תוספות על נזיר מ׳ א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על נזיר מ׳ ע״א:ב׳ תוספות על נזיר מ׳ ע״א:ז׳ »

1 נזיר פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: לִלְקוֹת — בְּאַחַת, לְעַכֵּב — בִּשְׁתַּיִם, לִסְתּוֹר — אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא בְּרוֹב רֹאשׁוֹ וּבְתַעַר.

2 נזיר פתח ↗

3 תוספות יום טוב על משנה נגעים פתח ↗

לא עשו כלום. בגמ' דנזיר פ"ו דף מ' אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' ד"ה לסתור דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע"כ. וא"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן:

4 נזיר פתח ↗

4 מלמד להועיל חלק ב פתח ↗

14 וע"כ היה נראה לי דרמב"ם ורש"י בהא פליגי דהרמב"ם מפרש לקרוץ בצפורן היינו לחתוך בצפורן כמו לקרוץ בזוג דמתני' דנגעים וזה הוא שיעור גדול מלינטל בזוג דבזוג קל יותר לחתוך מבצפורן, אבל רש"י לשיטתו דפירש לקרוץ היינו לאחוז מעט וזה הוא שיעור זוטר מנטילת הזוג, דסתם זוג אינו יכול לחתוך אלא א"כ אוחז בחזקה ולזה צריך שיעור גדול מעט. ויוצא לנו מזה דאם יש לו זוג דק דחותך בקל עכ"פ יש לצייר גם לרש"י שחותך בזוג ואינו משייר כדי שיקרוץ בצפורן. וכן משמע מרש"י ותוס' בכמה מקומות דבמכות כ"א ע"ב פירש"י ת"ל לא תשחית ומספרים אין משחיתין שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער, ובנזיר מ' ע"א פירש אלא כעין תער כל המעבירין סמוך לעיקרן ובדף נ"ח ע"ב פירש ג"כ כעין תער שגזוז במספרים סמוך לבשר כעין תער, ובתוס' נזיר ל"ט ע"ב בד"ה כל שהוא פי' כעין תער מעיקרו משרשו לגמרי, וכן בתוס' שם מ' ע"א ד"ה ובתער פי' כעין תער שעוקר השיער ומשחיתו מעיקרו. שמעינן מכל הנ"ל דלרש"י סתם מספרים אין חותכין שיער בצד עיקר ולכן ממעטינן מספרים מקרא דלא תשחית אבל יש מספרים דמעבירין כעין תער ואינן משיירין שיעור ואעפ"כ לא אסרה תורה לגלח בהן הזקן, דקיי"ל דבמספרים מותר אפילו כעין תער.

5 אמר רב חסדא ללקות באחת - על שער אחד הוא לוקה אם התרו בו על תגלחת וגלח שער אחד הוא לוקה:

6 לעכב בשתים - בכלות ימי נזירותו שמצוה עליו לגלח ראשו אם גילח כל ראשו ושייר שתי שערות לא עלתה לו תגלחת:

7 לסתור אינו סותר אא"כ מגלח רוב ראשו - וכולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם:

8 ובתער - ונראה פי' דקאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער אבל הוא סותר כי נמי אינו כעין תער אלא ברוב ראשו סותר היכא דלא שיירו בו כדי לכוף אע"ג דלא הוי כעין תער ופריך בתער אין דוקא לוקה בשאר מעבירין לא הא תנן נזיר שגילח בין בתער בין בזוג בין בשפשוף כל שהוא חייב אלא אימא כעין תער שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו:

4 שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי פתח ↗

תשובה: יש מחמירים להניח שיעור שיער באורך "כדי לכוף ראשו לעיקרו"1כך פסק בתשובות רבי עקיבא איגר מכתב יד, נדפס בירושלים תשכ"ה, יו"ד סי' סג, מובא גם בחידושי ר' עקיבא איגר שבועות ב ע"ב, בשו"ת תורה לשמה סי שפט ובמנחת יצחק ד, קיג. וכן הורה מו"ר הגרז"נ גולדברג. ומו"ר הגרנ"א רבינוביץ הורה שיש לנהוג כך בגלל איסור ההליכה בחוקות הגויים. שיעורו של 'כדי לכוף ראשו לעיקרו' הוא אורך השיער שגדל במשך שבוע ימים על פי הגמרא בנזיר לט, ב., ומעיקר הדין די להניח שיער באורך כלשהו2הראשונים נחלקו באיסור הקפת פאות הראש: לדעת הרמב"ם הלכות עבודה זרה יב, א; יב, ו האיסור הוא דווקא בתער, אבל במספריים מותר. לדעת הרא"ש מכות פרק ג סי' ב-ג והתוספות שבועות ב ע"ב ד"ה חייב בין בתער ובין במספריים כעין תער חייב.מה הם 'מספריים כעין תער'? התוספות כתבו נזיר לט ע"א ד"ה נזיר שגילח: "שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער". כלומר, פעולת החיתוך נעשית על ידי מספריים, אבל התוצאה היא כמו התוצאה של חיתוך על ידי תער.בשו"ת תורה לשמה סי' שפט ציין כמקור לשיעור 'כדי לכוף ראשו לעיקרו' לדברי הרמב"ם הלכות טומאת צרעת ח, ו, ומקורו במשנה נידה ו, יב: "שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום – כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי רבי ישמעאל. ר"א אומר: כדי לקרוץ בציפורן. ר' עקיבא אומר: כדי שיהו ניטלות בזוג". ובגמרא שם נב ע"ב אמרו: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כדברי כולן להחמיר". משם רצה להסיק לנדון דידן, שיש להחמיר כשיעור הגדול 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'. אלא שלכאורה דבריו אינם מוכרחים, שכן שם המשנה מגדירה את השיעור של 'שתי שערות', אך לא את שיעור השיער בכל התורה כולה. אילו המשנה עסקה בהגדרת שיער בכל התורה מדוע כתבה דווקא 'שתי שערות' ולא כתבה סתם 'שיער' וכן הקשה הנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' פ? ואפילו אם נאמר שהמשנה בנידה מגדירה את המושג 'שיער' בכל התורה כולה, ניתן ללמוד משם לכל המקומות שישנה דרישה הלכתית שיהיה שיער, אבל האיסור של 'לא תקיפו' אינו לאו המגדיר חובה שיהיה שיער, אלא הלאו הוא לגלח הצדעיים, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה מג: "שהזהירנו מהעביר שער הצדעים, והוא אמרו יתעלה קדושים יט: 'לא תקיפו פאת ראשכם'. והאזהרה מזה גם כן כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה, שהיו מגלחים שער הצדעים לבד", וכן כתב בהלכות עבודה זרה יב, א: "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים, שנאמר: 'לא תקיפו פאת ראשכם', וחייב על כל פאה ופאה".אמנם הסמ"ג לאוין סי' נז הוכיח שיש שיעור של שתי שערות באיסור של 'לא תקיפו' מהתוספתא מכות ה, ה: "יש תולש שתי שערות עובר משום ארבעה דברים: משום נזיר, משום מצורע, משום יום טוב, ומשום מקיף". אלא שהבית יוסף טור יו"ד סי' קפא ד"ה כתב הרמב"ם ביאר שמשמעות התוספתא היא להגדיר את כמות השערות שנדרשת כדי להתחייב. כלומר, כאשר משחית שתי שערות הוא עובר על 'לא תקיפו', אבל בשערה אחת אינו מתחייב. ואם כן אינו ענין למשנה בנידה, משום שהמשנה בנידה עוסקת בהלכות שבהם צריך שיהיו שתי שערות, שאז צריך לדון מהו הגודל המינימלי כדי שיחשב שיער, אבל כאן זהו המספר המינימלי של השערות שחותך כדי שייחשב הקפה. וראה עוד בדרכי משה הקצר שם אות ג ובדרישה שם אות א מה שכתבו על דברי הבית יוסף. מלבד זאת, הסמ"ג עצמו סבור כשיטת הרמב"ם שמספריים כעין תער אינם בכלל איסור הקפת הראש, וממילא אי אפשר להוכיח מדברי הסמ"ג שיש להחמיר במספריים כעין תער להשאיר 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', וכפי שנבאר להלן לדעת הרמב"ם.בשו"ת מנחת יצחק חלק ד סי' קיג ציין לרמב"ם הלכות נזירות ה, יא, שכתב: "נזיר שגלח שערה אחת – לוקה, בין בתער בין בזוג, והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו לוקה, אחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר: 'תער לא יעבור על ראשו', ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה – אינו לוקה, שאין זה כעין תער". המנחת יצחק מדייק מלשון הרמב"ם שהשיעור של 'כעין תער' הוא עד 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', ואם הניח שיער פחות משיעור זה, הרי זה בכלל איסור גילוח לנזיר, והוא הדין לעניין הקפת פאות הראש.אמנם נראה שאי אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם על נזיר לאיסור הקפת הראש, שכן הרמב"ם עצמו הלכות עבודה זרה יב, ו פסק שאיסור הקפת הראש אינו כמו איסור גילוח בנזיר, ובהקפת הראש אין איסור במספרים כעין תער, ורק השחתה בתער אסורה. ואילו התוספות והרא"ש הובאו לעיל בתחילת ההערה, שסבורים שיש איסור במספרים כעין תער בהקפת הראש, דעתם לעניין הגדרת כעין תער היא שרק סמוך ממש לבשר זהו כעין תער, אך אם מניח קצת מהשיער – אין זה כעין תער. כן עולה מלשון התוספות נזיר מ ע"א ד"ה ובתער: "היכא דלא שיירו בו כדי לכוף, אף על גב דלא הוי כעין תער''. וכן עולה מלשון הרא"ש בפירושו לגמרא נזיר לט ע"ב ד"ה למימרא: "אי נמי בכעין תער מודו דלקי בכל המעבירין, והכא פליגי כששייר מן השיער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשו לעיקרו". וכך משמע גם מלשון הרא"ש שם מ ע"א ד"ה אימא: "כעין תער – שהעביר כל השער". נמצא שממה נפשך אין להחמיר במספריים להניח 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', שאם כדברי התוספות והרא"ש, שאוסרים במספריים כעין תער, אזי 'כעין תער' זהו דווקא הסרת השיער לחלוטין, ואם כדברי הרמב"ם, שהנזיר לוקה על תגלחת אלא אם כן הניח 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', הרי הרמב"ם סובר לעניין 'לא תקיפו' שרק תער ממש אסור ולא כעין תער.אמנם הים של שלמה יבמות פרק יב סי' יח כתב: "עוד אומר אני, דאפשר גבי הקפה אפילו במספרים שאינו כעין תער, אפילו הכי אסור... וראוי להחמיר שלא לגלח כל עיקר, דמילתא דלא פסיקא היא. וכן איתא באגודה, וזה לשונו: 'מספרים כעין תער אסור בראש, ומשום הכי כשמגלחין התינוקות, מניחין הצדעין', עד כאן לשונו, משמע להניח כולו, ולא לגלחן כל עיקר, לפי שאין אנו יודעין כמה קרוי הקפה. וכן קבלתי מאדוני מורי זקיני... הילכך, הקפת הראש אף במספרים כעין תער לוקה, ואף שלא כעין תער צריך עיון. על כן יזהר שלא לגלחן כל עיקר, ויניח הצדעין כולו. וירא שמים, למי שאפשר, לא יגלח ראשו כל עיקר, אלא מול עורף לרפואה". לדעת הים של שלמה, הואיל ולא ברור מהו השיעור של הקפה, יש מקום להחמיר שלא לספר את פאות הראש כלל היינו אפילו שלא כעין תער. ולכאורה יש לתמוה על דברי הים של שלמה, שכן בגמרא במכות כ ע"ב פירשו: "תנו רבנן: פאת ראשו – סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו? זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו". ופירש רש"י: "המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו – אחורי אזנו אין שיער כלום, וכך במצחו אין שיער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער, ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו – זהו מקיף סוף הראש". עולה מהגמרא ומרש"י שגדר 'הקפה' הוא יצירת אזור חלק משערות בפאות הראש בדיוק כמו המצח או אחורי האוזן. ואם כן, צריך עיון מה כוונת הים של שלמה שלא לגלח כל עיקר לפי שאין אנו יודעים כמה קרוי הקפה, והרי אם מניח שיער בכמות הניכרת, ודאי שאין בזה חשש הקפת ראש. ושמא יש לדחוק שכוונת הים של שלמה באומרו "לפי שאין אנו יודעין כמה קרוי הקפה", לעניין גודל הפאה. דהיינו, כיוון שלא ברור היכן הפאה מתחילה ונגמרת יש חשש שיעבור על האיסור, ולכן יש להחמיר שלא לגלח את הפאות כל עיקר.להלכה פסק השולחן ערוך יו"ד קפא, ג: "אינו חייב אלא בתער, ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם". נמצא שהשולחן ערוך פסק שיש להחמיר כשיטת הרא"ש, לאסור מספריים כעין תער. בהערה 1 הובאו כמה פוסקים הסוברים שיש להניח בפאות הראש שיעור 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'. לעומת זאת, בחכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט, טז כתב: "אבל בפאות ראש אפילו במספרים אם הוא כעין תער, דהיינו שמגלח סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר – חייב, ויש מגדולי הפוסקים דסבירא להו דגם בפאות הראש אינו אסור אלא דווקא בתער, ולכולי עלמא אינו אסור אלא כעין תער, דהיינו סמוך לבשר. ולכן אם צריך לגלחם לרפואה יזהר שלא יגלח סמוך לבשר ממש, ואז מותר לכולי עלמא". מדבריו עולה שהאיסור של 'כעין תער' הוא רק אם מגלח סמוך לבשר ממש, וזה מתאים לשיטת התוספות והרא"ש שהובאו לעיל ואין לומר שכוונת החכמת אדם היא לשיעור כדי לכוף ראשו, שאם כן היה לו לכתוב שיעור זה. כדברי החכמת אדם כתב גם בקיצור שולחן ערוך קע, א. וכן משמע בתפארת ישראל מכות פרק ג, יכין אות לג: "ולרמב"ם דווקא בגילחן בתער חייב, ולרא"ש בגילחן סמוך לבשר במספריים הווה ליה כעין תער וחייב". וכן משמע מהביאור הלכה סי' רנא, ב ד"ה אפילו מספר ישראל: "ויש אומרים דפאת הראש חמור עוד מפאת זקן, דעובר על הלאו אפילו אם מעבירים במספרים כעין תער, דהיינו סמוך לבשרו.. ובעוונותינו הרבים מצוי שמעבירין את הפאות עד סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל, ויש בזה חשש דאורייתא, והיה להם לשייר על כל פנים קצת מן הקצת". למעשה, כיוון שאין לנו מקור ברור להחמיר, ועוד, השולחן ערוך לא הכריע כדעת הרא"ש לאסור מספריים כעין תער אלא רק חשש לשיטתו ראה דרכי תשובה סי' קפא ס"ק ד שדייק כך, יש להורות שדי להניח שיער באורך כל שהוא..

4 דרכי משה (עמיאל) פתח ↗

ועיין בנזיר מ, א: "אמר רב חסדא, ללקות באחת, לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. בתער אין במידי אחרינא לא, והקתני מנין לרבות את כל המעבירין? אלא אימא, כעין תער". ורש"י פירש שם ד"ה ולסתור אין סותר ד"בהתער" קאי על הסתירה, דדוקא בתער ובכעין תער סותר, אבל אם אינו כעין תער אינו סותר. אבל בתוס' ד"ה ובתער פירשו דקאי ארישא, דאינו לוקה אלא בתער, אבל הוא סותר, כי נמי אינו כעין תער, היכא דלא שמר ביה כדי לכוף. והרמב"ם בפרק ששי מהל' נזירות הלכה א נראה דסובר כדעת רש"י. ונראה דגם בזה לשטתייהו אזלי, דהתוס' לשטתייהו דכל עיקר הסתירה הוא שיהא במה לקיים את המצות גלוח, אין נ"מ אם היה בכעין תער או שלא כעין תער; אבל הרמב"ם לשיטתו סובר שפיר, דבכעין תער קאי נמי על הסתירה, דאמנם גם שלא בכעין תער הוא צריך אח"כ להמתין כדי שיהא לכוף ראשו לעיקרו, אבל לא משום סתירה היא, אלא משום קיום מצות גלוח, משא"כ בתער או בכעין תער, דיש לזה סתירה מצד עצמו, כנ"ל.

« תוספות על נזיר מ׳ ע״א:ב׳ תוספות על נזיר מ׳ ע״א:ז׳ »