תוספות על נזיר כ״ו ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על נזיר כ״ו ע״ב:א׳ תוספות על נזיר כ״ו ע״ב:ג׳ »

1 נזיר פתח ↗

״אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִשְׁאָר נְזִירוּתִי״, דְּמֵי עוֹלָה — יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה, וּמוֹעֲלִין בְּכוּלָּן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן.

2 נזיר פתח ↗

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

והנה רבינו בס' המצות מצוה מל"ת רצ"ג כ' דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה כן אך בחיבורו לא כ' זה. והטעם דהנה בסנהדרין שם אמרינן דגם לרודף צ"ל ראה כו' והטעם דאמרינן שמא עי"ז יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו וזה רק באחר אבל הנרדף עצמו פסק רבינו בהל' רוצח דא"צ זה ע"ש בפ"א הי"ג ועי' במ"ש רבינו בהל' גנבה פ"ט ה"ז ורשות ביד כל אדם ואמאי לא קאמר נמי דהוה מצוה וחיוב כמבואר שם בספ"א מהל' רוצח וסנהדרין ד' ע"ג. אך כך דגבי מחתרת אם ר"ל דעכשיו שאמרה התורה חזקה כו' עי' יומא דף פ"ה אם כעת הוא בא רק על נפשות אז אם הי' מניחו ליטול הממון לא הי' הורגו וזה תליא בהך דיומא הנ"ל ועי' בהל' גנבה פ"ט ה"ח ע"ש בהשגת ובירוש' סנהדרין פ"ח וכתובות פ"ד מה דמחלק בין יום ללילה ועי' רש"י רפ"א דפסחים ע"ש בתוס'. אך נ"מ כך דאם אינו מכיר בו מי הוא ושמא הוא אביו אז אם נימא דמחתרת הוה גדר בירור אסור ואם נימא משום ספק גם כאן מותר ועי' ע"ז דף ט"ו ע"ב גבי שמוטא דהוה מחלוקת אם יש עליו שם רוצח או לא. ועי' בדברי הר"א בה' י"א שהשיג שם על רבינו במ"ש דאם יש עדים אינו נהרג וטעם רבינו דזה לא הוה דין רק כמו הוראת שעה עי' כתובות דף ל"ג ע"ב וזה רק ידוע לו והוה כמו דאמרינן בכריתות ד' י"ב ע"ב לעצמו ובינו לבין עצמו ואף דבסנהדרין ד' ע"ב ע"ב מבואר שם דבשבת א"צ לפקח עליו את הגל והוה כמו גברא קטילא זה תליא בהך דמכות ד' י"א ע"ב גבי היכא דגואל הדם מותר להורגו אף בלא מצוה אם הרגו אחר אם חייב ע"ש וה"נ כן. ועי' נדה ד' מ"ד בתוס' שם גבי עובר ובירוש' שבת בפ' ש"ש גבי רודף שנעשה נרדף וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב. וכן הדין לגבי דחיית שבת דהנה בשבת ד' כ"ט ע"ב חשיב שם מפני רוח רעה ובר"ה דף כ"ג ע"ב גבי הבא להציל לא חשיב שם זה. אך בתוספ' פ"ג דעירובין מוכח דגבי רוח רעה רק הוא בעצמו יכול לחלל דזה רק דמיון לא בירור ולכך רבינו ז"ל בפ"ב מהל' שבת הביא דין דמכבה על אחר והשמיט זה וכן מדוייק לשון המשנה ועי' רש"י תענית דף כ"ב ע"ב ובכריתות דף ג' ע"ב גבי חובר חבר ע"ש בתו"י מ"ש וברש"י סנהדרין דף ס"ה. אך לפי מ"ש א"ש דרק הוא מותר משום דזה רק דמיוני ובפרט לשיטת רבינו בפה"מ יומא דף פ"ג וכ"כ בזה בח"א. גם י"ל אם לא יועיל אינו עובר כלל ועי' סוטה דף מ"ד ע"ב גבי למעוטי עכו"ם שלא יבואו אם זה הוה מצוה או חובה ובירוש' שם ועי' עירובין דף מ"ה ע"א ודף י"ז ע"א ובמה דמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב גבי נחשים כו' אם הוה סכנה וברצין אחריו מחללין ע"ש ובהך דע"ז דף י"ב ע"ב גבי דר"נ דהתיר להחם חמין ע"ש בתוס' שכ' שיש בה סכנה ר"ל לא דהאדם מסוכן רק דהדבר אם תהי' באדם הוה סכנה. וכה"ג כתבתי בח"א גבי אשתא צמירתא דע"ז דף כ"ח ועי' יומא דף פ"ד ע"ב בין להשקותו בין להברותו ע"ש ברש"י. אך כך דהנה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' שבת פליגי גבי מדורה אם מסוכן כ"ז שצריך לא מחללין או רק דבר רפואה או דבר שאם לא יעשה יש חשש שנתוסף בו סכנה. וזה ר"ל בין להשקותו דהיינו שצריך לשתות וא"י לשתות צונן או שצריך לשתות חמין משום רפואה ועי' עירובין דף ס"ח וזה רק גבי חולה שהוא מסוכן אבל בולע נימא דבעצם אינו מסוכן רק שיש בו דבר שיוכל להביאו לידי סכנה זה רק מה ששייך לרפואה מותר אבל לצרכו לא וכן מוכח מלשון רבינו בפ"ב מהל' שבת ה"ו ונ"מ אם נאמנת אשה וגוי על זה ועי' רש"י יומא שם ובע"ז דף כ"ח גבי צפדינא וב"ק דף קי"ג. ועי' ירוש' ב"ק פ"ח סה"ג לא אשת שני ר"ל דהנה שם דף כ"ח ע"א ובדברי רבנו בפ"א מהל' רוצח מפרש לה דמיירי במקום סכנת נפשות רק דיכול להציל ע"י דבר אחר ואמר בירוש' דאשת השני אף שיכולה להציל ע"י ד"א אין עונשין אותה וי"ל משום דאשתו כגופו עי' בכורות דף ל"ה וכתובות דף כ"ז ודף ס"ו ותוס' ד' נ"ב וכ"מ ובשבועות ד' מ"ו ע"ב ועי' בכורות ד' ל"ה ע"א גבי הי' רודפו ובעטו שיש שם ב' לשונות אם דוקא בשעת מעשה או אף אח"כ ובכתובות דף ל"ד ע"ב גבי מחתרת ע"ש רש"י ותוס' ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בסוף הל' גנבה גבי גנב ויצא דרבינו ס"ל דיש לו דמים והר"א ז"ל כ' דרק בורח וזה מחלוקת בירוש' סנהדרין פ"ח אם חוץ למחתרת או הפך ובתוספ' דסנהדרין פ"י בין בעיר בין בשדה ועי' בהך דברכות דף ס"ג גנבא אפום מחתרתא ושם דף ס"ב ודף נ"ח ובירוש' ב"ק פ"א הדא אמרה אדם שחבל בחבירו ושם דף קי"ד ע"ב דרק בבא במחתרת אז בדמים קנינהו אבל בנכנס ברשות תכף שהגביה הגנבה נתחייב לשלם ואף שאח"כ יצא במחתרת לא נפטר:עכ"פ היכא דיכול לעשות פעולה גם גבי רודף צריך לעשות וגבי קטן כיון דאף אם הגיע לו לא הפריש א"צ והורגו מיד אבל גבי ערוה ע"כ מיירי שהוא קטן בן ט' א"כ הוה בר דעת עי' ע"ז דף ל"ו ע"ב דידע לארגולי ותוס' כתובות דף ק"ז וכ"מ כיון דהוא כעונת הפעוטות. ועי' בדברי רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ד דרבינו ס"ל דשייך קינוי גבי קטנה והר"א לא ס"ל כן ועי' ירוש' פ"ד דכתובות דקטנה שהתרה בה כגדולה שלא התרה בה ולכך גבי קטן הרודף אחר ערוה ע"כ צריך להודיעו. וגבי נזקין היכא דעדיין לא עלה השור ע"ג חבירו יכול הוא או אחרים להרוג את השור בגדר רודף ולא אמרינין הי' לו לשומטו כהך דב"ק דף כ"ח ובירוש' שם פ"ג ראה אמת המים שוטפת כו' עד שלא הגיע לשדהו מותר לפנותה ובתוספ' ב"ב פ"ב ע"ש. עכ"פ פשטות הגמ' דב"מ הנ"ל מוכח דגם היכא דליכא קנין יש עליו שיעבוד של תורה ועי' במה דס"ל לרבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ג דגבי פשיעה חייב אף בשאר דברים והטעם דס"ל דפשיעה הוה עצם השומר לא פרט. וכ"כ בח"ד דגבי קרקעות שם שומר יש רק לא החיובים ועי' בהך דיבמות דף מ"ו במה דאמר ר"א חזו דמנייכי קבעינא אך קודם שטבל הוה רק גדר ממון ולא עבד. ולכך פסק רבינו בהל' שאלה פ"ב ה"ח דספק פשיעה בבעלים חייב משום דזה הוה עצם והוה כמו תנאי ועי' ב"ק דף צ"ח ע"ב אייתי ראי' דממחית ואם לא בירר חייב לשלם כמ"ש רבינו פ"י מהל' שכירות ה"ה ועי' במ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי קיום התנאי ופ"ז דגיטין ופ"ג דקדושין דצריך בירור וכ"כ בהך דגיטין דף ע"ו ע"א גבי אין אחד מן הראשונים כו' ר"ל דצריך עדים שקיים התנאי בגדר עצם וכמבואר בתוספ' שם ומשום דשם מיירי שעדיין לא נתן לה הגט כמ"ש שם רש"י והתנאי בעצם הגירושין לא במה שתתגרש וכעין מ"ש הר"ן בנדרים דף ע"ט גבי רחיצה ובירוש' פ"ג גבי נטיעות וכ"כ בזה בח"א. וכ"כ בח"ד במה דס"ל לרבינו בפה"מ פיאה פ"ד גבי הכותב לאשתו קרקע כ"ש גבי בריא דהוה בעייא דלא אפשטא פסק דלא הפסידה ובהל' זכי' פ"ו ה"ט פסק דהפסידה. וזה תליא אם זה הוה בגדר תשלום הוה כמו איני יודע אם פרעתיך וחייב ואם זה הוה בגדר עקירה פטור עי' פי"ט מהל' אישות הי"ב ופכ"ב הט"ז ובמ"ש התוס' ב"מ דף צ"ז ע"ב דהוה איני יודע אם הלוויתני ועי' ב"ק דף י"א ע"א ודף קי"ב ע"א וב"מ דף צ' וכן נ"מ להך דב"מ דף פ"ב גבי בע"ח קונה משכון וע"ש ברש"י דנטלו לגוביינא ומהו הקנין שלו י"ל דהוה כמו קנין מעות ואף אם נימא כשיטת הראשונים דמלוה לא קנה זה רק גדר קנין אבל גדר גוביינא קנה עי' ב"מ ד' ל"ה ע"ב ודף מ"ח ע"א ודף ס"ו ע"ב ועי' תוספ' ב"ק פ"י גבי משכן לו בית משכן לו שדה כו' ואמר שם אם קיבל על עצמו פטור ואז הוה כמו הך דגיטין ד' ע"ח ע"ב גבי זרוק לי חובי ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב אם זה הוה גדר מחילה ושם ד' ע"א ע"ב וד' צ"ט ע"א גבי הכישה במקל ע"ש ברש"י ובראשונים אם הטעם משום שיעבוד או משום ערבות עי' בר"ן פ"א דקדושין וא"כ אם נימא דאש לא הוה אונס עי' תוס' עירובין ד' פ"א ע"ב וכ"מ וב"מ דף מ"ב ע"א ודף ל"ה ע"א שיש עדים וא"כ לחייב שם מטעם משכון ועי' תוס' ב"מ ד' פ"ב ע"ב ושבועות ד' מ"ד אם זה הוה קנין או שיעבוד:וא"כ י"ל דגבי קרקע לא שייך זה ועי' פסחים ד' ל"א וע"ז דף ע"ה ע"ב גבי ישראל מב"נ או ב"נ מישראל ג"כ כן וב"מ ד' ק"ד גבי הך דריב"ק אם הוה קנין גמור להמלוה או לא ע"ש בתוס' ד"ה אהני כתיבה דהא דמשלם לו הפחת הוא רק מחמת לשון הדיוט ולא הוה בגדר שואל וע"ש ברש"י ד' קט"ו ע"א ד"ה למה ושם ד' קי"ג ע"ב עלי קרמית ר"ל אם בשעה שמחזיר המשכון ללוי אם הוה של לוי או של המלוה ומחוייב להשאיל לו ותוס' שם ד' ל"ה ע"ב ד"ה אגרה וקדושין ד' ח' ע"ב ד"ה צדקה וזה הקנין לא הוה רק ע"י שליח ב"ד דאמרינן מאן שם לך עי' כתובות ד' צ"ח וב"מ ד' ל"ב וד' ל"ח ובהך דפסחים ד' י"ג ועי' בדברי רבינו פ"ז מהל' שאלה ה"ג וה"ה. וכ"כ בזה במ"א דזה ר"ל הגמ' דנדרים ד' מ"ח ע"ב גבי קנה ע"מ להקנות ובפיאה פ"ד גבי זכה מימינו לשמאלו וזהו מה דר"ל בגמ' דנדרים שם הא מני ר"א היא ר"ל הך דפיאה ע"ש בירוש':והנה נ"מ אם אח"כ בא המפקיד והפירות עדיין ישנן בעין אם יכול לבטל המקח עי' תוס' ב"מ דף כ"ט ע"א ד"ה דהוה ובירוש' מעשרות פ"ג הנ"ל גבי מצא כלכלה ועשאן דמים דיכול בעה"ב לבטל המקח. וכ"כ במ"א דכל היכא דיכול לבטל ולא ביטל אם הקנין הוה למפרע או מכאן ולהבא עי' גיטין ד' י"ד ע"ב ורש"י שם ד' ט"ו גבי מתנת שכ"מ דאם לא חזר בו חל למפרע ובירוש' פיאה פ"ג ה"ח דמבעי לי' שם אם אוכלין בתרומה ואמר שמא יחזור בו חזינן דבל"ז הוה אכיל והוה קנין למפרע ועי' גיטין ד' מ"ג גבי גמרי או פקעי ומוכח שם מדברי רבינו דזה רק אם לא קיבלה קדושין מאחר ושם דף ט' ע"א גבי עבד ודף ס"ו גבי עובדא דגניבא ובמ"ש הרי"ף סנהדרין גבי אם העדים קרובים לשכ"מ ורחוקים להיורשים ע"ש. וזה ג"כ ר"ל רש"י בכתובות דף ע"ד וכ"מ גבי הנאת מחילת מלוה ר"ל בגדר גוביינא לא בגדר קנין:עכ"פ אף דכ"כ בח"ד דשואל לא מטעם שומר רק בגדר קנין וצריך ליתן עבור הדבר עי' סנהדרין דף ע"ב ע"א אך שם ר"ל רק היכא דאח"כ נתקיים החזרה אז הוה קנין אבל אם אח"כ מתה וכדומה אז התשלום רק בגדר חיוב ועי' ב"מ דף ק"ג ע"א גבי הך דשואל אדם בטובו כו' ומהדר לו קתי' וזה ודאי אם גם זה נאבד צריך לשלם לו הכל:ובזה יש ליישב הך דערכין דף י"ח ע"א גבי ספינה דרבינו יליף מזה בהל' נחלות פ"ג דאין לבכור פי שנים ע"ש בהשגת. אך באמת י"ל דר"ל להיפך דהספינה היתה מושכרת כעין דאמרינן בנדרים דף מ"ו ע"ב גבי טסקא ע"ש בר"ן דאין לו רק זכות אבל אם נטבעת אז משלם לו הכל ולכך לא הוה מוחזק ומ"מ לא חיישינן גבי הך דיבמות דף ס"ו ע"ב לשיטת התוס' שם דכהן ששאל פרה מישראל מותר להאכילה בתרומה ואמאי שמא תמות הבהמה ונמצא בהמת ישראל אוכלת בתרומה עי' בקדושין דף מ"ה ע"ב שמא יבוא אבי' וימחה וצ"ל דלמיתה לא חיישינן עי' יבמות דף ס"ט ע"ב גבי תרומה אם מותרת לאכול מיד ובהך דכתובו' דף י"א דאמר שם דיתיב לה כו' ואזלא ואכלה כו' וע"ש בתוס' ד"ה אביי. אך גבי קנס י"ל כיון דיכולה למחות שוב אין ב"ד יכול לפסוק שצריך ליתן לה קנס דכל דבר התלוי בפסק ב"ד צריך שלא יהי' יכול להתבטל כמבואר בב"ב דף קי"ג וקי"ד ע"ש בתוס' ורשב"ם ד"ה ניחוש וד"ה רצו בסוטה ד' כ"ה ע"א גבי קינוי אמר שם דאין ב"ד עושין דבר שהבעל יוכל לבטל אח"כ. אך באמת כ"כ בח"א דיש שני מיני קינוי אחד קינוי לשתי' ואז הוה העדים של הקינוי והסתירה לדידן לא בגדר בירור רק בגדר עצם כמו גבי קדושין וגירושין וכמו דמבואר בירוש' סוטה פ"א שם דיליף לה מקדושין והעד של טומאה הוה בגדר פעולה לא בירור וכ"ז שלא העיד לא וכשיטת רבינו בהל' סוטה פ"ב דסוטה שיש לה עד טומאה במדינת הים המים בודקין אותה ולא כשיטת התוס' שם וגם היכא דאין היחוד יחוד גמור כמו אם קינא לה ממאה ב"א או מאבי' אז רק היכא דמביא לידי שתי' אבל בל"ז לא כלום וכן מחילת הקינוי צריך דוקא עדים לא בגדר בירור רק בגדר פעולה וכמו גבי ביטול הגט לשיטת התוס' גיטין דף ל"ב ול"ג וכן מוכח בקדושין דף פ"א ע"א דלהעיד שבעלה בא עלי' בדרך ועי"ז לא תשתה צריך ג"כ שני עדים וגבי קינוי של ארוסה וכה"ג לא מהני אם מקנא לה ממי שמותרת להתייחד דזה רק לשתי' ועי' סוטה דף כ"ו דאמר שם דמקנא לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ועי' ביבמות דף נ"ח ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. אך נ"מ אם בשעת קינוי אמר שאין חושדה רק על אחר נשואין וגם אהני דבאירוסין לא שייך עליהם קינוי כלל כמ"ש ועי' בכורות דף מ"ט בהך דרו"ש וביבמות דף נ"ב גבי כתוב גט כו' ור"ל דהכתיבה יהי' לאחר האירוסין רק דלא מצי כעת לעשות שליח. וגם נ"מ במה דמבואר בקדושין ד' פ"א דבעלה בעיר אין בה משום יחוד וכ"כ דזה רק על האשה דבה אין היחוד איסור רק משום תקלה משא"כ האיש דהיחוד בו איסור משום עצם מחמת קריבות. וא"כ י"ל דגבי קינוי וסתירה כה"ג רק לצורך השקאה ובל"ז לא:ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' סוטה פ"ד הי"ח דכ' מצות חכמים ע"ש ועי' בדברי רבינו בהל' אישות פ' ט"ו הי"ז שכ' וחובה ע"ש. אך נ"מ בין הני שאסור להתייחד עמהם או שלא בפני בעלה אז הוה הקינוי חובה מה"ת ובין הני דאין בהם איסור יחוד ועי' תוס' יבמות ד' ל"ז ע"ב:ובזה מדוייק לשון הגמ' ברכות ד' ל"א ע"ב אלך ואסתתר בפני אלקנה ע"ש. ור"ל כך דעי' בירוש' סוטה פ"ד דגם אם היא טהורה נענשה מפני שהכניסה עצמה לספק הזה ועי' רש"י סוטה ד' י"ז ע"א וד' כ"ז אך זה רק בהני שיש איסור יחוד אבל בפני בעלה דאין בה איסור יחוד לא ולכך אמרה כן וא"ש:וגבי קנס בלא ב"ד לא כלום. וזה ר"ל הך דב"ק דף ל"ט משום דהוה ממון שאין לו תובעין ועי' סנהדרין ד' כ"ה דגבי חשוד על השביעית צריך שיקבל על עצמו שיתן מה שירויח לעניים וע"ש. ודוחק לומר משום דשביעית שייכא לעניים עי' בפ"ט דמס' שביעית ובס"פ שם בירוש' גבי הך דיתן לאוכליהן ופ"ה דשם גבי לוף ועי' תוס' ע"ז ד' ס"ב ע"ב ופסחים ד' נ"ב ע"ב ועי' יבמות דף פ"ו ע"ב גבי קנסא דמעשר. אך כך דכיון דאונס ומפתה הוא קנס דאורייתא וצריך ב"ד לפסוק כמבואר ב"ק ד' ל"ג ע"ב וכ"מ וכיון דליכא תובע לא שייך על זה פסק ועי' שבועות ד' ל"ג ע"ב ע"ש ברש"י דגבי קנס לא מהני גם הרשאה כיון דלא הי' בידו מעולם וא"כ הוה כמו קודם גמר דין וליכא קנס. ובאמת רש"י בכורות ד' מ"ז ע"ב גבי הך דלא הוכרו משמע דס"ל דאף גם חלק פשוט אם לא הוכרו מעיקרא לא מהני הרשאה. אך לכאורה לדברי התוספ' ב"ב פ"ט גבי שני זכרים שנולדו במחבא מבואר שם דאף בלא הוכרו גובין. אך שם י"ל כמ"ש התוס' בכורות ד' מ"ט ע"א דהיכא דשניהם לפנינו א"צ כלל הרשאה. וזה ר"ל התוספ' ב"ק ספ"ג בזמן שכולן באין לב"ד וט"ס שם ועי' ירוש' יבמות פ"ד גבי ספק ויבם דאמר שם שפיות באחין הפסד כו' ר"ל אם הספק ויבם עושין שלום הפסד לאחין ואף דהא יבם איתקש לבכור שאין נוטל אם לא הוכר שאני התם דהאחין ממ"נ אין להם עי' ב"ב ד' ל"ה ע"ב גבי אם בא אחר ותקפה ורש"י ב"מ ד' ח' ע"א ד"ה הא דאחד מן השוק א"י לתפוס. ובאמת לכאורה קשה הך דב"מ ד' ו' גבי תקפו אחד בפנינו ע"ש מי גרע מבא אחר ותקפה. ודוחק לומר דזה אתיא כר"א ועי' ב"ק ד' קי"ז ע"א גבי ההוא שותא כו' ופליגי שם אביי ורבא אם הוה גדר מסור ואף דמי גרע מבא אחר ונטלה לר"ח וצ"ל כיון דזה נעשה ע"י אחד מהם גרע דהוא בעל דין ובאמת רבינו ז"ל בהל' טוען פ"ט ס"ל דאף אם תקף מ"מ אם חזר ונטלו הימנו חולקין דס"ל דלא מה שהוא אצלו ראי' שהוא שלו רק דאין ב"ד נזקקין לו ונ"מ גבי הך דשם ד' ז' גבי שנים אדוקים דזה נוטל עד כו' אם שם מהני תקף אם זה הוה כודאי שלו וע"ש דף ד' ע"א אנן סהדי כו' ודף ה' ע"ב וכי מאחר כו' וזה ר"ל שם כמאן דפסק דמי וע"ש גבי טלית מוזהבת ושם בע"ב גבי שטר גבי תורף ודף ק"ז ע"א גבי אילן ור"ל אי אמרינן דהדבר שהוא בידו הוה בעצם שלו או זה רק ראי' שיש לו בטלית כל כך וע"ש בתוס' ד' ח' ע"ב ד"ה או אם זה קנין או מוחזק. וזה ג"כ ר"ל מה דאמר שם גבי שטר לדמי ר"ל לא דהטענה הוא אם פרע אם לא רק דהוה כמו שטר של אחר והטענה אם שייך לו או לאחר ובגדר שויא ע"ש בתוס'. וכן נ"מ גבי טלית למה דמבואר בירוש' מע"ש פ"ד אם שמין בפדיון מע"ש לפי ערך שלם או לפי ערך חתוך ועי' ערכין ד' י"ט ע"ב במה דפליגי אביי ורבא גבי יד וב"ק דף מ"ז ע"א ונ"ח ע"ב וה"נ אם אמרינן כמו שהוא שוה עכשיו לפי חשבון או אם הי' נחתך:וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"מ שם האי סודרא כיון כו' עי' בדברי רבינו פ"ה מהל' מכירה ה"ז דס"ל דלא מהני הך דיכולה לנתקו רק אם עי"ז יהי' כל הכלי בידו ואז לא מהני ג' על ג' והטעם משום דרבינו כ' שם דצריך שיהי' בגד כמו גבי טומאה עי' תוס' ב"ב דף קע"ג ע"ב דלא ס"ל כן ועי' זבחים דף צ"ה גבי מעיל גבי עבים ורכים דרק היכא דחשיבי ע"י אביהם אז די בג' על ג' ואם נימא דכמאן דפסק שוב אין עליו שם בגד ועי' שבת ק"מ גבי סודר ע"ש בגירסת הרי"ף ועי' סוכה ד' ט"ז ע"א ע"ש ולכך היכא דאינו חשוב מחמת עצם רק מחמת תואר צריך שיהא הדבר בידו ועי' עירובין ד' י"ט ע"ב גבי תרי רואין כו'. וא"כ לפי"ז מה ששוה יותר כשהוא שלם משהוא חתוך שייך לשניהם אף בדבר שהוא בידם ועי' ב"ב דף ק"ז ע"ב גבי הך דמשמנין ביניהם ע"ש בראשונים ומ"ש הר"א ז"ל בהשגת ספ"ג מהל' גזלה גבי חוטף ותוס' שבועות דף ל"ב ע"ב. אך באמת זה רק בשיש עדים שראו שחטפו ובלא עדים אף לפי דבריו אין עליו שם גזלן. ובאמת הך דשם דף ו' גבי הקדישה בלא תקפה ר"ל להיפך דאף דהחצי שתחת ידו כיון דאם תקפו אחר אין מוציאין מידו הוה גם זה כמי שאינו ברשותו ועי' נדרים דף ל"ד ע"ב ובחולין דף קל"ט ע"א וב"ב דף ע"ט ע"ב דהוה אינו ברשותו ולא אינו שלו ועי' ב"ק דף ע"ט ע"ב כיון דשייכא ידו במקצת כו' ובירוש' גיטין פ"ח ה"א גבי אם הי' נשוי לבת אחיו או נפל לו ולה לא מהני כתיבה. וכ"כ בזה ועי' שבת דף קמ"ח ע"ב גבי תפיסה ע"ש בר"ן. ואף דאם כן לשיטת רש"י בכורות הנ"ל מה נ"מ בין בכור לפשוט גבי לא הוכר ולמה צריך קרא שם י"ל דנ"מ דלא מהני תפיסה כמ"ש רשב"ם ב"ב דף קכ"ו ע"ב משום דכתיב יכיר וכן כ' הר"א ז"ל בהשגת פ"ב מהל' גנבה הי"ב ועי' בהל' חובל פ"ד הי"ב. ועי' ב"ק דף ל"ג גבי מחלוקת דיוחלט או יושם משמע אף בלא קנין וע"ש ד' ל"ו ע"ב גבי תפסו ניזק ובירוש' שם ובמה דפליגי רבינו בהל' גזלה פ"ב גבי גזל כלי ושברה והנגזל רוצה השברים ועי' יבמות ד' ס"ו ע"ב גבי שבח בית אביה עכ"פ י"ל דגם שואל יש עליו התחייבות בגדר שומר עי' ב"מ ד' פ"א וא"כ קשה מהך דד' צ"ח ע"ב גבי שאלה בבעלים. אך י"ל דכיון דשכרה ממנו הוה כמו שהחזירה לבעלים ועי' ב"ק ד' ס"ח ע"ב וד' ע"ו גבי חזרה קרן לבעלים. וכ"כ בזה במ"א למה דס"ל הירוש' רפ"ח דשבועות דשואל לא הוה רשותו כרשות הבעלים ושאר שומרים רשותם כרשות הבעלים ועי' ירוש' פ"ח דב"מ גבי שאלה היום ושכרה למחר הלילה שבנתיים מהו אם מיקרי עדיין תוך שאלה או שכירות ובהך מחלוקת דב"מ ד' קי"א ובירוש' דאמר דאם שכרו בתחילה ואח"כ שאלה ומתה בתוך שאלתה יכול לומר משיעבוד הראשונה מתה הרי חזינין דזה הוה דבר חדש ולא מתחילה קנה לזה:ובזה מדוייק לשון המשנה ב"מ דף צ"ז דגבי פרה אחת נקט מתחילה שאלה ואח"כ שכירות משום דאם להיפך גם אם מתה בזמן שאלה פטור ועי' תוס' שם דף ק' ע"א:עכ"פ גבי הקדש י"ל דהוא דבר נמשך ולא נגמר כיון דתליא ע"י פיו וישנו בשאלה ועי' יומא דף פ"ג ע"ב דאמר שם אפשר בחולין כו' ואמאי לא אמר דנ"מ אם החולה הוא כהן אך כך דכבר הקשו במ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דעובר בכל פעם ופעם גרע וא"כ ה"נ. אך זה לא מיקרי כלל דנגמר הדבר דהא יכול לשאול ורק אימתי נגמר בשעה שאוכל והוה הדבר נמשך לא נגמר אך כל זה היכא שהוא ביד הישראל אבל ביד כהן דאז א"א לשאול עליו כמבואר בנדרים דף נ"ט הוה גמר ובל"ז מתקנינין לו. אך באמת כך דהנה שם נקט גוזזין את הכרישין וא"כ לא הוקבע עדיין ואנן קי"ל דשבת לא קבע רק אם גמר כמבואר ביצה ד' ל"ה אך הא מבואר בדברי רבינו פ"ג מהל' מעשר ה"ו דרק לאכול מעט מעט מותר ולא הכל וצריך לשייר וכעין זה מבואר בירוש' פאה פ"ג ה"ג ובדברי רבינו בהל' מ"ע פ"ב ה"ו וסוף פ"ד וא"כ נמצא גם אוכל בלא הרמה לא עבר אלא בשעת גמר אכילה. וכ"כ במ"א בהך דמע"ש פ"ד הובא ביבמות ד' קט"ו ע"ב גבי מצא כלי כו' דל"ל ב' הטעמים שמות בני אדם וגם פינן אך נ"מ כך דגבי שאר דברים די במה דאמרינין פינן ולפנחיא שבקי' כו' אבל גבי הקדש וקרבן אמרינין כיון שנתן לכלי זה גופה הוה הקדש ולכך צ"ל הך טעם דשמות בני אדם ועי' תוספ' ב"ב פ"ח אם העלה בערכיים על שמם זה גופה הוה קנין וכ"כ בזה ועי' כתובות ד' ט"ז ע"ב היכא דלא עביד מעשה אם זה הוה סימן להיפך ושם ד' י"ז ע"ב ארמלתא לית לה כיסנא וב"מ ד' ק"ג ע"ב גבי תיבנא ועי' יומא ד' מ"א ע"ב גבי סימנין של השעירים ורשב"ם ב"ב ד' קע"ב ע"א גבי ארוך וגוץ וע"ש ד' ל' ע"ב דאמתלא דהראשון נוח לא אמרינין היכא דעשה מעשה ועי' תוס' כתובות ד' ק"ט ע"א וגיטין ד' נ"ח ע"א בתוס' גבי סיקריקין דפליגי רו"ש אם לכתיבת השטר לא מהני אמתלא ועי' גיטין דף ל"ב ע"ב בדר"נ ור"ש אם זה הוה מעשה. וזה ר"ל התוס' כתובות שם דמקשו מדף מ"ג ע"ב דזה מבואר בגמ' דף ל' ע"ב רק דר"ל משום דר"ש לא ס"ל דחשוב כמעשה ולכך כתבו דבר הנראה כו' ועי' קדושין דף נ"ב ע"ב מלקטין ומוסיפין ובאמת לפי מ"ש במ"א דהא דהודאת בע"ד כו' לא הוה בירור רק מכאן ולהבא ולכך גבי קנס לא שייך זה משום דזה א"א בלא פעולה ובחד גופא לא פלגינין דיבורא כמבואר ב"ב דף קל"ד ותוס' גיטין דף כ"ז. וא"כ יקשה מהירוש' הובא בתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה אימר בעובדא דר"י ור"י אמאי לא הוה כמו הודאה. וצ"ל משום דשותפין לא קפדי כמבואר ב"מ דף קי"ז וכ"מ ועי' סנהדרין דף מ"ד ע"ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא ובתוספ' פ"א דב"מ הודאת בע"ד כו' אימתי בזמן שתבעו ר"ל טענה שלא להשביע וזה ג"כ אמתלא ובב"ד לא שייך זה דהוה כמו מעשה עי' ירוש' רפ"ד דגיטין ב"ד שכחו מרובה וברפ"ג דסנהדרין ובר"ן נדרים דף כ"ז ע"ב ועי' סוטה דף כ' ע"א גבי איני שותה וב"ב דף מ"ט אתא שטרא כו' וכתובות דף מ"ד וגיטין דף ס"ז וכ"מ:עכ"פ הקדש הוא נמשך וזה ר"ל הך דמעילה דף ט"ו גבי קדשים שמתו כו' אקדיש אשפה כו' ע"ש בתוס'. אך כך דהנה דהך דר"י שם ובתמורה דף ל"ב מחוורתא אין מעילה כו' ר"ל כך דעי' במנחות דף ד' ע"ב בהך דלא נהנין פי' רש"י ותוס' מחמת עולה ולא פי' כמו דאמרינן בכ"מ דגם בשלמים אסור ליהנות מה"ת ועי' פסחים דף כ"ז ע"ב ור"ה דף כ"ט ותו"י נדרים דף י' וכ"מ ועי' תוס' סנהדרין דף פ' אך שם ר"ל מחמת עבודה בקדשים לא מחמת מעילה וכן ר"ל הך דנדרים. אך כך דעי' תוס' נזיר דף כ"ו ע"ב גבי הך דיפלו לנדבה דמ"מ אין מעילה בהדמים עד שיקח מהם הקרבן דכיון דזה בא ממילא לא ע"י פיו והנה במעילה דף י"א מקשה שם וליתני נמי כו'. ולכאורה קשה איך מועלין בתרומת הלשכה הא מביאין מהם כתנות כהונה ועי' קדושין דף נ"ד דאין מועלין בהם וכן מלח ועצים כמבואר מנחות דף כ"א ע"ב ועי' תוס' שם דף כ' ע"ב וכן בפרה כיון שמצותה שתעשה אפר ואין מועלין באפרה כמבואר מנחות דף נ"א אך מתרומת הלשכה י"ל כיון דע"כ צריך להביא מהם גם שאר דברים לכך יש בו מעילה דכל המעות שבלשכה משועבד לזה ועי' במ"ש רבינו פ"ד מהל' מעילה ה"ג דמועלין במקצתה ומ"ש בפ"ז ה"ז גבי כיסין ושוורים דכולם משועבדים זה לזה. אך נ"מ בין קדשי מזבח דהוה תמימים דאז א"א שיחול הקדושה על כולם ויפקע מאליו דקה"ג לא פקעה עי' תוס' זבחים דף ד' ע"א ובין קדשי בדה"ב ועי' בירוש' פ"ז דדמאי ובמעילה דף י"ג ע"ב דמועלין בכולם לפי חשבון כו' מחמת דהם משועבדים שיהי' מהם ג' לוגים:ובאמת זה ר"ל במעילה דף כ"ב ע"א כוסין אלוגין רמי כו' ר"ל הך לוגין דמעילה ד' י"ג ע"ב ומקשה לר"ל לשיטתי' דאין מועלין אלא בג' ותירץ דאומר לא יפטור והוה כמו מפריש לאחריות וכמבואר בכ"מ ועי' תוס' זבחים ד' מ"ג ע"א דגבי דם דכל טפה חזיא לזריקה נקרא כולה מתיר וע"ש ד' ל"ד ע"ב פלוגתא דראב"ש ורבנן:והנה בזבחים ד' כ"א דאמר שם דמי כיור אף למתירין אינם נפסלים כאברים וא"כ למ"ד בירוש' סוטה פ"ב דמי סוטה אינם נפסלין בלינה א"כ לא יהי' לינה שייך בכיור כלל כיון דבא מהם לסוטה וצ"ל משום דאז פקע מהם שם כיור כלל ועי' מנחות ד' פ"ח ע"ב ובירוש' פ"ג דאין במים משום קדושה ושם קאי לאחר מחיקה ולפני מחיקה יש ב' לשונות וע"ש בתוס' ד' כ' וט"ס שם ובדברי רבינו בהל' סוטה פ"ג וגם משום דנשתנה עי' סוטה ד' ט"ו ע"ב ובתוס' שם ובדברי רבינו בהל' במ"ק פ"ה הי"ב וצריך שלא ישתנה מראיהם אף דמים עצמן אין בהם שינוי עי' בתוס' שם ובתוס' יומא דף ס"ד ובדברי רבינו בהל' פרה פ"ט הי"ג דמחלק שם נשתנו מחמת עצמן או מחמת עשן ולכך מבואר בזבחים ד' ס"ד דמים המעושנים פסולים לניסוך ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"י ובהל' פרה מחלק שם בין נימוח ע"י חמה או ע"י אור משום דמבואר במנחות ד' כ"א דמעשה חמה הדר ובדברי רבינו בהל' מקואות פ"ז הי"ב גבי מקוה ועי' במס' פרה פ"ח מי"א גבי נפל לתוכו כו'. וזהו כונת הגמ' חולין ד' ק"ז ע"א קפדיתו אחזותא ור"ל היכא דנשתנו מחמת עצמן וא"ש מ"ש התוס' וכן מוכח מדברי רבינו בהל' ברכות פ"ו ה"ז ועי' ברכות דף נ' ע"ב וזבחים דף כ"ב דנטילת ידים חמיר וכמו גבי חמי טבריא. ובאמת י"ל דהמחיקה של האותיות לא הי' כלל במים אף דמדברי התוס' סוטה דף י"ח לא משמע כן רק כמו דאמרינן בסוטה ד' ט"ז ע"ב גבי שחיטת הצפור דבלא קרא ה"א סמוך למים ה"נ כאן ועי' סוטה דף ז' ע"א ובנדרים דף ס"ו ע"ב ושבת דף קט"ז ע"א ועי' בירוש' פ"ב דסוטה מחק בעפר מהו ושם דף ט"ו ע"ב כשם שממעט בכתב כו':עכ"פ נפקע מהם שם מי כיור ועי' זבחי' ד' פ"ט ע"ב וד' ק"ד גבי סופו לצאת ובהך דיומא דף מ"ו ע"ב גבי גחלת היכא דאינתיק אך כך דיש שתי קדושות אחד קדושת פה ואחד קדושת דין וכמו גבי ולדות עי' תמורה ד' ל"א ע"ב וגבי גידולין במעילה ד' י"ג. וכ"כ במ"א אם כה"ג אם נעשו בע"מ ופדאן אם צריך להוסיף חומש אם נקרא אז בעלים דזה ממילא וכן גבי מקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דנפשט קדושה בכולה אם זה ממילא או הקדש פיו ונ"מ ג"כ לגבי פדיון ועי' ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי כרם רבעי ומע"ש דמשנה שם הלשון משום דמע"ש בא ע"י דלקרוא שם מע"ש בעי בעלים משא"כ בכרם רבעי דמאליו. וכ"כ במ"א דהנה נ"מ גבי כרם רבעי בשביעית אם צריך להוסיף חומש ע"ש בירוש' ובתוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא וס"ט ע"א ד"ה והצנועין. ובאמת קושיית התוס' לכאורה לא קשה מידי כיון דאז יכולים המלקטים לפדות בלא דעת בעל הכרם שוב שפיר יכול בעל הכרם לחלל בגדר זכות וכמ"ש התוס' קדושין דף נ"ו ע"א בשם ר"מ ובאמת זה הוה מחלוקת בתוספ' מע"ש פ"ד ובתוספ' ערכין פ"ד וט"ס שם אם גבי מע"ש ג"כ פדייתו זו משיכתו ועי' ירוש' מע"ש פ"ד ה"ו ופ"ה ה"א ר"ל דהא מבואר בחולין דף קל"ט הך דר"נ לפי שמצינו בהקדש ומעשרות שמתחללין כו' ע"ש בתוס'. אך ר"ל כך דכ"כ בח"א ובח"ב דמבואר מדברי רבינו ומתו"כ דגבי הקדש של אחרים אף שתיכף שמחלל נעשה המעות קודש וההקדש חול מ"מ לא קנה עד שיבוא המעות לגזבר ואז הוה קנינו אך זה רק של אחרים אבל שלו תיכף קנה בחילול אבל כשבא המעות ליד הגזבר הוה קנין גמור אף בהקדש של אחרים וגבי מע"ש פליגי היכא דפדה מע"ש של חבירו מדעת רק לא משך הפירות וקודם המשיכה נתייקרו אם יכול בעה"ב לחזור בו דרשב"ג ס"ל דבאמת הפדיון הוה משיכה גם במע"ש רק בלא דעת של חבירו א"א לפדות המע"ש והיכא שהסכים זכה בו הפודה ואנן לא ס"ל כן רק דאף דממון גבוה היא מ"מ יש בו גם ממון הדיוט וצריך לזה משיכה וכן להיפך בלא פדיון ומשך י"ל דקנינהו לענין זה דאם פדאן אח"כ מוסיף חומש. אך י"ל דלדידן דס"ל דמשיכה לא הוה קנין רק מדרבנן לא הוה לענין זה קנין שיהא צריך להוסיף חומש ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ט ע"א וכן גבי נטע רבעי כה"ג ולפי מ"ש בח"ד דיש חילוק בין נ"ר ובין כ"ר דגבי כ"ר מוטל עליו חיוב לפדותו שוב י"ל לפי מ"ש לעיל דאף דגבי נדבה אם החרים הקרבן גם אחר יכול לפדותו ונעשה בעלים עליו כמ"ש רבינו בהל' ערכין ובהל' פה"מ מ"מ גבי אם אמר עלי עי' מנחות ד' ק"ח ע"ב ועירובין דף כ' ע"ב עלי להביאו קאמר ולא לאחריות ואף דלכאורה הא בכל הקרבנות כן כמבואר ר"ה דף ד' ע"ב ותמורה ד' י"ח דמוכח שם מהך דקרא דתשא דמחוייב לילך ולהביאה לביהמ"ק. וכ"כ במ"א דר"ל אף שאינו עולה לרגל וכיוצא בו ודוחק לומר דר"ל תכף וכעין דאמרינן בירוש' רפ"א דר"ה הרי עלי כו' להביאו בשני בשבת ועי' נדרים דף ד' ע"א. אך באמת נ"מ דאז א"י להחרימה עד שיפדנה אחר או ליתן לאחר במתנה רק דעליו מוטל החיוב להביאה וי"ל דאף בכ"ר כן משא"כ בנ"ר או במע"ש שם יוכל להפדותה ואחר יוכל לפדותה ועי' בדברי רבינו בסוף הל' מע"ש ואף דמבואר בקדושין דף נ"ד ע"ב וכן פסק רבינו בהל' מע"ש דמ"ד ממון גבוה אינה יכול ליתנה לאחרים י"ל דהקדש שאני ועי' בתוספ' מע"ש פ"ה מחלוקת דב"ש וב"ה אם מותר לנטוע אילן ברביעית שעי"ז יהי' הרבעי שלו בשביעית. וכ"כ בזה והך דר"א דביצה ד' ה' שרצה להפקיר כ"ר או דמיירי כשהי' סמדר או דהוא מתלמידי ב"ש דס"ל ממון הדיוט הוא:עכ"פ זה הוה רק קדושת דין וכן אימורים לאחר זריקת דמים ובשר עולה לאחר זריקה. וכ"כ במ"א דגם עולה לאחר זריקה הוה מעילה חדשה ובקק"ד לפני זריקה יש בו ב' קדושות קדושת פה וקדושת דין והזריקה מועלת לשניהם והרי גם בעורות קדשים לפני זריקה יש בהם מעילה כמבואר זבחים דף מ"ג ומעילה דף ט' ועי' רש"י חולין דף קט"ז ע"ב ובזבחים דף ק"ג ע"א עור תפיס ע"ש ברש"י ור"ל דעור לא קדוש מחמת עצם רק ממילא ובגדר מעשה עץ ולכך לאחר זריקה אין עליו שם משולחן גבוה עי' חולין ד' קל"א וד' קל"ג ע"ב דלא חשיב לה ממתנות של ביהמ"ק ע"ש בתוס'. וכ"כ במ"א במה דמותר לקדש בהם אשה ועי' בכורות ד' ל"א ע"ב דלשיטת התוס' גם במעשר בהמה כן ולכך חל עליו קדושת בדה"ב ועי' תוס' יומא ד' נ"ט ע"ב וחולין ד' קי"ז והא דמבואר בזבחים ד' צ"ח ע"ב ודף ק"ג דעור הולך אחר בשר ועי' ב"ק ד' ק"י. אך כ"כ במ"א דזה לא מחמת הבשר שלו רק מחמת הקרבן שלו ונ"מ לב"נ אם נימא דיכול להביא שלמים למי שייך העור. ועי' בלשון רבינו בפ"י מהל' מעה"ק הכ"א וכ"ג ובהל' כמ"ק פ"ד דמבואר שם דטמא בקרבן ציבור יש להם זכי' בעורות אף דאינם יכולים לאכול דמ"מ הקרבן שלהם. וכן נ"מ לפי מ"ש במ"א דמוכח מהך דחולין ד' קל"ה ותמורה ד' י"א ע"ב דאף בקדשי מזבח יכול לשייר את העור ועי' בדברי רבינו בהל' ע"ז פ"ז ה"ג אם אז שייך העור לכהנים אם זה מחמת קרבן או מחמת הקדושה וגבי מעילה מחיים ודאי דמועלין בו אף כה"ג בגדר מעשה עץ רק דנ"מ לאחר הפשט קודם זריקה וכבר הארכתי בזה גבי בכור אם העור שייך לכהן מחמת הקרבן או מחמת שהוא שלו. ועי' זבחים ד' פ"ה דמבואר שם דאימורים שהעלן לפני זריקת דמים לא מיקרי קדשי ד' ואין בהם מעילה. אך כ"כ במ"א דכלי שרת עדיפי ממזבח מקדשו למעילה אף שלא מחמת פיו רק מחמת דין עי' זבחים דף כ"ז ע"ב וכן גבי תמימין שנעשו בע"מ המעילה שבהם הוא מחמת פה ולא דין ולכך אין בהם מועל אחר מועל כמבואר מעילה ד' י"ט ע"ב. וזה תליא אם מום הוה פסול חסרון או פסול הגוף עי' תמורה ד' י"א גבי הך דבר פדא במקדיש עובר במעי בע"מ דלבר פדא לא חל קדה"ג אף בזכר במעי נקבה חל כמבואר שם דף י"ט וע"כ דס"ל דזה פסול גוף וע"ש ד' י"ז ע"א וע"ש ד' ו' ע"ב דאף היכא דבע"מ כשר מ"מ אין בו קדה"ג ויכול לחללו. וכן נ"מ גבי ב"נ דכשר לגבי דוקין שבעין בבמה אם מותר לישראל להקריב אותו בחוץ בזמן המקדש כיון דאינו ראוי לפתח אה"מ ועי' תוס' מנחות ד' ק"ט ע"ב גבי חוניו. ובאמת נראה דזה הוא דמצריך בתמורה דף ז' קרא לבמת יחיד אף דכבר נתרבה מהך דבכורות דף י"ד ע"ב. אך נ"מ כה"ג לקרבן ב"נ בדוקין שבעין דאסור לישראל להקריב בבמה. וכן נ"מ במה דמבואר בבכורות ד' י"ד דעל מום עובר חל קדה"ג להך דבכורות ד' ל"ט גבי אכל ולא איתסי אם נימא דמכאן ולהבא הוה מומו ואם הקדישה אז מתחילה אם חל עליו קדה"ג. וזה תליא אם זה רק מחמת פסול חסרון חל דעדיין אין בו החסרון ואם פסול הגוף לא חל וכן קלוט אליבא דר"ש בולד אם חל על העובר דכשיוצא נעשה בהמה טמאה ועי' זבחים ד' קי"ד בגירסת התוס' ותמורה דף י"ז. והיכא שהקדיש מעות לצורך קרבן אף דחל עליהם הקדושה עי' נזיר דף כ"ח וכריתות דף כ"ז ע"ב. וכ"כ בזה בח"ב מ"מ הוה רק מחמת פיו ולא מחמת דין ולכך מבואר בתו"כ פ' ויקרא דאף דקי"ל הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא מ"מ המעות לאשם יכול להקדיש קודם דזה רק קדושת פה. והנה כך דבר שהוא קדושת דין הוה זה עצם ולא תואר ובזמן שהוא כך הוא כך ובזמן שאינו כך אינו כך ולא שייך בזה לומר שסופו להיות כך דאז הוא דבר חדש וזה לא מיקרי כלל מציאות כמ"ש התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב וזה בעצם הגדר מה דאמרינן אי בעי מפקיר לנכסי' ועי' בנדרים דף פ"ד דיש בזה מחלוקת אך זה תליא אם זה מיקרי שינוי בעצם או רק בגדר קנין והעדר קנין ועי' תמורה ד' כ' ע"א גבי הדיוט ונשיא ע"ש ברש"י ותוס' אם עני ועשיר מיקרי חד גופא ובהוריות ד' ט' גבי נשיא שנצטרע דאמרינן שם דלא שייך בו עניות ר"ל דהתואר של נשיא לא שייך בו עניות ועי' ערכין ד' י"ז בהך דר' ורבנן ע"ש ברש"י ותוס' ועיקר הדבר הוא כך אם עני פטור בעצם או רק מחמת עוני וגם איך מיירי אם קודם שהעמידו לפני כהן או לאחר שהעמידו ואם אז הי' עשיר והעני. וגם נ"מ אם אמר לפטור או סתם ועי' חולין ד' כ"ג ע"ב אם אמר לפטור לא יצא עד שיפטור ואם סתם די בגדר דין וגם נ"מ אם אמר קרבנו של מצורע זה עני עלי ועי' בדברי רבינו בסוף הל' מחוסרי כפרה ועי' בתוספ' ערכין פ"ב במה דפליגי שם ר"מ ורבנן האומר ערך פ' זה עלי ע"ש, ולכאורה ט"ס שם וחסר שם הך לשון המשנה דערכין דף ז' ע"ב אך י"ל דמיירי כגון שאמר של פ' עני ולכך דייק שם זה ואכמ"ל. ועי' נדה ד' ע' ע"א דנקט שם כותב נכסיו לאחרים. ולכאורה קשה למה לא נקט מפקיר נכסיו אך כך דהנה בתו"כ פ' מצורע ובתוספ' מבואר דא"צ ללוות ומשמע דאם לוה מיקרי עשיר ועי' בדברי רבינו בהל' מ"ע פ"ו הט"ז ובירוש' ספ"א דפיאה וא"כ דרק ללוות אינו מחוייב אבל אם יכול להביא קרבן עשיר יש עליו שם עשיר לענין זה א"כ אם מפקיר נכסיו לא מהני דהא יכול לזכות בהם ועי' נדרים דף ל"ד ע"ב ובירוש' פיאה פ"ד גבי הך דהקדשתי בעניי דאמר שם שהי' מקדיש סעודתו ור"ל דרצה שיהא המקדש בא משל ציבור וגם הוא הי' המקדיש וזה הי' סעודתו דהיינו סעודת מלכים ומה שלא הי' אוכל לא הי' שלו דהיינו מותר מזונות ועי' תוס' נזיר ד' כ"ד ע"ב וירוש' פ"ו דעירובין וכ"מ ומ"מ הי' יכול הוא להקדיש משום שאם הי' רוצה הי' שלו ועי' תוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב:עכ"פ כאן אם הי' מפקיר נכסיו הי' מחוייב לזכות בהם ולהביא קרבן עשיר ולכך צריך לכתוב נכסיו לאחרים. וגם נ"מ להיפך עי' נזיר דף י"ב ע"ב ובירוש' שם גבי חצי נזיר דהיכא דאמר לפטור די בקרבן אחד וסתם צריך קרבן וחצי וכן גבי עני ומדירו עשיר. וגם י"ל דזה הוה כמו ערך מפורש או כמו נדר דמים דלא שייך השג יד. וכ"כ במ"א למ"ד במנחות דף י"א ע"ב דלבונה הבאה בפ"ע אם חסרה כשרה ועי' רש"י מעילה דף י"ט דלר"י כ"ז שלא הקריב לא קיים נדרו כה"ג אף דכשרה מ"מ לא קיים הנדר שלא הקריב קומץ ועי' מנחות דף ק"ו ע"ב גבי חמשה קמצים ומ"ש התוס' שם בשם הירוש' אי אזלינין בתר יד הנודר או הכהן ור"ל ג"כ אם הנדר כפי הדין או כפי הלשון ועי' נזיר דף ה' ודף ו' אם גבי נזיר מפורש שייך מקצת היום ככולו ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל אם זה גדר דין או מחמת קבלת הפה ונ"מ להך דשם ודף ט"ז דלר"א נטמא יום ל' סותר ל' אם זה מחמת סתירה או מחמת דהתורה אמרה דביום מלאת צריך לנהוג דין נזיר ועל זה שייך שפיר לומר מקצת היום ככולו דזה דין לא מחמת פיו וכ"כ במ"א דמחלוקת דמו"ק דף ט"ז ע"ב אם גבי נזיפה אמרינין מקצת היום ככולו ועי' בדברי רבינו בהל' אבל פ"ח הי"ב דגבי קריעה לא אמרינין מקצת היום ככולו. וזה מחלוקת בירוש' מו"ק פ"ג ה"ה והטעם דזה שייך רק על האדם דכבר נהג הזמן שצריך אבל גבי קריעה דזה על הבגד כמבואר במו"ק דף כ"ו דגם אחר אסור לאחותו שם לא שייך לומר שכבר נהג דאטו מקצת שנשאר אינו מן היום רק היכא דעיקר הטעם שהאדם ינהוג כך זה הזמן אז י"ל דע"י מקצת היום הוה כמי שנהג זה הזמן אבל היכא שזה תליא בעצם הזמן לא שייך זה ועי' בדברי רבינו בהל' אבל פ"ד ה"ט דמחלק שם בין יום ראשון לשאר הימים דביום ראשון צריך לישב על מטה כפוי' ובשאר הימים צריך רק לכפות את המטות ועי' בירוש' דהוה זה מחלוקת שם ומביא שם ראי' מהך דכה"ג יושב על הספסל ומ"מ מבואר בירוש' שם דכה"ג חייב בכפיית המטות וצ"ל דלגבי עצמו כיון דקי"ל דכה"ג כולה שתא לגבי' כרגל דמי כמבואר מו"ק דף י"ד ע"ב ע"ש דף ט"ו ע"ב דגם בקרבנות שלו אמרינן ג"כ דכ"ג מקריב אונן אף דבאמת לא דמי כלל דרק מחמת שפסול אונן לא שייך בכה"ג אבל שלם לא מיקרי וזה ר"ל הך דיומא דף י"ד אטרודי מי לא מטרד ור"ל דאין עליו דין שלם ע"ש ברש"י ותו"י ובתו"כ פ' שמיני וכ"כ במ"א גבי מ"ש התוס' זבחים דף צ"ט ע"ב גבי פסח די"ל דהיכא דהוה רק מן החבורה לא איכפת לן מחמת ההקרבה ועי' פסחים דף צ"ח ע"א גבי בנו ממונה עמו כו' דבחוה"מ יכול להקריב אף שהוא עדיין אבל להך דס"ל במו"ק ד' י"ט דוקא ג' ימים ועי' רש"י זבחים ד' ק' ע"ב גבי יו"ט:

2 והשאר יפלו לנדבה - שהרי דמי חטאת מעורבין בהן והלכה היא בנזיר ולר"ש בן לקיש כדאית ליה:

3 ומועלין בכולן - בשביל דמי חטאת המעורבין בהן והן בני מעילה:

4 ואין מועלים במקצתן - כי אותו מקצת ראוי לבוא כולו שלמים והקשה הר"ם דלמה לא ימעלו אפילו במקצת כיון דנופלין כולן לנדבה דהיינו עולת קיץ למזבח משתמש לה בדמי עולה וצריך לומר דעד שעת הקרבה שמקריבו לעולה לא נפק משם שלמים שהיו עליהם עד הנה:

3 תוספתא כפשוטה על נזיר פתח ↗

45-47. אילו לעולתי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי עולה יביא עולה, והשאר יפלו לנדבה. אילו לשלמיו, והשאר לשאר נזירותו, ומת, דמי שלמים יביא שלמים, והשאר יפלו לנדבה. ולהלן מעילה פ"א ה"י: דמי עלה יביא עלה =עולה, מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן, אילו לשלמי, והשאר לשאר נזירותי, ומת, דמי שלמים יביא שלמים, מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, ואין מועלין בהן.28אצל צוקרמנדל שם גירסא שאינה קיימת כלל, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 289. והנכון הוא בד שם: דמי שלמים יביא שלמים, ואין מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן. ובבבלי כאן כ"ו ב': דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, ומועלין בכולן, ואין מועלין במקצתן. ובהגהות הגר"א שם הגיה ע"פ התוספתא במעילה כגירסת ד שם, מפני קושיית הר"ם בתוספות כאן, ד"ה ואין מועלין במקצתן.ובפ"ט מה' נזירות ה"ז פסק הר"מ: דמי עולה יבאו עולה, והשאר יפלו לנדבה. ובפ"ד מה' מעילה ה"ג פסק: אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן מעל, נהנה במקצתן לא מעל, שאין בדמי שלמים מעילה. ובקרן אורה כ"ו ב' ד"ה והשאר, ולהלן שם, ד"ה דתניא פירש שמלשון הר"מ משמע שהכוונה אם לא מת, עיי"ש. ועיין בהר המריה בה' מעילה פ"ד הנ"ל אות י', ודברי המיוחס לרש"י בפירוש הברייתא בנזיר כ"ו ב' קשים מאד להולמן, כפי שמוכח מהמשך הברייתא, עיין מ"ש להלן בסמוך. אבל הר"מ פסק את ההלכה בשלא מת, ולא כיוון לברייתא זו שבבבלי ושבתוספתא. ועיין מ"ש במרומי שדה כ"ו ב', ד"ה תניא.

« תוספות על נזיר כ״ו ע״ב:א׳ תוספות על נזיר כ״ו ע״ב:ג׳ »