תוספות הרא"ש על ברכות ל״ח

1 כלמודין פטורה. ואע"פ שהיתה עיסה כיון שאינה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה ללחם אינה חייבת בחלה אבל כעכין חייבת כיון דעשויה כהלכתה אתי לאחלופי בעיסה אחרת:

2 גובלא בעלמא. היה ר"י מסופק על אותן נייל"ש שאופין בשני ברזלים שיש להם שינים אי הוי כגובלא בעלמא ומברכין עלייהו במ"מ, אפילו למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא ומברך עליה המוציא ושלש ברכות היינו לפי שאין העיסה רכה כל כך כמו עיסת נייל"ש ומיהו אינן חייבות בחלה וגובלא דהכא חייבין בחלה אע"פ שאינו ראוי לברך עליו המוציא אם לא קבע סעודתיה עליה הילכך טוב ליזהר שלא לקבוע סעודתו על נייל"ש כדי להסתלק מן הספק:

3 האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. פי' בה"ג כגון שנתן בו מים דאם לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעילויא כמו שמן זית, ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה דף כ"ד ע"ב דחשבינן להו זיעה ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים, ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג':

4 חומץ סתווניות. אבל חומץ סתם שייך בה תרומה שהרי פרי גמור היה אלא שנתקלקל היין, ואחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים מברכין עליו שהכל כדאיתא בפרק המוכר את הפירות דף צ"ו:, ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל הלא השעורים עיקר ואישתנו לעילויא, וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא לההיא דרב ושמואל דאמרי כל דבר שיש בו מחמשת המינין לפי דאין בו כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל:

5 ושוין שבוחשין את השתיתא בשבת. ברייתא היא בפרק בתרא דשבת דף קנ"ו גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודה דפליגי בנותן מים למורסן והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול:

6 ואי ס"ד לרפואה רפואה בשבת מי שרי. דסבירא ליה כיון שעיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת:

7 א"ל אביי והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ומשמע מדנקט כל האוכלין דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לגבול מדתנא כל. ומסיק תלמודא וצריכא דרב ושמואל דלא תימא כיון דשמעינן ממתניתין דשרי למיכל בשבת א"כ פשיטא שראוי לאכילה וצריך לברך עליו מ"מ אתי רב ושמואל לאשמועינן דלא תימא כיון שעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דמתהני מיני' בעי ברכה, ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות וראיה מכאן לשכר כדפי' לעיל:

8 המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה ר' נחמי' כרבנן שלא לערב ראשי אותיות ואע"ג דבלחם מן מערב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ, ירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן הבורא פרי הגפן והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פרי הגפן אע"ג דאמרינן המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות:

9 עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה אבל לחם מקרי שפיר, ובמילתיה קאי ולא כפי' ה"ג שפי' דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליה המוציא ומייתי ראיה מר' יוסי דקאמר הכא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, וקשה דהא אמרינן לעיל דף ל"ז הכוסס את החטה טחנו אפאו ובשלו בזמן שהפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא, הילכך צ"ל כמו שפי' דלחם מקרי שפיר אלא דהויא מצה עשירה:

10 וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. והכי קיי"ל דשלקות במילתיהו קיימי הילכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיים ומבושלים מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להם קודם בשול ומטעם זה מברכין על יין מבושל בורא פרי הגפן, מלבד טעמים אחרים שפי' בבבא בתרא פ' המוכר את הפירות דף צ"ז: אבל קרא וסילקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך עליהם שהכל וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא בורא פרי האדמה, תומי וכרתי וכיוצא בהם כשהם חיים בפה"א ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא ואפילו אם יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלים יותר מחיים בטלה דעתו והולכין אחר הרוב ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמן, ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ, ויש שהיו רוצים לומר כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל נמצא מעליותא דדייק בה על ידי הדבש והדבש עיקר ויברך עליו שהכל, ולא מסתבר דמ"מ האגוז עיקר ומברכין עלי' בפה"ע אבל הרי"ף פסק דאפילו תומי וכרתי מברכין עליהם בפה"א כשהן מבושלין ונראה דהיינו טעמא דידיה משום דרב חסדא פליג אדר' יוחנן ואדרב ושמואל, ואין הלכה כיחיד במקום רבים, ומיהו מסתברא דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה ורב נחמן אוקי דאוקי פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי ולא לא מתוקמא מילתא ומילתא דקאמר משמיה דר' יוחנן שבשתא היא וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהם בפה"א, ואע"ג דלא צריכינן להכרעה דרב חסדא מ"מ סברא טובה היא כיון דאישתנית לגריעותא שנשתנית ברכתו:

11 מהדר תלמודא כל תלתין יומין. וכל תלמודו שלמד בשלשים יום ביום שלשים ואחד היה חוזר הכל לפניו:

12 אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. לא זו אף זו קתני דכבוש היינו שנכבש בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור שלו יותר משלוק ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן חולין דף עז. עור החמור ששלקו:

13 כיון דשקלת לגרעינתיה בצרי ליה שיעורא. אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכן פרש"י בסוכה פ' הישן דף כ"ו ע"ב גבי עובדא דר' צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו, דמשמע הא לפניו בירך, וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ כל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו שלש ברכות לא יברכו לפניו המוציא א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. פי' לא אתא לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור אלא בין פת לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, ופת אורז ודוחן שאין מברכין עליהן ג' ברכות אין אומרים לפניהם המוציא לחם מן הארץ, ואע"ג דלעיל בריש פרקין דף ל"ה נפקא לן ברכה לכתחלה מק"ו דלבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו כמו שאינו מברך בסוף דלאו ק"ו גמור הוא דמה לסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל דף כ"א ע"א תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו דף כ' ע"ב בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפרק היה קורא דף ט"ז ע"א הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה