תוספות רי"ד על בבא קמא מ״ז

1 הקדר שהכניס קדירותיו כו' טעמא דשלא ברשות דחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר' היא. הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות ובעל החצר בעל החצר קביל עלי' נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטור קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא א"ל כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונ"ל לתרץ דהא דאיתקש' תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמי כרבא משו' דדייק לישני דמתני' דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואע"פ שהכניס ברשות דאע"ג דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש אנא אינטור תורי דלא יזיק קדירותיו. אבל אם ינזקו קדירותיך מעלמא או מאליהן ברוח לא קיבל עליה שמירתן דלא משמע ואינטור שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא ינזק מאליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתורי שלא יזיק קדירותיו הכי נמי בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאע"פ שהרשהו להכניסם כך הרשהו שיעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואע"פ שלא קבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת במהתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדי' בהאי חצר וכיון דשותפא שויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך זה חייב בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר' דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות וא"כ מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב חייב ודייקי' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בודאי דלא אתיא אלא כר' דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור בקדיורתיו שאם בעל החצר קבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדיות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו לכן אמרה תלמודא ר' היא ור' זירא אמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושיברתן בהמתו של בעה"ב לא דווקא אלא אורחא דמילתא קתני א"נ רבותא נקט שאע"פ ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות וה"ה שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש ואינטור קדירותיך וא"צ בעל הקדירות כלל לעמוד עליהן ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכא משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליה וא"צ לעמוד עליהם כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהם איך יתחייב אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר. הלכך כולה מתניתן רבנן היא ולא קשיא מידי:

2 אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב אתאן לרבנן גם הנה יש לתמוה למה קורא התלמוד חיוב בעל החצר סיפא והלא רישא דמתני' בבעל חצר איירי דהכי תנא ושיברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ויש להשיב. אמת שבעל החצר תני ברישא אבל מה תנא ברישא פטורא דשלא ברשות אבל חיובא דברשות לא תני ליה אלא בסיפא ולא בעי לדיוקא מרישא טעמא דשלא ברשות הא ברשו' חייב משום דהא תני לה בסיפא בפירוש מש"ה נקט סיפא ולא רישא אבל גבי בעל קדירות לא תני אלא חיוב דשלא ברשות ולא תני בי' פטור דברשות מש"ה דייק פטור דברשות מחייב דשלא ברשות והו"ל בעל קדירות רישא. ובעל חצר סיפא. אמר רב זירא תברא מי ששנה זו לא שנה זו מה שהקשיתי במה"ק דהיכי מצי ר"ז לאוקומי רישא דהיינו בבא דבע' הקדירות כר' כי היכי דדיקינן גבי והוזקה בהן טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור אלמא בסתמא לא קביל עלי' נטירותא ה"נ איכא לדיוקא גבי ושוברתן בהמתו של בעל הבית פטור טעמא דשלא ברשות הא ברשות חייב. אלמא בסתמא קביל עלי' נטירותא ואכתי כיון דס"ל לר"ז דכי היכי דבעל חצר מקבל בסתמא נטירותא דקדירות ה"נ בעל קדירות מקבל נטירותא דבהמה אמאי ניחא לן לאוקומי רישא כר'. מה שנדחקתי לתרץ שם אינו כלום אלא כך צריך לתרץ ר"ז דאמר תברא מוקי רישא כר' וסיפא כרבנן דייק הכי לרישא דמתני' טעמא דשלא ברשות הוא דאמרי' בעל חצר פטור ובעל הקדירות חייב הא ברשות גם בעל הקדירות נמי פטור ושניהן פטורין דלא שני לן בין בעל קדירות לבעל חצר דכ"ז שזה פטור גם זה פטור וסיפא דתני ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הויא רבנן ור' פליג ואמר בכולן עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור דכי היכי דפליגי בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות שאין חילוק ביניהם וברישא תנא סתמא כר' ובסיפא תנא פלוגתא דרבנן ור' ואי קשיא כיון דסבר ר"ז דכי היכי דפליגי בסיפא בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות למה נדחק להעמיד רישא כרבי יעמידנה ככ"ע וכך אמר התנא היכא דהכניס שלא ברשות דכ"ע ל"פ דבעל חצר פטור ובעל קדירות חייב והיכא דהכניס ברשות פליגי חכמים ור' דחכמים מחייבים ור' פטור ותנא פלוגתייהו גבי בעל חצרו ה"ה גבי בעל קדירות אה"נ ור"ז דאמר תברא לפי דבריו ענה שדקדק הרישא דמיירי בבעל קדירות טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור. והדר תני סיפא גבי בעל חצר אם הכניס ברשות בעל חצר חייב. ואמר ר"ז אם באתה לדקדק כך לא תוכל להעמידם כחד תנא ולחלק בין בעל קדירות לבעל חצר אלא דין בעל קדירות ובעל חצר שוין כ"ז דהכניס ברשות אם בעל הקדירות פטור גם בעל החצר פטור ואם בעל החצר חייב גם בעל הקדירות חייב אם כך רישא דפטר' כר' וסיפא דמחייבא כרבנן. אבל מיהו אנא אמינא דלאו לדיוקא אתא דדיוקא דידה בסיפא תנא לה וה"ק אם הכניס שלא ברשות בעל החצר פטור ובעל קדירות חייב ואם הכניס ברשות פליגי חכמים ור' אבל רבא סבר דכולה רבנן הוא ולא דמי בעל קדירות לבעל החצר דבעל החצר קיבל עליו שמירת הקדירות ואפי' נשברין ברוח והאי דקתני במתני' ושוברתן בהמתו של בעה"ב לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט אי נמי רבותא נקט אעפ"י ששוברתן בהמתו פטור כיון שהכני' שלא ברשות וה"ה שאפי' אם נשברו ברוח נמי חייב בעל חצר כשהכניס ברשות דהא דאמר דמסתמא קביל עלי' נטירותא וכאלו אמר עול ואינטר דמי האי ואינטר הכי מתפריש ואינטר קדירותך וא"צ בעל קדירות לעמוד עליהם ולשמרם שכיון שברשות הכניסן וכיון שא"צ לעמוד עליהם היאך יתחייב אם הוזקה בהם שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר הילכך כולה מתני' רבנן היא ולא קשה ולא מידי ור' פליג ואמר דאפי' בעל החצר מסתמא לא קביל עלי' נטירותא:

3 היה לה שלא תאכל. כלומר היא הזיקה עצמה בידים וזה ששם הפירו' לפני' לא עשה אלא גרמא בעלמא:

4 איבעיא להו נטירותא דידי' קביל עלי' דעלמא לא קביל עלי' או דילמא דעלמא נמי קביל עלי' פי' ואפילו לרבא דאמר שמירת שורו קביל עלי' ואפי' חנק עצמו יש לומר התם מפני שאין שם מעשה אחר אבל הכי דאיכא מעשה אחר מצי א"ל זיל תבע להאי דאזקך: