תוספות על סנהדרין נ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על סנהדרין נ״ב ע״ב:כ״ב תוספות על סנהדרין נ״ד ע״א:י״ב »

3 ערוך לנר פתח ↗

בתוספות ד"ה קמיפלגי. מסתמא מדסבר כר"ש דשריפה חמורה: אף דלאו חד טעמא הוא מ"מ אין סברא לעשות פלוגתא ג' שלא מצאנו אותה. אכן לכאורה ע"כ מוכח דר' ישמעאל בהא כרבנן ס"ל דסייף חמור מחנק כיון דהטעם דר"ש דחנק חמור הוא מדסבר דמדיחי עיה"נ בחנק כמבואר לעיל דף ל' ע"ב והא דמדיחי עיה"נ בחנק יליף ר"ש לקמן דף פ"ט ע"ב מנביא ופריך בש"ס ליגמר ממסית ומשני דנין מסית רבים ממסית רבים ולא רבים מיחיד ופריך אדרבה דנין הדיוט מהדיוט ולא הדיוט מנביא ור"ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ע"ש הרי אי לאו הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה יותר הוי גמרינן ממסית דבסקילה כרבנן ולקמן דף פ"ד ע"א יליף ר' ישמעאל זר ששמש דבמיתה בידי שמים מכל הקרב ור"ע יליף דבמיתת חנק מנביא שהדיח וקאמר בש"ס במאי קמיפלגי ר"ע סבר דנין יומת מיומת ור' ישמעאל דנין הדיוט מהדיוט ולא הדיוט מנביא ור"ע כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ע"ש הרי דר"י ל"ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ואם כן ע"כ כרבנן ס"ל דמדיחי עיה"נ בסקילה דגמרינן ממסית וא"כ ע"כ גם בהא כרבנן ס"ל דסייף חמור מחנק מדניתן לאנשי עיה"נ וכדאמרינן לעיל וכיון דכן מתורץ קושית התוספת די"ל שפיר דטעמא דר' ישמעאל כר' יאשיה ודעתם שכתבו בפשיטות דמסתמא ר' ישמעאל גם בהא כר"ש ס"ל צל"ע: ועיין מש"כ לקמן דף פ"ט ישוב לזה:

3 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

אף כאן בידי שמים: ק"ק לרבי דס"ל לעיל דנ"ב ע"ב נאמר מיתה בידי שמים כו' ע"ש דלפרושי לר' יונתן קאתי וא"כ ע"כ ס"ל כר"ש דסייף קיל מחנק וכן הוכיחו התוס' שם דנ"ג ע"א וטעמא דר"ש מפרש בש"ס שם דף נו"ן ע"ב משום דמדיחי עיה"נ בחנק ומאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל הסברא דאין לך הדיוט גדול מזה כדמוכח לקמן דפ"ט ע"ב והוא סברת ר"ע דכאן וא"כ ע"כ רבי ס"ל כר"ע דזר בסקילה ולפי מש"כ הר"ן כנ"ל איכא היקשא דזר וטמא ששמש להדדי והוי מצי הש"ס למילף טמא ששמש בהיקשא מזר רק דצריך לכתוב בטמא ששמש בפי' כדי שנלמוד בעל מום מניה והרי רבי הוא דיליף בעל מום מטמא ששמש ומנ"ל דילפינן טמא ששמש בגז"ש מתרומה דבמיתה ב"ש נילף בהיקשא מזר דבסקילה דהא בגיטין דמ"א ע"ב רצה הש"ס לומר דרבי ס"ל גז"ש והיקש היקש עדיף ואף דמסיק דכ"ע דגז"ש עדיף מכ"מ לפמש"כ התוס' לא אמרינן הכי רק התם אבל בכ"מ היקש עדיף. אכן בזה י"ל דרבי באמת לא יליף זר מקרא דטמא רק מקרא אחרינא וכדתנא דבי ר' ישמעאל בזבחים די"ז ע"א אבל דברי הר"ן צ"ע כיון דפריך דנילף טמא ששמש מזר בהיקשא ולפי מה שכתבנו פשוט הוא דקושיא זו ל"ק לרבי כיון דלדידי' זר בסקילה וע"כ לא קשיא לרבי א"כ מאי מתרץ כי היכי דנלמוד גז"ש דבעל מום מניה הא רק רבי יליף בעל מום מטמא ששמש ולרבי בלא"ה כקושית הר"ן ל"ק:

13 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה דאי במות יומתו וכו' תימה א"כ ג"ש מאי אהני דבלא"ה סתם מיתה חנק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל אבל לעיל גבי מכה אביו דקאמר עד דגמרי מאוב וידעוני לגמר מא"א ליכא לאקשויי ג"ש מאי אהני כו' דאיכא למימר שאר הנסקלין יוכיחו כו' אבל זה ר"ל אמאי לא אמר דא"א קשיא ליה לילף ממכה איש כו' עכ"ל תירוצו דחוק ואין להאריך בו גם אין מקום לקושייתו דהא ודאי לפום סברתו דהשתא דהג"ש הוא מות יומת לא נתקבלה הג"ש לכל מילי דהא ברוצח דכתיב נמי מות יומת והוא בסייף וכן באשת איש הוא בחנק אלא דנתקבל הג"ש סתם למילף מות יומת בג"ש והיכא דאיכא למילף ילפינן לה ולעיל דקאמר עד דגמר מאוב וידעוני לגמר מכה אביו מא"א בלאו ג"ש ומשום דאי אתה רשאי למושכה להחמיר כו' והג"ש דנתקבלה אהני לכל שאר הנסקלין אבל הכא שפיר קא קשיא להו לתוספות דמאי קא קשי' ליה דליהוי שאר הנסקלין בחנק ליגמור מא"א וא"כ הג"ש דנתקבלה במות יומתו למאי נ"מ והיכא אהני לו דבלאו הג"ש נמי כל השאר הנסקלין יהיו בחנק משום דסתם מיתה חנק הוא כמו א"א גם מה שהקשה דאימא א"א קשיא ליה לילף מרוצח שהוא בסייף לאו קושיא דניחא ליה לאקשויי מכל שאר הנסקלין עד דגמרי מאוב וידעוני לגמור מרוצח כמ"ש התוס' מטעמא דקאמר נמי לעיל גבי מכה אביו דאי אתה רשאי למושכה להחמיר משא"כ א"א שהוא בחנק אי הוה גמיר מרוצח אתה מושכה להחמיר לר' יאשיה דחנק קל מכולן דהסוגיא זו אזלא אליביה דר' יאשיה דר' יונתן לית ליה הך סברא דאי אתה רשאי למושכה להחמיר כמ"ש לעיל ואם נימא דר' יונתן ס"ל הך סברא כמ"ש ג"כ לעיל ניחא טפי ובהכי יתיישב נמי מה שמקשי' מאי קא קשיא להו לתוספות דא"כ גזירה שוה מאי אהני הא אהני שפיר לכל שאר הנסקלין אליבא דרבי יונתן דיליף סתם מיתה חנק משום דבעי מיתה שאין בו רושם וקשה אימא שריפה בכל שאר הנסקלין ולכך איצטריך ג"ש מא"א דהוי בחנק כדאמרי' מדאמר רחמנא בת כהן כו' אלא ע"כ דמשמע להו דהסוגיא זו אזלא אליביה דר' יאשיה ודו"ק:

13 חכמת שלמה על סנהדרין פתח ↗

תוס' בד"ה דאי במות יומתו כו' תימה א"כ ג"ש מאי מהני כו'. נ"ב אבל לעיל גבי מכה אביו דקאמר עד דגמרי מאוב וידעוני לגמר מאשת איש ליכא לאקשויי ג"ש מאי אהני הא סתם מיתה בחנק משום דאיכא למימר כל שאר הנסקלין יוכיחו שהן בסתם מיתה ואפ"ה הן בסקילה ודו"ק אבל זה קשה לי אמאי לא אמר דאשת איש קשה ליה לילף ממכה איש אביו שהוא בסייף וארוסה תהא בסקילה לכולי עלמא עיין במהרש"א:

15 סנהדרין פתח ↗

הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד.

19 יבמות פתח ↗

מִבַּיִת אֶחָד. יַבּוֹמֵי חֲדָא וְאִיפְּטוֹרֵי אִידַּךְ — לָא, דְּדִלְמָא אֵין זִיקָה כִּכְנוּסָה, וְהָווּ לְהוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִשְּׁנֵי בָתִּים. אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ! וְכִי תֵּימָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא הָכִי נָמֵי דְּמִיַּיבְּמָא חֲדָא וּמִפַּטְרָא חֲדָא, וּמִדְּרַבָּנַן הוּא דְּאָסוּר, גְּזֵירָה מִשּׁוּם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִשְּׁנֵי בָתִּים — חֲדָא מִיַּיבְּמָא, וְאִידַּךְ מִיפַּטְרָא בִּוְּלֹא כְּלוּם, וְהָא טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִשּׁוּם מַאֲמָר וְלָאו מַאֲמָר הוּא. דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲכָמִים: אִם מַאֲמָרוֹ שֶׁל שֵׁנִי מַאֲמָר — אֵשֶׁת שֵׁנִי הוּא בּוֹעֵל. וְאִם מַאֲמָרוֹ שֶׁל שֵׁנִי אֵינוֹ מַאֲמָר — אֵשֶׁת רִאשׁוֹן הוּא בּוֹעֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין זִיקַת יָבָם אֶחָד לְזִיקַת שְׁנֵי יְבָמִים? דִּלְמָא כִּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן זִיקָה כִּכְנוּסָה דָּמְיָא — בְּיָבָם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי יְבָמִין — לָא. וּמִי שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? וְהָתַנְיָא, כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל שֶׁהַלֵּידָה קוֹדֶמֶת לַנִּשּׂוּאִין — לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, נִשּׂוּאִין קודם קוֹדְמִין לַלֵּידָה — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. מַאי לָאו בְּיָבָם אֶחָד, וְקָתָנֵי: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. לָא, בִּשְׁנֵי יְבָמִים. אֲבָל בְּיָבָם אֶחָד מַאי — הָכִי נָמֵי אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי: נִשּׂוּאִין קוֹדְמִין לַלֵּידָה — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּשְׁנֵי יְבָמִים, אֲבָל בְּיָבָם אֶחָד — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. כּוּלָּהּ בִּשְׁנֵי יְבָמִין קָמַיְירֵי. וְאֶלָּא מַאי כְּלָלָא?! וְעוֹד, מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ קָסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן זִיקָה כִּכְנוּסָה דָּמְיָא — לְיַיבֵּם לְקַמַּיְיתָא, וְתִיפְּטַר אִידַּךְ! אָמַר רַב עַמְרָם: מַאי פּוֹטֵר, נָמֵי פּוֹטֵר בַּשְּׁנִיָּה. וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁתֵּיהֶן! אָמַר רָבָא: שְׁנִיָּה שֶׁבְּזוּג זֶה, וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּזוּג זֶה. קָא טָעֵי רָבָא בְּאַרְבְּעָה זוּגֵי: חֲדָא, דְּ״אוֹ״ ״אוֹ״ קָתָנֵי. וְעוֹד, ״רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּאַרְבַּעְתָּן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְעוֹד תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁתֵּיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר״, בְּשָׁעָה שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ — לֹא יְהֵא לְךָ לִיקּוּחִין אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דִּנְפוּל בְּזֶה אַחַר זֶה — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דִּנְפוּל בְּבַת אַחַת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. רַב פָּפָּא אָמַר: בְּיִיבֵּם וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד — פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּנוֹלַד וְאַחַר כָּךְ יִיבֵּם — לָא פְּלִיג. וְתַרְוַויְיהוּ לְרַבָּנַן אִיצְטְרִיךְ, וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא. שְׁנֵי אַחִים בְּעוֹלָם אֶחָד, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם בְּלֹא וָלָד, וְעָמַד הַשֵּׁנִי הַזֶּה לַעֲשׂוֹת מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לַעֲשׂוֹת בָּהּ מַאֲמָר עַד שֶׁנּוֹלַד לוֹ אָח, וּמֵת — הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וּשְׁנִיָּה — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד אָח, אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ אָח וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, וּמֵת — הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וּשְׁנִיָּה — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

19 קידושין פתח ↗

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין, ״כִּי תִהְיֶיןָ״ בְּמַאי מוֹקֵים? בְּאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וּכְרַבִּי סִימַאי.

19 באר יצחק פתח ↗

ועוד נראה לי ברור דאין לחוש שמא לא ידע דיכול לעקל, דהא מבואר בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק מ"ב דדווקא היכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה משא"כ היכא דליכא פלוגתא כלל ע"ש, וכן מצינו בתוס' סנהדרין נ"ג ע"א ד"ה הא כו' שהוכיחו דבחייבי כריתות לכ"ע ליכא תפיסת קידושין מדאמרו בב"מ אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו כו', אלמא דלא חיישינן שמא טעה במה שהדין ברור לכ"ע, וכ"כ התוס' בב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ינתן לו כו', ובערכין דף למ"ד ד"ה דלמא אינה מכורה כו', וע' רש"י יבמות דף כ"ט ד"ה דערוה דר"ש כו', וא"כ כש"כ בדבר הידוע לכל דיכולים לעקל ת"י השליש עד לד"ת, וודאי דאין לחוש שמא לא ידע, ובפרט שהבעל הוא בן תורה, לכן ברור דזה מקרי תש כח האנס דלא מקרי אונס כלל, וה"ל לאשתמוטי בזה כמו הא דב"ב דף מ"ח, ומקרי מודעא בלא אונס דמהני בזה ביטול מודעא.

23 רשימות שיעורים פתח ↗

תוס' ד"ה וחייבי כריתות וז"ל תימה מנ"ל לדמויי חייבי לאוין לחייבי כריתות לכל מילי דאע"ג דדמו לענין ממזרות וקידושין לענין חליצה ויבום נימא יבא עשה וידחה ל"ת עכ"ל. עיין בגמ' יבמות דף ג: דילפינן מגז"ש עליה עליה דאין יבום בחייבי כריתות, והקשה הגמ' ל"ל גז"ש תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולכאורה אי נימא דאין יבום בחייבי כריתות משום גז"ש דעליה אזי י"ל דחייבי כריתות הופקעו מיבום לגמרי וליכא זיקה בחייבי כריתות, משא"כ אם הטעם הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת י"ל דחלה זיקת יבום בחייבי כריתות אלא שאינו יכול לקיים מצות יבום מכיון דאין העשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ונראה דקושיית התוס' היא אליבא דהטעם שאין יבום בחייבי כריתות משום דאין עדל"ת שיש בו כרת, ומשו"ה הקשו דמנא לן להשוות חייבי לאווין לחייבי כריתות, נימא דלענין יבום וחליצה עדל"ת. אולם לכאורה לפי הטעם שבגמ' דחייבי כריתות הופקעו מיבום וליכא זיקת יבום בחייבי כריתות מגזה"כ דעליה י"ל דכמו"כ חייבי לאווין הופקעו מיבום אליבא דר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין. והביאור בזה דזיקת יבום הוי חלות אישות, וכדחזינן מהא דהיבם יכול להפר את נדרי יבמתו, ומהא שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק. ומוכח דחלות זיקה מהוה חלות דין אישות. וי"ל דמשו"ה ליכא חלות זיקת יבום בחייבי כריתות דכי היכי שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין חלות אישות חל בחייבי כריתות ה"ה דליכא זיקת יבום בחייבי כריתות, דזיקה הוי חלות אישות. ולפי"ז י"ל דכמו"כ אין זיקת יבום בחייבי לאווין לר"ע. וצ"ל דקושיית התוס' היא רק אליבא דהטעם שבגמ' דאין יבום בחייבי כריתות משום שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ועוד י"ל דבאמת התוס' נקטו דהטעם דליכא יבום בחייבי כריתות הוא מגזה"כ דעליה, אלא דס"ל להתוס' דיסוד הגזה"כ דעליה דאין יבום בחייבי כריתות הוא מדין איסור ערוה, דערוה אסורה ליבום, ומשו"ה הקשו דהתינח בחייבי כריתות ליכא דין יבום משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך בחייבי לאווין נימא דעדל"ת.327ועיין ברמב"ן יבמות דף ט. שתירץ קושיית התוס' וז"ל וי"ל דלרבי עקיבא גלי רחמנא בעריות וה"ה לחייבי לאוין דכל דלא תפסי בהו קידושין מפקעי זיקה עכ"ל. ועיין בברכת שמואל יבמות סימן ד'.

23 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

תוס' ד"ה וחייבי כריתות וז"ל תימה מנ"ל לדמויי חייבי לאוין לחייבי כריתות לכל מילי דאע"ג דדמו לענין ממזרות וקידושין לענין חליצה ויבום נימא יבא עשה וידחה ל"ת עכ"ל.

24 רש״ש פתח ↗

תד"ה לדבריו. דסבר כדתנן בסוף כו'. כצ"ל:

24 הפלאה על כתובות פתח ↗

שם בגמרא אי כר' יצחק קשיא ממזרת. מכאן הקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק בלאו דממזרת דאינו לוקה אא"כ קידש. א"כ מאי קשיא ליה ממזרת. והנה זה ימים כביר עלה בדעתי לתרץ דבריו ז"ל ואחר כך מצאתי שכוונתי לדעת גדול הגאון מ' בעריש ז"ל נדפס בספר פני יהושע דלר' יצחק דוקא מקשה דכיון דס"ל דאין מלקות בחייבי כריתות ע"כ דאין קידושין תופסים בחייבי לאוין דע"כ ס"ל כר"ע ביבמות דף מ"ט דבאנוסת אביו הכתוב מדבר דהא לרבנן דבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ע"כ צ"ל לעבור עליו בג' לאוין כדאיתא ר"פ נושאין על האנוסה דאין נ"מ בלאוי יתירי כיון דאינו לוקה וממילא דלוקה בלא קידש ע"ש באורך. אך באמת זה אינו. חדא דהתוספות כתבו ביבמות דף י' דאינו מוכרח דאיכא למימר דדוקא בחייבי לאוין דשאר דומיא דנוסת אביו אבל בשאר חייבי לאוין יש לומר דקידושין תופסין כמ"ש תוס' בסנהדרין דף נ"ג ע"ב. ותו דהא דס"ל לר' יצחק דאין מלקות בחייבי כריתות לאו מטעם דכרת פטרו דאדרבא הא הוא פליג על רבי נחוניא בן הקנה כדאיתא בסמוך ומש"ה לא קשה ליה אחותו דכיון דמיעטה התורה ממלקות חייב בתשלומי קנס. ואם אינו פוטר מממון כ"ש דהיכא דאיכא עוד מלקות חוץ מאיסור כרת בודאי לוקה וא"כ אדרבא לר"י עדיף טפי לומר דאתי קרא למלקות. ומחוורתא דהכא אביי הוא דמקשה ואביי פליג על רבא בהא בקידושין דף ע"ח והרמב"ם ז"ל פסק כרבא. וכ"כ בספר פני יהושע וק"ל:

28 חכמת שלמה על סנהדרין פתח ↗

תוס' בד"ה השתא י"ל כו' אמו שהיא אשת אביו הויא שפיר כו' כצ"ל ונמחק שפיר:

28 משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

לפיכך הבא על אמו וכו'. דע דתלת יתורי כתיבי באזהרה דאשת אב ואם. האחד ערות אביך דהא כתיב בתריה ערות אשת אביך. והשני אמך היא מאי אתא לאשמועינן. והג' ערות אביך היא ובעונש נמי איכא חד יתורא דכתיב ערות אביו גלה. ונחלקו ר"י וחכמים בפרק ארבע מיתות בהני יתורי למאי אתו. חכמים ס"ל דערות אביך כמשמעו דהבא על אביו חייב שתים ואמך היא איצטריך משום דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו דכתיב ערות אמך לא תגלה והזהיר על אשת אביו שאינה אמו דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה אבל גבי עונש לא ענש כי אם על אשת אב דכתיב ואיש אשר ישכב את אשת אביו אבל אמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו אמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו וערות אביך היא אתא לאזהרה דאשת האב לאחר מיתת האב וערות אביו גלה אתא לעונש דאשת אב לאחר מיתת האב דאזהרה שמענו מקרא דערות אביך היא עונש לא שמענו אמר קרא ערות אביו גלה להענישו. ורבי יהודה דריש להני יתורי בגוונא אחרינא דאיהו סבירא ליה דערות אביך היא אשת האב ויליף לה בג"ש נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן גבי עונש ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ואתא קרא דאמך היא לבאר לנו שלא הזהיר בערות אביך אלא באשת האב שאינה אמו אבל אמו שהיא אשת אביו אינו מוזהר עליה כ"א משום ערות אמך לא תגלה וז"ש אמך היא משום אמך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב דכתיב ברישיה דקרא ולהכי איצטריך ערות אביך אף שכבר הזהיר על אשת האב בפירוש כדי שיבא המיעוט של אמך היא על נכון דאי לא הוה כתיב ערות אביך לא הוה דרשינן לאמך היא למיעוטא לומר משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת האב דהא קרא לא חייב משום אשת האב ומשום ה"ט לא דרשינן לערות אביך היא למיעוטא כמו אמך היא ולומר משום אשת האב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם דהא רישא דקרא לא חייבו משום אם כי אם משום אשת האב אבל השתא דכתיב ערות אביך היא ופירושו אשת אביך וסתמו משמע אשת אב בין שאינה אמו בין שהיא אמו שהוא מוזהר עליה משום אשת אב אתא מיעוטא דאמך היא לומר לך משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב לאשמועינן דרישא דקרא דכתיב ערות אביך לא מיירי כי אם באשת אב שאינה אמו ועונש לאמו שאינה אשת אביו לר"י מג"ש זו נפקא ליה דנאמר כאן ערות אביך גבי אזהרה ונאמר גבי עונש ערות אביו מה גבי אזהרה הזהיר אמו שאינה אשת אביו אף גבי עונש ענש אמו שאינה אשת אביו. והשתא לר"י אייתר לן ערות אשת אביך דהא אזהרה דאשת אב מערות אביך נפקא דמיירי באישות מג"ש ודריש ר"י דאיצטריך ערות אשת אביך לרבות לאחר מיתת האב שהוא באזהרה ועונש שמענו מג"ש. וערות אביך היא אתא למעוטי משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש. וערות אביו גלה דגבי עונש איצטריך לג"ש ללמדנו דערות אביך דכתיב גבי אזהרה מיירי באישות וללמדנו עונש לאמו שאינה אשת אביו ועונש לאשת אב לאחר מיתת האב דג' דינים הללו למדנו מג"ש זו אליבא דר"י והיא מופנה מצד אחד דהיינו ערות אביו גלה דלגופיה לא איצטריך ואתא לג"ש והשתא איכא בין ר"י לחכמים שני דינים האחד הוא אמו שהיא אשת אביו דלחכמים חייב שתים ולר"י אינו חייב כי אם משום אמו. והשני אשת אב בחיי אביו דלרבנן חייב משום אשת אב ומשום אשת איש ולר"י אינו חייב כי אם משום אשת אב ואינו חייב משום אשת איש: אך ספק אחד יש לי אם הא דממעט ר"י משום אשת איש אי אתה מחייבו אם הוי דוקא כשהיא נשואה לאביו דמשום אב אין לחייבו שתים אך כשהיא נשואה לאחר יתחייב שתים אף לר"י דהא חיובו של זה אינו משום זה ושני חיובים באים לו מכח שני אנשים. א"ד לא שנא דכל היכא דאיכא חיוב משום אשת אב ליכא חיוב משום אשת איש. וחלוקה זו נראה קצת דהא קרא דערות אשת אביך מוקי לה ר"י לאחר מיתת האב שהוא חייב עליה משום אשת אב וכי כתיב בתריה מיעוטא דערות אביך היא פשטא דמילתא נראה דבמאי דמיירי ברישא ממעט בסיפא דהיינו דאם נתקדשה לאחר לאחר מיתת האב דאינו חייב עליה משום אשת איש כי אם משום אשת אב דכתיב ערות אביך היא. אך הרואה יראה בדברי רש"י דהאי מיעוטא דמשום אשת איש אי אתה מחייבו מיירי כשהיא נשואה לאביו דלא תימא שם אשת איש לא נפק מכלל אשת אב דרישא דקרא דהא אביו נמי עמיתו הוא וקרי בה ואל אשת עמיתך כו': והנראה אצלי דס"ל לרש"י דערות אשת אביך מיירי בין כשהיא נשואה לאביו בין לאחר מיתת האב ומיעוטא דערות אביך היא קאי להיכא שהיא נשואה לאביו. ודו"ק היטב במה שהאריך רש"י לתת טעם למה לא דרשינן ערות אביך היא לומר משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם כי היכי דדרשינן אמך היא משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. ותראה איך מוכרח הוא לומר דמיעוטא דאשת איש אינו אלא כי אם כשהיא נשואה לאביו ודו"ק: וראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת אחרי מות שכתב וז"ל ויש לתמוה על דברי ר"י ועל רש"י שהביא את דבריו למה לא הביאו הג"ש של אביך אביך מקרא דערות אשת אביך שהיא בצדו ומיירי באזהרה כמוהו דכתיב ביה ערות אביך היא מה להלן באשת אביך אף כאן באשת אביך אבל הביא הג"ש מקרא דפרשת קדושים דמיירי בעונש דכתיב ביה ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מה להלן באשת אביו אף כאן באשת אביו עכ"ל. ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני חדא דכל ג"ש היא מקובלת מסיני דאין אדם דן ג"ש מעצמו ואימא דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שיעשה הג"ש מעונש לאזהרה. ואף שהרמב"ן ז"ל כתב שלפעמים לא נאמר בסיני שני המקומות כי אם המקום האחד הלמד או המלמד נאמר למשה תיבה זו אתא לג"ש ולא נאמר לו המקום האחר וזהו שמצינו בתלמוד דאיפליגו בג"ש דמר עביד ליה להאי מילתא ומר עביד ליה להאי מילתא. אכתי אימא דכי אגמריה רחמנא למשה ערות אביו דגבי עונש אגמריה דאתא לג"ש. ועוד דאף הרמב"ן ז"ל מודה דלפעמים כל שני המקומות נאמרו למשה בסיני אלא שלפעמים לא נאמרו שני המקומות וא"כ מאן לימא לן דג"ש זו לא נאמרה למשה בפירוש הלמד והמלמד שהוא מעונש לאזהרה. ואם קושיית הרב היא לאלהינו הא ודאי הס כי לא להזכיר. ועוד דכל ג"ש צריך שתהיה מופנה לפחות מצד אחד וזהו דלר"י ערות אביו גלה לא דריש ליה לשום דבר אלא שהוא מופנה ללמד הג"ש דערות אביך דאיצטריך לגופיה להזהיר על אשת האב אבל ערות אביך היא איצטריך למעט משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש וערות אשת אביך אתא לרבות אשת האב לאחר מיתה. ולזה היה אפשר לומר דקושיית הרב היא דנימא דהג"ש היא מערות אביך היא או מערות אשת אביך וערות אביו גלה אתא או לרבות אשת האב לאחר מיתה או למעט אשת איש ואכתי קשה דלית לן באשת אב לאחר מיתה עונש ואזהרה דבשלמא אי עבדינן הג"ש מעונש לאזהרה כיון דלמדנו דאיכא אזהרה לאחר מיתה שמעינן שפיר דאיכא עונש מכח ג"ש. אך אי הג"ש היא מאזהרה לאזהרה א"כ מנ"ל דאיכא עונש ואזהרה גבי אשת אב לאחר מיתה. וי"ל דהכי דרשינן מה התם גבי אשת אב הזהיר וענש ה"נ לאחר מיתה הזהיר וענש ואשכחן כה"ג בתלמוד והשתא הג"ש היא מערות אביך היא וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש וערות אשת אביך היא לרבות אשת האב לאחר מיתה ועונש שמענו מג"ש דערות אביך. אך קשה דאמו שאינה אשת אביו אזהרה שמענו עונש לא שמענו. ויש ליישב גם זה דהא נמי שמעינן מג"ש דמה ערות אשת אביך דהוא לאחר מיתה הזהיר וענש אף אזהרה דערות אביך דכתיב בה וערות אמך לא תגלה הזהיר וענש. כללו של דבר דשני מקראות הללו דערות אביך וערות אשת אביך מגרש דערות אביך היא דמייתר אמרינן שבא ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ובתחילה דרשינן דערות אביך הוא אשת אביך וילפינן לה מערות אביך היא מה להלן באישות אף כאן באישות והדר ילפינן דערות אשת אביך ענש מערות אביך שהיא אשת אביך מה להלן ענש אף כאן ענש והדר יליף ערות אמך דכתיב בקרא דערות אביך לעונש מקרא דערות אשת אביך דמה להלן עונש אף כאן ענש וערות אביו גלה אתא למעט אשת איש. אלא שיש להסתפק אם דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד דהא ערות אשת אביך לא למדנו עונש כי אם מג"ש וא"כ היכי הדר ומלמד לערות אמך לעונש ועיין בפרק איזהו מקומן דף נ"א . כל זה אפשר ליישב בעד הרא"ם ובזה נסתלקו קושיית הרב בעל כנה"ג וקושיית הרב שמע שלמה יע"ש. אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וצ"ע: ואני תמיה בסוגיא זו דבפ"ב דיבמות אמרינן דלר"י אחותך היא דרשינן ב' דרשות ואמרינן דאחותך אתא לרבות אחותו מן האב ומן האם והיא אתא למעט לומר משום אחות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביך. ולרבנן נמי דרשינן לאחותך היא לשני דרשות. ואלו הכא דריש ר"י אמך היא למעט וכן ערות אביך היא למעט וא"כ התם נמי נימא דאחותך היא כוליה קרא למעט אתא. ולרבנן נמי דדרשי התם היא דאחותך ללמדנו דאין עונשין מן הדין למה לא דרשו אמך היא וערות אביך היא וצ"ע: ודע דאליבא דחכמים דדרשי ערות אביך כמשמעו וכן ערות אחי אביך וערות בת אשת אביך ולחייבו שתים אף שיש אזהרה לכל אחד ואחד עונש לא שמענו דבפרשת קדושים לא ענש לבא על אביו ועל אחי אביו והבא על בת אשת אביו וכולם הם בהכרת וכמ"ש התוס' בספ"ב דיבמות יע"ש ועוד נאריך בזה במקום אחר. * עוד קשיא לי בסוגיא זו דבתחילה רצו לומר דטעמיה דר"י משום דכתיב לא תגלה ערותה ודחו זה. ואכתי תיקשי דלא תגלה ערותה למאי אתא לר"י דדריש אמך היא למיעוטא אמאי איצטריך לא תגלה ערותה והא באידך קרא דכתיב ערות אביך היא דדריש ליה ר"י למיעוטא לא כתיב לא תגלה. ודע דאמו שהיא אשת אביו נראה מסוגיא דפרק ארבע מיתות דלא איצטריך קרא לרבות דכיון דהזהיר הכתוב על אמו שאינה אשת אביו ועל אשת אביו שאינה אמו מכ"ש על אמו שהיא אשת אביו. ואע"ג דגבי אחות מן האב איצטריך קרא לרבות אחות מן האב ומן האם אף שהזהיר על אחות מן האב שאינה מן האם ועל אחות מן האם שאינה מן האב משום דאין עונשין מן הדין וכדאיתא בפ"ק דמכות. כבר יישבו זה התוס' ברפ"ק דיבמות ד"ה בתו ועיין במ"ש התוס' בפרק ארבע מיתות. ודע דבפרק הנשרפין דף ע"ה ממעט אביי מאמך היא מיעוט אחר והוא דלא נימא מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה אמר קרא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו ועיין במ"ש התוס' שם:א"ה חבל על דאבדין.

1 קמיפלגי בפלוגתא דר' שמעון ורבנן - תימה ור' ישמעאל דאמר לעיל סנהדרין דף נא. ארוסה יצאה לשריפה ולא נשואה מנ״ל דאשת איש בחנק דאי מר' יאשיה מסתמא מדסבר כר' שמעון דשריפה חמורה סבר נמי כוותיה דסייף קיל וכדרבי נמי לא מצי דריש דתקשי אימא שריפה ול״מ לשנויי מדאמר רחמנא בת כהן בשריפה מכלל דהאי לאו בשריפה דדילמא ה״מ ארוסה אבל נשואה אימא בשריפה ועוד קשה בסוף פירקין סנהדרין דף סו: איכא למ״ד דמוקי רבי כרבי ישמעאל וי״ל דאין סברא להחמיר בנשואה בת ישראל טפי מבארוסה ואף על גב דפריך הכא אימא שריפה ה״מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני והך שינויא לא מצי לשנויי למאי דמוקי רבי כרבי ישמעאל:

2 דאי במות יומתו גמירי עד דגמרי מאוב וידעוני ליגמרי מא"א - תימה א"כ ג"ש מאי אהני דבלאו הכי סתם מיתה חנק וי"ל דלאו דווקא מא"א דאיכא למימר דליגמר מרוצח דהוי בסייף:

3 משום אם ומשום אשת אב - הא דלא קתני א"א משום דהכא לאחר מיתה איירי:

4 הא לית ליה קידושין בגווה - אפילו ר' יהושע דאמר בפרק החולץ יבמות דף יט. ושם אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד מודה דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות כדדרשינן מקרא בסוף האומר קדושין דף סח. ובפ"ק דב"מ דף טו: אמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו משמע דליכא מאן דפליג והא דמשמע בכל דוכתא דממזרות תלי בתפיסת קידושין היינו דלא כרבי יהושע:

5 וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו - תימה מנ"ל לדמויי חייבי לאוין לחייבי כריתות לכל מילי דאע"ג דדמו לענין ממזרות וקידושין לענין חליצה ויבום נימא יבא עשה וידחה ל"ת:

6 לדבריו דת"ק קא"ל וליה לא ס"ל - המ"ל דסבר כדתניא בסוף החולץ יבמות דף מט. דאמר כרבי עקיבא איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא אבל מחייבי לאוין גרידא לא:

7 השתא י"ל אמו שאינה אשת אביו - לא צריך להאי ק"ו דבלא"ה פריך שפיר משום דקשו קראי אהדדי כדפ"ה אבל אין עונשין מן הדין לא שייך כאן ולא דמי לאחותו בת אביו ובת אמו דפ"ק דמכות דף ה: דהתם כתיב בת אביך או בת אמך דמשמע דלישנא דקרא מיירי בבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו אבל הכא כתיב אשת אביך סתם וכן ערות אמך דמשמע שפיר אמו שהיא אשת אביו הויא שפיר בכלל זה וזה ועוד כתיב התם מולדת בית או מולדת חוץ דמתרגמינן דילידא מן אביך מן אחת אוחרי או מן אמך מן גבר אוחרן ואע"ג דדרשינן ליה בפ"ב דיבמות דף כג. בין שאומר לו לאביך קיים בין שאומר לו הוצא מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

3 חדושי הלכות על סנהדרין פתח ↗

תוס' בד"ה קמיפלגי כו' ול"מ לשנויי מדאמר כו' דדילמא ה"מ ארוסה אבל נשואה אימא בשריפה כו' עכ"ל ק"ק כיון דאית ליה לרבי ישמעאל בנין אב מה כשהוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה אם כן על כרחך מות יומת הנואף והנואפת דכתיב בנשואה בת ישראל ובת כהן בחנק היא ולא בשריפה דאל"כ לא הוציא ארוסה בת כהן מכלל נשואה בת כהן ויש ליישב ודו"ק:

13 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה דאי במות ימותו. תימא א"כ גז"ש מאי אהני: א"ל דהא להך דסתם מיתה בחנק גופא הוצרכה להמסר גז"ש דמיתה מיתה כדאמר רבי לעיל נאמר מיתה בידי שמים די"ל דהא הגמרא דהכא ע"כ אליביה דר' יאשיה אזלא מדקאמר דאי אתה רשאי למושכה להחמיר שהיא סברת ר' יאשיה לעיל אכן אהא גופא קשיא מאי מתרץ מהא דאי אתה רשאי למושכה דהא אכתי קאמר ר"ז שפיר דאי במות ימותו יקשה לר"י אימא מכה אביו בסקילה ולכאורה יהיה מוכח מזה דר' יונתן ג"כ אית ליה הך סברא דאי אתה רשאי למושכה וא"כ מתורץ קושית התוספות דשפיר פריך ר"ז לר' יונתן אי במות ימותו נגמור כל הנסקלין מא"א דעל זה א"ל גז"ש ל"ל דלר' יונתן להך גופא דסתם מית' בחנק מצרכינן הגז"ש וכנ"ל:

19 סנהדרין פתח ↗

מַאי ״אֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ״? אִילֵּימָא חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת וְחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי אַף עַל גַּב דְּאֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ? הָא לֵית לֵיהּ קִידּוּשִׁין בְּגַוַּוהּ!

19 בבא מציעא פתח ↗

הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, כָּאן בְּשֶׁבַח שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם. וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא. הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלֵּיק לֵיהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ לָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, נֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה לִי זוּזֵי, הֲוָה מְסַלְּקִינָּךְ מִכּוּלַּהּ אַרְעָא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי, הַב לִי גְּרִבָא דְאַרְעָא בְּאַרְעָא בְּהָא אַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ, אָמַר רַב: מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מָעוֹת אֵין לוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבֵּל. וּשְׁמוּאֵל סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְהָא פְּלִיגִי בַּיהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לַהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבְּלָה מִינֵּיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא צְרִיכָא: דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַב, דְּלָא עָבְדִי אִינָשֵׁי דְּיָהֲבִי מַתָּנוֹת לְנוּכְרָאָה. אֲבָל גַּבֵּי אֲחוֹתוֹ אֵימָא מוֹדֵה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ, בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא. בֵּין לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן, בֵּין לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה, הַאי לְאַרְעָא בְּמַאי קָא נָחֵית, וּפֵירוֹת הֵיכִי אָכֵיל? סָבַר: אֲנָא אֵיחוֹת לְאַרְעָא וְאֶיעְבֵּיד וְאֵיכוֹל בְּגַוַּיהּ כִּי הֵיכִי דַּהֲוָה קָא עָבֵיד אִיהוּ, לְכִי אָתֵי מָרֵיהּ דְּאַרְעָא זוּזַאי נֶהְווֹ, לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן – פִּקָּדוֹן, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה – מַתָּנָה. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ שֶׁבַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ – מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, בֵּין בִּשְׁטָרֵי הַלְוָאָה, בֵּין בִּשְׁטָרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: חָזַר וּלְקָחָהּ מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מָה מָכַר לוֹ רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ. מַאי טַעְמָא? מָר זוּטְרָא אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּ בְּהֵמָנוּתֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית לוֹקֵחַ: מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא לִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא –

23 ערוך לנר פתח ↗

בתוספות ד"ה וחייבי כריתות. תימה מנ"ל לדמויי ש כן הקשו ג"כ ביבמות ד"ט ע"א ונשאר בתימא ולענ"ד אפשר לומר כיון דכתיב קרא ולקחה לו לאשה ויבמה ודרשינן שם דף כ' ע"א כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר א"כ לא איירי קרא במצות יבום רק היכא דנעשה אשתו ע"י אותה ביאות יבום ולכן בסתם יבום אף דאיכא ג"כ איסור אשת אח מ"מ כיון דבמקום יבום התירה התורה אשת אחיו א"כ אין כאן איסור זה כלל והראיה דהא גם ביאה שניה מותרת וממילא נעשה שפיר אשתו ע"י יבום אבל בח"ל אי אין קדושין תופסין בהם כיון דבזה האיסור לאו במקומו עומד דהא מטעם זה ביאה שניה אסורה רק דנבא להתיר ביאה ראשונה משום עשה דוחה נ"ת ובזה שפיר ס"ל כיון דלא נעשה אשתו ע"י ביאה זו כיון דח"ל היא ואין קדושין תופסין בהן א"כ אין לקיים ולקחה לו לאשה ולכן אין כאן מצות יבום כלל ולא שייך שיהיה מותר מטעם עשה דוחה ל"ת:

24 ערוך לנר פתח ↗

ד"ה לדבריו דת"ק. המ"ל דסבר כדתניא: אכן י"ל דלא רצה לתרץ כן דבלא"ה מוכח דר' יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין גרידא כמו שתירצו התוס' אליבי' ביבמות דף מ"ה ע"א ע"ש:

24 רש"ש על קידושין פתח ↗

תד"ה כשם. ור"א מפרש כו' ויכיר שהוא ב"ג וחלוצה. והקשה התוי"ט שם דילמא ע"כ לא מהימן אלא לפוסלו מן הכהונה כו'. וכ"ע התו"ח הא גם נתין וממזר בכלל ח"ל כו' מנ"ל דר"ע ס"ל כר"י ע"ש. ואף דבסנהדרין נג איתא דר"י ס"ל כר"ע. הא כ' התוס' שם בד"ה לדבריו די"ל דל"ס כוותיה אלא בח"ל דשאר. ועי' לקמן בע"ב ובמש"כ שם:

28 הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

בזדון ועשו וכו'. הוריות ד' ב' יעו"ש. עיין מל"מ שחקר הרבה בהלכה ה' בענין חלב הקיבה יעו"ש. והנה מה שהקשה בסוגיא דחולין אמאי מייתי בברייתא קמייתא דרשא דכל ובברייתא שנייה לא מייתי דרשא דכל. ב' אמאי איפלגי זימני תניינא. ג' קושיית הראב"ד אמאי לא דריש ר' ישמעאל לאתויי חלב שעל הדקין יעו"ש היטב עיין ברמב"ן בחי' לחולין הקשה ל"ל לר"ע ור"י תרי קראי לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב ועוד לר"ע ל"ל קרא לאתויי חלב שע"ג הדקין הא תותב קרום ונקלף הוא ותירץ דאי כתב רחמנא חד קרא הו"א אותו חלב אסור אבל של מקום אחר אע"פ שהוא כיוצא בו שהוא תותב קרום ונקלף מותר להכי כתב רחמנא קרא אחרינא לרבוייא כל כיוצא בו בין לר"י בין לר"ע יעו"ש ובחי' הר"ן לחולין שם ביאר דבר זה באורך והוא דר"י ס"ל דאי לא כתב רחמנא אלא את החלב המכסה את הקרב לא הוי מיקרי חלב אלא ההוא בלבד הילכך כי כתב רחמנא רבוייא דכל החלב אשר על הקרב לא רבי אלא ההוא דדמי ליה בכל צד דהיינו חלב שעל הדקין ור"ע ס"ל דלההוא לא בעי ריבוייא אלא ודאי לרבות חלב שע"ג הקיבה אתי אע"ג דלא דמי ליה בכל צד ופרכינן ורמינהו את החלב המכסה את הקרב וכו' ולאו למימרא דמרישא דקרא מרבה ליה דהא לא כתיב הכי ריבוי כלל אלא משום דלא דריש מיניה מיעוטא כדדריש ר"ע וה"פ דכיון דכתיב מעיקרא את החלב המכסה את הקרב ומיניה בלחוד היה משמע לן כל דדמי ליה ואפ"ה כתב רחמנא ריבוייא בתריה דאת כל החלב וכו' ע"כ לרבות אפי' ההוא דלא דמי ליה לגמרי אתי והיינו חלב שע"ג הקיבה ור"ע ס"ל דאת החלב המכסה וכו' להוציא חלב שע"ג הקיבה אתי דאם איתא דמתסר כדקאמר ר"י לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב בלחוד דמחלב לחודיה הוה מרבינן כל דדמי ליה ומכל הוי מרבינן אע"ג דלא דמי ליה דהיינו חלב שע"ג הקיבה ולא הוה צריך למיכתב את החלב המכסה וכו' אלא להכי כתב רחמנא מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט כי היכי דלא תוקי ריבוייא אלא לההוא דדמי ליה לגמרי וגלי לך בהכי דאי לא כתב רחמנא אלא את החלב המכסה וכו' לא הוי משמע אלא ההוא לחודיה ור"י ס"ל דכל וחלב יתירי צריכי לרבות יעו"ש היטב. ולפ"ז מתורץ היטב קושיות של המל"מ דפליגי בתרתי קראי דלר"י דס"ל דמחלב המכסה ממעיט אפי' חלב שעל הדקין ולפ"ז כי אתי ריבוייא דואת כל החלב לחלב שעל הדקין אבל חלב שעל הקיבה שרי ולר"ע דס"ל דחלב המכסה הוא ג"כ חלב הדקין א"כ ואת כל חלב וכו' לרבות חלב שעל הקיבה והבן. ודע כי בנוסחא שלפנינו ורמינהי את החלב אשר על הקרב ר' שמעון אומר מה חלב המכסה וכו' והוגה שם על הגליון דכצ"ל ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה וכו' וכ"ה בילקוט שם בויקרא וכן משמע קצת בתוס' שם ד"ה להביא וכו' וכ"ה ברי"ף ועיי"ש ברש"א ומהר"ם רק מש"כ מהרש"א דבמרדכי הנוסחא כמו שהוא בילקוט המעיין שם יראה דליתא יעו"ש היטב. ובתו"כ ויקרא פרשה י"ד איתא וז"ל את כל החלב אשר על הקרב ר"י אומר להביא את החלב שעל הקיבה ר"ע אומר להביא את החלב שעל הדקים ואת שתי הכליות לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש ואת החלב שעליהן לא הבשר שעליהן אשר על הכסלים זה החלב שבין הפקוקלות דברי ר"ע ריה"ג אומר להביא את החלב שעל העוקץ ר"י אומר מה החלב המכסה את הקרב קרום נקלף אין לי אלא קרום נקלף ר"ע אומר מה החלב המכסה את הקרב תותב וקרום ונקלף אף אין לי אלא תותב וקרום נקלף עכ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ט דחולין יעו"ש רק שיש שם ט"ס וצ"ל כמו שהוא בתו"כ שם והנה התו"כ נשנית כמו המסקנא דחולין ומינה אין הכרע לפי הגי' איזו היא הנכונה יהיה איך שיהיה קושיות המל"מ מיושבים היטב וע"ע בהוריות ז' ב' ברש"י שם ויש לעיין קצת. תו הקשה המל"מ לפי מאי דקאמר דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור א"כ הו"ל לאוקמי כו"ע בחלב שע"ג הקיבה יעו"ש הנה גם המהר"ם שיף הרגיש בזה וכתב דאילו נקט באקשתא לא הוי ידעינן מינה חלב שעל הדקין דחלב שעל הדקין לא מיקרי תותב קרום ונקלף רק דהאיסור הוא משום שחלב הקרב מעורב בו יעו"ש היטב והנה הביאור תפס עליו מדברי רש"י שם יעו"ש בד"ה תותב וכו' יעו"ש היטב ועיין מש"כ לעיל פ"א מהל' מעשה הקרבנות הי"ח יעו"ש היטב ומש"כ לתמוה על רש"י שם בדף צ"ג א' יעו"ש אישתמיטתיה זה לבעל גליון הש"ס שם. ומש"כ להקשות על רמב"ן בפרשת ויקרא שכתב דלא תלי מידי איסור חלב בהקרבה לענ"ד נראה דכוונת רמב"ן דדבר שאינו נקרא חלב אע"פ שהוא קרב למזבח אינו נאסר כלל דלא מיקרי חלב אבל כל דמרבינן מאת כל החלב ומרבינן או חלב הקיבה לדמר או חלב הדקין למר א"כ נקרא זה ג"כ חלב א"כ שפיר נאסר לאכילה כיון דמתרבי בכלל כל חלב וכן נראה לענ"ד ברור למדקדק בלשונו הטהור ולפ"ז לק"מ גם אזלא לפ"ז מה שהקשה עליו מבה"ג וכ"ה בשאלתות פרשת ויקרא יעו"ש היטב שלשון אחד להם ובאמת אפי' לפי הבנתו של המל"מ ברמב"ן לק"מ מהא דהקשה מחולין ע"ה א' יעו"ש דהתם כיון דלאו חלב לענין איסור אכילה א"כ לא מיקרי חלב לענין הקרבה ויש לעיין היטב בזה. ודע דכל מש"כ על המל"מ יסוב ג"כ על מה שראיתי לבעל שונה הלכות בהל' חלב יעו"ש דאישתמיט מיניה כל מש"כ המל"מ ומש"כ בזה יעו"ש היטב ולא יכולתי להתאפק מלכתוב מה שראיתי שם דבר תמוה שהקשה על רש"י וז"ל ועוד קשה בפרש"י דכלל גדול מסר לנו דקרום ונקלף הוא דהחלב אינו אדוק והקרום נקלף ולבסוף כתב אבל חלב שע"ג הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק הרי דחלב הקיבה הוא אדוק וכיון שכן אין קרום ונקלף וא"כ איך כתב רש"י אף כל קרום ונקלף דהיינו חלב הקיבה היפך מש"כ אח"כ דאדוק הוא עכ"ל ולא ידעתי שיחתו דהא קרום ונקלף הוא קרום שעל החלב מלמעלה דזה הוא בקיבה ג"כ ותותב הוא שאינו אדוק מלמטה אצל הבשר רק הוא כשמלה הפרוש וחלב הקיבה מלמטה הוא אדוק לעור הקיבה ואינו נקלף משם אבל הקרום שלמעלה על החלב הוא נקלף שפיר וכ"ז פשוט וברור להמעיין ברש"י ז"ל וקושייתו לק"מ כלל ואפי' לפי דעת הטור שכתב ביו"ד סימן ס"ד דקרום ונקלף הוא קרום התחתון שמפסיק בין החלב והבשר יעו"ש היינו לדעת ר"ע אבל לדעת ר' ישמעאל מודה גם הוא לדעת רש"י דקאי על קרום העליון יעו"ש בט"ז סעיף ד' יעו"ש היטב סוף דבר דבריו נפלאו ממני ולא עמדתי על קושייתו כלל וע"ע לקמן במל"מ בד"ה עוד יש להביא ראיה וכו' יעו"ש. ודע שראיתי להמעדני יו"ט בפ"ז דחולין סימן ו' אות וא"ו שכתב וז"ל מפני שסמוכים לחלב מכאן כלומר מצד הזה של הקיבה ולשון רש"י כך הוא מפני שהחלב שעל הקרב שקורין טיל"א מחובר בו והכתוב מרבהו בכללו מואת כל החלב אבל החלב שעל הקיבה לר' ישמעאל מותר ע"כ ולר"ע דאוסר שעל הקיבה הרי אינו אוסר שעל הדקין וכ"ז פי' אליבא דברייתא קמייתא אבל לפי ברייתא בתרייתא דהיא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא לר"י תרווייהו אסירי שעל הקיבה לפי שהוא קרום ונקלף וכ"ש שעל הדקין שהוא תותב קרום ונקלף ולר"ע הקיבה שרי יעו"ש היטב והנה לפ"ז יש לקיים קצת דברי רש"י שבדף צ"ג א' דהוא כתב שם אליבא דברייתא קמייתא וכן דרכו של רש"י ז"ל לפרש כמה פעמים לפי הס"ד כידוע אף שי"ל היינו דוקא באותה הסוגיא עצמה הוא מפרש תחלה לפי הס"ד כדי שיובן המשך הסוגיא אבל כשמובא הדבר במקום אחר א"כ דרכו לפרש כפי המסקנא וטעם זה הוא ק"ל מ"מ י"ל כי לא מקפיד בזה ויש לעיין בזה בספרי בעלי הכללים והסוגיות ואי לא מסתפינא אמינא דהיה לפני רש"י ז"ל גירסת הבה"ג והשאלתות ונזכר כאן חלב הקיבה פלוגתא דר"י ור"ע וע"ז קאי רש"י ז"ל יעו"ש היטב והבן. וע"ע בספר כו"פ שם שכתב דאם חלב הדקין אסור או מותר תלוי בשני הלשונות דאם אמרינן דבאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור יעו"ש א"כ י"ל דחלב הדקין שרי אבל אי נימא דבאקשתא פליגי א"כ י"ל דחלב הדקין אסור לר"י יעו"ש היטב ובזה יש מקום לדברי המהר"ם שיף הנ"ל יעו"ש ובהכי אתי שפיר גם דברי רש"י דו"ק ותשכח ובהכי אתי שפיר נמי קושיית המל"מ שהקשה אמאי לא כתב רבינו לעיל דחלב הדקין נקרבין לגבי המזבח יעו"ש היטב ובאמת בלא"ה לק"מ כיון דכתב חלב הקיבה נקרב א"כ כ"ש דחלב הדקין נקרבין אבל י"ל דא"כ הו"ל להזכיר דרבינו שהוא פוסק לא הו"ל לסמוך על כ"ש ועיי"ש מש"כ בזה והנה רציתי לקצר בזה כי כבר העירותי למבין מה שיש בזה לדעתי. מש"כ המל"מ דבהוריות ג' א' גרסינן חלב שעל הקרב עיי"ש בתוס' ד"ה הורו בי"ד וכו' יעו"ש היטב שכ"ה ג"כ בגירסתם ועיי"ש על הגליון מר"י ברלין שהגיה כן בש"ס ועיי"ש ז' ב'. ומש"כ עוד המל"מ להקשות על דעת התוס' דפסחים כ"א ב' בד"ה כל מקום וכו' וכ"ב וכ"ג ב' ד"ה מאי בינייהו וכו' מהך שכתבו התוס' חולין ק"כ א' ד"ה אלא וכו' יעו"ש היטב אמרתי לפרש דבריהם בענין שלא יקשה מידי דהנה בדף כ"א ב' הקשו לר' אבהו יהא הנהנה מחמץ בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה והרי נהנה בכלל ותירצו דכי כל אוכל מיירי באכילה גרידא אבל לא בהנאה אף לר' אבהו וכ"ש לחזקיה דפשיטא הוא דאין נכלל הנאה בזה וא"כ הנהנה בחמץ אין בו כרת לכו"ע רק לאו דלא יאכל חמץ וא"כ אתי שפיר דברי התוס' דחולין דבהנאת חמץ אין בו כרת רק לאו גרידא. וזה פשוט וברור לדעתי. והא דשם כ"ג ב' כוונתם בפשיטות לימא דאיכא בינייהו אם יש איסור לאו בהנאת חמץ שע"י תערובת דמרבינן לה מכל מחמצת לא תאכלו לרבי אבהו אסור בהנאה ולחזקיה יהא מותר בהנאה וכ"ת דלחזקיה נמי אסור בהנאה משום דגילוי מילתא הוא דתערובות חמץ הוא כחמץ גמור לענין אכילה וה"ה לענין הנאה דדינו כחמץ גמור זה אינו דא"כ כרת נמי ליחייב באוכל חמץ ע"י תערובות דכיון דמרבינן ליה שדינו כחמץ גמור א"כ לכל מילי דינו כחמץ גמור אף לענין כרת ובאמת מסקנא בפסחים מ"ג א' דעל תערובת חמץ אינו אלא בלאו. וכל כוונתם על אכילת תערובת חמץ אבל על הנאת חמץ שע"י תערובת מעולם לא הוקשה להם שיהיה בכרת כי גם הנהנה מחמץ גמור אין בו כרת דלא כתיב רק כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' והיינו אכילה ממש ולא הנאה ואע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וא"כ י"ל דמכאן מוכח דאוכל תערובות חמץ בכרת י"ל דמזה לא מוכח דלא כתיב כל מחמצת רק האי כל מרבה אוכלים ולא נאכלים והא דמרבינן תערובת חמץ וחמץ נוקשה היינו מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמבואר שם מ"ג א' ב' ולכן לא אסור רק באוכל תערובות חמץ ולא בנהנה לחזקיה והבן היטב ובגוף דברי התוס' דהתם עיין בצל"ח ובאור חדש שם מש"כ בזה ואני לא באתי רק ליישב דברי התוס' ממה שתמה עליהם במל"מ יעו"ש והבן סוף דבר דברי התוס' שרירין וקיימין. והעולה מזה לשיטת התוס' דבהנאת חמץ גמור לכו"ע אין בו כרת אבל לאו אית בו מיהת לכו"ע דכתיב לא יאכל חמץ ובכלל זה ההנאה ג"כ והנאת תערובת חמץ לר' אבהו אית ביה לאו דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו ואיסור הנאה ג"כ בכלל ולחזקיה גם איסור לאו לית בה והבן היטב. גם מש"כ המל"מ להוכיח דחלב הקיבה והדקין אין בהם כרת מהא דפ"ז מהל' מאכלות אסורות יעו"ש היטב יש לדחות דהוא ג"כ בכלל חלב שעל הקרב ומינה מש"כ דעל כרחין אין חיוב כרת על החלב שעל הדקין משום דאין עונשין מן הדין יעו"ש לענ"ד דאינו כן דכיון דילפינן כל שהוא קרום ונקלף א"כ על כרחין בכלל זה ג"כ חלב שעל הדקין דהוא ג"כ קרום ונקלף וכי משום שהוא תותב מיגרע גרע ועד כאן לא אמרינן דאין עונשין מן הדין דוקא בדבר שאינו בא בפירוש מדבר המתרבה רק מק"ו אתי כמו בתו שיליף מבת בתו אבל כאן וכי חלב הקיבה מבואר בתורה הא בתורה כתיב כל החלב אשר על הקרב ומינה מרבינן כל חלב שהוא קרום ונקלף וכ"ש חלב הדקין והבן ועיין מנחות נ"ו ב' ובכורות ל"ג ב' ושבת קי"א א' אם על כורת חייב על נותק לא כ"ש יעו"ש והא אין עונשין מן הדין אלא ודאי כדאמרן והא דאיתא במכות ה' ב' ושם נסמן הא דאין עונשין מן הדין ילפינן מדצריך קרא על אחותו שהיא מאביו ואמו יעו"ש י"ל דהתם שאני כיון דבכתוב כתיב בהדיא בת אביו או בת אמו דמשמע דוקא שהיא בת אביו או בת אמו אבל לא שהיא מאביו ומאמו אע"פ שהוא כ"ש מ"מ אינו בהנך דכתיבי בהדיא לכן הוא בכלל אין עונשין מן הדין והבן היטב. ומצאתי בספר טעם המלך בפ"ב מהלכות שחיטה ה"א שהשיג על הפני יהושע בביצה שכתב דהא דחייבין בשאור מכ"ש דחמץ לא מיקרי זה עונשין מן הדין וכן מה שכתב השער המלך דהא דכה"ג חייב על גרושה מכ"ש דכהן הדיוט לא מיקרי זה מן הדין יעו"ש ובטעם המלך השיג עליהם מהא דאחותו יעו"ש ולענ"ד לא דמי כלל דהא שאור מקודם שנעשה שאור היה חמץ ונאסרה וא"כ שפיר י"ל וכי משום דנתחמץ טפי מיגרע גרע וכן בכה"ג בגרושה הא מקודם שנעשה כה"ג נאסר בגרושה וכי משום שנעשה כהן גדול ונתקדש טפי מיגרע גרע מה שאין כן באחותו בת אביו ובת אמו הא מעודה לא היתה בת אביו לחוד או בת אמה לחוד ואף דמן הסברא היא גרעה טפי וחמיר מבת אביו או מבת אמו לחוד מ"מ כיון שהוא דבר אחר א"כ שפיר מיקרי זה מן הדין והבן היטב בסברא זו ועיין תוס' יבמות ב' ב' בד"ה בתו וכו' יעו"ש היטב ובתוס' סנהדרין נ"ג ב' בד"ה השתא וכו' ומ"מ יש לעיין בזה והנה בשאלתות ובה"ג מבואר דכל חלב הקרב על המזבח חייבין עליו כרת יעו"ש והובא לעיל ועי' משבצות זהב סימן ס"ד ס"ק ה' יעו"ש היטב ודברי המל"מ בזה לכאורה אינם ברורים ודע דלסברת המל"מ דחלב דקין אין חייבין עליו כרת משום דהוא בא מן הדין א"כ יש ליישב דברי רש"י בחולין צ"ג א' שכתב דפליגי בחלב הדקין יעו"ש וי"ל דנפק"מ לענין חיוב כרת דלר"י דס"ל דאתי לרבות חלב הקיבה א"כ אין חייבין כרת על חלב הדקין דהוי מילתא שבא מן הדין משא"כ לר"ע דס"ל דאתי לרבות חלב הדקין א"כ י"ל דחייבין עליו כרת הן אמת לדבריו דס"ל דבשניהם אין חייבין כרת א"כ לא אתי שפיר אבל לסברא דכתב דאפי' אם נימא דחייבין על הקיבה אין חייבין על הדקין יעו"ש א"כ יש ליישב דברי רש"י שפיר והבן. ומש"כ המל"מ בשם מוהרי"ק לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת יעו"ש עיין ביבמות פ"ב א' קי"ט א' ובתה"ד סימן ר"נ יעו"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה לטרפות יעו"ש היטב וע"ע משבצות זהב סימן מ"ח ס"ק א' מש"כ בזה ויש בזה אריכת דברים. גם מה שהאריך המל"מ להוכיח מהא דחולין מ"ט ב' דחלב הכרכשא טהור הוא יעו"ש י"ל דהתם קאי על חוץ מקום האיסור דאינו אסור אלא כאורך אמה וגם זהו לאו דוקא כמבואר בפוסקים שם דלא בעינן אורך אמה בצמצום אמנם דבריו טובים המה ומתוקים לעינים וע"ע לקמן במל"מ בד"ה והנה מקום וכו' יעו"ש היטב שוב ראיתי קצת ממש"כ בשפתי דעת סימן ס"ד ס"ק י"א יעו"ש היטב. והנה כ"ז נתתי את לבי להעיר קצת בכל דברי התשובה הזאת ולא באתי להעיר על כל פרט ופרט והרוצה לעמוד ברור בדינים הללו יעיר אזן לשמוע בלמודים מה שכתבו האחרונים ביו"ד סימן ס"ד וסימן מ"ו ומ"ח וירווה צמאונו.

28 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

זו אמו שהיא אשת אביו. וא"ת קרא ל"ל השתא אשת האב לחוד חייב אשת אביו שהיא אמו לא כ"ש וכ"ת אין. עונשין מן הדין הא לאו ק"ו בעי דאטו משום שהיא אמו מיגרע גרעה ועיין תו' דף נ"ג בד"ה השתא כו' וי"ל למאי דמרבינן אמו שאינה אשת אביו מאמך היא אצטרך נמי ערות אמך להקישא ללמוד מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו אך קשה א"כ הל"ל זו אמו שאינה אשת אביו לכך נראה סובר הירושלמי מ"מ לא שמעינן אמו שהיא אשת אב אלא בק"ו ובכה"ג אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודוחק:

« תוספות על סנהדרין נ״ב ע״ב:כ״ב תוספות על סנהדרין נ״ד ע״א:י״ב »