תוספות על סנהדרין כ״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על סנהדרין כ״ז ע״ב:י׳ תוספות על סנהדרין כ״ט ע״א:ל״ג »

18 רש״ש פתח ↗

תד"ה מאי. וי"ל דכיון דחתנו הוי כו'. כצ"ל:

21 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה תלתין ותרתין כו' ובני בניהם משום דלא קתני להו בהדיא במתניתין אי נמי כו' עכ"ל ולמאי דמשני לעולם חתנו ממש ואמאי קרי ליה חתן בנו כו' להאי פירושא דלא תני ר' חייא בני בניהם משום דלא תני להו במתני' ניחא אבל לפירוש רש"י דשם חתנות חד הוא אבל מבני בניהם פריך ליה דהוה ליה ל"ב קצת קשה אם כן מאי משני לעולם חתנו ממש כו' דאכתי תקשה ליה ל"ב הוה עם בני בניהם דשלישי בראשון פסול ויש לומר כיון דחתנו ממש הוי כדור אחר והוי דור שלישי וקתני ליה דפסול לא איצטריך ליה למתני בני בניהם דהוי נמי דור ג' ודו"ק:

22 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה כיון דמעלמא כו' והקשה הר"ר יוסף כו' דאמאי לא מקשי לרב כו' דקאמר אחי אבא לא יעיד לי כו' אם כן פסול שלישי בשני כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא דאימא דקושטא הכי הוא דלרב פריך אי הכי הוה ליה שלישי בשני הא דקאמר רב אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו כדור כו' ורב אכשר כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

24 פסקי תוספות פתח ↗

שלישי בשני כשר שלישי בראשון פסול. משה לא יעיד על אשת פנחס. ד"ה רב: דף כח

24 דרכי משה פתח ↗

וכ"כ רא"ש בתשובה כלל נ"ח שכן דנין כל חכמי אשכנז וצרפת וכ"כ התוס' פרק זה בורר וכ"כ המרדכי שם ומשמע מדבריו שם דמ"מ בעל דינה פסול לאשת יוסף בן רחל דלענין זה אמרינן אשה כבעלה דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה אמנם מדכתב התוס' להכשיר אשת ג' בראשון והביאו רבינו לקמן לא משמע דיש לפסול להעיד לאשה במקום דכשר לה מטעם מה שקנתה אשה קנה בעלה ומיהו יש לדחות דהתם מיירי שיש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן ונראה לפי דברי הפוסלין ה"ה בכ"מ דפסול לבעל פסול לאשה מהאי טעמא:

24 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

משה מהי שיעיד באשת פנחס. כתב תו' דף כ"ח בירושלמי משה מהו כו' וא"ר יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוי שלישי בראשון ע"כ. ותימא הא ר' יוחנן לא מכשר אלא שני בשלישי אבל שלישי בראשון לא. ואין לפרש דריש לקיש ה"ק מקבלין דור שני באשת ראשון ודור שלישי באשת ראשון מדוחק ור"י קאמר מקבלין אפי' מרוות. דהא מפורש תנן שני בשני פסול דהיינו חתן אחי אביו וצ"ל דגירסא אחרת היה להם בירושלמי וצ"ע. ויש מי שהקשה אהוכחת תו' דמשה לפנחס היה ראשון בשני מקורבת האם שאלעזר היה לו בת יתרו לאשה. ולאו קושיא היא מכמה טעמים חדא דאשת אלעזר לא היתה בת יתרו אלא בת הבת או בת הבן כמפורש בב"ב ועוד הא גם מתחלת בעייתו דר"ח יש להוכיח דדוקא בעי דור שלישי באשת ראשון ובאמת צריך טעם למה לא הביאו תו' ראיה זו ועוד א"כ אף אשתו פשיטא דפסולה דהא חתן גיסו פסול א"כ ה"ה אשת בן גיסו דאמרינן אשה כבעלה כמ"ש בסמוך בקונטרס דוקא בראשון בשלישי מיבעיא ליה דאיתפליג דרא:

41 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה גיסו לבדו כו' ומדמסקינן דהלכה כרבי יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כל שכן שנים כו' עכ"ל מדבריהם נראה דכן יש לדקדק ב' נשואים ב' בנות אחיות כו' היינו לרבי יוסי אבל לתנא דמתניתין דפוסל פוסל נמי בב' הנשואין ב' בנות אחיות או אחים והיינו משוה כיון דתנא דמתניתין פוסל בתרי בעל כאשתו מסתמא אין לחלק בין ראשון לשני ובין שני לשני כיון דזה פסול כמו זה בקרובים בזה יש ליישב מ"ש הטור בשם הרי"ף דפוסל אפילו נשואים ב' בנות אחין עכ"ל ותמה עליו הב"י דאף על גב דפסל הרי"ף בחתן גיסו כו' דהוי ראשון בשני ואמרינן תרי בעל כאשתו אבל לא לשני בשני וכן דעת הרמב"ם כו' עכ"ל דהא כיון דהרי"ף לא פסק כרבי יוסי אלא בבנו שיש לגיסו מאשה אחרת אבל בבנו וחתנו מאחות אשתו פוסל כתנא דמתני' מסתמא אית לן למימר דפוסל נמי שני בשני בתרי בעל כאשתו כיון דזה פסול כמו זה בקרובים כנראה מדברי התוס' דלית לן להכשיר נשואים ב' בנות אחיות אלא לר"י דוקא ואף שהרמב"ם חילק בזה בין ראשון בשני לשני בשני מ"מ כיון שהרי"ף סתם דבריו לית לן לפלוגי בינייהו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

41 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

עיין ברש"י ד"ה גיסו דבן גיסו פסול להעיד, וכ"כ התוס' בד"ה גיסו, אבל חתן גיסו כשר להעיד. והוסיפו התוס' שאם חתן גיסו כשר דהוי ראשון בשני עם תרי אישות, כש"כ דשני בשני ע"י תרי אישות כשר. אמנם הרי"ף והרמב"ם חולקים על התוס', דכתב הרי"ף דאף חתן גיסו מאחות אשתו פסול, וכן כתב הרמב"ם פי"ג מהל' עדות ה"ט. ועיין ברמב"ם שם ה"ז דשני בשני ע"י תרי אישות כשר וכדעת התוס', אלא שהרמב"ם והרי"ף פסלו ראשון בשני בתרי אישות וזהו חתן גיסו דלא כרש"י ותוס' דס"ל דחתן גיסו כשר. ויל"ע בביאור שיטת הרמב"ם שמחלק בין שני בשני בתרי אישות דכשר ואילו ראשון בשני עם תרי אישות פסול.

48 סנהדרין פתח ↗

וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְזוּיָּף מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל? אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לָא שָׁבְקִי לִי דְּאוֹתְבִינֵּיהּ לָךְ.

48 בבא מציעא פתח ↗

בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר? נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב. אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ? הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי! שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה. וְנַהְדְּרֵיהּ לְהוּ לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא

1 מאי חתנו דקתני מתני' חתן בנו. תימה א"כ מתני' דקתני גיסו ובנו וחתנו היינו חתן בנו אלמא חתן בן אחות אשתו פסול הא אפי' חתן בן אשתו כשר דקתני חורגו לבדו וי"ל דכיון דחתנו הוי חתן בנו איכא למימר דחורגו לאו למעוטי בן חורגו וחתן חורגו אלא אתא למעוטי בן בן חורגו וחתן בן חורגו:

2 שמונה אבות שהן כ"ד - איכא טובא דחדא נינהו אלא לפום ריהטא דמתני' קחשיב:

3 תלתין ותרתין הוו - הא דלא קאמר ארבעים הוו הם ובניהם וחתניהם וחתן בניהם ובני בניהם משום דלא קתני להו בהדיא במתני' אי נמי שם חתנות חד הוא:

4 תלתין ותרתין הוו - פי' הקונט' דחתן בניהם לא חשיב דשם חתנות חדא הוא ור"י אומר דבני בניהם לא חשיב משום דלא קתני להו במתני' בהדיא:

5 כיון דמעלמא אתי כדור אחר דמי - פ"ה והא דלא אקשי' ליה לרב כיון דאמרת כדור אחר דמי אמאי פסול חתנו לאחי אביו הוה ליה רביעי בראשון משום דקשיא ליה מילתא אחריתי והקשה הר"ר יוסף אחי הר"ף להר"ף דאמאי לא מקשי לרב דאכשר ג' בשני דקאמר אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו וחתנו כדור אחר דמי א"כ פסול שלישי בשני ותירץ הר"ף אה"נ דהוה מצי לאקשויי הכי אלא משום דאקשי ליה מילתא אחריתי לא אסיק אדעתיה דהכי נמי תירץ בשיטת הקונטרס:

6 רב דאמר כר' אלעזר - אומר ר"ת דכן הלכה דשלישי בראשון פסול כדמוכח בפ' יש נוחלין ב"ב ד' קנח: ושם דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר ומשמע הא בראשון פסול ואמר התם דהכי הלכתא ובירושלמי נמי אמרי' משה מהו להעיד באשת פנחס ואמר ר' יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוה שלישי בראשון והא דלא אמרינן אשה כבעלה כי הכא באשת חורגו משום דהתם איתפלג דרא:

7 גיסו לבדו וכ"ש חורגו. אינם שוים דחורגו לבדו למעוטי בנו וחתנו וגיסו לבדו לא למעוטי בנו דהא ברייתא ר' יוסי היא אלמא חשיב בעל אחות אמו והיינו בן גיסו ולא אתא למעוטי אלא חתנו כדפי' הקונטרס ומדמסקי' דהלכה כר' יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כ"ש שנים הנשואים שתי בנות אחיות או בנות שני אחים דכשרים:

8 והא מודו רבי אלעזר במזויף מתוכו - מדמהדר ליה אביי הכי משמע דס"ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אלמא קסבר אביי כתב לאחד ומסר לאחר זה שמסר לו קנה דהכי א"ר אלעזר בסוף מי שהיה נשוי כתובות דף צד: ושם ותימה הא אביי הוא דאמר בפ"ק דב"מ דף יג. ושם עדיו בחתומיו זכין לו וי"ל דההיא דכתב לאחר מיירי בב' שטרות היוצאים ביום אחד שזמנם שוה דכיון דלא מוכח מתוך השטר איזה קדם לא שייך למימר עדיו בחתומיו זכין לו ואזלינן בתר מסירה אבל היכא דמתוך השטר מוכח איזהו קדם עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו נמסר לבסוף:

18 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

הני תלתין ותרתין הויין: לפי מה שכתבו התוס' בד"ה מאי חתנו דלפי האי תירוצא חורגו לאו למעוטי בן חורגו וא"כ לימא תלתין וחמשא הוויין דהא איכא גם חורגו ובנו וחתנו ובלא"ה י"ל דלא חשיב חורגו כדאמרינן לקמן כיון דהוא לבדו ואין לו בנו וחתנו אבל לפי מה שכתבו התוס' קשה וי"ל כיון דלפי האי שיטה פריך דליתני גם בן בנו א"כ א"ש דלא יכול ליתני חורגו כיון דאין לו בני בנים כמו דלא תני לפי האמת משום דאין לו בנים:

22 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

א' אין על מצחו אין מרצה וכו'. והקשה בכ"מ הא בגמ' איתא דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח וע"כ אין עמ"צ נמי מרצה וא"כ לרבינו דס"ל ט"ד בציבור נשאר קו' הגמ' מכה"ג ביוהכ"פ ע"כ דאין על מצחו נמי מרצה ובשעה"מ כ' לתרץ דפסק כאותה ברייתא דאם יש אחרת אומר הבא אחרת דכ' תוס' דע"כ סובר דאין עמ"צ אין מרצה לכן אומרים לו הבא אחרת או דנאמר דברייתא סובר אף אי איכא ציץ לרצות ג"כ אומרים לו הבא אחרת א"כ ג"כ אין ראיה מכה"ג משום דא"א כקו' תוס' וא"ל דהקו' מדלא אומר הבא אחרת כתי' תוס' ז"א דמברייתא מוכח דאף אי יש ציץ ג"כ אומרים הבא אחרת ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים בק"צ אומרים הבא אחרת ואם לאו זורק לכתחילה הרי דלא כתוס' וכתבתי לקמן וקשה לי דלכאורה יקשה על תוס' דכ' דביש ציץ א"צ להביא אחרת הא ר"ש סובר בסנהדרין דף י"ב דמעברין את החודש מפני הטומאה א"כ כש"כ דיש להביא אחרת אי איכא אחרת ולכאורה יש לחלק לפי שיטת השבות יעקב שכ' שיש בזה בזיון לקדשים א"כ בשלמא מעברין שפיר דאין בזה בזיון לכן מעברין משום מצוה מן המובחר אבל להביא אחרת איכא בזיון קדשים לכן אין מביאין אחרת רק דדעת החכ"צ דמשום מצוה מן המובחר יש להביא אחרת ול"ח לבזיון א"כ שפיר ראי' כמו דמעברין כש"כ דיש לנו להביא אחרת משום מצוה מן המובחר וכן אי אמרינן דהכא איכא חילול שבת א"כ אין ראי' מהא דמעברין דשם ליכא בזיון וליכא חילול שבת אך יקשה א"כ מ"פ מר"י דסובר ט"ה דילמא נהי דהותרה אפ"ה מעברין דאית לנו לאהדורי אהיתרא משום דמצוה מן המובחר והא דס"ל אי ט"ה א"צ להביא אחרת לפי פירוש התוס' היינו משום בזיון הראשון או משום חילול יוהכ"פ אבל לעבר השנה אף אי הותרה יש לנו לאהדורי אהתירא כיון דליכא בזיון ולא חילול שבת ויו"ט אך א"ש דתוס' הוק' דבא"א א"צ ציץ לרצות וראי' מטוה"ג דא"צ מרצה אמנם הנה דעת רבינו דציץ מרצה על טוה"ג ונראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"י ות"ק בסנהדרין שם לכתחילה אין מעברין ובדיעבד מעובר ובש"א סי' ל"ד הקשה ממנ"פ אי ט"ד אפי' לכתחילה מעברין ואי ט"ה אפי' בדיעבד נמי לא וי"ל דבהא פליגי ר"ש סובר דציץ אמ"ר אטוה"ג וכיון דט"ד לכן מעברין לכתחילה ולר"י אפי' דיעבד לא יען דט"ה בציבור ות"ק סובר לכתחילה אין מעברין דסובר ציץ מרצה בטוה"ג ומהני ציץ בציבור אף דביחיד א"צ מרצה בטוה"ג וא"כ כיון דמהני ציץ לרצות לכן לכתחילה אמ"ע אבל בדיעבד מעובר כיון דט"ד בציבור דרק ר"ש דס"ל ט"ד וציץ ל"מ לרצויי בטוה"ג לכן ס"ל אפי' לכתחילה מעברין וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר הוק' תוס' הא בטוה"ג ט"ד וציץ לא אהני מידי אפ"ה מרצה כיון דא"א וע"ז תי' מדלא אמרינן הבא אחרת ע"כ ציץ מרצה בטומאת הקרבן ולא יקשה הא לר"ש מעברין דהיינו משום טוה"ג דליכא ציץ לרצויי וזה ברור: מעתה י"ל לדידן דאין מעברין לכתחילה כמש"כ רבינו להלן וכ"כ בה' ק"פ וכן סובר ג"כ דציץ מרצה על טוה"ג א"כ קו' תוס' מעיקרא ל"ק די"ל דאף בא"א ג"כ אין הקרבן עולה לרצון בציבור אי ליכא ציץ לרצות וא"כ יקשה מכה"ג ביוהכ"פ וע"כ לומר דבאמת אין על מצחו ג"כ מרצה וא"כ נסתרו דברי השעה"מ שכתב לתרץ מכח אותה ברייתא דמביא אחרת דהא לדידן ציץ מרצה אטוה"ג וביוהכ"פ ליכא ציץ וא"צ לתי' של תוס' ונשאר קו' הגמ' בתוקפה מכה"ג ביוהכ"פ: והנה לפי"ז לא מוכח דאותה ברייתא סוברת דאין עמ"צ מרצה מדמביא אחרת די"ל דמרצה אפ"ה מביא אחרת כיון דא"צ לסברת תוס' דאין מביא אחרת אי ציץ מרצה רק מכח הקו' דא"א וכיון דבטוה"ג ג"כ צריך ציץ שפיר י"ל בא"א ג"כ ל"א ט"ה בציבור ובאפשר להביא אחרת אף אי ציץ מרצה ג"כ מביא אחרת אך לכאורה כיון דמסקינן לכתחילה אין מעברין א"כ ממילא מסתברא ג"כ דאין מביא אחרת וא"כ ברייתא ע"כ איירי באין עמ"צ דאז אמ"ר ולכן מביא אחרת אך יש לדחות דאין זה הכרח דרק להיפוך כתבנו שפיר אי מעברין לכתחילה כש"כ דמביא אחרת אבל מהא דאין מעברין אין ראי' דאין מביא אחרת די"ל דוקא לעבר אמ"ע כיון דציץ מרצה אבל להביא אחרת שפיר חייב להדר אהתירא באפשר דמצוה מן המובחר עכ"פ לעשות בטהרה דהא במצא כחושה בבני מעיים א"כ אמרינן הבא אחרת שמינה כדאיתא במנחות דף ס"ד וא"כ אכתי תיקשי עכ"פ מכה"ג ביוהכ"פ דנהי דמברייתא מוכח דמביא אחרת וכן קיימ"ל ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים ביש לו אומרים לוהבא אחרת אף דהלכה דאין מעברין לכתחילה דבהא עדיין לא נסתלקה הקו' מכה"ג ביוהכ"פ כיון דרבינו סובר טוה"ג ציץ מרצה אין לנו הוכחה דבא"א מרצה ונסתר תירוצו של שעה"מ וקו' הכ"מ בתוקפה עומדת: לכן נראה לישב דרבינו מפרש הא דר"ש אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח אינו ראי' מקריבין דע"ז י"ל דילמא באמת לא נטמא קרבן מעולם ביוהכ"פ רק הראי' ממקריבין דהיינו מכה"ג שנטמא בטוה"ג והכא אזלה הראיה מדאין מפרישין כה"ג מטו"מ כדפריך לה לעיל ומשני ט"ה בציבור אבל ר"ש דסובר ט"ד סובר דהא"ט דאין מפרישין דגם באין על מצחו מרצה ור"י משני ט"ה בציבור כדדחי רבא לעיל ועי' בחי' מהר"ם ברבי שכ' לישב בזה דלדידן דל"ח למיתה בלא"ה ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ לכן סובר אין על מצחו אמ"ר ולדעתי ז"א דהרי בחכ"צ הקשה דאדרבא אמאי לא מתקנינן לו אשה אחרת דניחוש שמא תמות הא רבינו פסק דחיישינן לשמא ימות רק דכבר ביארנו בה' כהמ"ק דשמא ימות בזמן מועט ל"ח דיום אחד חשוב זמן מועט וא"כ לענין הפרשה מטומאת מת דהוה לזמן מרובה באמת חיישינן שמא ימות לדעת רבינו וא"כ לא קשה הא בא"א ט"ד דהא אפשר עכ"פ בפרישה: לפי"ז יש לישב שפיר שיטת רבינו די"ל דתליא בפלוגתא דפליגי אי מעברין מפני הטומאה דר"ש סובר בא"א ג"כ אין מרצה בלא ציץ בטוה"ג א"כ הא דט"ד רק ע"י ציץ לכן מעברין אבל ת"ק סובר בא"א מרצה בלא ציץ ורק באפשר צריך ציץ א"כ לכן אין מעברין לכתחילה כיון דטומאה מצ"ע ג"כ דחוי' בציבור אף בלא ציץ א"כ ע"י ציץ דהוה תרתי לטיבותא מסתברא לומר שאין מעברין לכתחילה ע"ד שכ' תוס' בטומאת קרבן אהני ציץ לומר דאין מביא אחרת ורק לר"ש דל"א ט"ד רק ע"י ציץ אף בא"א לכן סובר מעברין דליכא רק חדא למעליותא שהוא ע"י ציץ מהא"ט מעברין לכתחילה ולכן דייק שפיר ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ דל"ש לומר משום דא"א דאף בא"א ג"כ בלא ציץ אמ"ר ולפי"ז כיון דקיימ"ל אין מעברין א"כ ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ דנצטרך להפרישו מטומאת מת משום דאף אי נטמא ג"כ הא ט"ד וא"צ ציץ כיון דא"א דהרי לחד מ"ד אף בלא ציץ מרצה בטוה"ג אף באפשר וא"כ ניחא דאין עמ"צ אמ"ר ומיוהכ"פ ל"ק כיון דבא"א מרצה טוה"ג בלא ציץ: וראי' מירושלמי פ"ק דיומא דקאמר דאי אין עמ"צ אמ"ר צ"ל דכה"ג לבוש כל היום בציץ והנה בפ"ח מכהמ"ק כתב רבינו לחלק בין כה"ג שלא בשעת עבודה מותר ולכהן הדיוט אסור והוא מתוספתא ובארנו שם דסובר כה"ג לובש כל היום אתיא כמ"ד אעמ"צ אמ"ר וא"כ מוכח דתוספתא סובר כמ"ד אעמ"צ אין מרצה ודו"ק: ובהא ניחא דתוס' כ' דאף דרבא סובר הותרה בק"פ סובר ט"ד ובשעה"מ וש"א הקשו מסנהדרין דף י"ב מאי פריך מר"י דאמר בכה"ג ביוהכ"פ ט"ה הא בק"פ ט"ד ונראה לישב דלכאורה קשה טובא לשיטת רבינו דציץ מרצה אטוה"ג א"כ איך אמר רבא הואיל והותרה לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי אמרינן ואי סובר ט"ד בעי ציץ לרצויי א"כ ל"ש כלל הואיל דאטומאת זיבה ל"ש דציץ מרצה וצ"ל דרבא וודאי ס"ל דאין ציץ מרצה בטוה"ג לפי"ז י"ל דלדידן בק"פ ט"ד אבל בעלמא ט"ה אבל סוגי' דסנהדרין דבארנו דפליגי בהא אי בטוה"ג בעי ציץ לרצויי א"כ שפיר פריך מדרי"ו כיון דסובר ט"ה ומהני בכה"ג בלא ציץ א"כ ה"ה בק"פ דאיכא ציץ לרצויי נמי מהני לכתחילה ואמאי מעברין: והנה תוס' מנחות דף ט"ו כ' דשאני ק"פ דאיכא אכילה לכו"ע ט"ד ולכן צריך לטעם אק"צ חלוק וקשה א"כ מ"פ בסנהדרין מרי"ו דס"ל בכה"ג ביוהכ"פ דט"ה הא שאני ק"פ דהוה מידי דאכילה וכן הקשה בשעה"מ ונראה לישב דזה שכ' תוס' במידי דאכילה ט"ד היינו דווקא בכהא"ג דאיירי התם בשבט אחד טמא דאפשר לעשות בטהורים ויאכלו בטהרה וכמו שהקשה באמת בטה"ק למה צריכין לטעם דבאכילה ט"ד תיפוק להו כיון דאיכא טהורים ויבואר לקמן אבל בכהא"ג דסנהדרין שכל ישראל טמאים גם בפסח ט"ה אף דהוה באכילה ועוד כיון דאיכא טהורים יאכלו טהורים עכ"פ בטהרה דבזה בוודאי ט"ד ולכן כ' תוס' דצריך לטעם אק"צ חלוק: ואמנם ל"נ שאין כלל כונת תוס' לומר דביש אכילה ט"ד כאשר הבין בשעה"מ אלא כוונתם לומר דהא דאמרינן ביומא אי יש שיריים אז מהדרינן אהתירא לא משום דט"ד רק כיון שאפשר בטהרה מהדרינן לאכול בטהרה כמש"כ תוס' חולין דאכילת איסור הוה גנאי ולכן שפיר פריך בסנהדרין כיון דסובר מעברין ע"כ ט"ד וקשיא מר"י דסובר ט"ה: ובהא ניחא מה שהקשה עוד בשעה"מ למה הצריכו תוס' ביומא לתרץ דק"פ הוה ק"י ולא תי' דלאכילה ט"ד והנה קו' זו יקשה רק לפי מה שהבין דכונת תוס' דבאכילה ט"ד אז קשה דנוקי טעמא דרבה בזבחים סובר הואיל ואידחי דבק"פ ט"ד אבל להנ"ל אף אי ט"ה מהדרין אטהרה לאכילה לכן רבא דקאמר ט"ד ע"כ לתרץ יען דהוה ק"י: והנה עוד הקשה בשעה"מ אתוס' הנ"ל דהרי שעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב וא"כ מאי משני רבא דלכן אין מפרישין מט"מ דט"ה בציבור הא הוה מידי דאכילה ובהא ט"ד ולפמש"כ ניחא דאף במידי דאכילה ט"ה היכא דא"א רק כיון שאפשר לאכול בטהרה מהדרינן אהתירא וא"ל א"כ עכ"פ כיון דבמידי דאכילה מהדרינן אהתירא הי' לנו להדר לפרוש מט"מ ז' ימים ז"א דהא אינו אלא חששא בעלמא אין חייבין לאהדורי אהתירא משום אכילה בטהרה כיון דמעיקר הדין ט"ה בציבור ודו"ק: אמנם כ"כ לעיל שהקשו מסנהדרין דפריך מר"י דס"ל דט"ה בציבור הא שאני ק"פ דל"ה ק"צ שאין לכל ישראל חלק בו כמש"כ תוס' ונראה לישב דצריך להבין מאי סברא איכא בהא וי"ל דהנה בהגהות ריא"ף פי"ד דשבת כ' דהא דר"א שחרר עבדו משום דלרבים אמרינן חטא בשביל שתזכה או מטעם יען דעכ"פ הוא זכה במצוה זו ומעתה לפי"ז ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך אלא כשהוא לרבים וגם הוא זוכה עמהם ומעתה זה הכונה בשלמא בק"צ שלכל ישראל יש בו חלק שפיר ט"ה משום דהוא בשביל רבים וגם זוכה עמהם אבל בק"פ שאין לכל ישראל א"כ אם הוא יכול לעשות בטהרה אף דרבים טמאים הרי לו יש קרבן אחר א"כ אין זוכה עמהם בקרבנם כהא"ג רק ט"ד ומעתה א"ש בסנהדרין דשם כל ישראל היו טמאים כהא"ג שפיר ט"ה למ"ד בשאר קרבנות הותרה דהא כיון דהוא זוכה עמהם לעצמו שיכול לעשות ק"פ כהא"ג ט"ה בציבור בק"פ כמו בשאר קרבנות ושפיר פריך למה מעברין יעשו בטומאה והוא נכון: ב' אין על מצחו אין מרצה. והקשה הכ"מ דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דמרצה ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ונ"ל דתוס' הקשו הא בא"א ט"ד אף בלא ציץ דומיא דנטמא בטוה"ג ונראה דגמ' שפיר הוכיח דבשעה"מ הביא מתוי"ש כתב יד שהקשו הא פר של יוהכ"פ הוה קרבן יחיד ותי' דכיון דתליא בעבודת שעיר דהוה משל ציבור הותרה טומאה נמי בשל פר לפי"ז י"ל התינח בנטמאו שניהם שייך לומר דא"א טד"ה בציבור אבל בנטמא פרו לחוד או שעיר לחוד ל"ש זה דהנה ר"י סובר במנחות דף ט"ו דאין ק"צ חלוק ושניהם יעשו בטומאה ולפי"ז כיון דכאן פר ושעיר מעכב זא"ז ותלויות הא בהא א"כ אין ק"צ חלוק ויעשה בטומאה מעתה אי השעיר נטמא דבא בטומאה דהוא ק"צ שוב אמרינן כיון דאק"צ חלוק יעשו שניהם בטומאה וכ"כ בשמ"ק במנחות דלר"י אק"צ חלוק בנטמא אחת מן החלות אף הכבשים יצאו לבית השריפה דנעשה בטומאה מטעם אק"צ חלוק: ובזה יש לישב תוס' יומא דף נ"א שכ' דפר הבא בשותפות אינו ק"צ ומהדרינן אטהרה ותמה בשי"צ דהא ע"כ מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה א"כ גם פר שבא בשותפות מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה ולפמש"כ ניחא דבפר של יוהכ"פ באמת מהדרינן ע"כ אטהרה דהא אינו ק"צ רק משום דאין ק"צ חלוק בא הכל בטומאה וזה רק בא"א באחר אבל באפשר מהדרינן אטהרה ונעשה הכל בטהרה הפר והשעיר וכ"ז רק לתוס' אבל לדעת רבינו גם בנטמא פר שייך ט"ה משום שעיר כאשר יתבאר: מעתה מיושב קו' התוס' דא"א באחרת דאף באין אחרת מיקרי אפשר כיון דרק נטמא השעיר למה בא פר בטומאה וא"ל דאין ק"צ חלוק דזה ניחא אי אין על מצחו ג"כ מרצה אז ניחא דשניהם באים בטומאה אבל אי אמרת דאין עמ"צ אמ"ר א"כ למה פר בא בטומאה דמשום דאין ק"צ חלוק אין לעשות הפר בטומאה דכיון דלגבי פר אפשר בטהרה וע"ז אמר ר"י ט"ה בציבור ואמרינן דאק"צ חלוק באו שניהם בטומאה אף דליכא ציץ לרצויי ומיושב קו' תוס' דשפיר אפשר בטהרה לעשות הפר עכ"פ דאמר בטהרה ודו"ק: אמנם לדידן דלא קיי"ל כר"י אק"צ חלוק דטהור בטהרתו והטמא בטומאתו כמו שכ' רבינו בפ' תומ"ס א"כ בנטמא שעיר אין הפר נעשה בטומאה ולא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ דהא השעיר באמת הוה א"א והפר דאפשר בטהרה הא נעשה בטהרה וכיון דבא"א אייריא שפיר מרצה בלא ציץ ולא נשמע דאין על מצחו ג"כ מרצה די"ל בא"א ל"ב ציץ לרצויי אך לכאורה הרי קיימ"ל מערבין לקרנות ומערב דם שנטמא עם דם פר וא"ל דעכ"פ בנטמא בשר שעיר א"צ לעשות גם הפר בטומאה ונכנסין בדם פר טהור לפנים אף דבשר נטמא ואין בשר אין דם וציץ ליכא לרצוי בפנים דז"א דעכ"פ כיון דהקטרת אימוריהם על מזבח חיצון בבגדי זהב א"כ הרי יש בשר אף דבשעת זריקה בפנים אין עליו ציץ כיון דכל הפסול רק משום דנטמא בשר לזה שפיר נוכל לומר דכיון דמקטיר בחוץ בבגדי זהב וציץ על מצחו ומרצה על טומאת בשר שוב יש בשר ויש דם וא"צ ציץ לרצויי בשעת זריקת דם רק ע"כ אייריא מטומאת הדם וזה תלוי במערבין לקרנות לק"מ דא"כ שוב הוה א"א וא"ל דא"כ גם מר"י ל"ק דמטמא דם פר דא"א דמערבין לקרנות כדסבירא לי' לר"י במנחות דף כ"ב ועוד דעל טהרו של מזבח לכו"ע מערבין כמש"כ תוס' יומא דף נ"ח והוא מירושלמי שם ז"א דהרי לר"י דאק"צ חלוק א"כ בנטמא קודם שמזה על הכפורת ובהיכל ג"כ עושה שניהם בטומאה מפני שאין ק"צ חלוק משום דאין לעשות מקצת הזאות בפנים בטומאה ומקצת בטהרה וזה ל"ח א"א דהא רק ע"י שאחד טמא אתה רשאי לעשות גם השני בטומאה ולהזות בפנים בטומאה וע"כ דציץ מרצה או משום דט"ה בציבור אבל לדידן דהעבודות אפשר לעשות בטהרה ועושין בטהרה רק לקרנות ע"כ דמערבין וזה א"א ומרצה אף שאין הציץ ראוי לרצות באין על מצח ולא מוכח דציץ מרצה באין על מצחו וא"ש: אולם אכתי קשה דלשיטת רבינו לא סלקה תי' זה דבא"א מרצה דמנ"ל כיון דטה"ג ג"כ ציץ מרצה דתוס' הוכיחו כן מטוה"ג דליכא ציץ ומרצה אבל לרבינו דבאמת ציץ מרצה אטוה"ג א"כ מנ"ל דבא"א מרצה בלא ציץ ולכן הנכון בזה כמו שכתבנו למעלה דהך דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח לא אטומאת קרבן קאי רק אטוה"ג מדלא מפרישין כה"ג מביתו משום טומאת מת וא"כ ל"ש לומר א"א שאני דעכ"פ נפרשוהו מט"מ ועוד דאי משום טומאת דם הא רבינו סובר כמ"ד משקי בית מטבחייא דכן דדם קדשים אין מקבל טומאה ע"כ הא דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח אייריא בנטמא טוה"ג וכבר ראיתי לקדוש אחד מדבר אדאמוהגז"ל בספרו שבי"ד ה' ע"ז שכתב באמת לישב בהא שיטת רבינו דסובר אין עמ"צ אין מרצה דלא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ יען דסובר דם קדשים אין מקבל טומאה א"צ ציץ לרצות ולדעתי קשה אכתי כה"ג שטמא טומאת הגוף יוכיח: ג' ציץ על מצחו מרצה אין על מצחו אינו מרצה. ובכ"מ הקשה דבגמ' דיומא מוכח דר"ש דסובר ט"ד סובר אינו על מצחו נמי מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו ומרצה ור"י אומר דשאני כה"ג דט"ה בציבור א"כ רבינו אס"ל ט"ד איך כ' דאעמ"צ אין מרצה ובש"א הקשה עוד דגמ' מסיק דלר"י האי תמיד מאי דריש בי' לכדרבא בר הונא חייב אדם למשמש בתפילין קו"ח מציץ דכ' תמיד שאל יסיח דעתו וא"כ רבינו דס"ל ג"כ כרבא א"כ אתי תמיד לומר דאל יסיח דעתו והיינו כרי"ו והא כיון דס"ל ט"ד א"כ האי תמיד מיבעיא לי' לתמיד מרצה אפי' אינו על מצחו ולכאורה דבריו תמוהים הא בפירוש ס"ל לרבינו דאין על מצחו אין מרצה ולדבר זה העירנו כבוד תלמידי היקר החריף מו"ה מתתי' ה"פ נ"י ונראה דהוה ס"ל לפי קושיתו דאף אם נדחק לפרש דכוונת רבינו דאין על מצחו היינו שאין ראוי למצחו כגון בנשבר אפ"ה תיקשי מהך דתמיד שאל יסיח דעתו ונראה לישב דהנה בח"ס בשבת דף י"ג הקשה כיון דלר"ש אינו על מצחו אמ"ר א"כ הא דצריך למשמש כדי שיהא מרצה דאי לא ימשמש ואין במקומו אין יכול לרצות ואיך שייך לילף מזה קו"ח לתפילין ונראה דהנה בבאר שבע פ' אלו נאמרים הקשה הא תנן שם דאין כה"ג מגביה ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטות מגביהין ידן למעלה מן התפילין ש"מ דציץ חמור ובח"ס כ' דכבר קדמו להקשות כן בספר יראים ותי' דמשמש היינו שלא יכול ויהי' נדרסים ובהא תפילין חמורים שיש בהן אזכרות הרבה הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבהת יד דהשמות שבתפילין מחופים בעור הציץ חמור שהשם מגולה הוא ול"נ לישב בפשיטות דבוודאי בשעת עבודה חמורה ציץ מתפילין מטעם הנ"ל כדי שירצה על בנ"י אבל אם נושא הציץ שלא בשעת עבודה דשרי ג"כ כמש"כ בתוי"ש להוכיח מהך דקידושין דף ס"ו בהא דינאי המלך אז תפילין חמורים וקרא אמר והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו היינו שלא בשעת עבודה ג"כ אל יסיח דעתו ושפיר איכא קו"ח ולא קשה קו' הח"ס דהא דאל יסיח אינו משום דאינו על מצחו אמ"ר דאפי' שלא בשעת עבודה שכבר כלה כל העבודה אפ"ה אם הציץ על מצחו צריך שלא יסיח דעתו ואיכא שפיר קו"ח לתפילין ולפי"ז ניחא קו' ש"א ג"כ די"ל אחר דרי"ו מסיק דקרא אתי שאל יסיח דעתו ממילא גם לר"ש דסובר ט"ד שפיר אית לי' דרבה והכי קדריש והי' על מצחו תמיד שאל יסיח דעתו א"כ ממילא נשמע גם באין על מצחו מרצה דהיינו דתמיד מרצה דאי רק כשהוא על מצחו מרצה ל"ל קרא דאל יסיח דעתו פשיטא וודאי דצריך למשמש בו כל שעה כדי שיהא מרצה ואי ל"ה כתיב רק והי' על מצחו לרצון הוה ידעינן דרק כשהוא על מצחו מרצה דט"ד ובעינן שאל יסיח דעתו אע"כ לומר דאף אין על מצחו נמי מרצה ולכן צריך לכתוב תמיד שאל יסיח דעתו ממנו וס"ל דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש הציץ דאי שרי ל"ה משמע כלל שלא יסיח דצריך להתיר ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה כמש"כ בתוי"ש ורק לר"י דסובר ט"ה בציבור וא"כ אי ל"ה כתיב תמיד ל"ה ידעינן דצריך למשמש בו כל שעה משום דאין על מקומו אין מרצה דהא ט"ה בציבור וע"כ סובר דתמיד אתי רק לחייב למשמש שלא בשעת עבודה ומשום דאסור להסיח דעת מפני קדושת השם החקוק עליו וא"כ שפיר כ' רבינו דרשא זו דאל יסיח דעתו ואפ"ה סובר ט"ד דאדרבא למ"ד ט"ד בציבור אתיא בפשיטות לפי מה דס"ל הש"א דלרבינו אין על מצחו מרצה דע"כ האי תמיד אתי שאל יסיח דעתו דאל"כ לשתוק מתמיד דהוה ידעינן דצריך למשמש בו כדי שיכפר אלא ע"כ דמרצה אפי' אין על מצחו ול"ה צריך למשמש ולכן כתיב תמיד ע"כ דחייב למשמש בו מפני קדושת השם וקו"ח שפיר לתפילין כמו לר"י אולם באמת נראה דרבינו דסובר דאין על מצחו אין מרצה אף דס"ל ט"ד ע"כ לומר דהוא סובר דהאי תמיד רק אתי שאל יסיח דעתו ממנו והיינו אפי' שלא בעידן עבודה כדמוכח בשבת דרי"ש ס"ל כן ומסתמא רי"ש אתיא ככו"ע בין למ"ד אין על מצחו מרצה בין למ"ד אין על מצחו אין מרצה וליכא קרא דאין על מצחו מרצה ושפיר י"ל דוקא על מצחו ומקומו הראוי מרצה וקרא דתמיד היינו שלא בשעת עבודה אם הוא על מצחו צריך שלא להסיח דעת דשרי להניח הציץ אפי' שלא בעידן עבודה דכל בגדי כהונה שרי שלא בשעת עבודה ה"נ רשאי להלביש הציץ וא"כ י"ל אדרבא דמהא"ט גופי' דס"ל דשלא בשעת עבודה ג"כ צריך למשמש אם מניח הציץ ממילא הדין נותן דרק במצחו מרצה דעיקר הרצוי הוא משום מחשבה קדושה הבאה ע"י הציץ לכן יכול לרצות אבל כשאינו על מצחו א"כ ממילא נמי אין מחשבתו קשור בהשם שבציץ לכן א"י הציץ לרצות דבעי טהרת מחשבה שאז ביכלתו לרצות וכן הוא בירושלמי ביומא באמת דהציץ רק מרצה כ"ז שהוא על מצחו ומדויק לשון רבינו שכ' דאעמ"צ מרצה מדכ' והי' על מצחו תמיד ובגמ' איתא דיליף כן ר"י מדכ' ונשא אהרן את עון הקדשים ותמיד אתי שלא יסיח דעת ולפמש"כ ניחא דלמסקנא דאתי קרא דאל יסיח דעתו אפי' שלא בשעת עבודה ממילא נשמע דאעמ"צ אין מרצה א"כ רק צריך ליתן טעם כה"ג ביוהכ"פ דאין על מצחו איך מרצה כיון דט"ד הוא צריך ציץ לרצויי ונראה דא"ש דהנה זה לשון הירושלמי: בכל יום כה"ג מלביש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בה"ע ר' עקיבא אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וביו"ט אית תני הציץ מרצה על מצחו אית תני אפי' בזויות ומפרש דאתיא כריו"ס דבכל יום לובש כדי לרצות על התמיד ויקשה לכאורה הא מבואר במפרשים דרק האימורים מקטיר שזורקין על האש כדתנן במשנה דתמיד וא"כ אי אירע טומאה בשעת זריקה מאי עביד וצ"ל כיון דלובש בשעת הקטרה מרצה על כל עבודות התמיד מעתה קשה טובא הא לקמן דף ע' מבואר במשנה דר"ע סבר וכן ס"ל לחכמים שם בברייתא דהי' מקטיר האימורים של קרבנות היום עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ בשעת הקטרה כבר היה לבוש הציץ א"כ מרצה על כל עבודות היום וקשיא לר"ש מאי קאמר כה"ג יוכיח הא שפיר מרצה בשעת הקטרת אימורים וצ"ל דבאמת ר"ש ס"ל כר"א דס"ל שם דכל עבודת היום גומר קודם הקרבת המוספין בבגדי לבן א"כ אפשר לומר דס"ל דהקטרת אימורים באמת היה מקריב בבגדי לבן שלבש להוצאת כף ומחתה לכן שפיר דייק מכה"ג וקצת משמע כן בפ"ו דיומא במשנה ז' קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגיס והקטירן ע"ג מזבח ופירש"י דלאו דוקא דהא בבגדי לבן הוא לבוש עתוי"ט ולפמש"כ י"ל דהוה דוקא דסתם משנה ס"ל באמת דמקטירן בבגדי לבן אולם י"ל בפשיטות יותר דהנה רש"י פי' באמת דצריך שיהא על מצחו בשעה שנטמא הקרבן אמנם בס' גבורת ארי' תמה מנ"ל הא ולפמש"כ ניחא דמוכח כפירש"י דאל"כ יקשה מה שהקשיתי דלא מוכח כלל מכה"ג ביוהכ"פ אמנם להלכה י"ל דהוכיח רבינו מירושלמי דלא כפירש"י דל"ב שיהא לבוש בשעה שנטמא דא"כ הי' צריך הכה"ג ללבוש בגכ"ה קודם שחיטת התמיד פן יטמא הדם מיד לאחר קבלת הדם אלא ע"כ דלירושלמי פשיטא לי' דלא כר"ש א"כ לא מוכח מכה"ג ביוהכ"פ מידי א"כ ניחא כיון דרבינו פסק בפ"ד מעיוהכ"פ דאימורי החטאת שחובת היום מקטיר עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ ל"ק כלל מכה"ג ביוהכ"פ ולכן פסק שפיר דאין על מצחו אמ"ר ודו"ק: ד' אין על מצחו אין מרצה. ובכ"מ הקשה דמבואר בגמ' דזה למ"ד ט"ה בציבור ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ע"כ דגם אין על מצחו מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח ונראה לישב בהקדם לבאר שמעתתא דיומא אשר צריכה תלמוד טובא דגמ' פריך עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ אמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והקשו תוס' הא בזבחים דף ל"ג איתא דבין אביי ובין רבא ס"ל דט"ד בציבור ותי' דפסח ל"ה ק"צ ממש רק דחי יען שקבוע זמן וכן אילו של יוהכ"פ הוה ק"י אלא דקבוע זמנו ולכן מהדרינן אטהרה ובשעה"מ ובש"א הקשו לפי"ז בסנהדרין דף י"ב דפריך מר"י דס"ל בשמעתין ט"ה בציבור ולהנ"ל הא שאני ק"פ דהוה ק"י לכן מהדרינן אטהרה לעבר השנה מפני הטומאה ועוד קשה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' נפרשהו מט"מ דהא בטומאת אילו של אהרן דהוה ק"י ט"ד הוא וכן הקשה בריטב"א לכן נראה לי לישב קו' תוס' באופן אחר דלא יקשה מרבא אדרבא: עוד הקשו תוס' דגמ' מוקי ברייתא דהבא אחרת בפרים של ע"ז בק"צ ואז"ק דא"ד טומאה לכן מהדרינן אטהרה והקשו א"כ אמאי באמת דוחה טומאה אי ליכא אחרת ותי' משום ריצוי ציץ אבל טוה"ג דכהנים לא אידחי לגבייהו כלל דלגמרי חשוב ק"י וקשה דבגמ' משמע דשייך דיחוי אלא דמהדרינן אטהרה דהא תני לה בהדי אילו דאהרן דהוה זמנו קבוע וט"ד רק כיון דק"י לכן מהדרינן אטהרה וכמש"כ תוס' בד"ה כיון דהוה ק"צ לדחות את הטומאה רק דל"א דהותרה כיון דיחיד מייתי לה ועוד הקשו תוס' באמת מאי סברא איכא כיון דכולהו ילפינן מחד קרא דמועדי ד' א"כ א"ל דבמקצת הותרה ובמקצת רק דחוי ותי' דבאמת רק דרבנן עוד הקשו דגמ' פריך מדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומ"פ הא להתיר בשר באכילה לכו"ע ל"א דהותרה ועוד אפי' למ"ד ט"ד קשה דהא רק פליגי אי מהדרינן אטהרה אבל בכבר קרב הקרבן בהא לא פליגי עוד הוק' בהא דפריך דציץ מרצה על הדם ועל הבשר דפירש"י בפסחים דאתיא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם דאי כר"א הא אמר דם אף שאין בשר ותי' דאתיא שפיר כר"א דאמר יש דם אף שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ היינו לאקבעינהו בפיגול והקשו המפרשים א"כ מ"פ בשמעתין ל"ל ציץ לרצויי הא מצי למימר דבעי ציץ לאפוקי מידי מעילה דלקבעינהו בפיגול ולי קשה עוד אפירש"י דמוקי כרי"ה הא בפסחים דף פ' מסיק דהא"ט דר"י משום דהיתר הוא בציבור כפירש"י והא כאן קאי כמ"ד ט"ד בציבור ובאמת תוס' פליג שם בפסחים ומפרשין דטעמא דר"י דציץ מרצה על האוכלין אבל פירש"י לשיטתו קשה והנה בגמ' מייתי דר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו מרצה והקשו בתוס' מנ"ל דילמא בא"א דוחה טומאה אפי' בלא ציץ דהא גברא דחיא טומאה אף דליכא ציץ לרצויי דהא ק"צ ע"כ דוחה טומאה והנה במהרמ"ב בתחילת הסוגי' הקשה דקאמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והא אף למ"ד ט"ד עכ"פ טומאת מת דחי לה הקרבן ע"כ אין מפרישין אותו מטומאת המת עתוי"ש שכ' דגם משום מת תיקנו כהן אחר דאי נטמא הכה"ג נעשה העבודה בשני וא"כ שפיר פריך נפרישהו מט"מ כדי שלא יטמא ותעשה העבודה בהשני שבו לא נתקיים מצות פרישה אך מפירש"י בריש מכילתין משמע דרק משום טומאת קרי מפרישין אחר לא משום טומאת מת דאי נטמא בט"מ אין נעשה בהשני כיון דבו לא נתקיים מצות פרישה אולם בריטב"א בריש מכילתין איתא להדיא דה"ה בכל הטומאות א"כ ניחא קו' מהרמ"ב ולא תיקשה אלא לפירש"י לדבר זה העירנו ידידי הרב המאוה"ג מו"ה דוד צבי נ"י קאטצבורג מפה עוד יש להקשות לפמש"כ תוס' דק"פ הוה ק"י והא דדחי משום דק"י הוא א"כ אמאי אמרו בש"ס דדחי משום דהוה ק"צ הא אין זה הטעם אלא משום דזמנו קבוע וכן באילו של אהרן דאמרינן ביומא דף נ"א דדחי משום דזמנו קבוע א"כ למה תלינן לה בטעמא דהוה ק"צ ולכך אומר לישב הכל על נכון דיש להבין מאי זה דקאמר ט"ד לפירש"י רק בקושי התירו מה זה פירושו בקושי עכ"פ התירה תורה טומאה וגם במה פליגי אי ט"ד או ט"ה הא מקראי נפקא למה סובר זה דהותרה לגמרי ואידך ס"ל דרק דחוי וגם זה צריך תלמוד במאי פליגי לישנא קמא ס"ל דט"ה ולא מהדרינן רק בליכא טהורין בבית אב זה וללישנא בתרא לא מהדרינן אפי' אטהורין שבבית אב ועוד קשה לי דהנה הרשב"א בתשובה כ' דהא דפנ"פ דוחה שבת אי הוה דחוי או הותרה תליא אי בקרבן ג"כ אמרינן דשבת וטומאה דחוי הוא ואמנם הרא"ש פ' יוהכ"פ כתב דפנ"פ הותרה בשבת כמו אוכל נפש ביו"ט דכחול שויא רבנן הרי אי אמרינן הותרה לגמרי כמו אונ"פ ביו"ט א"כ איך סובר דט"ה וחייב לאהדורי אחר טהורים שבב"א ואומר דהנה בתוס' פסחים דף ס"ו כתבו דאיכא תנאי דלא דרשו מועדו ממשמעותו רק דילפי מגז"ש ואיכא מ"ד דדרשו ממשמעותו כדאיתא בפסחים דף ע"ז ולפי"ז אני אומר מאן דדריש משמעות מועדו ס"ל דעיקר הטעם דק"צ דוחה שבת היינו משום דז"ק ולמ"ד דילפינן מגז"ש דמועדו ס"ל דעיקר הטעם משום דהוה של ציבור דילפינן מועדו דפסח מתמיד דהוה ק"צ ודחי שבת: א"כ י"ל הא דילפינן תמיד מפסח דדחי טומאה ג"כ עיקר הטעם משום דהוה ק"צ כמו ק"פ דדחי שבת מהא"ט דהוה ק"צ גם מה דדחי שבת משום דהוה ק"צ ושוב אמרינן כמו דדחי ק"פ שבת משום דהוה ק"צ גם מה דדחי טומאה הוא משום דהוה ק"צ דאתי בכינופיא וגם א"ש ק"פ על היחיד ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל ט"ד סובר עיקר הילפותא מטעם משמעות מועדו והיינו דזמנו קבוע ולא משום דאיכא מעליותא דק"צ וכיון דרק משום דז"ק לכן רק ט"ד דהא דרק בקושי הודחה יען דז"ק דאי ימתין יעבור המצוה ולא תליא באמת אי איתא בציבור אבל למ"ד מגז"ש א"כ עיקר הטעם בתמיד משום דהוה ק"צ אז שפיר הותרה דהוה מצוה דרבים דאלים כח הציבור ולא בקושי הותרה אלא דכך שורת הדין כל שהוא בציבור דהותרה טומאה כמו דהותרה שבת ולכן אף בק"פ ט"ה דיליף מתמיד אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דפליגי בעלמא תנאי א"כ ילפינן מינה ואוקי באתרא דלהאי מ"ד שפיר ילפינן תמיד מק"פ דדחי טומאה ואוקי באתרא כמו בשבת הותרה בתמיד גם ט"ה בתמיד אבל בק"פ גופי' שפיר י"ל דרק דחוי אבל אי אמרינן דילפינן מיני' ומינה א"כ ע"כ בק"פ גופי' ט"ה כמו שבת דאז שפיר אמרינן בתמיד ג"כ ט"ה כמו דהותרה שבת אבל אי נאמר בק"פ רק ט"ד א"כ תמיד דילפינן לענין טומאה מק"פ ע"כ ג"כ רק ט"ד אף דשבת הותרה ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף מ"ו דר"ח ס"ל דוחה את השבת וא"ד את הטומאה ורבה ס"ל דוחה את הטומאה וא"ד שבת ואמר אביי דקשיא לרבה מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפי' בטומאה שבת נמי במועדו אפי' בטומאה ולר"ח קשיא מ"ש שבת דכ' במועדו אפי' בשבת טומאה נמי במועדו אפי' בטומאה ואמר רבה לדידי ל"ק סופו כתחילתו מה תחילתו דוחה טומאה אף סופו דוחה טומאה ולר"ח ל"ק שבת הותרה טומאה דחוי ופלא חדא אמאי לא פריך לתרווייהו חדא קושיא מ"ש שבת מטומאה וכן מה משני לר"ח ט"ה וט"ד עכ"פ תיקשי הא קרא כתיב במועדו בטומאה כמו דכתיב מועדו בשבת לפמש"כ ניחא דאביי פריך לרבה מ"ש טומאה דדחי דילפינן מק"פ דדחי טומאה מאיש נדחה ואין ציבור נדחין א"כ שבת נמי הא כתיב בי' בפירוש דדחי שבת וכיון דבתרווייהו כתיב מועדו נילף חדא מאידך גם לענין סופו דכמו סופו ד"ט ידחה שבת ואדרבא לענין תחילתו בשבת עדיפא מק"פ דהטעם משום דהוה ק"צ ובק"פ דל"ה עיקר הטעם משום דהוה ק"צ אלא משום דז"ק אי לאו דילפינן מתמיד א"כ איך ניקום אנן ונאמר איפכא בטומאה דחי ובשבת דהוה ק"צ לא ידחה ולר"ח פריך איפכא לטעם אחר דס"ל דדרשא דמועדו היינו ממשמעותי' דמועדו נשמע דדחי שבת ה"נ בטומאה כתיב מועדו נילף נמי ממשמעותי' דסופו נמי דחי טומאה ומשני רבה דלדידי' ל"ק דטומאה שאני דגם תחילתו דחי א"כ אף דהטעם בק"פ באמת רק משום דז"ק אבל כיון דתחילתו דחי סופו נמי דחי משום דבא מקרבן דז"ק אבל שבת דתחילתו א"ד אף דהוה ק"צ לא דחי נמי סופו ולר"ח ל"ק דשבת הותרה וט"ד וכונתו דבזה מתורץ הקושיא מ"ש שבת דכתיב מועדו דס"ל דלאו ממשמעותי' דמועדו ילפינן דדחי שבת אלא משום דכ' קרא אבל טומאה ילפינן מק"פ א"כ דון מיני' ומינה מה בק"פ רק דיחוי דילפינן מאיש נדחה ובק"פ ל"ה ק"צ רק ז"ק ול"ה אלא דחוי א"כ גם תמיד ל"ה אלא דחוי ודו"ק מעתה י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני דלש"ק לכו"ע ס"ל דעיקר הטעם דד"ט משום דהוה ז"ק וס"ל לר"ש דלכן אף בליכא טהורים בבית אב מהדרינן אחר טהורים בב"א אחרינא ור"נ ס"ל דאי איכא מהדרינן כיון דרק בקושי הוא נדחה יען דהוה ז"ק אבל אי ליכא טהורים בב"א לא מהדרינן עוד דט"ה בציבור משום דעכ"פ כל הני קרבנות הוה גם מצוה דרבים דאף קרבנות של אהרן הוה עכ"פ מצוה דרבים והוא שלוחם לעשות קרבנו וקרבן אחד מעכב את חבירו וכן ק"פ יש מצוה דרבים עכ"פ דנעשה בכינופיא ונ"ל שזה כונת רש"י שפי' דקרבן של אהרן זמנו קבוע ובדידי' תלה הכונה דאף דעיקר הטעם דז"ק הוה נמי מצוה דרבים דבדידי' תלוי כפרת ציבור ולכן ט"ה וא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא והוה ט"ד מצד וט"ה מצד וכן מצינו באונ"פ נמי דלכו"ע הותרה לגמרי אפ"ה במכשירין מחלקין בין אפשר ללא אפשר דלענין מכשירין רק דחוי הוה כמש"כ תוס' פסחים דף פ"ה בשם הר"ח דאונ"פ דשרי ביו"ט מטעם עשה דחל"ת ולכאורה פלא הא ביו"ט לכו"ע מטעם הותרה אע"כ כיון דבמכשירין לא שרי אלא באי אפשר ל"ה אלא מטעם דחוי וכמש"כ בח"ס סי' פ"ה הרי דגם ביו"ט דלכו"ע הותרה אפ"ה אמרינן דמצד אחד ל"ה אלא דחוי ומיושב קושיתינו מאונ"פ ביו"ט דהותרה לגמרי הותרה דבאמת גם באונ"פ לא הותרה לכל מילי דלמקצת דברים ל"ה אלא דחוי: אמנם לל"ב לר"נ א"צ לאהדורי אף אחר טהורים שבבית אב דס"ל דט"ה לגמרי דטעמא דט"ה הוא משום דהוה ק"צ לא משום דז"ק אלא כיון דהוה ק"צ אלים טפי ולא בקושי הותרה דיליף מתמיד כמו דשבת הותרה גם טומאה הותרה אמנם לל"ק דר"נ דס"ל דדחוי הוא דעיקר טעמא משום דז"ק ובקושי הודחה אלא דאפ"ה ס"ל דט"ה דא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים ורב ששת ס"ל דאין רק דיחוי צריך להבין במאי פליגי נראה דפליגי בהא דלר"נ א"צ ציץ לרצויי אטוה"ג והיינו דהותרה בלא ציץ ולכן א"צ לאהדורי אחר טהורים ור"ש ס"ל דצריך נמי ציץ לרצויי אטוה"ג ואין אלא דחוי ולכן צריך לאהדורי אחר טהורים וכאשר יבואר להלן וכעת נדבר מקו' התוס' דרבא אדרבה דלפמש"כ א"ש מאוד דרבא דקאמר זאת אומרת ט"ה בציבור היינו דס"ל כל"ק דר"נ דא"צ לאהדורי אחר בית אב דא"צ ציץ לרצוי לכן נמי א"צ לאפרושי מטומאת מת אבל בכל זה ס"ל נמי דהוה דחוי מצד יען דס"ל דעיקר הטעם משום דז"ק ובקושי הודחה ודלא כל"ב דר"נ וא"כ ניחא הא דקאמר בזבחים הואיל ואידחי אידחי דמצד עיקר הטעם דז"ק ל"ה אלא דחוי ואמרינן שפיר הואיל ואידחי אידחי א"כ אין כאן סתירה דס"ל לרבא ט"ה אבל לא הותרה לגמרי והא דקאמרי זאת אומרת ט"ה רק לאפוקי מר"ש דס"ל דדחוי וצריכה ציץ לרצוי א"כ ביוהכ"פ דליכא ציץ לרצוי דאין על מצחו אין מרצה צריך לתקוני מט"מ ומיושב קו' מהר"ב די"ל דנהי דעכ"פ ט"ד אפ"ה כיון דבעינן ציץ וביוהכ"פ א"א בציץ אכתי הוה לן לאפרושי גם מט"מ וניחא נמי קו' ריטב"א מאילו של אהרן דהא אילו של אהרן נעשה בחוץ א"כ איכא ציץ לרצוי א"כ אף אי ט"ד ניחא דעכ"פ הא הטומאה נדחית לכן א"צ לאפרושי מט"מ כקו' המהרמ"ב לאמת ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו דס"ל דטוה"ג צריך ציץ לרצוי כיון דט"ד א"כ איך אמר רבא הואיל ואידחי אידחי והא ט"מ מרצה ציץ לכך אידחי אבל טומאת זיבה דאין ציץ מרצה כלל לא שייך לומר דאידחי וצע"ג: אבל לפמש"כ ניחא דרבא דס"ל דט"ד וגם ט"ה יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים א"צ באמת ציץ לרצוי ושייך שפיר הואיל ואידחי אידחי אבל אי הוה ס"ל לכר"ב דצריך ציץ לרצוי ל"ה שייך לומר הואיל ואידחי אידחי: ואמנם טעמא דידהו דפליגי אי בעי ציץ לרצוי נראה דהנה בזבחים דף קי"ג והובא בחולין דף ק"א איתא באכל קדשים בטוה"ג דלת"ק חייב בין אכל טהור בין אכל טמא ורשב"ג פליג דבאכל טמא פטור ואמרו לו לריוה"ג כיון שנגע בו טומאה וקשיא לכאורה א"כ לא משכחת כלל טוה"ג בלא טומאת בשר דא"א שלא יגע בו אח"ז אתי לידי ספר גבורת ארי ראיתי שהקשה כן אך א"ש דהנה רבא מוקי שם דבקדם טוה"ג כו"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בנטמא הבשר תחילה ומבואר בתוס' דלמסקנא בנטמא בטוה"ג אף דכשאכלו נגע בו וטמאהו כיון דטוה"ג קדים חייב דל"א כיון שנטמא נתחלל דע"י אכילתו הוא דנטמא ובהכי חייבי רחמנא דהכי הוה חיובו של אוכל בטוה"ג מעתה בכהנים טמאים נמי כיון דטוה"ג ע"כ הותרה או הודחה ורשאין לעבוד ולזרוק בטומאה אך השחיטה אפשר בזר טהור וגם אפשר ליזהר שלא יגע כמש"כ תוס' פסחים דף פ' אלא כיון דהטומאה בא ע"י מעשה ההקרבה בטוה"ג אין ק"צ חלוק ורשאי לטמא בידים דם ובשר הקרבה וזהו לכו"ע אף למ"ד דלית לי' בעלמא דאין ק"צ חלוק כדמוכח בפסחים שם וכבר ביאר בנובי"ת סי' פ"ו דמצוה איכא בהא שלא יהא ק"צ חלוק אף דהוא כ' כן לר"י היינו דלר"י אמרינן אף בב' סדרים או בשני שבטים ג"כ אמרינן אין ק"צ חלוק והיינו דלימוד ערוך הוא בפיו אף שאין בזה סברא רק קבלה היתה בידו כמש"כ רבינו בפי' המשנה במנחות אבל באותו קרבן אק"צ חלוק אי משום דכיון דהזריקה חמורה שהוא במיתה כש"כ טומאת בשר שהוא בלאו או משום כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר כמש"כ תוס' פסחים ועוד דהא עכ"פ א"א בלא טומאת אימורים אם הכהנים או ביוהכ"פ כשכה"ג טמאים א"כ איכא בכל עבודה בטוה"ג שני דברים אשר צריכין ריצוי טוה"ג וטומאת הקרבן א"כ י"ל בהא פליגי רבא ורבינא דרבא ס"ל דאין מפרישין מט"מ דטה"ג הותרה בציבור ורבינא ס"ל משום דל"ש אבל אי הוה שכיח הוה צריכין להפרישו דט"ד והיינו דרבא לשיטתו דמפרש שם דלכו"ע בנטמא טוה"ג לא פליגי ה"נ א"צ ריצוי אטוה"ג דטומאת הקרבן אינו בא אלא מכח מעשה הקרבה בטוה"ג ולכן א"צ ריצוי ציץ דטוה"ג הא הותרה ורבינא ס"ל כיון דסוף סוף ע"כ מתעבד נמי בטומאת הקרבן גם טוה"ג צריך ריצוי ציץ ולכן ס"ל הכא דט"ד דהא כיון דאי נטמא בטוה"ג ע"כ נעשה הכל בטומאה דביוהכ"פ אי הכה"ג טמא הוה ככל כהנים טמאים וכפירש"י דכפרה תלוי' בי' ואיכא טומאת קרבן צריך ריצוי ציץ לרצות וצריך לשנוי' דלא שכיח: ולפי"ז יש לישב נמי קו' תוס' דרבא אדרבא דהוא ס"ל דאף דע"כ איכא טומאת קרבן א"צ ציץ לרצות ולכן ס"ל ט"ה בציבור אבל בכל זה עיקר ההיתר אינו אלא דחוי כיון דהוה ז"ק ובקושי התירה תורה אמנם תוס' פסחים דהקשו הא אפשר ליזהר שלא ליגע ותי' כיון דהותרה טומאת אימורים הותר נמי טומאת בשר וא"צ ליזהר שלא ליגע משמע משום זריקה דנעשה בטומה"ג ל"ה אמרינן דהותר נמי לעשות הכל בטומאה הנה באמת כבר הקשה כן בה"ג רע"א תיפוק לי' כיון דזריקת דם בטומאה שהוא בכרת הותר הותרה נמי ליגע בבשר ולעשות הכל בטומאה והיינו כסברא שכתבנו אולם בירושלמי פסחים דף מ"ג משמע כתוס' דבעי שם בא בטומאת עובדין האיך עבידה שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין ופליגי ר' הונא סובר דנעשה בטהרה ור"ז סובר דבא בטומאה ופי' בק"ע דהואיל ואישתרי טומאת בשר ובא בטומאה מבואר כדברי תוס' דרק משום אימורים נעשה הכל בטומאה ועמש"כ בפ"ד כהמ"ק אמנם הא גם לפירוש התוס' מוכרח סברא זו דאק"צ חלוק שכ' הואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי טומאת בשר א"כ ה"נ שפיר נעשה הכל בטומאה כיון שבוודאי טומאת אימורים אישתרי לבסוף אישתרי נמי בתחילה ורשאי ליגע בקרבן אלא דלכאורה בפר ושעיר שהם קרבנות הנשרפין בחוץ אין מקבלין טומאה כיון שלא הוכשרו אף אם העבירהו בנהר מחיים כיון שהבשר אין מקבל טומאה לר"ש לא נעשה הבשר יד לאימורים וכמו שהקשה בבית שערים ויבואר להלן דזה ליתא דקודם זריקה יש לקרבנות הנשרפים דין ככל הקרבנות וכמו שיבואר א"כ ה"נ כיון דסופו שיקריב האימורים בטומאה ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר ופלא שבנובי"ת או"ח סי' פ"ו הביא סברא זו מבנו הגאון מהר"ש ז"ל שק"פ לא נכשר לקבל טומאה דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין מה"ת והי' יכולין לאכול בטהרה שהכהנים לא יגעו בבשר לפי טעותו של חזקי' דטעה לעבר כדי שלא יהא נעשה בטומאה ופלא דהא עכ"פ הזריקה

24 רשימות שיעורים פתח ↗

תוס' ד"ה רב. וז"ל ובירושלמי נמי אמרינן משה מהו להעיד באשת פנחס ואמר ר' יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוה שלישי בראשון והא דלא אמרינן אשה כבעלה כי הכא באשת חורגו משום דהתם איתפלג דרא עכ"ל. ומשמע דפשיטא להירושלמי דאהרן פסול להעיד לאשת פנחס ולא אמרינן דאיתפלג דרא, ופשיטא נמי דמשה פסול להעיד לפנחס דהו"ל שלישי בראשון ופסול ואיבעיא לן רק לגבי משה באשת פנחס. ויל"ע בביאור הך ספק. ועוד צ"ב במסקנת הירושלמי דכשר משום דאיתפליג דרא ולא אמרינן דבעל כאשתו. ונל"ב עפ"י הגמ' בב"ב דף קכח. בדין אבא דאבא דאיכא תרי דיני פסולים בקריבות: א פסול של דורות דחל בבן אחר בן, ב פסול של דרגות, כגון ראשון בשני ושני בשני, והרשב"ם ד"ה ולית הלכתא סובר דפסול דורות הוי פוסל בפנ"ע עד סוף כל הדורות ואפילו בדליכא קורבה של דרגות. וז"ל דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא עכ"ל. ואילו לשאר הראשונים ולהרמב"ם פסול דורות פוסל רק כשיש ג"כ פסול דדרגות, ולמשל דרגת ראשון בשלישי. והנה בדין אשה כבעלה ובעל כאשתו יש ב' דינים: א דין שאר בשר שהבעל עצמו נחשב לשאר בשר של אשתו והאשה נחשבת לשאר בשר של הבעל. ב יש דין בפני עצמו שהפסול של הבעל מצטרף לאשה דהיינו שמטילין פסול הבעל על האשה, אע"פ שהיא עצמה אינה קרובה ושאר בשר. והלכה זו שאשה נחשבת כשאר בשר זה שייך לחול רק בפסול של דרגות שהאשה נחשבת כשאר בשר כמו בעלה. אבל בפסול דורות דבני בנים כבנים אינו שייך לדין שאר בשר, דהרי האשה אינה יוצאי ירך מהסבא, ואינה בת בנו, ולא שייך למימר בה בני בנים כבנים, ולגבי פסול דורות בעינן לדין השני דאשתו - דהפסול של הבעל חל נמי על האשה. כלומר בקריבות ודרגות נחשבת האשה כקרובה אבל לגבי אבהות ודורות איכא דין בפנ"ע שהפסול דהבעל חל נמי לגבי אשתו. ומשו"ה אהרן פסול לאשת פנחס דהוי פסול דורות בין אהרן ופנחס וחל פסול הבעל על אשת פנחס לפסלה לאהרן. ולפי"ז יש לבאר את הדין שבירושלמי דהפסול של משה לאהרן חל מדין קריבות ודרגות, ואילו אהרן לגבי פנחס חל מפסול של אבהות, דבני בנים כבנים, ונתחדש כאן דין שיש לצרף פסול אבהות עם פסול קריבות כדי לפסול ראשון בשלישי, ולפיכך משה פסול לפנחס. אמנם כ"ז נכון לגבי פסולו של משה לפנחס, אבל משה לא נפסל בנוגע לאשת פנחס דלענין אבהות דין האשה הוי חלות דין פוסל, דפסול הבעל חל על האשה, ולענין קריבות דדרגות דין האשה הוי חלות דין שאר בשר, דהאשה נמי חשובה לקרובה כמו בעלה, וכדי לאסור משה באשת פנחס צריכים שיחולו שני דינים דאשה כבעלה – דין פסול ודין קורבה ושני דינים אלו אינם מצטרפים ואינם חלין בבת אחת, ולכן אין לפסול משה לאשת פנחס. וי"ל דהמקור דיש ב' דינים בדין בעל כאשתו - דין פוסל בדורות - ודין שאר בשר בדרגות, מבואר מהסוגיא לגבי אשת חורגו. דעיין בגמ' דף כח: לענין אשת חורגו דכתב רש"י ד"ה באשת חורגו וז"ל ובנשי שאר קרובים לא איבעי לן דכיון דבניהם פסולים לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש את אמן אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא לן באשתו עכ"ל. ובביאור האיבעיא בגמ' נראה דהדין שבמשנה דבניהם וחתניהם זהו רק לענין קריבות דאף הבן והחתן הם קרובים ושאר בשר. אבל בנוגע לאשת חורגו יסוד הספק הוא משום דחורגו אינו פסול משום דקרוב לו משום דהוי בעל אמו אלא חורגו פסול משום אבהות, ולא מדין שאר בשר. ולכן אב חורג הוי אב רק לגבי הבן החורג דוקא ולא לגבי אשת חורגו, ואין לומר שעל ידי אשה כבעלה אף היא נחשבת כקרוב לו שהרי לגבי בעלה אין הפסול משום קריבות אלא משום אבהות. ובאב ממש איכא חלות דין קריבות דדרגות ואף פסול דאבהות אבל לא בעינן לאתויי דין אבהות אלא בדור שלישי דהא דור שלישי מפקיע דין קורבה דדרגות. אבל הכא באב חורג כבר בדור שני חל פסולו רק משום אבהות בלבד ולא משום קריבות. וי"ל דזהו ביאור האיבעיא שבגמ' האם אמרינן בעל כאשתו במי שפסול רק מחמת דורות ולא מחמת דרגות. האם אמרינן דאשה כבעלה לפסול דמלבד דין קריבות חל נמי דין פוסל בפנ"ע שהפסול של הבעל חל נמי על אשתו. ולכן לא שייך להך איבעיא הא דתנן במשנה דאף חתניהם פסולים דזה רק מוכיח שאישות מייצרת חלות שם שאר בשר, אבל הך איבעיא אינו תלוי בדין שארות וקריבות אלא מדין פסלות האם פסול הבעל חל אף לגבי אשתו. וממילא לדעת התוס' בעיית הגמ' אינו רק לגבי אשת חורגו, אלא לכל פסול שחל מחמת אבהות כגון אשת נכדו אי נימא ג"כ אשה כבעלה כל היכא דפסולו משום אבהות, ופשטינן דפסול. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דף ז: בסו"ד ועוד אם תשאל ותאמר דס"ל דכשר להעיד לאם חמיו או לאם חמותו זקנתו של אשתו, דהיינו שבדור שלישי אין בכלל חלות פסול דאשה כבעלה. ולכאורה לפי הרמב"ן אהרן יהיה כשר לאשת פנחס, ודלא כהירושלמי שהביאו התוס', ויתכן דיש לרמב"ן גירסה אחרת בירושלמי ועיין בגירסת הגר"א שם236ויתכן דהרמב"ן חילק דהאשה נפסל בפסול אבהות דבעלה ומשו"ה אהרן פסול לאשת פנחס, אך הבעל כשר לאם חמיו, דפסול אשתו לא חל על בעלה שלא כפסול בעל דחל על אשתו.. ומבואר דלפי הרמב"ן אשה אינה נפסלת כלל בפסול אבהות ורק בפסול קריבות. וליכא דין פוסל בבעל כאשתו אלא רק דין שארות בלבד. וכן דעת הרמב"ן דאם בעל אחותו לקח עוד אשה אחרת אינו נפסל לאשה זו אשת בעל אחותו, ואי אמרינן דאיכא חלות פסולות על האשה כל היכא דאיכא פסלות לבעל לכאורה היה צריך להיות פסול בציור זה, ועל כרחך צ"ל דהרמב"ן סובר דאשה כבעלה הוי רק דין קריבות ושאר בשר ואינו דין פסלות בכלל, ולא שייך לחול חלות שם שארות דרך בעל אחותו לאשתו השנייה דשארותו להך גברא הוי רק דרך אחותו שהיא אשתו של זה, ולא שייך כלל ביחס לאשתו השנייה. אמנם מכל מקום לפי הרמב"ן מבואר דאשה כבעלה שייך רק לגבי פסול דרגות וקריבות ולא לגבי פסול דורות. ובמסקנת הגמ' דפסול באשת חורגו צ"ל דהוא מדין שאר בשר דחורגו אינו פסול אבהות גרידא אלא קריבות לבעל אמו ולכן שייך קריבות לאשת חורגו נמי. אמנם תוס' חולקים על זה דס"ל דחל פסול אשה כבעלה גם בדורות ומשו"ה אהרן פסול לאשת פנחס, דהוי חלות דין פוסל. ויש עוד דין בפנ"ע בדרגות עד שני דורות דחל שם קריבות לאשה דהיינו דין שאר בשר, והספק בירושלמי אם משה כשר לאשת פנחס הוא האם יש לצרף פסול דורות עם פסול דרגות לגבי אשה כבעלה. אמנם הרמב"ן ותוס' תרווייהו ס"ל דיש ב' דיני פסול הכא - דין פסול של קריבות דדרגות - ודין פסול בפנ"ע של אבהות ודורות, והן ב' דיני פסול בפנ"ע, וכדחזינן מהא דדורות מפקיע דרגות אליבא דמר בר רב אשי, ומדברי הרשב"ם דדורות פסול עד סוף כל העולם. וכן מוכח משיטת הרמב"ן שסובר דלא שייך פסול אשה כבעלה בפסול דורות אלא בדרגות.

24 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

משה מהו שיהא מותר באשת פינחס. מכאן למדו רוב הפוסקים ז"ל דשלישי בראשון פסול וכמו שהביאו התוס' ד"ה רב דאמר כר"א בשם ר"ת דמדקאמר הכא כאשת פינחס משמע דלפנחס לא יעיד ור' יוחנן דמכשיר באשת פינחס דוקא הוא דמכשיר מאחר דאיפלג דרא לא אמרי' בזה אשה כבעלה וכן דעת ה"ג וסמ"ג אלא במה שכתב הסמ"ג בלאוין רט"ו בשם ה"ג דכתב מדרבנן הוא דפסול וכתב שם דט"ס הוא וצ"ל מדרב וכן הביא הרי לשון הסמ"ג וסיים מיהו אין להקל בדבר מאחר שחולק בו ר"ת וה"ג ובירושלמי. והרא"ש ז"ל הביא בפשיטות בשם בה"ג דשלישי בראשון פסול מדרבנן וגבי קידושין צריכה גט. ונראה דלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמכשרי בשלישי בראשון וסמכו על הא דרבא בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"א וכן דעת רש"י ז"ל אפשר לומר דהם מפרשים להא דאמר הכא ר' יוחנן אמר אפי' מריוח היינו דבאשת פנחס לא מיבעיא לן כלל דפשיטא דכשר הוא דהא אפי' בשלישי בראשון גופיה כשר והיינו דקאמר מריוח והא דבעו ר' חסדא באשת פנחס דוקא משום דלר"ל אפי' באשת פנחס לא מכשרינן אלא ע"י הרחק ומשום פלוגתייהו דר"י ור"ל נקט הבעיא באשת פינחס דלמר לא מכשר אלא ע"י הדחק ולמר בריוח משום דלעולם שלישי בראשון כשר כנ"ל לתרץ הא דהכא אליביה דהרי"ף והרמב"ם. ואומר אני דלסוגיא זו ומכ"ש לדעת הפוסקים דפסלי בשלישי בראשון ומפרשי דר' יוחנן דקאמר אפי' מריוח באשת פינחס דוקא הוא דקאמר א"כ מוכרח הוא דמסקנת הש"ס דהכא בדין חתן גיסו הנזכר לעיל כמסקנת הש"ס דהתם דכשר הוא ולא אמרי' בראשון בשני תרי בעל כאשתו וזה מדקאמר ר"ל מקבלין דור שני ודור שלישי מדוחק וע"כ אאשתו קאי וכדעתם ז"ל דהבעיא והפשיטות באשתו דוקא הוא ודור שני דקאמר ע"כ א"א לפרש בראשון בשני בחד בעל וזהו בן גיסו דהא לא פליגי אמתני' דקתני בעל אחות אמו ואיהו לבן גיסו בעל אחות אמו הוא וכדלעיל אלא דע"כ אדור ראשון בשני ובתרי בעל כאשתו קאמר וזהו חתן גיסו וקאמר ר"ל דמקבלין מדוחק אפי' בדור שני והיינו בתרי בעל ובדור שלישי בחד בעל נמי אין מקבלין אלא מדוחק ועלה קאמר ר' יוחנן דאפי' מריוח מקבלין וא"כ אפי' בדור שני כשר הוא לר' יוחנן ואפי' לכתחילה דהא אכל דברי ר"ל קאי והשתא ע"כ דמוכרח הוא דלר' יוחנן דהכא והלכתא כוותיה לגבי ר"ל דחתן גיסו כשר לכתחלה הוא וזהו ראשון בשני בתרי בעל וכהכרעת רוב האחרונים ז"ל ולפי המסקנא לא פליג הש"ס דהכא אש"ס דילן:

24 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

41 פסקי תוספות פתח ↗

ב' נשואין ב' בנות אחים או אחיות כשרים זה לזה. ד"ה גיסו: שם ע"ב

48 כתובות פתח ↗

אִי רַבִּי מֵאִיר, אֵימָא סֵיפָא: כָּתַב לְאֶחָד וּמָסַר לְאַחֵר — זֶה שֶׁמָּסַר לוֹ קָנָה. וְאִי רַבִּי מֵאִיר, אַמַּאי קָנָה? הָאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי!

« תוספות על סנהדרין כ״ז ע״ב:י׳ תוספות על סנהדרין כ״ט ע״א:ל״ג »