תוספות הרא"ש על ברכות נ״ג

1 וכי תימא האי דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. היה מצי לאקשויי אי הכי אפי' עובד כוכבים מעובד כוכבים לישתרי אלא דעדיפא מינה פריך ליה דהוה מצי לשנויי כדמשני עלה בסמוך:

2 גזרה משום עובד כוכבים ראשון. ועובד כוכבים ראשון גזרינן משום עמוד ראשון, וכולא חדא גזרה היא שאסרו חכמים כל מה שבידי עובדי כוכבים דאי א לא הא לא קיימא הא:

3 גדול מוכחא מילתא דעובד כוכבים הוא. ואפילו רוב ישראל בעיר קמ"ל דלא אזלינן הכא בתר רובא.

4 אם עבה כפי הכבשן מברכין עליו. כיון שהוא גדול כל כך ודאי נעשה להאיר:

5 הא בתחלה הא לבסוף. פי' רב האי גאון בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קוטר' ולא צייל נהורא אבל לבסוף סליק קוטרא וצייל נהורא ומברכין עליו, ור"ח פי' שבתחלה אין מברכין עליו לפי שבאותה שעה אינו עשוי להאיר אבל לבסוף עשוי להאיר כדי לראות הקדרות אם הם מבושלות והסיד אם נשרף הילכך מברכין עליו:

6 הא דאיכא אדם חשוב. פרש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר וי"מ איפכא דאי איכא אדם חשוב עשוי להאיר לו ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הדליקוה וגרסי' הא והא דליכא אדם חשוב להאיר לו:

7 וב"ה אומרים אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך, ולא דמי לפת דאמרינן לעיל פר' כיצד מברכין דף מ"ב. ישבו כל אחד מברך לעצמו דשאני התם כיון שצריך הסבה ולא הסבו אינן רוצין לצאת זה בברכת זה אבל הכא הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעו הסבה ואפילו לר' יוחנן דאמר בעי הסבה ה"מ יין דחשיב ורגילין להיסב עליה אבל בשאר ברכות כמי שהסבו דמי:

8 וכל היכא דלא לריח עביד לא מברכין עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין דף מ"ג: האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחו לאוכלו והריח בו כיון דלא נתכוין להריח אין צריך לברך עליו:

9 מפני שחזקתן לגמר את הכלים. כי בטבריא היה מנהגם לגמר הכלים בערבי שבתות מפני כבוד השבת שריחו ריח טוב ובציפורי היו נוהגין לגמר הכלים במוצאי שבת וגם הם לכבוד שבת היו עושין כדי להתנחם מן הצער שהיה להם באבדת הנפש יתירה שהיה להם בשבת היו מגמרים הכלים כדי להריח ריח טוב. וי"מ שע"ז אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי לפי ששניהן היו עושין לכבוד שבת:

10 ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. ולכך נהגו העולם להסתכל בצפרנים בשעה שמברכין על הנר ולהראות שיכולין ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפרנים לבשר והלכתא כרבא דהוה בתרא:

11 גחלים לוחשות מברכין עליהם. והוא שעשויין להאיר:

12 אין מחזירין על האור. לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במ"ש וכ"ש על הבשמים דאינה אלא להשבת נפש:

13 חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא. ותימא הא אמרינן לעיל פ"ק דמכילתין דף י' ע"ב דר"ט הטה לקרות כב"ש וסכן עצמו מן הלסטים, וי"ל דהתם לב"ה אם הוא יושב אין לו להטות ואם הטה עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפילו ב"ה מודו שהעושה כב"ש תבא עליו ברכה. ופסק בסדר רב עמרם דהל' כב"ש והוא אחד מששה דברים שפסק כב"ש שנים בזה הפרק הא דהכא והא דלעיל דמכבדין ובמנחות פ' התכלת דף מ' ע"א ודף מ"א ע"ב ישג' מהם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין כמה חוטין הוא נותן בציצית ב"ש אומרים ד' חוטין וב"ה אומרים ג' ג' כמה תהא משולשלת ב"ש אומרי' ד' אצבעו' וב"ה אומרים ג' וגבי סוכה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית קיי"ל התם כב"ש, והא דאמרינן הכא שצריך לחזור למקומו ולברך היינו דוקא ברכת המזון אבל בשבעת המינין אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא יברך במקום שנזכר:

14 כנפיה מגינות עליה. אמרי' במדרש כל העופות כשהן עייפין הם נוחין על הסלע אבל היונה נוחה בכנף אחת ופורחת באחת:

15 הא באכילה מרובה. שיעור צמא יותר מד' מילין כך פי' ר"ח וקיי"ל כר' יוחנן כל זמן שאינו רעב וה"ה לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין דאם אינו צמא או אינו רעב ותאב לאותן פירות יברך:

16 ב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. פרש"י דאית להו לב"ה ברכה טעונה כוס, וקשה דבערבי פסחים דף ק"ה ע"ב מייתי ברייתא הנכנס לביתו במ"ש למיפשט מינה דברכת המזון טעונה כוס דאמאי לא פשיט ליה מהך מתניתין דלב"ה טעונה כוס, וי"ל דשאני הכא דאינו צריך ליין כי אם לשתייה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יבדיל על הכוס ולא ישמור אותו לברכת המזון, ומיהו קשה אמאי לא פשיט ליה ממתניתין דלעיל ב"ש אומרים נר מזון ובשמים והבדלה וב"ה נר ובשמים מזון והבדלה, וי"ל דמייתי ברייתא דהתם משום דפשיט מינה מילי טובא:

17 אין עונין אמן אחר כותי המברך. בתוספתא תנן דעונין אמן אחר עובד כוכבים המברך, וכן תנא בירושלמי דפירקין עובד כוכבים שברך את השם עונין אחריו אמן:

18 גדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי שהוא גומר המצוה:

19 מהו לענות אחר התינוקות. פי' אם צריך לענות אמן:

20 והייתם קדושים אלו מים האחרונים. במה שמעביר הזוהמא מעל הידים הוי קדושה וטהרת ונקיות. ותימא דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפ' כל הבשר דף ק"ה ע"א משמע שהם חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, וי"ל דמשום קדושה אמרו שהם מצוה ומסכנת מלח הוסיפו לעשותן חובה, אבל רב אחא משבחא גאון כתב דהא דאמרי' הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידים קודם שיברך אבל נטילת ידים אינה משום קדושה אלא משום סכנה בלבד ואם רצו נוטלין קודם ברכה ואם רצו נוטלין אחר ברכה, ומה שלא נהגו האידנא במים אחרונים אותם שאינם מברכין אינם צריכים לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידין והכי נמי אמרי' לעיל בפרק כיצד מברכין, דף מ"ב ע"א אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהם אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומים אחרונים הם לדידן כמו שמן לאותם שלא הורגלו בו, ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך:

21 הדרן עלך פרק אלו דברים