְּכוּ. כִּי אֲתַאי קַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר, אֲמַר לִי: אִקַּיַּים בְּךָ ״וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ״. תְּנַן הָתָם: כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ – כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בְּמִקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה דָּם – כָּאן וְכָאן אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִילְצוֹל קָטָן – הָוֵי יִתּוּר בְּגָדִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ יִתּוּר בְּגָדִים אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים – לָא הָוֵי יִתּוּר. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲצִיצָה! בִּשְׂמֹאל. אִי נָמֵי, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה. וּפְלִיגָא דְּרָבָא – דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא: בִּמְקוֹם בְּגָדִים – אֲפִילּוּ נִימָא אַחַת חוֹצֶצֶת. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים – שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ חוֹצְצוֹת, פָּחוֹת מִכָּאן אֵינָן חוֹצְצוֹת. אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן – וַדַּאי פְּלִיגָא; אַדְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מִי לֵימָא דִּפְלִיגָא? שָׁאנֵי צִילְצוֹל קָטָן, דַּחֲשִׁיב. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּמִי, אֲבָל צִילְצוֹל קָטָן – חוֹצֵץ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא אָמְרוּ חֲצִיצָה בְּפָחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – אֶלָּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים – שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ חוֹצְצוֹת, פָּחוֹת מִיכֵּן אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וְהַיְינוּ דְּרָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא. לֵימָא פְּלִיגָא אַדְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא? שָׁאנֵי צִילְצוֹל קָטָן, דַּחֲשִׁיב. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן – מַאי אִירְיָא גֶּמִי? לַשְׁמְעִינַן צִילְצוֹל קָטָן! מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּגֶמִי מַסֵּי. בָּעֵי רָבָא: נִכְנְסָה לוֹ רוּחַ בְּבִגְדוֹ, מַהוּ? ״עַל בְּשָׂרוֹ״ בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא; אוֹ דִלְמָא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה בְּכָךְ? כִּינָּה – מַהוּ שֶׁתָּחוֹץ? מֵתָה לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי חָיְיצָא; חַיָּה מַאי? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דאתא דְּאָתְיָא וְאָזְלָא – רְבִיתָא הִיא וְלָא חָיְיצָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּקָפֵיד עֲלַהּ – חָיְיצָא? עָפָר – מַהוּ שֶׁיָּחוֹץ? עָפָר וַדַּאי חָיֵיץ! אֶלָּא אֲבַק עָפָר מַהוּ? בֵּית הַשֶּׁחִי – מַהוּ שֶׁיָּחוֹץ? ״עַל בְּשָׂרוֹ״ בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא; אוֹ דִּלְמָא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה בְּכָךְ? הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ חֵיקוֹ, מַהוּ? גּוּפוֹ מִי חָיֵיץ, אוֹ לָא? נִימָא – מַהוּ שֶׁתָּחוֹץ? נִימָא וַדַּאי חָיְיצָא! אֶלָּא נִימָא מְדוּלְדֶּלֶת מַהוּ? בָּעֵי מָר בַּר רַב אָשֵׁי: יָצָא שְׂעָרוֹ בְּבִגְדוֹ, מַהוּ? שְׂעָרוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי, אוֹ לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי? בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: תְּפִילִּין – מַהוּ שֶׁיָּחוֹצּוּ? אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר לַיְלָה לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא – לָא תִּבְעֵי לָךְ; כֵּיוָן דְּלַיְלָה חָיְיצִי, יוֹם נָמֵי חָיְיצִי. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – לְמַאן דְּאָמַר לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין; מַאי? מִצְוָה דְגוּפֵיהּ – חָיֵיץ אוֹ לָא חָיֵיץ? אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אֲמַר לֵיהּ: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּיָדֵינוּ: תְּפִילִּין חוֹצְצוֹת. מֵיתִיבִי: כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן ולְוִיִּם בְּדוּכָנָן וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן – פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין. מַאי, לָאו אִם הִנִּיחָן אֵינָן חוֹצְצוֹת? לָא, אִם הִנִּיחָן חוֹצְצוֹת. אִי הָכִי, ״פְּטוּרִים״?! ״אֲסוּרִים״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל – דְּלָא מַתְנוּ לֵיהּ ״אָסוּר״, מִשּׁוּם הָכִי תְּנָא ״פְּטוּרִין״. וְהָתַנְיָא: אִם הִנִּיחָן אֵינָן חוֹצְצוֹת! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּיָד, הָא דְּרֹאשׁ. מַאי שְׁנָא דְּיָד, דִּכְתִיב: ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לִבְשָׂרוֹ; דְּרֹאשׁ נָמֵי, כְּתִיב: ״וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ״! תָּנָא: שְׂעָרוֹ הָיָה נִרְאֶה בֵּין צִיץ לְמִצְנֶפֶת,

14 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ד"נ מתחילין כו' אבל בד"מ לא חיישינן ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות כו' עכ"ל כצ"ל פירוש לדבריהם לפום סברתם דהשתא דלא תענה נאמר בין בד"נ בין בד"מ אלא דבד"נ חיישינן דילמא חזי ליה המופלא חובה ולא פלגינן עליה כפירש"י אבל בד"מ לא חיישינן להכי אף אם לא תענה על רב דחובה לזה הוא זכות לזה כמ"ש התוס' לעיל ומשום דאמרי' דאפילו תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שהוא טועה בדין אסור לו לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא"כ היאך קאמר מתחילין מן הגדול בד"מ ואיך יוכל לענות עליו ואהא קאמרי דמ"מ דרך שאלה ומשא ומתן יכול לענות עליו דבכהאי גוונא קאמרינן דאסור לו לשתוק ולא שיהיה חולק עליו ודו"ק:

14 חכמת שלמה על סנהדרין פתח ↗

תוס' בד"ה דיני נפשות כו' אבל בדיני ממונות לא חיישינן כו'. נ"ב פי' אם לא יענו נגדו וכן לעיל בפ' כ"ג בד"ה אבל מלכי בית דוד:

14 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

רבי אומר לא תענה על ריב וכו'. ר' ור"י בן חנינא פליגי דלמר על בסמוך ואחריו הוא ולמר על מלפניו וקודם הוא וכדפרישית ונראה דפליגי נמי במשמעות דורשין דקרא דלא תענה וזה למאי דכתבו התוס' דף ל"ו ע"א ד"ה דיני נפשות וכו' ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע"ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכלתין בב"ד נוטה. והשתא ר' יוסי בן חנינא לא ניחא ליה למידרש מקרא ולא תענה על רב לנטוח דרישי' בדיני נפשות דוקא ולנטות נמי בד"מ ומוקי להאי ענינא דקרא כוליה בד"מ וב"ד נוטה ידעינן ממילא בד"נ במכ"ש מדיני ממונות וד"נ דמתחילין מן הצד יליף מקרא דלקמן ויאמר דוד לאנשיו וגו' וכדיליף ר' יוחנן התם:

15 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה רבה בב"ח. וי"ל לא בעי למידייני כשאר חייבי מיתות: עיין במהר"ם שמחק בדברי התוס'. ולפענ"ד דברי התוס' אתיין שפיר דמש"כ לידע אם הוא מורד במלכות הפי' הוא לידע אם דוד יש לו דין מלך כיון שעדיין שאול קיים וכתירוץ הר"ן. ובתירוץ זה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל דף י"ט דאיך דן דוד עמהם הא אין מושיבין מלך בסנהדרין ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר כיון דכל הדין היה אם דוד יש לו דין מלך א"כ בשעה שישב בדין עדיין לא היה מלך:

15 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

634 משמע מלשונו שדוד לא המית את אוריה בבית דין, כי אז "היו מרגישים בית דין דבר זה, שאין דרכו של דוד להקפיד כל כך על כבודו" לשונו כאן, וכדי להסתיר מעיני הדיינים את סבתו האמתית, הוצרך דוד להמיתו שלא בבית דין. וקשה, שעדיפא מיניה הוי ליה למימר, שדוד הוכרח להמית את אוריה שלא בבית דין, כי אם אוריה היה מומת בבית דין ולא במלחמה, אזי הגט לא היה חל כלל. כי חלות הגט מותנית באם אוריה לא ישוב לביתו מחמת המלחמה מיתה או שביה, אך אם סתם ימות מסבה שאינה קשורה למלחמה כגון בבית דין מצד מורד במלכות, בודאי שאז לא נתקיים התנאי שמת או נעדר מחמת המלחמה ראה גיטין עג. לגבי "אכלו ארי", וממילא הגט לא יחול למפרע. והאופן היחידי שהגט יחול למפרע כדי שבת שבע תותר לדוד הוא רק על ידי שאוריה ימות במלחמה. ולכך מן הנמנע שדוד יהרוג את אוריה בבית דין. ושמעתי ממו"ר שליט"א לתרץ, שכוונת המהר"ל היא שדוד היה צריך לדונו בבית דין, ולאחר שיצא חייב בדינו, להמיתו בסייף על ידי חרב בני עמון. כי הרי דינו של מורד במלכות הוא שהמלך הורגו בסייף רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"ח, ואינו מומת על ידי בית דין, אלא רק נדון בבית דין ראה תוספות סנהדרין לו. ד"ה רבה, שהוצרך דוד לדונו בבית דין בכדי לקבוע אם אוריה הוי בגדר מורד במלכות, וראה טורי אבן מגילה יד:. ודוד לא דן כלל בפני בית דין אודות מרדו של אוריה, ועל כך מבאר המהר"ל שנמנע מלעשות כן כדי להעלים מהדיינים את מניעיו האמתיים.

16 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה אין מונין להם. משום ק"ה ועה"ש אצטריך: הא דלא כתבו דמשום הרב ותלמידו אצטריך דאכתי צריך לזה דמשום ק"ה ועה"ש אצטריך דאל"כ אב ובנו לא ליתני כלל אבל השתא דכתבו דמשום ק"ה ועה"ש אצטריך לא קשה ד"מ ודנ"פ ומכות לא ליתני דשפיר צריך למיתני כן משום הרב ותלמידו:

22 חידושי הלכות פתח ↗

בא"ד דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדחמר בזה בורר אמתני' דבא סימן תדע כו' עכ"ל הא דמוקמינן לההיא דפרק בא סימן בפרק זה בורר בפסול יוחסין משום דלא מתוקמא הסיפא בעד זומם אבל בסומא מתוקמא הסיפא שפיר אלא משום דהך מתני' דפ' בא סימן אינה אלא מתני' דהכא כמ"ש התוס' לקמן דקתני התם טובא כה"ג וכיון דהך מתני' דהכא לא מתוקמא רק בפסול יוחסין מתני' דפ' בא סימן נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומיהו לפי זה מתוך מתני' דהכא משמע דאיירי בפסול יוחסין ה"ה דהוה מצי לדחויי בפ' זה בורר דלא איירי נמי הך דפ' בא סימן בעד זומם ודו"ק:

22 מהר"ם על סנהדרין פתח ↗

בתוס' ד"ה לאתויי ממזר וכו' וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתניתין וכו' ויש לדקדק מאי מקשי התוס' היא הנותנת כיון דמתניתין דלעיל דשמעינן דסומא כשר לדון דיני ממונות מדקתני דגומרין בלילה כדלעיל א"כ משום הכי ליכא למימר דמתניתין דהכא דקתני הכל כשרין לדון וכו' אתיא לאתויי סומא דא"כ הא תו למה לי ויש לתרץ דנימא דמתני' לא אתי לאתויי רישא דהכל כשרים לדון ד"מ אלא אסיפא דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות ולמעוטי סומא דאע"ג דממאי דקתני במתניתין דלעיל דדיני ממונות גומרים בלילה שמעינן נמי דסומא כשר בדיני ממונות מ"מ מהא דקתני ד"נ אין גומרין בלילה אלא גומרין ביום לא שמעינן דסומא פסול בדיני נפשות דלילה גרע יותר מסומא ודו"ק:

22 לחם משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

וגר דן את חבירו הגר וכו'. בפ' מצות חליצה דף ק"ב אמר רבא גר דן את חבירו וכו' ודוקא בד"מ אבל בדיני נפשות אין דנין אותם דאתך בדומים לך בעינן וכן כתבו התוס' בפרק אחד דיני ממונות ורש"י ז"ל כתב שזה נאמר לדיני נפשות:

23 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה חדא לאתויי גר כו' וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב דמתני' דהכא נמי מיירי באמו מישראל וכ"ה לשון התוס' בפ' בא סימן דאם נימא דמתני' איירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר הך דפרק י' יוחסין ואפשר שהתוס' דהכא לא ניחא להו לומר כן משום דסתם גר נקט דאיירי בגר גמור שאין אמו מישראל וק"ל:

23 ערוך לנר פתח ↗

בתוספת ד"ה חדא לאתויי גר. השתא משמע דסתם גר כשר לד"מ: עיין במהרש"א שטרח לישב מאין משמע כן. אכן התוס' ביבמות דף מ"ה בארו בעצמם דמדקאמר גר לא בא מטפה כשרה משמע כן ע"ש:

23 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. בא"ד. וא"ת בריש מצות חליצה דף קא: ושם דא"ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים, ורגיל ר"ת לומר דאותו רב שמואל בר רב יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ"ק דקידושין דף כב: דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה כתובות דף מד: ושם לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה עכ"ל.

27 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה אתך בדומין לך אע"ג דמאתך נמי הוי שייך למעוטי ב"מ: עיין מש"כ לעיל דף י"ז בישוב סוגיא דלפנינו ובתוכה גם קושית תוס' זו אכן גם בפשטות י"ל דהא דפשיטא להגמ' דבכורות דף מ"ד ע"א דמשה לא היה בע"מ היינו כיון דהיה ממנין הסנהדרין כדאמרינן לעיל שם והסנהדרין צריכים להיות מנוקים ממום כדיליף ממום אין בך ולכן אי לא הוי ילפינן דבע"מ פסול לסנהדרין ממום אין בך גם מאתך לא הוי מוכח מידי ולכן השתא דכתיב מום אין בך באמת מאתך ממעטינן בע"מ ג"כ. ובזה מיושב ג"כ מ"ש רש"י לעיל דמאתך ממעטינן תרתי עיין שם. ובזה. א"ש ג"כ מה דמקשה בש"ס יבמות דף ק"א ע"א ל"ל לעיני למעט סומא ממום אין בך נפקא ומקשה הרשב"א שם הא התורה ודאי לא סמכה אמה דאמר שלמה ולפ"ז א"ש דרב יוסף גלה דמאתך נפקא:

1 ומה י"ט. וא"ת ומנ"ל דלא דחיא רציחה י"ט הא אפי' שבת דחיא אי לאו משום דכתיב שמות ל״ה:ג׳ בכל מושבותיכם ובי"ט לא כתיב א"כ תדחה י"ט בק"ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה דוחה אותו וכו' וי"ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה ואין נדחית מפני הרציחה והוא הדין י"ט מיהו אין שייך למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול"נ דל"ק מידי כיון דאיכא למימר ק"ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן:

2 והא הוה חזקיה - אית ספרים דלא גרס ליה דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה ברכות ד' ד.:

3 כולהו שניה קאמרינן - דמשהותחל' גדולתן לא פסק כולהו שני' והשתא לא קשה לספרים דגרסי והא הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות הלכות שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה תמורה דף טז::

4 והא הוה הונא בר נתן - שהיה קרוב למלכות כדאיתא בפ"ב דזבחים דף יט. דאתקיים ביה והיו מלכים אומניך:

5 דיני נפשות מתחילין מן הצד - משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי' ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע"ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין דף ג: בב"ד נוטה:

6 רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מהכא ויחגרו איש וגו' - הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה שבת דף נו. ושם גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע"ג שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה דף יד: ושם דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין דף לב. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין סנהדרין דף לד: דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום:

7 אין מונין להם אלא אחד - משום קידוש החדש ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים:

8 לאתויי ממזר. לאו אאין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי דאם כן הוה ליה למימר לאתויי חלל דהוי רבותא טפי דאפי' חלל דכשר לבא בקהל פסול לדון דיני נפשות משום דכתיב אתך בדומה לך ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה אלא אהכל כשירין לדון דיני ממונות קאי וכן מוכח הצריכותא דעביד אדיני ממונות ואע"ג דבפרק בא סימן נדה דף מט: ושם קעביד צריכותא איפכא אדיני נפשות מ"מ נקט עיקר מילתא משום דיני ממונות וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתני' כדאמרינן לעיל סנהדרין דף לד: ופסול לדיני נפשות כדאי' בריש מצות חליצה יבמות דף קא. ושם דממעט סומין מדתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום ומהאי טעמא נמי יש לפסול כל מומין כיון דקאמר קרא דמום אין בך במום ממש איירי וי"ל דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדאמרי' בזה בורר לעיל סנהדרין דף כז: אמתניתין דבא סימן תדע דקתני סיפא אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה:

9 תנינא חדא זימנא - אמילתיה דרב יהודה קשה ליה אמאי איצטריך ליה למימר אתרתי מתניתין לאיתויי ממזר דאי אמתניתין מאי פריך הא קתני התם טובא כה"ג אע"ג דתני להו בשאר דוכתי וכה"ג אשכחן בפרק אלו דברים בפסחים דף סט: ושם גבי כלל גדול א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה:

10 חדא לאתויי גר - השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ יבמות דף קה: ושם אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה יבמות דף קב. ושגר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר ועוד דהתם מייתי קרא דמקרב אחיך ואילו דיני נפשות מימעטי בסמוך מונשאו אתך וא"ת והא דאמר בפ' עשרה יוחסין קידושין דף עו: גבי מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן פסולין ורמינהו הכל כשרין לדון ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא היינו לדון חבירו וי"ל דשאני ממזר הואיל ואביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והאי דקאמר צריכא אע"ג דגר וממזר חלוקין מ"מ נקט צריכותא דשייכא לפי המשנה השנויה סתם ואין חילוק זה מפורש בה וא"ת בריש מצות חליצה יבמות דף קב: ושם דא"ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ורגיל ר"ת לומר דאותו רב שמואל בר רב יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ"ק דקידושין דף כב: דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה כתובות דף מד: ושם לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה:

11 אתך בדומין לך - אף על גב דמאתך נמי הוי שייך למעוטי בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה כדאמרינן בפרק אלו מומין דף לז אם כן עשיתו למשה בעל מום מכל מקום לא הוה מסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב ומום אין בך:

1 רש״ש פתח ↗

תד"ה ומה. ול"נ דלק"מ כיון כו' לחומרא אמרינן. תמוה דכיון דכתיב מעם מזבחי לומר שרציחה דוחה עבודת ק"י א"כ ע"כ צ"ל הק"ו דתדחה הרציחה גם יו"ט ולא לומר הק"ו איפכא דא"כ מעם מזבחי מאי עביד ליה וי"ל בדוחק:

1 ערוך לנר פתח ↗

בתוס' ד"ה ומה י"ט. וא"ת ומנ"ל: לענ"ד י"ל דרש"י מתרץ קושית התוס' במה שכתב דהרי אין בין י"ט לשבת ע"פ מה שביארתי במ"א טעמו דפי' בפסחים דף ה' ע"ב דהא דאמר רבא ש"מ מר"ע הבערה לחלק יצאת משום דקרי לי' אב מלאכה ולא פי' כפירוש ריב"א דאי ללאו לא יאסר הבערה בי"ט כלל כיון דקרא דלא תעשה כל מלאכה לא קאי על יו"ט משום דסובר דלא כרבינו שמואל בשבת דף קי"ז ע"ב בתוס' ד"ה והתני דבי ר' ישמעאל אלא כרשב"א דלא תעשה כל מלאכה דגבי שבת מוכח דגם ביו"ט אסור דמדאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש הרי הורה לנו דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ומה"ט גם הבערה אסורה ביו"ט כמו בשבת דהרי רק אוכל נפש התירה התורה ולא דבר אחר וזהו ממש דבריו בכאן ג"כ למה דאסורה רציחה ביו"ט. אכן התוס' שם בפסחים סברי כרבינו שמואל בשבת ולכן פי' הריב"א שם כפירושו ולשיטתם גם כאן הקשו שפיר ולפ"ז מתורץ לשיטת רש"י קושית התוס' דכאן. אכן זה עדיין קשה לפי מה שסובר רש"י ביצה דף י"ב ע"א דגם מה שאין בו צורך י"ט כלל מותר מכח מתוך א"כ עדיין קשה דלישתרי רציחה בי"ט מכח מתוך שהותר נטילת נשמה לצורך שחיטה הותר נמי שלא לצורך ולשיטת התוס' שם א"ש דהא אין כאן צורך י"ט כלל אבל לשיטת רש"י קשה לכאורה וצ"ע:

12 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה והא הוה חזקיה. שכבר גלו עשרת השבטים: המהרש"א וגם המהר"ם הקשו דא"כ גם ברבי ורב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד ע"ש שתירצו בדוחק. ולפענ"ד נ"ל ע"פ מה דאמרינן ערכין דף ל"ג ע"א דעשרת השבטים ירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם ולכך נהגו שמטות ויובלות דשפיר מקרי כל יושביה עליה ע"ש ואף שעדיין נשארו מהם שלא חזרו כמש"כ רש"י לקמן דף ק"י ע"ב בד"ה עשרת השבטים מ"מ כיון דכל השבטים חזרו אף שיחידים נשארו עדיין מ"מ מקרי כל יושביה עליה דהגע עצמך דכי אם ישבו יחידים מישראל בחו"ל לא יהיו יובלות נוהג והרי עכ"פ מוכח דלאחר יאשיהו מקרי כל יושביה עליה וא"כ שפיר מלך רבי ור"א על כל ישראל אבל חזקיה שמלך קודם יאשיהו לא מלך על עשרת השבטים ולכן לא מקרי לגביה תורה וגדולה במקום אחד:

12 רש"ש על סנהדרין פתח ↗

תד"ה והא הוה חזקיה. דחזקיה לא הוה מושל עכ"י שבימיו גלו כו'. כ"נ דצ"ל. ור"ל א"כ בתחלת מלכותו היה עדיין מולך הושע ב"א על יתר השבטים עד שנת שש למלכותו כמבואר במלכים. ובזה לא נצטרך למה שנדחקו המפרשים בדבריהם:

12 רש״ש פתח ↗

13 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אַף אֲנִי אוֹמֵר, מִימוֹת רַבִּי עַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד. וְלָא? וְהָא הֲוָה הוּנָא בַּר נָתָן! הוּנָא בַּר נָתָן מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב אָשֵׁי.

14 מנחת חינוך פתח ↗

שלא ילך כו' משרשי המצוה כו'. עיין ר"מ פ"י מה' סנהדרין ולדעתי ד"ז תמוה מאוד לומר דבד"מ יכולים הדיינים לסמוך על אחד אף שהוא אינו מבין מצד הסברא ודאי הוי הטיית דין והוא רשע וגס רוח דאם יאמר האמת יוסיפו דיינים כמבואר בר"מ וש"ע ומ"ש הרהמ"ח דלשלשה מוסרין דא"א דליכא חד דגמיר באמת זה דוקא בד"מ להסוברים דחד כשר מן התורה עיין ר"מ אבל בגזילות וחבלות ודיני קנסות לכ"ע בעינן ג' מומחים כמבואר בר"מ א"צ לבאר אם כן היאך יעלה על הדעת דכולם יסמכו על א' והם אינם מבינים כלל ד"ז לא יוכל השכל כלל לצייר והר"מ פי"א חשיב החילוקי' בין ד"נ ובין ד"מ והוא ממשנתינו בסנהדרין וחשיב שם הרבה חילוקים ולא חשיב נמי ד"ז דבד"נ אסור לסמוך על אחד ובד"מ מותר לסמוך על אחד עכצ"ל דודאי זה אסור בד"מ ג"כ והוי בכלל מטה דין. אך בד"נ כתבה התורה לאו זה ג"כ שעובר עוד נוסף על לאו הזה ובד"מ א"ע על לאו הזה כי מחמת חומר ד"נ הרבה התורה באזהרות. אבל באמת לענין הדין אסור בד"מ ג"כ והוי מטה דין ושוטה רשע וג"ר ובסנהדרין ג' ע"ב ר"י מוקי קרא דלנטות בד"נ. ובתוס' סנהדרין ל"ו ע"א ד"ה ד"נ כ' ג"כ דהאי פסוק מיירי בד"נ ע"ש אם כן כונת המכילתא והר"מ דבד"נ עוברים על לאו מפסוק זה ולא בד"מ אבל בודאי איסור גדול בד"מ ג"כ אך הסיום של המכילתא יכול אף בד"מ כן ת"ל אחרי רבים כו' אינו מובן לפמ"ש ואין המכילתא ת"י. אך מצד הסברא נראה כמ"ש וצ"ע. ובסמ"ג ה' דיינים מביא הלאו הזה לענין ד"נ מתחילין מן הצד ודברי המכילתא לא הביא כלל וצע"ק. ונ"ל כיון דב"נ נהרג בדיין א' אם כן אף אם ישבו הרבה מכל מקום מותרים לסמוך על א' וגם האי קרא בישראל כתיב ולא בב"נ ומכל מקום צ"ע ויבואר במקומו אי"ה:

14 תועפות ראם פתח ↗

יהא אדם רשאי כצ"ל וכ"ה בנדפס ואפשר דרבינו כ' בדיוק לחלוק עליו לאפוקי דרך שאלה דיכולין לענות כמש"כ התוס' בסנהדרין ל"ו א' ד"ה די"נ ובזה יישב הווי העמודים תמיהת המל"מ בדרך מצותיך ח"ב שאם כבר דיבר המופלא וכי יענו חביריו אמן בע"כ ויטו את הדין ובס' מעה"ח כ' לתרץ שאם התחיל המופלא אסור לענות אחריו וזה שהוא מופלא עומד במקומו וחוזרין ומתחילין מן הקטן. ודעת רבינו כפי' הב' שבתוס' סנהדרין שם דלא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בד"מ והרמב"ם בסה"מ מ' רפ"ג ובחיבורו פ"י מהל' סנהדרין ה"ב כתב ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות בד"נ ללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות וכ' ע"ז המעה"ח אמנם לא נמצא זה בגמרא ולא במכילתא עכ"ל אמנם זה לשון המכילתא משפטים פ"כ אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות שנאמר לא תענה על ריב ואינו מובן ופי' הפנים יפות שהוא משאחז"ל בדיני נפשות המלמד זכות א"ח ומלמד חובה כדתנן המזכה אומר אני מזכה במקומי והיינו דאמר לא יענה על ריב לנטות לחובה וא"כ הרי מבואר במכילתא דינו של הרמב"ם ועיין להלן סי' תמ"ד בביאורי אות ה'.

14 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

וימנה ליה אנטלר. וקשה דלמא הא דדנין אותו היינו ע"י אנטלר וי"ל קסבר הירושלמי אף המלך דנין אותו ע"י אנטלר דאז ליכא זילותא למלך ואנן תנן מלך לא דנין אותו ש"מ הא דתנן בכה"ג דנין אותו היינו ע"י עצמו ולא ע"י אנטלר. והירושלמי לשיטתו דאמר לקמן שאין חילוק בין מלכי ישראל ובין מלכי בית דוד והטעם משום זילותא. אבל לשיטת הבבלי דמתני' במלכי ישראל ומשום מעשה שהיה אף ע"י. אנטלר אין דנין אותו. ותדע דמפני מה אמרו שאין המלך דן ואי משום מעשה דינאי אין לגזור אלא שאין דנין אותו ואי משום דכתיב לא תענה על רב דיני ממונות מיהא יהא דן דהא לא תענה על רב לא קאי אלא אדיני נששות כמ"ש תו' לקמן דף ל"ו בד"ה דיני נפשות כו' ע"ש. אלא ודאי משום התקוששו כו' ואי דנין אותו ע"י אנטלר שפיר קושט עצמו שהרי מקבל הוא על עצמו את הדין. ש"מ דאפילו ע"י אנטלר אין דנין אותו. וא"ת מאי פריך וימנה אנטלר הא עדיין איכא זילותא דהא תנן באבות פ"ק וכשבעלי הדינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ויש לומר דוקא כשהוא בעצמו עומד שם אבל על ידי אנטלר אין המרשה בעיני הדיין כרשע דאיכא למימר האנטלר אומר כן מעצמו. והיינו דדייק תנא דמתני' בלישניה דתני וכשיהיו בעל"י דיני"ם עומדים לפניך כו'. ומעתה יתבאר לך מה שכתבתי בריש פרקין בקונטרס דאיצטריך דנין אותו לאשמועינן דאפילו כה"ג בעצמו דנין אותו. דכן דייק ליה מתני' וכמ"ש. אבל הבבלי מיאן בזה דלשיטתו אין הוכחה ממתני' דכה"ג דנין אותו ע"י עצמו וכמ"ש. ועמש"ל בריש פרקין. ויש מן הגאונים מייתי ראייה מסוגיין דאף הנתבע ממנה אנטלר ועיין בטח"מ סי' קכ"ד. ולדידי אין מכאן ראיה דדוקא לכה"ג עבדינן כן אבל לא לאיניש אחרינא. והריב"ש כתב סי' שצ"ב מסוגיין מוכח שהודאת האנטלר הויא הודאה שאל"כ דבר פשוט שאינו יכול למנותו שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע והכי הל"ל הגע עצמך שיודה בה קצת או אין הודאת שליח כלום ע"כ. ואיני מבין ראיה זו. דלמא הב"ד דנין ע"פ טענת האנטלר ואם אח"כ הכה"ג מכחישו ואומר שטען שקר הויא הכחשה אבל אם מודה לדבריו הפסק דין קיים ואין בזה לעז לדיינים. ועיין ש"ך סי' קכ"ד ס"ק ד':

15 אור שמח על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

כל המורד כו': בתוספות סנהדרין דף לו העלו דמורד במלכות לא היה צריך בזמן הבית להלין את דינו רק שהיו גומרין דינו בו ביום יעו"ש ומקשים מהא דפריך לקמן דף מח אלא למ"ד נכסיהן ליורשים למה לי ומלך כו' ומאי קושיא הא מש"ה אמרו ברך נבות כו' ומלך כדי להיות נגמר דינו תיכף ולא ילינו את דינו דחששו שמא יתודע השקר, ולא קשה מידי דסוף סוף בעי הלנת דין דהרוגי מלכות הא מיתתן בסייף כמש"כ רבינו, ומשום דהעידו עליו שברך את השם דינו בסקילה כמגדף ומי שנתחייב בשתי מיתות נידון בחמורה א"כ היה צריך להלין את דינו כדי לדונו בסקילה וכן עשו ויסקלוהו באבנים וא"כ למה להם למימר ומלך, וא"ל כיון דסוף סוף חייב מיתה רק דיהא נפ"מ אם לדונו בסקילה ע"ז לא בעי להלין הדין ז"א דמדברי התוס' לקמן דף פ"א סד"ה הנסקלין מוכרח דלחייבו מיתה חמורה הוי כספק נפשות ולהקל כ"ש דבעי להלין הדין וזה פשוט. ואדרבא בזה אתי שפיר לשון הגמרא שם גבי יואב מאי נפ"מ לחיי שעה, פירוש דכיון דהרוגי מלכות קולטן המזבח ויהרגוהו מדיני ב"ד וא"כ הא צריך הלנת הדין ולא יגמרו דינו היום ויעוין חידושי רמ"ה בזה ודוק:

15 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

תוס' ד"ה רבה בר בר חנה. וז"ל הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה שבת דף נו. ושם גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אף על גב שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה דף יד: ושם דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין דף לב. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין דף לד: דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום עכ"ל.

16 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

יש לעיין ביסוד הדין דבדיני נפשות הרב ותלמידו אין נמנין אלא כאחד, דבשלמא אב ובנו פסולים משום קורבא וכמש"כ התוס' ד"ה אין מונין, אולם צ"ב מהו יסוד הדין דהרב ותלמידו אין נמנין כשנים. ונל"ב דעיין ברמב"ם פ"י מהל' סנהדרין ה"א וז"ל אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חבירו הרי זה עובר בלא תעשה ועל זה נאמר ולא תענה על ריב לנטות מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך עכ"ל. ומבואר דבדיני נפשות חל דין שכל אחד מהדיינין צריך לחדש טעם וסברא מדעת עצמו ולא יאמר רק מה ששמע מחבירו. ולפי"ז י"ל דמהאי טעמא הרב ותלמידו נמנין כאחד משום דהתלמיד נמשך אחר סברתו וטעמו של הרב. אולם אם התלמיד יחדש סברא מדעת עצמו בהסברת הדין כר' כהנא ור' אסי אזי הוא נמנה כדעה בפ"ע277ולכאורה כוונת רבינו זצ"ל לומר דהיכא דסברת התלמיד היא סברת התלמיד עצמו מתוך עיונו אזי אף אם כיוון לסברת רבו הריהו נמנה כדעה בפנ"ע ואין התלמיד צריך לחדש סברא חדשה כדי להיות נמנה כדעה בפנ"ע, אלא שיהיה זה סברא וטעם שחידש התלמיד מעצמו מתוך עיונו, משא"כ היכא שמסכים לסברת רבו רק משום כבוד רבו, דאזי אינו נמנה כדעה בפני עצמה. ועיין בספר החינוך מצוה עז וז"ל שלא ילך אחד מן הדיינין אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזירת הכתוב או מצד גזירה שוה או היקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינין, ולא על הרוב, שנאמר שמות כ"ג, ב' ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות. כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטות. שלא תאמר דיי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך, יכול אף דיני ממונות כן, תלמוד לומר אחרי רבים להטות עכ"ל..

22 פסקי תוספות פתח ↗

סומא כשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות. ד"ה לאתויי: דף לו ע"ב

22 חדושי הלכות על סנהדרין פתח ↗

תוס' בד"ה לאתויי כו' ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים כו' עכ"ל ומיניה משמע לאפוקי חלל וכ"ש ממזר אבל כשר לד"מ לא הוה מוקמינן רק אחלל אי לאו דקתני הכל לרבות ממזר כדאמר רבי יהודה ודו"ק:

22 מנחת חינוך פתח ↗

ומבואר בש"ס בספ"ק דסנהדרין אמר ר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון כדי שלא יהיו שומעין מפי מתורגמן וכו' ואח"ז מבואר כל עיר שאין בה שנים לדבר וכו' ומסקינן שלישית חכמה וכו' ורש"י פירש דקאי על ע' לשון דצריכים על כל פנים ב' או ג' בסנהדרין לידע בע' לשון והר"מ בפ"א הל' ה' כ' על הא דיודעים לדבר היינו בחכמת התורה וגם מ"ש ד' חכמה ע' בלחם משנה שהאריך בזה מאד והר"מ בפ"ב כ' אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה או בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה וכו' יודעים משאר חכמות כגון רפואות וחשבון תקופות וכו' ודברי המעוננים והמכשפים וכו' ומוסיף הרבה דברים על הש"ס ונרא' מלשון זה דאין מעמידין דהוא לעיכוב ואח"ז כ' ומשתדלין שיהיו בעלי שיבה ובעלי קומה וכו' ונרא' דאינו לעיכוב ועיין בלחם משנה וצריך אריכות בזה לברר הדברים ואין כאן מקומו ומכל מקום אני לך. ומצוה להושיב בסנהדרין ג"כ כהנים ולוים ואם לא מצאו אלא כולם ישראלים כשר וזה בסנהדרין גדולה דוקא כן דעת הרמב"ם בזה והדין הזה הוא בספרי ע' בלח"מ. ואין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג ולא סריס ולא מי שאין לו בנים מפני שיש בהם אכזריות ונראה דהוא לעיכוב דנחשב בין י' דברים שיש בין ד"נ לד"מ ע' בסנהדרין דף ל"ו וכל הדברים שם הם לעיכוב ע"ש. ועיין בר"מ פי"א שכ' דבמסית מושיבין סריס וכו' והוא מהש"ס שם. ולכאורה דודאי גם במסית צריך ב"ד סמוך ועוד הרבה דברים כמו כל ד"נ רק מה שנחשב בש"ס החילוקים והנה כיון דסריס אינו ראוי לדון כלל ד"נ אם כן אינו ראוי לכל התורה וכבר הבאתי דהר"מ ס"ל דאין סומכין מי שאינו ראוי לכל הדברים ואפשר דלאחר שנסמך נעשה סריס ומבואר לקמן בס"ד דאף לדעת הר"מ אם בשעת סמיכה הי' ראוי לכל הדברים אף שלאח"ז נפסל לקצת דברים מכל מקום לזה שלא נפסל יכול לדון ומיירי שנעשה סריס ביד"ש דבידי אדם הו"ל בע"מ ופסול לדין ויבואר לקמן בס"ד. ומושיבין כ"ג בסנהדרין אבל לא מלך אפילו מלכי ב"ד עיין בר"מ ובתוס' פ"ב דסנהדרין. ומבואר בר"מ דאין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים המיוחסין המשיאין בנותיהם לכהונה שנא' והתיצבו שם עמך וכו'. וזה מבואר בסנהדרין דף ל"ב במשנה דלדיני נפשות פסולים הפסולים לכהונה ולדיני ממונות כשרים. ומבואר בגמרא דף ל"ו דהכל כשרים לדון ד"מ לאתויי ממזר ופסול לד"נ וכן חלל ע' בתוס' שם הכלל דכל שאינם משיאין לכהונה פסולים לד"נ. ולד"מ מבואר בהדיא במשנה דכשרים. והנה לד"מ דכשרים צ"ל במקום שא"צ סמוכים היינו או לר"א בפ"ק דסנהדרין דמה"ת או לרבא האידנא דמדרבנן א"צ סמוכים בהודאות והלואות אבל בדיני קנסות או גזילות וכו' דלכ"ע בעינן סמוכים ודאי פסולים כי האיך יכולים לסמוך אותם שאין משיאין לכהונה כיון דאינו ראוי לכל דיני התורה והם אינם ראוים לד"נ לשיטת הר"מ שכתבתי לעיל ובפירוש כ' בפ"ד דסומא באחת מעיניו אין סומכין אותו לד"מ כיון דאינו ראוי לד"נ וסיים וכן כל כיוצא בזה וא"כ כיון דממזר וכיוצא בו פסולים לד"נ אם כן האיך כשרים לד"מ ע"כ צ"ל להודאות והלואות שא"צ או מן התורה או מדרבנן סמוכים אם כן קשה הא רבא מוקי למשנה זו דאחד ד"מ וא' ד"נ בדו"ח מיירי בד"ק ע"ש בדף ל"ב אם כן כל המשנה איירי בד"ק וא"כ האיך מבואר במשנה דהכל כשרים לדון ד"מ לאתויי ממזר הא בד"ק צריכים סמוכים וממזר אינו סמוך כי אין ראוי לדה"ת. ולומר דהר"מ דסובר דאין סומכים אלא מי שראוי לכל הדברים היינו לכתחלה אבל אם עברו וסמכו אותן ה"ז סמוך ומותר לדון במאי שהוא ראוי זה אין סברא לפענ"ד כי בודאי מי שאינו ראוי לסמיכה ל"מ בדיעבד ג"כ דהו"ל מקדיש בע"מ וכו' והר"מ כאן בפ"ב כת' ב"ד של ג' אף על פי שא"צ לכל הדברים וכו' נרא' דבכל ב"ד של ג' מיירי אפילו הדנין ד"ק יע"ש כי הכ"ג קורא סנהדרין ובאמת דבר זה דהמשיאין לכהונה ודאי מעכב כי אין יכול להיות סמוך כלל ובפ"ב כאן כ' הגר והממזר והסומא באחת מעיניו כשר בב"ד של ג' משא"כ בסנהדרין נראה ג"כ דבכל ב"ד של שלשה מיירי אפילו בד"ק. וא"י האיך ממזר וגר יהיו כשרים לד"ק הא פסולין לד"נ אפילו הגר שאמו מישראל עיין בכסף משנה וכיון דפסול לד"נ האיך יכול להיות מב"ד של ג' הא אינו ראוי לכל הדברים. וגם בפ"א כ' דינים אלו דגר וממזר וסומא באחת מעיניו שכשרים לד"מ ולא לד"נ נרא' דבכל ד"מ מיירי ובאמת בדיני קנסות צריכים להיות ראוי לד"נ והללו דפסולים לד"נ האיך כשרים לד"מ וצ"ע גדול בדברים אלו. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ז' שהעיר קצת בזה ע"ש. וצריכים הסנהדרין להיות מנוקה ממום ולפמ"ש ה"ה ב"ד של ד"ק. והנה זה ודאי אם הי' בסנהדרין ואח"כ נולד בו מום ג"כ פסול אך לד"מ כשר כיון שהי' בשעת הסמיכה ראוי ועכשיו ראוי ג"כ לדין זה אינו נפסל מכח זה שאינו ראוי לכל הדברים דהעיקר הוא בשעת סמיכה כ"נ מצד הסברא וכ"כ בעל קצה"ח שם. ובסוף דבריו יש שם ט"ס דכתב ד"מ וצ"ל ד"נ ע"ש. וסומא באחת מעיניו שוה לבע"מ וכמו שכתבתי כאן לענין ד"נ וד"מ וד"ק תלמד ממ"ש. והסנהדרין גדולה צריכין להיות במקדש וכ"ז שיושבין אסור לצאת עד שישארו כ"ג עיין בר"מ וכ"ז שיש סמוכים דנים אפילו בח"ל. וד"נ אין דנין רק בזמן המקדש והסנהדרין יושבים במקומם בלשה"ג ומ' שנה קודם החרבן בטלו ד"נ אף דהיה המקדש כיון דסנהדרין לא ישבו במקומם עיין בר"מ פי"ד ובעזה"י אשנה פ"ז:

23 רשימות שיעורים פתח ↗

תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. וז"ל השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ יבמות דף מה: ושם אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה שם דף קב. ושם גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר עכ"ל. רש"י סובר שגר כשר לדון דיני ממונות לישראל ודיני נפשות לחבירו הגר. ואילו שיטת התוס' היא שגר דן את חבירו הגר בדיני ממונות אבל אינו דן את ישראל, ובדיני נפשות אין גר דן אפילו את חבירו. ונראה לבאר פלוגתתם דתוס' ס"ל דעצם המינוי לסנהדרין הוי חלות של שררה על ישראל, ולכן אע"פ שאין גר מופקע מדין דהרי הוא יכול להורות לגבי חבירו הגר בדיני ממונות, מ"מ גר אינו דן דיני נפשות לחבירו הגר דעצם המינוי לסנהדרין קטנה הוי חלות של שררה דחל חלות שם בגברא שנתמנה לסנהדרין וכדנתבאר לעיל בשיעורים לפ"ק וגר אינו יכול להיות שורר על ישראל דילפינן קידושין עו: מקרא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך שכל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמנם בדיני ממונות ליכא חלות שם מינוי בגברא ועצם היותו חלק מב"ד של ג' לא חשיב שררה, ורק בשעה שפוסק את הדין יש כאן מעשה של שררה שמטיל חיוב על הנידון, ולכן גר דן את חבירו בדיני ממונות אך אינו דן את ישראל דאין גר יכול להיות שורר על ישראל אך שפיר יכול לשרור על חבירו הגר. ואילו רש"י סובר דעצם המינוי לסנהדרין לא חשיב שררה על ישראל ומשו"ה גר יכול לדון את חבירו בדיני נפשות, אך אינו דן את ישראל בד"נ דלפסוק על ישראל הוי שררה. אמנם לרש"י גר יכול לדון את ישראל בדיני ממונות, דלדון ולפסוק את הדין בד"מ לא חשיב שררה. וי"ל דהטעם בזה משום דבדיני ממונות אין ב"ד יוצרים ומחדשים את החיוב אלא רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא מחמת המעשה ומדעת המתחייב, ומשום הכי בדיני ממונות גר יכול לדון אפילו ישראל.280יש לעיין לפי מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' ב"ק עיין ברשימות שיעורים מס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט לב"ד הדיוטות, ובדף טו. ד"ה ענין תפיסה בקנס, ודף סה. ענין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין דנחלקו הראשונים האם חיובי קנס חלין משעת מעשה הנזק או דב"ד מחדשים ומחייבים חיוב קנס בגמר הדין, ובזה תלוי מחלוקת הראשונים בין הרמ"ה והרא"ש עיין ברא"ש בבא קמא פ"א סימן כ' האם תפיסה מועילה בקנס בזה"ז מדאורייתא או מדרבנן, דלשיטת הרמ"ה דין תפיסה בקנס בזה"ז הוי תקנתא דרבנן. ואילו הרא"ש חולק עליו וס"ל דמועיל מדאורייתא, דאע"פ דליכא דיינים סמוכים בבבל לכוף אותו לשלם קנס תפיסה מועלת ועביד אינש דינא לנפשיה. וביאר רבינו זצ"ל דהרא"ש סובר דחל חיוב תשלומי נזק משעת מעשה הנזק אפילו קודם פסק ב"ד. ומשו"ה בזה"ז אע"פ דאין ב"ד של דיינים סמוכים חל דין תפיסה מדאורייתא מדין עביד אינש דינא לנפשיה. משא"כ הרמ"ה סובר שב"ד הם פועלים ויוצרים את חיוב קנס ע"י גמר הדין, תפיסה מועלת רק מדרבנן. ועיי"ש שהאריך רבינו זצ"ל והביא עוד ראיות לחקירה הנ"ל. ולפי"ז יל"ע האם גר יכול לדון דיני קנס לישראל אליבא דרש"י, וי"ל דזה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל דאם ב"ד מחילים את החיוב קנס ע"י גמר הדין וכשיטת הרמ"ה אזי הו"ל חלות שם שררה, וגר אינו יכול לדון דין קנס. משא"כ לפי הרא"ש דהחיוב חל בעצם משעת מעשה הנזק וב"ד רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא משעת מעשה הנזק גר יכול לדון דיני קנס. א"נ יתכן דרש"י יכול נמי לסבור כשיטת הרמ"ה, דב"ד מחייבים את חיוב קנס ומ"מ ס"ל דגר שפיר דן את ישראל בדיני ממונות ואפילו דיני קנסות, דרק הטלת עונש הגוף מהווה חלות שררה ולא לחייב עונש ממון דקנס. והנה יש להקשות אליבא דתוס' דגר אינו נתמנה לסנהדרין קטנה דהמינוי מהווה חלות שררה בגברא, א"כ היאך מינו שמעיה ואבטליון לסנהדרין הגדול עיין בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה בשלשלת הקבלה שכתב וז"ל שמעיה ואבטליון גרי צדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ"ל, ובשלמא לרש"י י"ל דגר שפיר נתמנה לסנהדרין דאין עצם המינוי חשיב שררה על ישראל והאיסור הוא רק לנהוג שררה על ישראל, וא"כ לרש"י י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו ופסקו דיני נפשות, אולם שפיר נמנו בסנהדרין הגדול. ונראה לתרץ דתוס' ס"ל דיש לחלק בין מינוי לסנהדרין קטנה וב"ד של כ"ג לבין מינוי לסנהדרין הגדול, דעיקר התפקיד של סנהדרי קטנה הוא לדון דיני נפשות ולכן עצם המינוי לסנהדרי קטנה חשיב שררה, ומשו"ה אין ממנין גר לסנהדרי קטנה. אך אין עיקר התפקיד של סנהדרין הגדול לדון דיני נפשות אלא עיקר תפקידם הוא למסור את התורה שבעל פה לכלל ישראל, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"א וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן עכ"ל. ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ם פ"ג מהל' סנהדרין ה"א וז"ל עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. והנה הרמב"ם מחלק בין ישיבת ב"ד של כ"ג לישיבת סנהדרין הגדול, דב"ד של כ"ג יושבין בדין כל יום עד חצות ואין יושבין בשבתות ויו"ט משא"כ סנהדרין הגדול כל יום יושבין ודנין עד הקרבת תמיד של בין הערבים והיו יושבין נמי בשבתות ויו"ט. ונראה דהביאור בחילוק זה הוא כנ"ל, דיסוד התפקיד של ב"ד של כ"ג הוא לדון דיני נפשות ולכן אין יושבין אלא עד חצות, ובשבתות ויו"ט דליכא דין אין יושבין כלל. משא"כ סנהדרין הגדול עיקר תפקידם הוא להורות בתושבע"פ ומשו"ה יושבין אף בשבתות ויו"ט ויושבין אפילו לאחר חצות. וי"ל דתוס' ס"ל דיסוד הדין הוא שאין למנות גר לשררה, ובסנהדרי קטנה עצם המינוי מהווה שררה דנתמנה לדון דיני נפשות ולהטיל את הדין על הנידון, משא"כ בסנהדרין הגדול עיקר חלות המינוי לסנהדרין הגדול הוא להורות דיני התורה וללמד תורה לישראל להמשיך את מסורת התושבע"פ ואין בזה חלות דין שררה, ולכן שפיר ממנין גרים לסנהדרין הגדול. אולם אף לתוס' י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו דיני נפשות דזה חשיב שררה, ואם היה בא לפני סנהדרין הגדול דין תורה של נפשות היו מסלקין את עצמן מן הב"ד לאותה שעה.281ועיין לעיל בשיעורים דף ב. ד"ה סנהדרין גדולה היתה, ודף לו. ד"ה. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים. אמנם לפי"ז יש להעיר דלפי שיטת הרמב"ן עה"ת דברים ט"ז:י"ח דלכל שבט ושבט היה ב"ד של כ"ג להורות בדיני התורה ולתקן תקנות בדומה לסנהדרין הגדול, אמאי אין גר מתמנה לב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט, דעיקר תפקיד הב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט הוא להורות דיני התורה וללמד תורה ולא לפסוק דיני נפשות, וצ"ע.282וי"ל דאף מינוי לב"ד של השבט חשיב חלות שררה מאחר שב"ד של השבט מתקנין תקנות וגזירות על השבט.

23 ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

לכל. קדושין ע"ו ב' כפי' תוס' בסנה' ל"ו ב' ד"ה חדא:

23 פתח עינים על נדה פתח ↗

חדא לאתויי ממזר. עמ"ש התוס' ועמ"ש אני עני בקונטריס אחורי תרעא דף קע"ד ע"ב בס"ד על דברי התוס' בסנהדרין דף ל"ו שכתבו על דרך שכתבו בשמועתנו ע"ש:

« תוספות על סנהדרין ל״ה ע״ב:י״ג תוספות על סנהדרין ל״ז ע״א:ו׳ »