תוספות רי"ד על בבא קמא פ״ה

1 צער במקום נזק. היכי שיימי' זה שלא שאל על הבשת במקום נזק מפני שמופרד היא הבשת מן הנזק שהנזק אנו שמין בעבד והבשת בבן חורין ושמין יד עבד כמה שוה ושמין בן חורין בזה בכמה הי' פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בשת ונזק ומה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבשת אבל הצער אינו מבורר שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין:

2 פיסקא שכת' רואין אותו כו' חרשו נותן לו דמי כולו פי' לא תימא דשמין אותו כעבד ותו לא דא"כ אין כאן אלא נזק בלבד ויותר מגיעים לו מחבלת ידו מנזק כל גופו א"ו גם בושת נותן לו ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להכלם דשמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש וצער נותן לו שא"א שלא הרגיש בעת שהכהו ונצטער ושמין כמה יש לחרשו בין סם להכאה וריפוי נמי אע"ג דחרש לאו בר רפואה היא שיתרפא מחרשותו שאם הי' בר רפואה לא הי' נותן לו דמי כולו אפ"ה אם עשה בו חבלה שאם לא נתרפאת תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה:

3 כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי לי' פי' ונ"מ לצע' ולבוש' שאם תעשנו אומד אחר כדאמרן חירשו נותן לו דמי כולו אין צער בחרש מרובה כצער הפקח שהחרש הרגיש באותה שעה כשחרשו אבל לאחר שחירשו אינו מרגיש בצער והפיקח מרגיש בצער עד שיתרפא וכן נמי בבושת החרש נתבייש לפי שעה כשחרשו אבל לאחר שנתחרש אינו משים אל לבו להכלם אבל הפקח היא נכלם תדיר והילכך בושתו מרובה ואי אמדי' ליה חד אומדנא כמו חרש מסתכר החובל ואם תאמוד כל אבר ואבר בפני עצמו פורע כל צערו וכל בשתו ומכחיש החובל